Posts Tagged ‘תרבות’

בנוגע לניתוץ אלילים

11 במרץ 2015

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

Mosul museum

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק

בשבחי הפרוגרסיביות

7 בפברואר 2014

ניב סבריאגו

"אחרי חמש כוסות, התחלתי להרגיש פיכח."

לחשוב שאנשים שמחשבתם פשוטה עובדים אלים בפסלים, אחר כך לומדים לעבוד אל יחיד, חסר גשמיות, ואז מתקדמים לחילוניות המתאפיינת ברציונליות (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה בברית בין הבתרים או במעמד הר סיני.

לחשוב שקבוצות אנשים חיות בתחילה באנרכיה, אחר כך מתארגנות בדיקטטורות מסוגים שונים, ואז מתקדמות לדמוקרטיה (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה ביציאת מצרים.

לחשוב שחלה התקדמות תמידית ביכולות האנושיות, התפתחות המשכית בחכמה וברווחה, צבירה קבועה של ידע, שאנשים לא היו תמיד מוכשרים מחשבתית כמו היום, משוכללים רגשית כמו היום, מורכבים חברתית כמו היום, שאיזשהו שינוי אפשרי בלי שיכחה, בלי איבוד, בלי זניחה של כל מה שלא מתיישב עמו, של מה שהיה ידוע ומוכר היטב במקומות שונים בזמנים אחרים, דומה לאמונה בביאת המשיח.

לחשוב שהאדם הוא החיה התבונית ביותר, מעין שיא או קץ של ה"אבולוציה" (כהבנתה העממית), שהוא שולט בעולם ומכתיב את יעדו, ששאר החיות הן למעשה שלבים קודמים בהתפתחות הביולוגית, דומה לאמונה שהאדם הוא נזר הבריאה, צלמו של האל ובן בריתו.

לחשוב שכל תרבות חוץ מהחילונית היא "מסורתית", שהתרבות הזאת מהווה פריצת דרך ייחודית וחסרת תקדים, ושתפיסותיה ודרכי חשיבתה מאפיינות את השלב הסופי והעליון שאליו שואפת כל תרבות, דומה לאמונה בסנה הבוער או בעם הנבחר.

חרף האמונה הרווחת, כל התפיסות האלה מצטרפות "רק" לאסתטיקה אידיאולוגית. הן אינן מבוססות על איסוף עדויות או על חקירה בהתאם למתודה המדעית. בהתאם למתודה המדעית, אין להן בסיס עובדתי מוצק או תוקף ודאי. חלקן מנחות מדי פעם את המחקר המדעי, אבל הן אינן מוכחות בידיו. זה כמובן לא פוסל אותן כמערכת אמונית, אבל למרבה האירוניה מערכת אמונית שמאמיניה היו פוסלים נחרצות את סיפור הבריאה, יציאת מצרים, ביאת המשיח וכל השאר מחמת היותם "לא-רציונליים" או חסרי ביסוס עובדתי – בדיוק התכונות שמגדירות את תפיסותיהם שלהם, המושתתות לרוב במובלע על אותם מקורות מקראיים (החילוניות כסובלימציה של הפרוטסנטיות). ומכאן הסתירה העמוקה שבבסיס המערך האמוני הזה, סתירה שמערערת אותו וגורמת לו להיות מפוקפק ותמוה בהשוואה למערכות אמוניות אחרות. לא בטוח שכדאי לוותר עליו (לא בטוח שאפשר לוותר עליו), אבל מוטב שלא לנהוג בעיוורון לגביו (不昧).

מכלול התרבות החילונית מקיים את עצמו מאסתטיקה של נארטיבים, תמיד נוסקים מעלה, תמיד מבטיחים, לרוב גם פונקציונאליים ואינסטרומנטליים, המשמשים להעלאתו העצמית – וכדאי להבין זאת במטרה להתקדם.

אבל אמונה מתכחשת כזאת, המעמידה פנים שאינה מאמינה בדבר, ובו זמנית גם רואה בעיקרי אמונתה סימן מזהה ובלעדי לתבונה ולנאורות, כלומר להשגת היעד המבוקש, בלי לבקש לבחון אותם או להרהר בהם, בלי לבדוק מה הם משרתים ולוודא למי הם מועילים, כלומר מהם אופני הניצול שהם מכשירים ודרכי השליטה שהם מאפשרים, מהם גבולות הדמיון שהם מתווים ודפוסי החשיבה שהם מחייבים, גוררת בהכרח הכשלה וסיכול של כל תקווה לתבונה ולנאורות ממשיות – כלומר לידיעת חמלה.

*

       "כל תלמיד בית ספר הוא אסיר פוליטי" (ז'אן-לוק גודאר)

…ואולי הדיסוננס הקוגניטיבי שמאפשר להאמין בעיקרי האמונה האלה ובד בבד גם שלא מאמינים בדבר הוא למעשה קורת היסוד, ופעולת ההכרה בו, המיישבת אך לא ממוטטת אותו, דומה לפתיחתה של דלת – האמונה הקנאית המתכחשת לעצמה מוחלפת אז באמונה ערה שאינה יודעת במה היא מאמינה, וה"מאמין" החדש-ישן שפסע מבעד לדלת, נותר תלוי כך בין השמים לבין הארץ, בלי אפשרות להתקדם קדימה או לחזור לאחור, משולל הבטחות, ולכן כשיר אולי להצצה, ראשונית ומעורפלת, באסתטיקה אחרת.

אבולוציה

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

ברכט באריאל

25 באוגוסט 2010

1.

קראתי הבוקר שתיאטרון הקאמרי יתחיל להציג בהיכל התרבות אריאל. גם הבימה ותיאטרון באר שבע. בין ההצגות שיועלו בקרוב בבירת השומרון: מעגל הגיר הקווקזי של ברכט.

כמה, כמה, כמה. כמה פרוורטית הבורגנות הישראלית תצליח להיות? לאיזו רמה של גיחוך ושפלות עוד יגיעו אדריכלי התרבות כאן? כבר שנים, משמשת התווית "תרבות" להלבנת הבריונות והאלימות של האליטה הישראלית. כבר התרגלנו לרוצחים שמדברים על רוחניות. לסוחרי נשק שמנגנים בפסנתר. לתחנות רדיו צבאיות שמנגנות מוסיקת מחאה. זה הרי הטריק – אם אנחנו כל כך יפים וליברלים, אף אחד (?) לא יעז להגיד שאנחנו סתם מחנה צבאי שנשלט על ידי חבורת אנסים פושעי מלחמה. אבל לגייס את ברכט כדי להכשיר את גזל הקרקעות ואת הפרויקט הקולוניאלי של רון נחמן?

במקרה, הלכתי בדיוק לפני שבוע ל"מעגל הגיר הקווקזי". שנים לא הייתי בהצגה של הקאמרי, ונראה לי שעכשיו אמנע מזה לעוד איזה עשור וחצי. זאת הצגה ממש גועלית. אציין מהתחלה: יותר משמדובר בפשע אמנותי, ההצגה הזאת היא פשע פוליטי. וזאת הסיבה: כדי להציג את ברכט בישראל 2010, הבמאי אודי בן משה פשוט קרע את המחזה של ברכט וחירבן עליו.

ההצגה נפתחת בשיר מטומטם שמלותיו הן "ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט". מהביקורת התמוהה של מיכאל הנדלזלץ על ההצגה התברר לי שאודי בן משה מכניס שירים כאלה לכל הקלאסיקות שהוא מביים. לשירים האלה יש פונקציה ברורה. הם באים להעביר מסר כזה: "הו בורגנים ישראלים, זה ממש מעורר הערצה שלמרות הקשיים הרבים של קיומכם, והמעמסה היומיומית של התמודדות עם ערבים מתים, מזרחים חיים ועוזרי בית סודאנים, אתם מוצאים עדיין זמן לתרבות גבוהה, תובענית וביקורתית. אנו מעריצים אתכם על כך, ולכן החלטנו לספק לכם כמה דקות של התענגות טהורה על עצם העובדה שאתם שייכים למערב הנאור, וצופים במחזה של ברטולט ברכט. כדי שלא תשכחו את השם כשתחזרו מחר למקום עבודתם בכור האטומי או בתעשיית הנשק, אנו דואגים גם לשנן לכם את מה שאתם רואים: ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט".

הלאה. את הפרולוג, עם הוויכוח בין קולחוז רוזה לוקסמבורג לקולחוז גלינסק, הבמאי פשוט טאטא החוצה. כי למה לאתגר את האשכנזיות הישראלית, שגם ככה סובלת במזרח התיכון, עם מלים כמו קולחוז? שלא לדבר על הסכנה שאידה נודל או נתן שרנסקי יושבים בטעות בקהל, ועוד עלולים לטעון שרגשותיהם נפגעו. במקום זה, הוא דחף מונולוג אינפנטילי של בראבא על "המצב" ("המצב" הוא כבר שנים הביטוי שבאמצעותו מרפררים בישראל לפוליטיקה בלי להגיד שום דבר פוליטי), עם קריצות של "אקטואליה" שעוררו רעמי צחוק בקרב הצופים של רביב דרוקר ומוטי קירשנבאום.

החלק הראשון של ההצגה הוא דווקא די נחמד, עם נטע גרטי ששרה באופן מצודד ולרגעים מרגש לפי לחנים של קרן פלס. אבל השערורייה מגיעה לשיאה בחלק השני, עם כניסתו של בראבא בתפקיד אצדק. גם כאן, בראבא פשוט לא אומר את הטקסט. במקום זה, הוא נותן לקהל מופע סטנד אפ נורא ואיום מהשאריות של מערכוני יאצק שנותרו על רצפת חדר העריכה. זה מחריד, לא בגלל חוסר נאמנות למחזה, אלא כי הבירבור הבלתי נסבל הזה נועד פשוט להעלים ולבלוע את המחזה עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד כמובן התווית "מחזה של ברכט".

עכשיו, אל תדברו איתי על ניכור, או על זה שברכט דווקא היה מרוצה שהופכים את המחזה שלו למשהו אקטואלי. בולשיט. כל הקרקס הוולגרי הזה נועד בדיוק לאפשר להציג משהו שנושא את הכותרת "מחזה של ברכט" בחברה הבהמית של ישראל העכשווית, ולהשאיר את הצופים עם חיוך זחוח על הפנים.

היום התברר שיש לכל זה מטרה עוד יותר בזויה: לבשל מחדש את ברכט כך שאפשר יהיה להציג אותו באריאל, בלי שמישהו ירגיש שמשהו כאן מוזר, ובלי שתתעורר שום מחשבה ביקורתית מינימלית. כי במצב שאליו הביאו אותו בן משה ובראבא, המחזה הזה באמת לא שונה בהרבה מנאום של רון נחמן.

מה שהקאמרי עושה הוא הזנייה ברוטאלית ואלימה של התרבות – הרבה יותר גרועה מכל תוכנית ריאליטי בערוץ 2. רק על זה, ראוי להעיף את הקאמרי בבעיטה מכל ארגון תרבות בינלאומי.

 

 2.

מסוכן להיות מדריך מוזיאונים בישראל. לפני כמה שנים, באתי לאיזו תערוכה של אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב. נבלעתי בתוך קבוצה של פנסיונרים, שנראו כמו ותיקי מערכת הביטחון שיצאו לתרבות יום א'. הדריכה אותם מדריכה מרשימה למדי שבאמת התאמצה לחבב עליהם את העבודות. אבל ממיצב אחד למשנהו, התחיל להישמע בקבוצה מלמול של התמרמרות.

ההתפרצות הגיעה כשהם נעמדו בחצי גורן מול איזה צילום, נדמה לי של אשה טרנסג'נדרית פצועה בעירום חלקי. המדריכה אמרה משהו על עבודה מאתגרת, וזה היה האות למרד של ממש. "מאתגרת? זאת ד-ג-נ-ר-א-צ-י-ה!", שאג אחד מחברי הקבוצה. האחרים הצטרפו, וכמעט הרגו את המדריכה (את המצולמת הם לא יכלו להרוג, למרבה המזל).

בהתחשב במצב זה, תפקידם של המדריכים הוא לעזור למבקרים לבלוע ברכּוּת את העבודות שהם הואילו בטובם לבוא ולראות. באופן זה, האשכנזים מאשררים את אשכנזיותם (הם צרכו תרבות) והמדריכים נשארים בחיים. אבל לפעמים, התוצאה היא מעט מגוחכת. למשל, כשמדריכה במוזיאון עין חרוד לאמנות מציגה לקבוצה עבודה, נדמה לי של גרבוז, שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון ומתייחסת לדמותו של אריק שרון. בנימה רבת משמעות, היא אומרת לקהל: "וכמו שאתם רואים, מי שמופיע מתחת לטקסט הוא אריק שרון".

שתיקה. אריק שרון? תזכירי לנו מה הבעיה עם אריק שרון? הרי כולנו הצבענו לו – אם לא ב-2001 אז ב-2003, ואם לא –  אז תכננו להצביע לו ב-2006.

השבוע, הלכתי לתערוכת המחאה "איווט" בגלריית המדרשה ברחוב דיזנגוף, שעוסקת כידוע בדמותו של שר החוץ ליברמן. לא אתייחס כאן לעבודות, אלא לדינמיקה שנוצרה בחלל הגלריה עם כניסתה של קבוצת חובבי אמנות שהגיעה כנראה במסגרת סיור גלריות מאורגן. גם להם היתה מדריכה חביבה, והרשיתי לעצמי לרשום כמה קטעים מתוך הדיאלוג בינה לבין המשתתפים:

"כמו שאתם רואים זה מאוד חריף, אבל שימו לב שאין בתערוכה עידוד לרצח. זה לא כמו מה שהיה לפני רצח רבין"

"תראו את בחירת הצבעים. לגרבוז אין מתחרים בנוגע למשחקי מלים"

"אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לחיות בה"

"מי מתלהב מכוח? הטיפש, הברווז"

"האוצרת של התערוכה התראיינה ללונדון וקירשנבאום. הם ניסו לאתגר אותה, למרות שהם כמובן חושבים בדיוק כמוה"

"אתם יודעים, מוסוליני היה פאשיסט נוראי"

"לי באופן אישי יש נטיות שמאלניות מאוד קיצוניות. אני משתדלת למתן אותן"

 

והנה כמה מהתגובות של חברי הקבוצה:

"אני בטוח שאף אחד בקבוצה הזאת לא הצביע לליברמן" (כולם מהנהנים ומביטים בחשדנות ימינה ושמאלה)

"לפני שבאתי לתערוכה הרגשתי שהאיש הזה מקומם אותי. עכשיו התערוכה מקוממת אותי יותר"

"בתערוכה הזאת יש אלמנטים פאצ'יסטים. פאצ'יזם יש גם בשמאל"

"הציבור שבא לתערוכות בארץ הוא ציבור מאוד מיוחד"

"אני לא חושב שיש כאן בקבוצה מישהו שהצביע לליברמן"

"זה מאוד מקומם"

כל זה עורר בי מחשבה מסוימת. מקובל לומר שהאמנות הקונספטואלית וזרמים שבאו בעקבותיה הפכו את היצירה האמנותית לצמודת טקסט, פוליטיקה ותיאוריה. כל זה יפה, הבעיה היא שרבים מצרכני האמנות לא כל כך מכירים את התיאוריה. מכיוון שאיננו חיים בקולחוז, ואין שום רשות שמעבירה אינדוקטרינציה באמנות מהפכנית, את הפיגום התיאורטי מחליפים מדריכים מבולבלים, שבאמת מופקרים לנפשם מול קהל עוין.

הצעתי היא: אם אמנים רוצים לעשות אמנות מחאה, אולי כדאי שהם יארגנו משמרות ליד היצירות, ויסבירו למבקרים על מה הם מוחים, למה ואיך. אבל שיבואו עם שכפ"צ. מדובר בישראל, זה מקום מסוכן.

הברברים הם התקווה

16 באוגוסט 2010
 
עידו הררי
 
לפני כמה שבועות נערך באוניברסיטה העברית כנס בשפה האנגלית שכותרתו "Culture and Catastrophe in Modern European History". אחד הדוברים התייחס בהרצאתו לאמרת הכנף הנאצית המפורסמת "בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות' אני שולח את היד לאקדח", ובפרפראזה העיד על עצמו: "Every time I hear the word 'Revolver', I reach for my culture". דברים אלה, כולל העובדה שנאמרו בבניין ע"ש רבין שמחלונותיו נשקפים בתי הכפר עיסאוויה וביום טוב גם חומת ההפרדה שמדרום לו, משקפים אולי יותר מכל את האופן שבו מתפקד מושג התרבות בשיח המערבי בכלל והציוני בפרט. מתשומת הלב שניתנה בשבוע שחלף לדבריו של נתן זך על אודות השוני המוחלט שבין אנשי התרבות הגבוהה מחד ואנשי המערות מאידך, ובעיקר מגל ההתקפות האפולוגטיות שהתעורר מולם – התקפות שבבסיס רובן הניסיון להוכיח שבניגוד לדבריו של זך, למזרחים יש נחלה בדבר הזה שנקרא תרבות –  נראה שהתרבות מושרשת כאן היטב. בכל מקרה, היא מבוססת מספיק טוב כדי להסתיר את אופי היחסים שבין המעמד שקנתה לה לבין מי שעל חשבונו המעמד הזה נקנה – אופי עקרוני, שהיחס שבין הבניין על שם רבין שבהר הצופים לכפר עיסאוויה הכבוש שלמרגלותיו הוא רק התגלמות קונקרטית שלו.

התשובה לשאלה מה עדיף, אקדח או תרבות, איננה מובנת מאליה. היא תלויה אולי באופן שבו מבינים את  המלה "תרבות", ועוד יותר מכך בהקשר שבו היא מתפקדת. תרבות נתפסת בדרך כלל כדבר יחסי או לפחות פרטיקולרי. התפיסה הזאת היא שעומדת בבסיס הגישה החברתית-פוליטית שמכונה רב תרבותיות, שבשמה מדברים רבים מאלה שמעדיפים את שירתו של ארז ביטון על פני נתן זך. זך עצמו, לעומת זאת, סבור שהעובדה שהוא פרופסור בשלוש אוניברסיטאות מקנה לו את הזכות לקבוע מדרג בין התרבות שממנה הוא הגיע ובין אלה שהגיעו מהמערות. מי שצודק בוויכוח הוא כמובן זך, שבדבריו האחרונים (אגב, הוא כבר אמר את זה קודם) מתגלה באחד הנציגים הנאמנים ביותר של התרבות במקומותינו – התרבות במובנה המערבי, הנאור והחילוני, ה"קולטורה" (להבדיל מציוויליזציה, שאיננה הנושא שבו מדובר כאן). קולטורה היא יצירה אירופאית מובהקת, ומבין מדינות אירופה מולדתו של זך היא אולי הנשאית המובהקת ביותר שלה. כאשר מדברים על תרבות בישראל, הדיון יהיה כמעט תמיד קשור באופן בלתי נמנע ביחס שבין תרבות לציונות, תרבות ליהדות ותרבות לקולוניאליזם. וכאשר מתבוננים בהיסטוריה ובהווה של מערכות היחסים האלה, די ברור (בפרפראזה על ולטר בנימין) שכל אקט של תרבות הוא בעת ובעונה אחת גם אקדח שמכוון לרקתו של מישהו.

מבט אל החומה מהאוניברסיטה העברית

*

"בתוך עם ישראל אין בכלל אוירה תרבותית, אלא זו של הדת, והיא קרויה: יהדות. היהדות היא התוכן והצורה של החיים היהודיים, ובמדה שנוצרות בתוכה גם תכונות ושאיפות של חולין, הרי כולן נכללות בה […] לכן לעולם לא תוכל להתהוות מתכונות ושאיפות החולין שבתוכה תרבות עצמאית – לא חזקה ולא עשירה, ואף לא ענייה ועלובה".

 (נתן בירנבאום, עם השם, 'על תרבות וציביליזציה')

פתח להבין את האופן שבו פועלת התרבות נותן לנו נתן אחר, נתן בירנבאום. כמו זך, גם בירנבאום נולד במרחב התרבות הגרמני (בשונה מזך, הוא נולד לאם יהודיה). הוריו היגרו לווינה ממזרח אירופה, והוא גדל בלי זיקה מיוחדת למסורת היהודית. היהודים בווינה ובברלין של המאה ה-19 (בירנבאום נולד ב-1864 ונפטר ב-1937) כבר חיו בתוך עולם המושגים שבו היהדות איננה מערכת אמונות ומצוות אלא "אומת תרבות"; Kulturnation בשפתם. להגדרת היהדות כתרבות היה יתרון כפול: ראשית, היא הטמיעה את היהדות בתוך עולם המושגים של אירופה הנאורה, עולם שבו מושג התרבות היה מושג מפתח. שנית, היא הטמיעה את היהודים בין האירופאים בכך שאפשרה להם להפוך מיהודים לגרמנים בני דת משה. הגורל הצפוי ליהדות עצמה תואר באופן מדויק על ידי מוריץ שטיינשניידר, הביבליוגרף העברי הגדול וממובילי הדיסציפלינה האקדמית החדשה של חכמת ישראל במאה ה-19: לדידו, מדעי היהדות נועדו להביא את היהדות עצמה לקבורה הולמת. אבל כמו היום, גם אז הפיכת היהודים למתורבתים היתה עניין לא פשוט – לא ליהודים עצמם ולא לגויים. וכך מצא את עצמו בירנבאום, סטודנט צעיר למשפטים, נשבה בקסמי הרעיון הלאומי היהודי, ואף הוגה עבורו שם: ציוניסמוס. בהמשך חבר בירנבאום להרצל, שאימץ את השם עבור תנועתו. את אומת התרבות היהודית שנוצרה באירופה הרצל ביקש להפוך למוצב קדמי של המערב במזרח הפרוע, כפי שכתב ב"מדינת היהודים": "לאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם". מאוחר יותר פרש בירנבאום מהתנועה הציונית, ולאחר תקופה כדובר מרכזי למען תרבות היידיש החילונית הפך לשומר מצוות והצטרף לאגודת ישראל.

המילה הגרמנית שבה השתמש הרצל בספרו, שתורגמה כ"פראי האדם", היא Barbarei – ברבריות. הברברים הם אלה שאינם דוברים את שפת התרבות. הם האנטיתזה של התרבות עוד מימי יוון, שאת מורשתה ביקשה אירופה הנאורה להמשיך. במסורת היהודית היחס למורשת יוון הוא אחר, והוא נטוע ביחס השלילי כלפי המתיוונים בתקופת בית שני. ההבדל הזה הוא הרקע לדברים שכתב בירנבאום החרדי:

"מה אנו רוצים מהמתיוונים? למה אנחנו משפילים אותם לדרגת בוגדים לאומיים פשוטים? הרי הם הרבה יותר מזה; הם החללים הראשונים של כפיית-הדעת האירופית הגדולה. ה"משכילים" היהודים הראשונים, שהלכו שולל אחרי הענק התרבותי, הנוצץ והרועש הזה, הם אינם אלא דוגמה לכולנו, אף כי לא נודה בזה מרצוננו. וכי אני עצמי במשך שלושים שנה לא נשאתי נאומים, ולא כתבתי מאמרים נגדם, בעוד שבעצם הייתי ילד מילדי רוחם, שלא הרגשתי בזה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית') 

בירנבאום, שמעולם לא חדל להיות בן תרבות, חש באופן שבו התרבות מקרבת, בעיני המתבונן האירופאי, בין היהודים לבין חסרי התרבות האחרים:

"אני אינני מעמיד את אירופה לעומת המזרח. אינני בטוח, אם הניגוד המוחלט לשיטת אירופה, מגובש דוקא במזרח. ביחוד אינני יודע מי מבין עמי המזרח מייצג את הניגוד המוחלט הזה בממד השוה ליהודים, או יותר נכון, לניגוד שהיהודים חייבים לייצג – לדעת אירופה – לפי יעודם וכפי שהבליטו אותו בדברי ימיהם. שמחתי לקרוא בעיתון צרפתי את המלים הלוהטות שפירסמה גב' גילברט בשבחם של הטורקים. אין בידי לקבוע אם הטורקים ראויים לכל דברי השבח האלה; אחת ידעתי, האשה הזאת מצאה ביטויים נפלאים, לא-אירופיים. 'פראים' היא קוראת לאנשי אירופה ושופכת עליהם קיתונות של בוז. הרגשתי מעין קנאה: הנה אשה אירופית, אשר כרבים טובים ממנה – טולסטוי למשל – נמאסה עליה הרדיפה המטורפת אחרי הברק החיצוני והשאיפה לערטל את האנושיות מנשמתה. והנה מאידך גיסא אנחנו, בני עם כובשי הנשמות, מעלים את שארית להט הנצח שבנו, על מזבח אותם האלילים, שהמעולים מבני אירופה משליכים אותם כנצר נתעב מאחוריהם. דומים אנו לנסיכים, הנכספים לנגן במפוחית בחצרות. השגעון הזה דולק אחרינו עד לנוכח מנורת החנוכה. הוא חלום הטירוף המתעתע ביותר שחלמה האנושיות מעודה – רוח-אירופה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית')

נתן בירנבאום. "הניגוד המוחלט לשיטת אירופה מגובש דוקא במזרח"

*

רוח אירופה היא שנושבת במבוכי המסדרונות של הר הצופים. היא נשבה בהם מראשיתם, כשבטקס הפתיחה של האוניברסיטה ב-1925 הכריז נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן: 

"אני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ-ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. […] על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת-נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה".

לעומת הרצל, ויצמן נקט טקטיקה אמנציפטורית: הוא לא ביקש להגן על אירופה מפני המזרח, אלא להוסיף גם אותו אל מרחב התרבות. האקדמיה תגאל הן את היהודים, שיחד עם שיבתם לארצם יזכו גם לעטרת תרבותם הקדומה, והן את המזרח המנומנם – שכן התרבות מיועדת לכולם וכל הרוצה יבוא ויטול. זהו משא האדם הלבן, והאדם הציוני בכלל זה. מתוך הדברים ניכר הלימבו שבו מצויים היהודים (ושמובלע גם בתוכניתו של הרצל): באירופה הם יהודים בעל כרחם, בפלסטינה הם בני תרבות ועל כרחם של הערבים יהפכו גם אותם לכאלה.

*

אירופה, שבשם התרבות ביקשה תחילה לשחרר את היהודים מיהדותם ואחר כך לשחרר את עצמה מהיהודים, נאבקת כיום בשם אותו רעיון לשחרר את האשה המוסלמית מכיסוי הפנים הברברי ואת עצמה מנוכחותה של האשה המוסלמית. מעצם תנאי לידתה, התרבות איננה יכולה לחיות בשלום עם הלא-תרבותי – הוא ייאלץ להפוך לתרבותי או להעלם. עיקרון זה נשמר גם כשהתרבות מנסה להסיר מעליה כל תוכן מהותני ולהישאר כמעין עיקרון-על פורמלי – כמו למשל במאמרם של רפאל זגורי-אורלי וג'וזף כהן בתגובה לדבריו של זך. "הפרדוקס הכואב הוא שאפילו בפיו של אחד המשוררים הדגולים שלנו, המלה 'תרבות' שוב סובלת עיוותים מטרידים והתקפות וולגריות, המצמצמים אותה למובנים הנשלטים בידי דטרמינציה אתנית, גיאוגרפית ולאומית", הם כותבים; "יש לעקור משורש את הרדוקציה של התרבות לזהות המבוססת על השתייכות לקהילה לאומית, רדוקציה של התרבות למוצא כלשהו. תחת זאת יש לשאוף לרומם אותה למדרגת השיפוט הביקורתי – בעל הברית הראשון שלה והנר לרגליה. […] דבריו של זך מבטאים ככלות הכל תפישה משונה למדי של ההומניזם ושל הנאורות, המבקשת לקשור אותם באופן בלעדי לגורלה של אירופה המערבית".

נתן זך. לזה אנחנו קוראים תרבות!

הבעיה בדבריהם של כהן וזגורי-אורלי מתומצתת כולה במשפט האחרון. שכן ההומניזם והנאורות, כמו אחותם התרבות, אכן קשורים בטבורם לאירופה המערבית. הסיבה העיקרית לכך שהם השפיעו כל כך – ועדיין משפיעים – על שאר חלקי העולם, היא המורשת הקולוניאלית המפוארת של אירופה. התשוקה של הלא-מערביים – יהודים, ערבים (כולל יהודים-ערבים), מזרחים (כולל אוסט-יודן) ואחרים – לראות ולהראות את עצמם כתרבותיים היא המשקע שנותר בתחתית החבית הקולוניאלית, לאחר שנדמה שכל שאר המטען הדכאני כבר הושל. כהן וזגורי-אורלי מצליחים להציג במאמרם את האופן שבו המורשת הקאנטיאנית, אמה-הורתה של הקולטור, ממשיכה להתנות את השיח המערבי כולו ובכלל זה השיח הביקורתי. במילים אחרות, בשורשן של ביקורת התרבות ותרבות הביקורת עומדת ביקורת התבונה הטהורה, והנחת היסוד של המחשבה המותנית על ידי רעיונות אלה היא האוניברסליות של הביקורת ולכן של התרבות. יותר מכך: גם מחשבה רב תרבותית כמו שלהם, שזונחת את היומרה לאוניברסליות תרבותית, משמרת את תפיסת הביקורת כאוניברסלית; הביקורת הופכת למעשה להיות לייצוג המוחלט של התרבות.

אם למצוא משפט אחד שמסכם את טיעונם של כהן וזגורי-אורלי, הוא יהיה זה: "להיות בן לתרבות פירושו להעמיד אותה תרבות לביקורת הרדיקלית ביותר, ובתוך כך לתבוע ממנה להתבטא בלשון המשוחררת מכל עגינה לאומית והחפה מכל פיצול רדוקטיבי או הייררכיה וולגרית". איך בדיוק ניתן להשתחרר מכל עגינה לאומית (או אחרת) כאשר הביקורת הרדיקלית שנתבעת כאן היא בעצמה חלק מהותי מהמורשת האירופית שכל כולה היררכיה? התשובה היא שלא ניתן, וזאת בדיוק משום שלא ניתן להשתחרר מהתרבות עצמה. המסקנה העצובה מכל הסיפור היא שבסוף כל משפט שאנחנו כותבים בעברית (או באנגלית, או בגרמנית או בכל שפת תרבות אחרת) עומד תרבותניק עם ספר שירה ביד; האקדח מהמערכה הראשונה תמיד יורה בסוף. כשחושבים על זה כך, גם הקשר בין מוזיקה קלאסית לטיהור אתני (ובאופן ספציפי לשי דרומי) נראה הרבה יותר ברור. את התקווה היחידה, כך נראה, יש לתלות בברברים – אם עדיין נותרו כאלה בעולם. 

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

22 במאי 2010

כידוע, אנו בארץ האמורי הבטחנו לספר לכם לא רק כל מה שקורה, אלא גם מה יקרה בעתיד. אתמול פירסם אסף שטול-טראורינג החרוץ כתבה מסקרנת ב"הארץ" על מיזם iKnow של האיחוד האירופי לחיזוי של תרחישים פרועים שעשויים להתממש בעשורים הקרובים באירופה ובעולם בכלל. הפרויקט כולל כרגע 257 רעיונות שמוגדרים כ"קלפים פרועים" (Wild Cards) או תרחישי קצה. למעשה, חלק גדול מהתרחישים האלה הם בכלל לא פרועים; מה שפרוע זה לחשוב שהכול יישאר אותו הדבר כמו עכשיו. כלומר: שגם עוד שלושים שנה גל אוחובסקי עוד יהיה שופט בכוכב נולד, וכל ההבדל שהוא ירכיב משקפיים. זה סתם כדוגמא.

ביקור באתר הפרויקט מגלה כמה רעיונות מעניינים. מתוך מסירות למשימתנו, אנו מביאים לכם כמה תרחישים  שרובם ככולם לא נכנסו לכתבה. כידוע, מה שנחשב "פרוע" בעיני חנונים עם תקן מהאקדמיה האירופית זה לא בערך מה שנחשב "פרוע" אצל אנשים נורמליים. כמו שקורה הרבה פעמים עם אקדמאים שמשלמים להם כדי שידברו על העתיד בכנסים עם מצגת פאוורפוינט וחולצות מכופתרות, חלק ניכר מהתסריטים חוזים למעשה את מה שיקרה תוך כמה חודשים, או את מה שקורה כבר עכשיו, או הכי גרוע: את מה שכבר קרה מזמן.

ארווין אולאף, Chessman

בנוסף, תסריטים אחרים משקפים בעיקר את החרדות המאוד לא עתידניות של אנשים שמרנים באמצע החיים. בקטגוריית תסריטי החרדה מככבות שתי קבוצות דמוגרפיות: צעירים וזקנים. לגבי הצעירים: תסריט אחד משחזר את "מסע הצלב של הילדים", שיתממש לפי התחזית בצורת תנועת המונים של צעירים מובטלים שיסתערו על מוסדות האיחוד בבריסל. מצחיק: כשהתסריט הזה נהגה, לפני כמה שבועות, אף אחד לא חשב שהאיחוד עשוי להיעלם תוך חודשים עד שנים. חרדה אחרת היא ממין דקדנטיות פטאלית – לפי התסריט הזה, הצעירים האירופים יהיו כל כך משועממים שהם יתחילו לפתח צורות מוזרות של תשוקת מוות שיבואו לידי ביטוי בפונדמנטליזם משולב עם סקס אקסטרימי וסמים. תסריט דומה חוזה ניהיליזם אסקפיסטי והסתגרות בטכנולוגיות של תלת-מימד. ועוד חרדה: הצעירים בארה"ב כל כך שמנים שאי אפשר יהיה להחזיק צבא יעיל.

לגבי זקנים יש מגוון רחב עוד יותר של תסריטים – כיוון שהנושא רלוונטי למדי לגבי עתידה של אירופה. תסריט אחד חוזה שב-2020 מדענים ימצאו תרופה שתעצור את ההזדקנות. בעקבות כך, "הפוליטיקה תתבסס על העדפות של בוחרים זקנים ושמרנים" ותיווצר "סטגנציה חברתית". אבל רגע – חשבתי שזה מה שקורה באירופה גם ככה, בלי תרופה נגד הזדקנות. תסריט אחר אומר שהקשישים ישתלטו על חדרי ההרצאות באוניברסיטאות, וגם יקימו מפלגה משלהם. סליחה? מפלגת הגימלאים זה הכי 2006. שלא לדבר על מה שהולך בגילמן 144.
תסריטים קצת יותר נועזים מדברים על מתחים בינלאומיים ומבנה חדש של הכלכלה העולמית שייוצר עקב הבדלי גילאים קיצוניים בין מדינות (חשבתי שזה מה שקורה בין מנילה לנאות אפקה) ואפילו על קולוניאליזם חדש של הולנד באפריקה, במסגרתו תקנה ישתלטו ההולנדים הזקנים על טריטוריות נרחבות באפריקה כדי להקים שם אתרי פרישה ענקיים לפנסיונריים (חשבתי שזה מה שקורה בפלמה דה מיורקה). ויש עוד תסריט לפיו הקריסה של שירותי הרווחה והבריאות עקב העלויות האסטרונומיות של הפנסיות תביא להקמת מושבות טיפול (Care communities) – מעין קומונות של קשישים שיטפלו אחד בשני.

יש כמובן גם לא מעט תסריטי דעיכה וקטסטרופה. עלייה אסטרונומית במחירי המזון שתביא לתנועה המונית של השתלטות על אדמות לצורך גידול אוטרקי של מזון; מלחמת הכול בכול עקב מחסור במים שתביא ל"קריסת החברה האזרחית" (לנו זה לא יקרה, כי ממילא אין לנו חברה אזרחית); ועלייה אסטרונומית במחירי הדלק שמביאה לסוף עידן המכונית והמטוס; וגוררת היווצרות של "שבטים" נפרדים ועוינים זה לזה שחיים במרחק קצר (כלומר: בדיוק ההיפך מ"הכפר הגלובלי").

וגם גרסאות יותר פוליטיות: העניים מתקוממים כשהם מבינים שתוחלת החיים שלהם קצרה באופן משמעותי בגלל זיהום ובריאות לקויה. בתחום הזה יש כמה תסריטים מגוחכים – נשמע שאיזה פרופסור הולנדי ניסה להצחיק ולא הצליח. למשל: עובד מתוסכל של המאגר הדיגיטלי הכלל אירופי מוחק בלחיצת כפתור את כל ההיסטוריה והמורשת התרבותית של המערב. או תסריט קצת מופרך שבמסגרתו כל הדגים באוקיאנוסים מתים עקב עליית החומציות של מי הים. התוצאה: חברות מזהמות סופגות תביעות כספיות "והמניות שלהן קורסות". אמאל'ה!

ויש גם תסריט שמנסה לחזות איזו השפעה תהיה להתייבשות של כל הנהרות ומקווי המים באזור הים התיכון על תעשיית התיירות. זה מזכיר לי איזה פרשן שאמר לא מזמן שאם תהיה מלחמת עולם שלישית זה יביא לגדילה משמעותית בעלייה ממדינות הרווחה.

יש עשרות תחזיות בנוגע לאצות, שאמורות להיות הפיתרון גם לבעיות המזון וגם לבעיות האנרגיה. מבהיל ומרחיק לכת במיוחד הוא חזון בלהות ביטחוני-אגרונומי שבמסגרתו טרוריסטים תוקפים מפעל לייצור אצות. אלוהים, הוא מחזיק את הספירולינה!

בתחום הגיאופוליטי, חוזים למשל  איחוד פוליטי בין סין, רוסיה ומדינות ערב, או לחילופין השמדה פתאומית של כל שדות הנפט הסעודיים בעקבות השתלטות של קבוצה פוליטית רדיקלית על הממלכה. עוד תסריט חוזה מהפכה והתפוררות של סין לעשרות מדינות קטנות עקב השיעור הדרמטי של רווקים שלא מצליחים להתחתן ברפובליקה (שיגיע ל-30 מיליון ב-2025). ואני אומר: למה שלא יהפכו פשוט להומואים?

יש גם תחזית למלחמות מסוג חדש באירופה כתוצאה מההפרטה: ענקיות אבטחה כמו BlackWater ישתפו פעולה עם אל קאעדה כדי להנציח מצב תמידי של מלחמה. מעניין שהחופש המחשבתי העצום של הפרויקט לא איפשר לחשוב על האפשרות של מלחמה בין מדינות חברות באיחוד.

ויש תחזית של התרחבות עולמית דרמטית בשיעור הצמחונים; ונטישה המונית של הדתות הממוסדות לטובת רוחניות משוחררת המבוססת על ערכים כמו זכויות בעלי חיים, שינוי אקלים ושחרור ההומו. והכי מבריק: לאנשים יימאס לשמוע על ההתחממות העולמית. תשמעו, זה כבר פרוע מדי בשבילי!

יש גם לא מעט תסריטים בנוגע להשפעות ההיפר-התפתחות של תחום האופטימיזציה והאגרגרציה. אבל על זה אכתוב מתישהו בנפרד. באופן כללי, אלה הם התסריטים היותר מעניינים. נשאר רק לראות מי מהם יתגשם. וכמו שאומרת מיקי חיימוביץ': אנחנו נהיה כאן איתכם כדי לעקוב.

הפשע הראשון שלנו

20 במאי 2010

*
לאחרונה התעורר בבריטניה פולמוס כלשהו סביב ספר שתורגם מצרפתית, ושמו The Tyranny of Guilt. המחבר, פסקל ברוקנר, הוא אחד מאותם "פילוסופים חדשים" טרחנים, מבית מדרשם של ברנאר אנרי-לוי ואלאן פינקלקרוט, ובכפוף לכללי הז'אנר הוא תוקף את מה שהוא מכנה "המזוכיזם האירופי", וקורא לאירופים להשתחרר מרגשי האשמה בנוגע לשואה, הקולוניאליזם והעבדות ולחזור להתגאות בתרומתם לעולם.
מה שהפריע לי בתזה הזו הוא שלאירופים יש פשע שקדם בהרבה לשואה, לקולוניאליזם ולעבדות. לפעמים אנו שוכחים שכשהאירופים הגיעו לאירופה, היבשת לא היתה ריקה; חיו בה אנשים אחרים: הניאנדרתלים. הם חיו שם הרבה זמן, כ-200 אלף שנה, כלומר הרבה יותר זמן ממה שהאירופים חיו באירופה עד עכשיו, וכנראה גם יותר ממה שהם יחיו בה בכלל. בספרו "השימפנזה השלישי", מתאר חוקר האבולוציה ג'ארד דיימונד במלים אלה את המפגש בין בני ההומו ספיינס, המכונים באופן מסורתי "קרו-מניון", לאדם הניאנדרתלי:

"מה קרה כשאנשי קרו-מניון הפולשים פגשו בניאנדרתלים המקומיים? נוכל להיות בטוחים רק בתוצאה הסופית: בתוך זמן קצר, לא היו יותר ניאנדרתלים. לדעתי אפשר להסיק מכך רק דבר אחד: הגעתם של אנשי קרו מניון גרמה איכשהו להכחדת הניאנדרתלים… אני משער שאנשי הקרו מניון חיסלו את הניאנדרתלים באמצעות העברת מחלות, רציחות ונישול. אם אכן כך קרה, חילופי המשמרות בין הניאנדרתלים לאנשי קרו מניון היו סימן לעתיד, שבו החלו צאצאי המנצחים להתכתש בינם לבין עצמם.

**

כל כתיבה היסטורית היא פוליטית, גם אם היא עוסקת בתקופת הקרח. כך גם ההיסטוריה של של היחסים בין בני האדם לניאנדרתלים. רבים מהחוקרים מכחישים לגמרי את הטענה על פיה העלמותם של הניאנדרתלים קשורה להתפשטות שלנו, כלומר של הומו ספיינס. הם טוענים שהניאנדרתל נכחד פשוט כי האקלים השתנה, ועידן הקרח הסתיים. ראיינתי פעם פליאונתולוג בכיר, ושאלתי אותו לעמדתו בנושא השמדת הניאנדרתלים. הוא השיב לי בנחרצות:

לא היה שום ג'נוסייד. הנאנדרתלים היו פשוט מותאמים לתנאי קור. הם היו מאוד מותאמים לנישה שבה הם חיו, וניצלו אותה מצויין. כשהתנאים התשנו, ונגמרה תקופת הקרח, הם נכחדו.לאדם המודרני, בזכות המוח והתחכום שלו, יש התמחות יחידה בעולם החי: לא להיות תלוי בסביבה מסויימת. הוא יכול לפתור בעצמו את הבעיות.

ההסבר הזה נשמע משכנע, אבל אם חושבים עליו, רואים שהוא מבוסס על כמה הנחות יסוד בעייתיות למדי. שהרי, כשמדברים על בני אדם, לא יגידו אף פעם ש"הם לא שרדו כי הם לא הסתגלו לתנאים החדשים". למעשה, עד לפני כמה עשורים כמובן שהיו אומרים את זה על קבוצות ועמים לא אירופיים, במסגרת השיח הקולוניאלי הדרוויניסטי. בעצם אומרים את זה גם היום, אבל בחדרים אחוריים ולא באופן רשמי; אני לא רואה את אנגלה מרקל משיבה במסיבת עיתונאים: "ובכן, תושבי בנגלדש לא ישרדו כי הם לא מותאמים לתנאים האקלימיים החדשים".
אבל לגבי הניאנדרתלים מותר להגיד את זה. למה? מכיוון שהם לא שייכים למין שלנו. הם לא בדיוק בני אדם, לכן אין להם זכויות אדם; או ליתר דיוק: הם לא שייכים לסדר של האנושי, התרבותי, אלא לסדר של הטבעי, שעליו חלים חוקי הברירה הטבעית ולא החוק הבינלאומי. הם אפילו לא הומו סאקר – הם הומו נאנדרתלנזיס.
לפני כמה שנים, התגלו באינדונזיה שרידי ההומו פלורסיינזיס, אותו הוביט שנכחד כנראה רק לפני 9,000 שנה. היו שהשתעשעו ברעיון שבמקום כלשהו בכדור הארץ עוד יתגלה מין אחר של אדם. זה היה יכול להיות מעניין, ולו רק מבחינת האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו כבני אדם. אבל ברור שההחלטה שהנאנדרתלים הם בתחום האחריות של דרווין, והקרו-מניון הוא כבר "מעבר לזה", היא מלאכותית, ומוכיחה שהרבה טענות שנחשבות מדעיות ואובייקטיוויות הן פוליטיות לגמרי.

***
כסיפור של ג'נוסייד, השמדת הניאנדרתלים היא מקרה מוזר. בשונה מהקולוניאליזם האירופי, כאן האוכלוסייה הילידית היא האירופים, ואת תפקיד הפולשים ממלאים האפריקאים שנכנסו לאירופה לפני כ-40 אלף שנה. כיוון שאין מי שיכתוב את ההיסטוריה שלהם "מבפנים", צריך אולי להתחיל מהבסיס. עצמות מאובנות של נאנדרתלים התגלו לראשונה ב-1856, בעמק נאנדר שליד דיסלדורף בגרמניה. מכיוון שהרעיון של מינים טרום אנושיים לא נהגה עדיין, עצמות הגולגולת של הנאנדרתל הראשון שהתגלה זוהו בתחילה כעצמות קוזאק חולה רככת, שתעה בדרך בזמן המרדף אחרי נפוליאון ב-1814.
מאז, התגלו עוד כ-400 פרטים מאובנים של אדם ניאנדרתלי באירופה ובאסיה – מפורטוגל, דרך הר הכרמל, ועד סין. זאת היתה ההוכחה הראשונה לכך שבתקופות קדומות חיו בעולם במקביל מספר מינים אנושיים, קרובים לנו ויחד עם זאת שונים מאיתנו. במשך הזמן התגבשה התמונה, על פיה הניאנדרתלים אינם אבותינו הישירים, אלא מעין בני דודים – מין אחר במשפחת האדם שהתפתח באירופה, בעוד ההומו ספיינס התפתח באפריקה והתפשט משם לכל העולם.

****
כשהייתי בבית ספר יסודי והמורה היתה חולה, נהגו משום מה להראות לנו את הסרט "שבט דב המערות", על פי רב המכר של ג'ין מ. אואל (בסוף שנות ה-80 כל החיילים שהיו נוסעים לאילת בקו 444 היו קוראים את זה). גיבורת הספר, היא נערת הומו ספיינס חטובה, שנראית בדיוק כמו נערה אירופית מודרנית. לאחר שבני שבטה המפותח נכחדו ברעידת אדמה, היא נודדת ונקלעת לנחלתו של שבט זר של נאנדרתלים, המכונה "שבט דב המערות". האמת שעכשיו אני מתקשה להבין למה חשפו אותנו לסרט הזה. כל מי שצפה בזמנו בסרט שהופק בעקבות הספר, בכיכובה של דריל האנה, לא יוכל לשכוח את חיכוכי הידיים האגרסיביים שסימנו אצל הניאנדרתלים את כוונתם לפצוח במקצה של אונס בין-מיני. גם ביצירות אחרות, ייצוגיהם של הניאנדרתלים נעו על הציר שבין סלידה לחמלה.
למעשה, הייצוגים האלה עושים לניאנדרתלים עוול די גדול. מיד עם גילוי הגולגלות הניאנדרתליות הראשונות, שבתה את תשומת ליבם של החוקרים תכונה אנטומית מסתורית: הם מצאו שמוחו של הניאנדרתל היה גדול ממוחנו ביותר מעשרה אחוזים. במשך השנים, תכונה זו הציתה את דמיונם של חובבי ספקולציות, ושימשה בסיס לכמה תיאוריות – למשל שהניאנדרתלים היו מסוגלים לפתור בעיות פילוסופיות מורכבות, ושעם הכחדותם עבר מן העולם ידע רב ערך שבני האדם לא יוכלו לרכוש לעולם. היו גם שטענו שהם ידעו לערוך סיאנסים, ואפילו שהם חיו במעין חברת מופת סוציאליסטית. הטענות האלה נהדפו די מהר על ידי חוקרי האבולוציה, שטענו שמוחם של הנאנדרתלים היה עשיר יותר בתאי שומן, ולכן נפח הגולגולת הגדול אינו מעיד על אינטליגנציה. לעומת זאת, לפני כמה שנים נמצאו שרידים הרומזים שהנאנדרתלים נהגו לאכול את בני מינם. החוקרים הצרפתים שגילו את השרידים, טענו שהקניבליזם מעיד דווקא על תפישה סימבולית מפותחת. "אכילת אדם מעידה על עידון אינטלקטואלי מפותח ביותר", כתבו החוקרים.

****
מעניין לציין שכאשר התגלו הנאנדרתלים, הרעיון של בני אדם ממקור אחר היה יותר מקובל מאשר היום. כבר במאה ה-17 טען יהודי מומר בשם איזאק לה פיירר שהתיאור של ראשית האנושות המופיע בספר בראשית, כלומר סיפור אדם וחווה, מתייחס רק למקורותיהם של היהודים; וששאר בני האדם נבראו עוד לפני כן בבריאה נפרדת. לה פיירר הביא לכך הוכחה די מבריקה: אחרי שהרג את הבל, מתלונן קין לאלוהים כי "והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד י"ד), ואחר כך הוא לוקח אשה ומקים עיר. מכאן שהיו עוד אנשים בעולם שאינם בני אדם. אם נלך לפי התפישה הזו, הנאנדרתלים הם הגויים, וההומו ספיינס הם היהודים.
אחרי שהתגלו הנאנדרתלים, היו שטענו שאלה הם בני האלוהים המסתוריים מבראשית פרק ו', או אפילו הענקים שחיו בארץ האמורי לפני הג'נוסייד של בני ישראל. במאות השנים הבאות שימשה התיאוריה בסיס להתפתחות התיאוריות הגזעניות, על פיהן הגזעים השונים של בני האדם התפתחו בנפרד זה מזה ולכן הם שונים באופן מהותי. עוד בשנות השישים, פירסם האנתרופולוג האמריקאי קלטון קון ספר בשם "מוצא הגזעים", בו טען שההבדלים בין הגזעים האנושיים השונים התפתחו כבר בשלב ההומו ארקטוס, לפני יותר ממיליון שנה. אבל בשנות השבעים נראה היה שתיאורית "ההתפתחות הרב אזורית" נשללה לחלוטין, והתגבשה התמונה המקובלת כיום על רוב החוקרים, על פיה כל בני האדם החיים כיום הם צאצאים של יציאה מאוחרת מאפריקה, והתפצלו לפני לא יותר מ-50 אלף שנה.

******

אבל האם הנאנדרתלים בכלל נכחדו? במשך שנים ניטשה מחלוקת בקהילה המדעית השאלה האם הענף הניאנדרתלי במשפחת האדם נכרת לחלוטין, או ששרידים ממנו נותרו עדיין בתוך האוכלוסייה האירופית של ימינו. על פי אחת התיאוריות, גנים שנותרו כתוצאה מהכלאה בין בני אדם לניאנדרתלים הם המקור להפרעה הגנטית הגורמת לאוטיזם אצל ילדים בני זמננו. במשך השנים הועלו השערות שזיהו כמה עמים אירופיים – ביניהם ההונגרים והבסקים – כצאצאיהם של שבטי ניאנדרתלים שנותרו ביבשת. לפני כמה שנים פירסמה רוזלינד הרדינג, מדענית מהמכון לרפואה מולקולרית של אוקספורד, מחקר בו הועלתה האפשרות שצבע השיער האדום של רבים מהסקוטים מקורו באבותיהם הניאנדרתלים. בשנים האחרונות כבר מעטים התייחסו ברצינות לתיאוריות מהסוג הזה. המחקרים הגנטיים אישרו בזה אחר זה את מה שהחוקרים ממילא חשבו: שבאוכלוסיה האירופית לא נשארו גנים של ניאנדרתלים. והנה, בתחילת החודש התמונה התהפכה: מחקר דנ"א שנערך במכון מקס פלנק גילה שהאירופים והאסתיים נושאים דנ"א ניאנדרתלי בשיעור משמעותי – עד 4%. "כנראה שהיתה הכלאה ברמה מסוימת", אמר החוקר סוונטה פאבו, ולבסוף הוא תוהה "אם יש טעם בכלל להציג את עצמנו כמין נפרד מהם או לא".

******
למחקר הגנטי על הדנ"א הניאנדרתלי הוקדשו כתבות מקיפות בכל העיתונים המובילים. פחות תשומת לב הוקדשה למאמר מעניין יותר, שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת היוקרתי PNAS מאמר ממש מרגש, של חוקר בשם ניקולס קונרד מאוניברסיטת טיבינגן. על בסיס ממצאים מהשנים האחרונות, קונרד מערער שם לגמרי על הצורה שבה אנחנו תופשים את יחסינו עם הנאנדרתלים, ואת עברנו הקדום בכלל. כפי שציינו קודם, ההנחה המקובלת שמעצבת את הדיסציפלינות של אבולוציית האדם ואנתרופולוגיה היא ש"ההיסטוריה" או "הציוויליזציה" היא פרויקט שלנו; כלומר שההצטברות של הידע הטכנולוגי, התרבות והמבנים הפוליטיים – כל הידע והמיומנויות שאינן מולדות – שייכת בלעדית להיסטוריה האנושית. אפילו אנשים שמאוד מתנגדים להחזרת רמת הגולן לא יגידו ש"הנשרים בגולן פיתחו מורשת תרבותית ייחודית". באותו אופן, ההנחה היא שהיצורים האנושיים הארכאיים שקדמו לאדם הם הומוגניים מבחינה תרבותית; הם לא צברו זיכרון תרבותי, אלא התקיימו לאורך זמן במצב סטאטי של היעדר היסטוריה.
והנה, קונרד טוען שבתיאור הקלאסי של ראשית ההתפתחות הציוויליזטורית יש כמה חולשות בסיסיות. אחד הממצאים הסודקים את הסיפור הקלאסי הן כמה גולגולות שהתגלו במערת קפצה כאן בכרמל: באותה מערה, נמצאו שרידים של ניאנדרתל ושל הומו ספיינס באותה מערה. מה שהפתיע את החוקרים היה שהניאנדרתלים, שנחשבים למין הקדום יותר, הגיעו לשם תקופה ארוכה אחרי ההומו ספיינס. קונרד מסיק שדווקא הניאנדרתלים כבשו מחדש את הארץ, או לפחות את הכרמל, מידי בני האדם המודרניים. בניגוד לעמדה השלטת, על פיה יסודות הציוויליזציה האנושית הובאו על ידי ההומו ספיינס מאפריקה, קונרד מציע שמקורות התרבות האנושית הם מגוונים: אולי חלק מההמצאות (לא) רשומות על שמם של הניאנדרתלים.
אם לספר את הסיפור בצורה יותר אילוסטרטיווית, אפשר לדמיין ששבט כלשהו של בני אדם מודרניים הגיע למזרח התיכון. לניאנדרתלים האלה היתה תרבות מפותחת לא פחות מלבני האדם; הם ייצרו כלים, והיו להם מיתוסים – אולי אפילו המיתוס של המבול או של אדם וחווה. אולי הם גם המציאו את ברית המילה או את האיסור על הטרדה מינית. את כל הדברים האלה ההומו ספיינס למדו מהשבט הניאנדרתלי. היחסים האלה נמשכו מאות שנים או שנים אחדות; אחר כך, כמו שקורה לפעמים, שני השבטים נלחמו, ובהדרגה או בבת אחת הנאנדרתלים נכחדו. בכל מקרה, המורשת שלהם נותרה ארוגה בתוך התרבות שלנו.
נדמה לי שיש במסקנות האלה משהו מעודד לגבי התרבות שלנו. בסופו של דבר, לא רק שלא ברור אם אנחנו הרגנו את הניאנדרתלים – אפילו לא ברור אם הם מתו. קל לנו לחשוב שהיינו פעם אנשי מערות, ועכשיו התקדמנו הלאה. אבל האמת היא יותר פשוטה: אנחנו ניאנדרתלים. הנאנדרתלים הם אנחנו.