1. חזרה
תקופות היסטוריות מסומנות לעתים קרובות באמצעות הרווח בין מלחמות. גם מהפכות מציינות התחלה של תקופה, אבל בהיעדר מהפכה מסתפקים לרוב במלחמות. כך אפשר להגיד את כל התקופה שבה רובנו גדלנו תקופת "אחרי המלחמה". גם בהיסטוריה של ישראל התקופות העיקריות מוגדרות בעיקר על ידי מלחמות (המהפך של 77' הוא אולי החריג המשמעותי היחיד). אלא שבשנים האחרונות, החלוקה הזאת התמסמסה במידה רבה. קשה כבר למנות לכמה מלחמות מתייחס בעצם הביטוי "מלחמות ישראל", ואחרי איזו מלחמה אנחנו. כמו שכתב יותם פלדמן, המלחמות בעזה הפכו לחלק משיטת הממשל בישראל, ל"כיסוח דשא" תקופתי.
יותם טוען שהסיבה לכך היא שהמלחמות הפכו לשגרה נינוחה, צורה חדשנית של מלחמה שבה המבצע הצבאי, המבוצע על ידי מטוסים-ללא-טייס, לא מערער בכלל את הסדר הפוליטי. אבל אולי העניין הוא בסיסי יותר: שלושת המבצעים האחרונים הופנו נגד עזה, והיו מלחמה של "ישראל נגד עזה". המצב שבו הצבא הישראלי מטיל מאות ואלפי טונות של פצצות על עיר בארץ ישראל (עם או בלי מרכאות) נעשה מובן מאליו, אף שעד לפני שנים אחדות הוא היה כמעט בלתי נתפש.
מבחינה זו, ההתנתקות מעזה היא נקודת הציון המשמעותית שמסמנת את תחילת התקופה הנוכחית. תוך כמה שנים, תושבי עזה שעבדו בעבר בתל אביב ובבאר שבע הוצאו לחלוטין מקטגוריית האנושי והפכו לאויב חסר פנים שהדיאלוג היחידי איתו נעשה באמצעות פצצות. מהלך שנחשב לרגעים להישג מופלא של "חסידי חלוקת הארץ" הביא על מיליוני פלסטינים אסון נורא, שסופו אינו נראה באופק. וזו מסקנה אחת שאפשר להסיק מהמבצע הנוכחי והקודמים לו: באופן הפשוט ביותר, אין לפלסטינים שום סיבה לרצות בחלוקת הארץ בתנאים שנדרשים על ידי ישראל. אם זאת המשמעות של סיום הכיבוש, הכיבוש עדיף כנראה על המצב שאחריו. כל זה לא נאמר מתוך איזו "שמאלנות רדיקלית" מתריסה שמבקשת להכעיס את מצביעי מרצ. העניין פשוט מאוד: על אף האכזריות של משטר הכיבוש הנוכחי בגדה, נסיגה של ישראל ויצירתה של עוד מובלעת מופצצת תהיה גרועה פי כמה. בנוסף יש להזכיר שלפי תוכנית החלוקה של ליברמן, גם פלסטינים אזרחי ישראל ייכללו במכלאה החדשה. מאזרחים דרגה ב', הם יהפכו לעדר אנושי מופצץ: בעזה, בג'נין, ברמאללה וגם בטייבה.
ביטחוניסטים ואנשי המרכז נוהגים לזרוק לפעמים את הפורמולה "אני בעד סיום הכיבוש, אף שאין לי ספק שתקום שם מדינת חמאס כמו בעזה". אבל מה שהם קוראים "מדינת חמאס" הוא חלק מהמבנה, הוא תוצר כמעט בלתי נמנע של צורת שליטה כזאת. המבצע הנוכחי הופך את העניין למוחשי מתמיד: אם זאת המשמעות של פיתרון שתי המדינות נוסח ליבני-ליברמן (וזאת בדיוק המשמעות שלו), צריך למנוע את הפתרון הזה כמעט בכל מחיר. מדינה פלסטינית דמוית עזה היא מתכון לקטסטרופה.
נשמע טריביאלי? לא כל כך. בסופו של דבר, אנו עדיין חיים באופק של שתי המדינות, והפתרונות האחרים מעורפלים למדי. השאלה רלוונטית גם בנוגע לאסטרטגיות פוליטיות כמו ה-BDS. במובן מסוים, חרם על הכלכלה הישראלית נראה עכשיו הגיוני מתמיד. אבל אם בוחנים את העניין לאור תקדים ההתנתקות ותוצאותיה, ומוותרים על פנטזיות של איזו "דה-קולוניזציה" שתקרה באורח פלא בדיוק לפי התסריט המתוכנן, נשאלת השאלה האם סנקציות על ישראל לא ישיגו בסופו של דבר בדיוק את אותו "פיתרון" זוועתי: נסיגה כזו או אחרת מהגדה, שתסיר מישראל את הביקורת הבינלאומית ותכניס את הפלסטינים למכלאות מופצצות. כוונות טובות הן לא בהכרח מספיקות, ולעתים הן עשויות להוביל למצב גרוע יותר.
על כל פנים, לטוב או לרע, מה שחוזר באופן זהה בפעם השלישית, לא יחזור בהכרח בפעם הרביעית. כמו באקט המיני, גם בפוליטיקה ומלחמה החזרה מובילה בסופו של דבר למצב חדש; בנקודה מסוימת, הכמות הופכת לאיכות. כמה אנשים זוכרים היום את מלחמת הבלקן הראשונה (1912) ואת מלחמת הבלקן השנייה (1913)? אבל מלחמת הבלקן השלישית נקראה כבר מלחמת העולם הראשונה. כך גם לגבי מלחמות עזה. "צוק איתן" נשמע בהתחלה כמו עוד מבצע הרסני ומטומטם במחולל המבצעים הסדרתי של ישראל. אך בשונה ממבצע עמוד ענן, שהשפעתו על ישראל היתה מינימלית, ניכר שהמבצע הנוכחי מאיץ תהליכים מסוימים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. תקדימים נקבעים. לכך מצטרף האפקט שתואר על ידי אייל קליין – אף שהמבצע הנוכחי מצטרף לסדרת המבצעים הקודמים, הוא משתלב גם במציאות האזורית של מלחמות אזרחים במזרח התיכון. ישראל היתה יכולה להינות מהפריבילגיה להיות המדינה היחידה במרחב שבה לא מתחוללת מלחמה, אך היא התעקשה להצטרף לחגיגה בדרכה המיוחדת. לכן, גם כשהאש תופסק, היום שאחרי המבצע לא ייראה כנראה כמו היום שלפניו.
2. שואה
השאלה הקריטית היא מה עשוי לשבור את החזרתיות הממיתה (פלסטינים), מבלי לתרום להידרדרות גדולה עוד יותר של המצב. לצורך כך צריך לשאול מה מאפשר את ההתמדה של המצב האסוני, ובאילו תנאים עשוי המבנה הזה להישבר.
המאפיין העיקרי של הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא האקספציונליות שלו. לכאורה הוא דומה לסכסוכים אחרים, אבל כמה מהמאפיינים שלו שונים לגמרי. אמנם, כל אירוע או תופעה בעולם היא מעט שונה מאחותה, אבל המצב בישראל/פלסטין הוא יותר שונה.
אנו נוטים בדרך כלל לתבוע נורמליזציה של המצב בישראל/פלסטין; כלומר לכפות עליו "נורמות בינלאומיות". זאת הדרישה שעומד בבסיס הביקורת על ישראל. והנה, מתהווה תוצאה פרדוקסלית: מצד אחד העיסוק בסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אינטנסיבי יותר מאשר כל סכסוך אחר בעולם (במיוחד אם לוקחים בחשבון את הימשכותו האינסופית). למעשה יהיה זה מוגזם לצפות שאמצעי תקשורת ופוליטיקאים בעולם יעסקו בו יותר משהם עוסקים בו היום. מצד שני, הוא נראה רחוק מפיתרון אולי יותר מכל סכסוך אחר בעולם. אי אפשר שלא לחשוד, לפיכך, שהעיסוק התקשורתי הבינלאומי בסכסוך, כלומר תשומת הלב שמוענקת לו, הוא חלק מהמנגנון שמנציח אותו.
באיזה אופן? כי ככל התקשורת העולמית עוסקת יותר בסבל הפלסטיני, ישראל יכולה לטעון ביתר נחרצות שהדעת הקהל העולמית היא מוטית ואנטישמית – מעצם העובדה שהיא מבקרת את ישראל. באופן מקיאווליסטי, ישראל הפכה גם את הביקורת נגדה לנשק תעמולתי הפועל לטובתה. את הביקורת הפנימית – שמשמשת לכאורה הוכחה לאופי הדמוקרטי של ישראל; ואת הביקורת החיצונית – שמהווה הוכחה ניצחת לאנטישמיות של העולם.
יש לכך עוד היבט. נכון להיום, הסכסוך מתואר במסגרת רטוריקה של קרבנות. התחרות בין הצדדים נסובה על תפקיד הקורבן האולטימטיבי. אלא שבתחרות הזאת לפלסטינים אין סיכוי לנצח. במערך הנוכחי, יהודים תמיד יהיו טובים יותר בספורט הקרבניות. כמו שכתב מתן קמינר, ככל שמתים יותר פלסטינים ביחס לישראלים, הדם שלהם גם נעשה זול יותר. התקשורת העולמית תדווח על מאה פלסטינים שנהרגו, אבל תאזן זאת בשלושה יהודים. וכך, כל ישראלי הרוג יפתח את מהדורות החדשות בעולם. באופן כזה, שיח הקרבנות משרת את מעמדה הפריבילגי של ישראל.
רון ניוולד כתב פוסט מעניין על שאלת העיוורון הישראלי, כלומר על התעקשותם המחמירה של הישראלים לראות עצמם קרבן, גם כשהם מחוללים מוות והרס בקנה מידה עצום. כך הוא כותב –
חנה ארנדט, אחת מהמבקרות המבריקות ביותר של הציונות הבן-גוריונית, כתבה על כך שהבעיה המרכזית של הציונות היא שבסופו של דבר היא מדברת בשמו של “עם יהודי” שעוצב על ידי השיח האנטישמי הנוצרי והפוסט-נוצרי של העולם המערבי. התנועה הציונית, על פי ארנדט, תופסת את “הבעיה היהודית” בדיוק באותו האופן כמו האנטישמים של המערב, והמדינה היהודית שתקום (ארנדט כתבה את הטקסטים הביקורתיים על הציונות ב-1944) תנציח למעשה את האי-צדק וחוסר המוסריות שממנו סבלו היהודים עצמם באירופה שלאחר האמנספיציה…
ככל שחולף הזמן נראה שמדינת ישראל עובדת יותר ויותר בשמו של אותו“עם יהודי” שאת קווי המתאר שלו קבעו ההוגים האנטישמיים של המאות ה-19 וה-20. מדינת המיליון השביעי מקבלת על עצמה בשמחה את התפקיד הראשי בסרט ההמשך של השואה.
כל עוד ההיסטוריה מתוארת כסרט המשך של השואה, הישראלים תמיד יחשיבו עצמם לקרבנות, והעולם יקנה את זה. אני טוען, לפיכך, שמבנה הקרבניות ממלא תפקיד בהנצחת המצב, גם אם הוא משמר את האלימות בתוך גבולות מבוקרים (שהרי לא מתים כאן אלפי אנשים בחודש). ישראל/פלסטין הן ניסוי בקורבניות המתבצע בתנאי מעבדה.
3. תנ"ך
החדשות הטובות, אם יש כאלה, הוא שהפוליטיקה המבוססת על רטוריקת הקרבנות קרובה למצות את עצמה. זאת בד בבד עם היחלשות כוח ההשפעה של האירוע הפרדיגמטי שלה: השואה.
כמו שכתבתי במקום אחר, השואה כבר מאבדת את המעמד הפרדיגמטי שלה בשיח הפוליטי. אני יודע שאני די לבד בעניין הזה. אבל לדעתי הגילויים הגרוטסקיים שנידונים בתקופה האחרונה, למשל סביב דף "עם היפות של באושוויץ" מגלמים כבר את הפרפורים האחרונים של פוליטיקת השואה ושל תרבות השואה (אף שהם עתידים להימשך לא מעט זמן). אבל מה יבוא אחרי השואה? איזה אירוע מכונן הוא חזק מספיק כדי להחליף אותה?
אני חושב שיש באופק רק תשובה אחת סבירה: השמדת עמי כנען. רק התנ"ך יכול להחליף את השואה.
בהקשר הישראלי, התנ"ך תמיד היה המטא-נרטיב המתחרה בשואה. אמנם, לעתים שני הנראטיבים התלכדו, אבל החיבור דחוק. אלה שני מקורות סמכות נפרדים של הציונות: אחת היא ההבטחה האלוהית והשנייה היא הגנת הנרדפים. אלה גם שני פנים של ההיסטוריה היהודית המודרנית: עם ישראל הוא עם התנ"ך מצד אחד (כלומר, הפרדיגמה של הדת), ו"המיעוט האולטימטיבי" מצד שני (כלומר, הפרדיגמה של זכויות האדם ושל המודרניות).
יש סימנים ברורים לכך, שהשיח הפוליטי הישראלי עובר תנ"כיזציה, כלומר נע מהקוטב של השואה לקוטב של התנ"ך. כזכור, כבר אחרי נאום קהיר, שבו ביסס אובמה את זכות הקיום של ישראל על השואה, הזכיר נתניהו שהבסיס לזכותה של ישראל על הארץ הוא דווקא התנ"ך. כך אמר נתניהו בנאום בר אילן:
עלי להקדים ולומר: הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו – אינם ארץ נכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו. זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו.
אבל זאת רק דוגמא אחת. יש גם דוגמאות מסוג אחר. האם יש צורך להזכיר את ביטויי המוסר התנ"כי שהתפרצו פתאום בשבועות האחרונים? את קריאתו של מזכ"ל בני עקיבא "לא לעצור בקו בקו 300 ערלות פלישתים"? ועוד יותר מכך: את הנאום שבו זימן המצביא, מח"ט גבעתי, את אלוקי מערכות ישראל לצאת לקרב עם חייליו?
אנו הופכים, אם כן, בשנית מעם השואה לעם התנ"ך, משארית הפליטה לכובשי כנען בסערה. התחביר של הנראטיב התנ"כי עתיד להשתלט על טריטוריות נרחבות יותר ויותר בשיח הפוליטי.
במצב זה, יהיה דחוף יותר להפנים שהשלב הראשון בהכרה בייחודיות של הכיבוש, הוא ההבנה שהשטח הכבוש הוא לא סתם שטח: זוהי ארץ הקודש. אלאן באדיו לא יעזור כאן, וגם לא ג'ודית באטלר.
אבל מה אפשר לעשות עם זה? האם השתלטות הפוליטיקה התנ"כית היא כבר תבוסה? או שאולי יש בה פוטנציאל משחרר?
אלה שאלות גדולות ועשויות להיות להן תשובות שונות. אבל לפני הכול, לא יזיק ללמוד את ההיגיון של ההיסטוריה התנ"כית, ואת הצורה הייחודית של כפיית החזרה שהיא מייצרת. זהו היגיון של שכר ועונש: העם העושה את הרע בעיניי אדוני מוגלה או מושמד:
"וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד כ"ו)
זה לא נשמע נעים במיוחד, אך כמו שכתב רועי חסן בהקשר אחר: "או שתחיו עם זה, או שתחיו עם זה". לארץ הקודש לא באים כדי להינות מהחיים.
התמונות: מתוך ההסתערות על עיריית תל אביב, 7.9.2011
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 