הגלגול

הוא פילוסוף די מוכר, אינטלקטואל ומתרגם מלטינית, מבכירי המומחים לאידיאליזם האיטלקי באגן המזרחי של הים התיכון. מדי פעם, גם אם לא בכל פעם, הוא היה חותם על עצומות נגד פעולות הממשלה, ופעם אחת, כשיצא ספרו המרכזי, אפילו כינה את ישראל בריאיון עיתונאי "מדינה מושחתת באופן עמוק". בקיצור, איש לא הטיל ספק בשייכותו למה שכונה על ידי שר הביטחון "השמאל העמוק"; הוא היה שמאלני לגמרי, שמאלני לכל דבר ועניין, שמאלני מבטן ומלידה.
השבוע פגשתי אותו בסיטואציה חברתית כלשהי. ידעתי כמובן על המפנה. הוא הרי התראיין על המפנה בכל כלי תקשורת שגילה עניין כלשהו בעמדותיו – מ"מקור ראשון" ועד "תזה". ניגשתי אליו ושאלתי איזו שאלה סתמית. כצפוי, תוך שני משפטים כבר ניתן היה לזהות את דמותו החדשה של האיש. במלים נמלצות, הוא הזהיר מפני ה"ערבו-פאשיזם" (שהוא לטענתו "מונח מדויק יותר מאיסלאמו-פאשיזם"), ואשר צריך לטענתו להדאיג "דווקא אנשים כמוך". הוא המליץ לי לקרוא בדחיפות את ספרה האחרון של בת יאור, והזכיר את "פיגועי ההשמדה" (שהם לטענתו "מונח מדויק יותר מפיגועי התאבדות").
לא נעים להגיד, אבל הרושם העיקרי הוא שהאיש נעשה די מטומטם. זה היה ממש עצוב לראות. המפנה הריאקציוני שעבר הזכיר לי באופן כלשהו את האירוע המוחי שעבר בן משפחה קרוב שלי. אוצר המלים שלו הצטמצם פלאות; הקול, שהיה עמוק ואירוני, הפך לצפצוף צרחני. בכל פעם שהזכרתי משהו מחייו כשמאלני, הוא גלגל לאחור את עיניו ונאטם. כי התפנית הימנית היא קונוורסיו, לידה מחדש, טרנספורמציה טוטאלית; כאילו נכנס שד לתוך גופו של האיש.
כששאלתי אותו מה הוא קורא עכשיו, כבר ידעתי לאיזו תשובה לצפות. "אתה תופתע לשמוע", הוא אמר, "אבל אני קורא את אמנת החמאס. זה טקסט חשוב ביותר. אני חושב שזאת קריאת חובה לכל אדם בעולם המערבי".
מה שמביך הוא, שכבר בריאיון העיתונאי הראשון מלפני שנה וחצי הוא סיפר שהוא קורא את אמנת החמאס. האיש הזה, שרק לא מזמן גמע את כתביו של ג'מבטיסטה ויקו כאילו היו מיץ ענבים של "פז", תקוע כבר יותר משנה על טקסט לא ארוך במיוחד. אחר כך, כששוחחתי על כך עם חבר, הוא אמר לי דבר נכון: הוא כבר יקרא את אמנת החמאס עד סוף החיים. הוא לא צריך משהו אחר.

זה קורה מדי פעם לאנשים מסוימים בעולם הספרות והאקדמיה. לרוב אין סימנים מוקדמים, וכמעט אי אפשר לחזות את מי זה יתקוף, ומי ימשיך לעצומה או ההפגנה הבאה. למעשה, אם יש אינדיקציה כלשהי שאמורה לעורר דאגה הרי זו דבקות יתר וזעם שמאלי משיחי. על כל פנים, בנקודה מסוימת הם "נושרים", והופכים לאדם חדש. כשלעצמה, היכולת להשתנות היא כמובן מבורכת, ואולי אפילו הופכת אותנו לבני אדם. אבל המעבר לימין, כמו שהוא קורה בשנים האחרונות לאינטלקטואלים רבים כל כך, הוא לא בדיוק שינוי דעה במובן המוכר. כי האדם החדש שנולד מהמפנה הריאקציוני הוא תמיד אישיות הרבה פחות מורכבת; כמו חוזר בתשובה טרחן, הוא קורס לעמדה אוטיסטית, חוזר פעם אחר פעם על אותן מנטרות. שהרי, מרגע שנדחקת לעמדה הפרנואידית-ימנית, כל אירוע וכל טיעון כבר מחזק אותך בעמדתך.
באופן עקרוני, ברור שקריסה אינטלקטואלית כזו יכולה לקרות גם לאנשי ימין שעוברים פתאום לשמאל. מן הסתם, בשנות ה-30 או ה-50 קרה לא פעם שליברלים התחילו בן לילה לשגע את סביבתם ולנאום בשבחו של עולם המחר הסובייטי ושל שמש העמים. אבל בפועל, מצב כזה הוא כמעט לא רלוונטי בתקופתנו. לזרועותיה המחבקות של הריאקציה מובילות כיום אלף דרכים, ואילו אל ממלכת התכליות של השמאל מובילה אולי דרך עקלקלה אחת.
למעשה, השמאלנים-לשעבר הם אנשים שהתייאשו, ולא מסוגלים לעמוד יותר בסבל שיוצרים הפרדוקסים הקשים באמת של עמדה שמאלית בתקופתנו. הם לא מסוגלים לעמוד גם בחוסר האונים ובתחושת החידלון. הימנים החדשים יתארו תמיד איזה אירוע מזעזע (כמו הלינץ' ברמאללה או ניצחון החמאס) בתור מה שגרם לשינוי; אבל למעשה, מה שמוליד אותם הם אירועים מסוג אחר – למשל מערכות בחירות שבהן נוחל השמאל מפלה, או חוקים גזעניים שעוברים בכנסת. אירועים כאלה גורמים ייאוש למי שמחזיק בעמדה שמאלית; אבל יש כאלה שמתייאשים עד כדי כך, שהם קורסים בבת אחת לעמדה ימנית.
ואז, ברגע הזה, הם מאושרים. המומר לא מיואש יותר, להיפך, הוא במצב של הייפר: הבולשוויקים ואיסלאמו-פאשיסטים הרי בכל מקום, ויש איזה עונג בלחשוף אותם שוב ושוב. שלא לדבר על כך שעכשיו, הוא יוזמן לאינספור פאנלים עם בן-דרור ימיני ואפי איתם, ייצא לסיבובי הרצאות ביחידות צה"ל, ובאופק מחכה כבר המשרה החלקית במכון שלם.

מדעני האקלים העוסקים במודלים ממוחשבים מתארים את תקופות הקרח כמצב שבו מערכת האקלים רבת תנודות ותהפוכות קורסת לנקודה כלשהי, שממנה היא כבר אינה יכולה לצאת. הקריסה אל הימין היא תקופת קרח כזאת: כשנגיע לשם, לא נוכל להיחלץ.