אסיפה זה לחלשים

גור סלע

זה קרה לאחר קרוב לשעתיים של דיון סוער ומתוח באסיפת הפעילים שהתקבצו כדי לשתף פעולה בהפקת אירועי ה-12 במאי בתל אביב, שישה ימים לפני האירוע עצמו. עצביו של אחד המשתתפים פקעו והשיחה המונחית הפכה לאנדרלמוסיה של צעקות, נפנופי ידיים כועסים ופרישה של חלק מהאנשים מהמעגל המרכזי למעגל צדדי. החלפתי מבטים עם המנחַה שלצידי והפעלנו את תכנית-המגירה-לאסיפה-מתפוצצת – נשענו אחורה בשקט וחיכינו בסבלנות.

האמת? חשבתי שהעסק אבוד ואין סיכוי שמישהו יצליח לחזור למצב נפשי של דיאלוג (אתם יודעים – הקשבה לאחר, ניסיון להבין אותו ולמצוא את המשותף ביניכם). למרבה הפלא, אחרי 5 דקות בערך, פתאום היה מספיק שקט ואפשר היה לשמוע מישהו אומר: "רגע, אריאל היה באמצע המשפט, בואו נשמע מה יש לו להגיד…". זה היה האות עבורנו לחזור ולהנחות את הפגישה, שהסתיימה בתוצרים נאים שהיה עליהם קונצנזוס.

הסיטואציה הזו הציפה מחדש שתי תופעות שתמיד מפתיעות את המשתתפים באסיפות עם מאחר ונראה שהן סותרות אחת את השנייה – ההתנגדות החזקה שאסיפה מוציאה מאנשים מסוימים, והעובדה שלמרות שבאסיפות רבות קשה להצביע על תוצרים ממשיים, אנשים ממשיכים "להצביע עם התחת" ונשארים לשבת במעגל ולשתף פעולה עם צוות ההנחיה.

האסיפה של מאהל רוטשילד, תל אביב, בעת דיון והחלטה על מסרים לעצרת, יולי 2011

נדמה לי שלשתי התופעות הללו יש שורש משותף שקשור לצורת יחסי הכוח שמובְנים באסיפה, צורה שמנוגדת באופן עמוק למסרים מרכזיים שהתרבות הפוליטית שסביבנו מבוססת עליהם ומחנכת אותנו לאורם. לצורך הדיון נקרא לגישה המקובלת "הגישה הריכוזית", ולגישה עליה מבוססת האסיפה – "הגישה המשתפת". ההבדל היסודי בין הגישות מצוי באופן בו ראוי להשתמש בכוחם הפוליטי האינדיבידואלי של כל הפרטים שמרכיבים ציבור מסוים.

הגישה הריכוזית

לפי גישה זו, כאשר אנשים רוצים להפוך את הכוח שלהם לעוצמה, עליהם לרכז את הכוח הפרטי של המון אנשים במקום מרכזי בו מתנהלת קבלת החלטות בשם הכוח הכולל ויישומן באמצעותו. רובנו נחשפנו אך ורק לתרבות פוליטית שמניחה שניהול הכוח הזה יכול להיעשות בצורה אפקטיבית רק בקבוצה מצומצמת ומקצועית, כלומר – ריכוזית וסגורה. זה הבסיס לכל שלטון אוטוריטארי וטוטליטארי, כולל שלטון הנציגים שזכה לבלעדיות בתודעה שלנו בתור "הדמוקרטיה". המאפיין של הזרם הפוליטי הזה הוא ההכרה בזכותו הטבעית של החזק לשלוט, כפי שמתבטא בכמיהה הציבורית ברגעי משבר ל"מנהיג חזק שיעשה סדר". נכון, הדמוקרטיה הנציגותית כוללת מערכת שלמה של איזונים ובלמים על הכוח, אבל בינינו – מתי בפעם האחרונה ראינו ראש ממשלה/שר/טייקון חלש פוליטית (כלומר – לא משתייך לאליטה)? כמעט תמיד זה יהיה אחוס"ל, או המקבילה הסוציולוגית המקומית לאליטה. בספרו "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד מכנה את סוג המשטר הזה קלפטוקרטיה – שלטון של גזילת הכוח הפוליטי מהאזרחים למען שלטון ריכוזי חזק ואפקטיבי.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של אפקטיביות. טיעון מחץ נפוץ של תומכי הגישה הריכוזית יכול להישמע בערך כך – "עד עכשיו עשינו דמוקרטיה, עכשיו צריך לשים אותה בצד כדי להיות יעילים. יש לנו אירוע להפיק!", או כך: "נמאס לי מהבירבורים שלכם, מי שרוצה לעבור לעשייה שיבוא איתי!" (סימני הקריאה – במקור).

הגישה המשתפת:

גישה זו מניחה שהדרך ההולמת לייצג אדם מבחינה פוליטית היא לשתף אותו בתהליך הפוליטי, כלומר – לאפשר ולעודד כל אדם ששייך לציבור מסוים, להשתתף בדיון, בקבלת ההחלטות ויישומן בכל נושא שנוגע לאותו ציבור. על מנת להצליח להגיע לשיתוף עמוק ואמיתי, על האנשים שמחוברים לכוח יותר מאחרים להיות מודעים לאחריות שלהם להגביל את הפריבילגיות ה"טבעיות" שלהם ולהעצים את החלשים שלצידם. חשוב להבדיל את השיתוף הפוליטי משיתוף–לכאורה, שמאפשר למי שרוצה להשתתף בסך הכל לקחת חלק בהוצאה לפועל של ההחלטות הפוליטיות שהתקבלו אי-שם.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של הכלה. טיעוני מפתח של תומכי הגישה המשתפת נשמעים, פחות או יותר כך – "בלי שיתוף האנשים אין הצדקה לפעולה בשמם, וממילא הם לא יזדהו איתה". כמובן שכשיש לך משאבים כלכליים משמעותיים, אתה לא באמת זקוק לשיתוף פעולה אקטיבי מצד ציבור גדול כדי להשיג אפקטיביות לטווח קצר.

האסיפה של אירוע ה-15 באוקטובר 2011, רחבת מוזיאון תל אביב

אסיפת העם, שהתקיימה לאורך ההיסטוריה בצורות שונות, לבשה בשנה האחרונה צורה חדשה והיוותה את הבסיס של מבנה תנועת ה-15 במאי הספרדית, כמו גם של תנועת ה-Occupy האמריקאית, תנועת המחאה הבריטית והתארגנויות דומות במקומות אחרים. תנועות אלה הושפעו במידה רבה גם מהמאבקים בעולם הערבי וגם ממאבקים קודמים ברחבי העולם. גם בארץ נוצרו מבנים דומים, אם זה באסיפות במאהלים השונים ואם זה ברמה הארצית. מאחר ואסיפה יכולה להתארגן באופן אפקטיבי רק מסביב לעניין משותף ברור, פירוק המאהלים גרר בדרך כלל גם פירוק של האסיפות שהתהוו בהם. עם זאת, ניתן היה לראות שהרעיון עצמו מסרב לדעוך והצורה הפוליטית הזו צצה מחדש במקומות שונים בהם היה ניסיון לגבש קבוצה או קואליציה של קבוצות מסביב לעניין משותף – נושאי או גיאוגרפי. דוגמאות לאסיפות "גיאוגרפיות" ניתן למצוא בת"א, שם המשיכו להתארגן אסיפות שכונה, אסיפות של קהילת המחאה של מאהל נורדאו וגם ברמה העירונית במהלך רוב החורף. בקרית שמונה אסיפת המאהל ממשיכה להתכנס באופן שוטף יחסית. אסיפות אחרות ממשיכות להתקיים מסביב לנושאים ארוכי טווח כמו ועדת החינוך של מאהל רוטשילד, או אד-הוק כמו התארגנות קואליציית הפעילים של ה-12 במאי. למעשה, אני צופה שהצורה הזו רק תמשיך להתפתח, להשתכלל ולהתרבות, מאחר ומי שחווה אותה בעוצמה, מתקשה לחזור ולהשלים עם הצורות הפוליטיות הדכאניות הנפוצות.

מעצם טבעה, אסיפה היא אמצעי ביטוי והעצמה לאנשים שלוקחים בה חלק ולכן היא מקבלת צורה ספציפית ייחודית בכל מקום ובעצם בכל מפגש בפני עצמו. ניתן לראות שאסיפה מצליחה להגשים את ייעודה כאשר היא שומרת הן על תהליך משתף ודיאלוגי והן על מבנה שמחזיק את התהליך ומאפשר להתקדם באמצעותו לעבר תוצרים שיש עליהם הסכמה רחבה. זה דורש הרבה סבלנות וסובלנות, בעיקר משום שכאשר התהליך מצליח לגעת בנושאים שהם באמת רלוונטיים, השונוּת בין המשתתפים מקבלת ביטוי פומבי וכל אחד צריך להתפתל לנוכח עמדות וזהויות שנשמעות זרות ולכן – מאיימות. הנחיה טובה תצליח להכיל את השונוּת, ליצור אווירה של סולידריות מסביב לעניין המשותף לכל הנוכחים ולעודד הגעה להסכמות דרך הכלת השונוּת לתוך ההצעה עליה נדרשים להחליט. חשוב להבין שאין כמעט שום דבר בחברה שלנו שמכין אותנו לכך. הגישה הריכוזית, שעוקפת את נקודות המחלוקת על מנת לקצר את הדרך בשם האפקטיביות, מביאה אותנו (במקרה הטוב) להכרעה באמצעות הצבעת רוב לאחר דיון קצר שמבוסס על ויכוח ולא על דיאלוג (אני לא צריך להתאמץ להגיע להסכמה עם השונה ממני, מספיק שאשכנע את רוב האחרים), כך שקשה לנו לחוש באופן טבעי את העוצמה שמציעה הגישה המשתפת. את העוצמה נרגיש רק כאשר נסכים לסבול את האחר עוד קצת, ממקום של שוויון-ערך-פוליטי בינינו.

אסיפה המונית בפוארטה דל סול, מדריד, 28.5.2011

מכל הדברים האלה מתברר שאסיפה מציעה כוח קודם כל לאלה שרחוקים ממנו במארג יחסי הכוח הכללי. אלה שקרובים יותר לכוח, נאלצים לוותר על הפריבילגיות שהורגלו להן ונדרשים, למשל, לחכות לתורם על מנת לדבר, אפילו אם הם בטוחים שהפתרון הנכון לסוגיה כבר מונח להם בכיס. הם גם נדרשים להקשיב לכל השאר ולפתח רגישות לקולות האחרים אם הם רוצים שהצעתם תתקבל בקונצנזוס. ואכן, במבט לאחור, המתנגדים הכי עקביים וקולניים לתהליכים של דמוקרטיה משתפת הם תמיד החזקים שמסרבים לוותר על פריבילגיות של כוח, בעוד החלשים (מוחלשים, ליתר דיוק) – ממשיכים לבחור בצורה שמגבירה את הקול שלהם. ה"חזקים" שמצליחים לשרוד, למרות הקושי (שיש לי הרבה אמפתיה כלפיו, אגב) לוותר על פריבילגיות, הם כאלה שלמדו שלטווח הארוך – גם הם מרוויחים מהיותם חלק מקהילה שחרתה על דגלה מסע-שאין-לו-קץ להקטנת ההדרה הפוליטית. לפי הניתוח הזה, ניתן למצוא את אותה צורה פוליטית אצל ביבי נתניהו, אצל "הנהגת המחאה" (שחלקם ממשיכים עד היום לטפח את התדמית התקשורתית של עצמם כמנהיגי המחאה ונציגיה עלי אדמות) ואצל חלק ממבקריהם שבעצם רוצים להחליף אותם בהנהגה אחרת (שאותם מבקרים, מן הסתם, נמנים עליה). עם זאת, ציבור הולך וגדל מבין הפעילים מבקר את עצם התפיסה הכוחנית שמחייבת הנהגה ריכוזית ומדירה, מצפה מכל פעיל שמתראיין בתקשורת לדבר בשם עצמו בלבד ודורש מכל התארגנות חדשה לנקוט בגישה משתפת ונטולת אגו.

ראוי לציין את המודל של האסיפה הכללית של וול-סטריט, שלא הסתפקה בבניית מודל ביורוקראטי להנחיית אסיפות, אלא הוסיפה קוד אתי כהצעה להתכוונות נפשית לכל משתתפי האסיפות. אחד הסעיפים האהובים עלי, שמכונה "Step up, Step back", מבקש מכל משתתף להיות מודע למידת הקרבה שלו לכוח ביחס לשכניו לאסיפה – אם הוא מייצג אליטה עליו לרסן את עצמו, למעט בהשתתפות פעילה ולהעדיף הקשבה. אם הוא שייך לקבוצה מוחלשת – האסיפה מעודדת אותו להשמיע את קולו יותר מאחרים. או בפרפראזה מקומית על ביטוי מאצ'ואיסטי מפורסם – ברגעים כאלה, חשוב שתהיה חלש.

האסיפה הכללית של וול-סטריט, ניו יורק, סתיו 2011

אסיים בציטוט של יוג'ין ויקטור דבס, שמבטא בעיניי כמיהה-שלא-נגמרת לסולידריות: "כל עוד יש מעמד נחות – אני נמנה עימו. כל עוד יש יסוד פלילי – אני חלק בו. כל עוד שוכנת נפש אחת בכלא – אינני חופשי".