Posts Tagged ‘תעמולה’

מכתב לגיא פינס

27 ביולי 2011

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

  1. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

8 ביולי 2011

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

הפרפורמרים

11 בדצמבר 2010

חגי אלעד

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.

אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.

הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.


אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.

למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.

גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.

אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.

איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.

אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?

לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.

שח מט.

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר  יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.