בימים האחרונים שלי בגרמניה הייתי די מודאג. מריוס והיידמארי התקשו להבין אותי כשניסיתי להסביר להם איזה מקום לא נעים זה ישראל העכשווית, וכמה זה מעיק לנחות שם עכשיו, ולא לביקור אלא לתמיד. הם חזרו ואמרו לי שבטח נורא נחמד שהשמש זורחת. מה שנכון, במידת מה.
יום אחד לפני הטיסה חזרה נסעתי מגטינגן לברלין. שם, בברלין, צללתי די מהר אל ההוויה הישראלית הרועשת של העיר, שעליה כבר כתבתי כאן. הפעם לא היה לי כוח להתנגד. החיים שהתגלו לי שם קצת הזכירו לי את פאריס של שנות ה-30: הרבה מאוד יהודים, במקרה זה ישראלים, שמצויים בשלבים שונים של הליכי התאזרחות ופליטות. מתחתנים עם גרמנים, עוברים מדירה לדירה, חופרים בורות בקרח כדי לשאוב מים מהתעלה. "היתרון העיקרי של ברלין הוא שהיא לא בישראל", הסבירו לי. מישהי שפגשתי ליד אינטרנט קפה של טורקים בנויקלן הזהירה אותי שנורא בישראל. אמרתי לה שלתחושתי המצב לא מאוד שונה מאיך שהוא היה לפני חצי שנה. אבל היא אמרה לי שאני טועה, והמצב הרבה יותר גרוע. מה שנכון, במידת מה.
כשהגעתי לתל אביב, שמתי לב שאנשים מדברים בעיקר על נושא אחד: מחירי הנדל"ן. כן, דיברו גם על הגזענות, ועל המרכז לאמנות הפיתוי. אבל התחושה היא שהאיום המיידי הוא שכר הדירה שגואה ולא עוצר, ופשוט דוחק אנשים החוצה מהעיר ומאורח החיים העירוני שהם התרגלו אליו, שכולל גם הרבה רכיבים אחרים מלבד עצם החיים בעיר. היתה לי הרגשה שגם כשאנשים בתל אביב מדברים על הגזענות או על הפליטים הם מדברים בעצם על בעל הבית שלהם ועל זה שהם הופכים למין פליטים של שכר הדירה, אולי בבית של ההורים שלהם במבשרת או בפתח תקוה. ולמעשה די בצדק: בעניין הזה, לפחות אי אפשר להאשים את השמאל התל אביבי שהוא מצטדק או מתייפייף. השמאל דואג לתחת שלו, במובן הנקי ביותר של הביטוי.
בסופו של דבר, אולי זה מה שעומד גם מאחורי כל הדיבור על הסחים שהיה בקיץ: לא מעט אנשים בתל אביב מרגישים די מאוימים, מרגישים שהסכנה מתקרבת לבית, שהשאלה היא כבר מזמן לא אם הם ינצחו אלא אם הם ישרדו פיסית. אני בעצמי ראיתי לפני חצי שנה כנופיה של רעולי פנים מהימין הקיצוני שועטים ליד הדירה שלי, ברחוב צדדי במרכז תל אביב (ולמי שמטיל ספק, זה היה אחרי ההפגנה ההיא). אבל בסופו של דבר, הסכנה הקיומית הזאת היא כלכלית יותר מאשר פוליטית; אם אפשר בכלל להבחין בין שתי הקטגוריות.
כל זה הוא חלק מתהליך יותר כללי: צמצום מהיר של האפשרויות לחיים בארץ הזאת, בלי להיות משועבד לתעשיית הנשק או להון הגדול. המהפכה שמתרחשת בימים אלה בישראל לא צריכה גולאגים או מחנות כדי להוציא לפועל את הליקווידציה של המעמד הליברלי-שמאלי (או איך שלא יקראו לו). הג'נוסייד נעשה באמצעות מחירי הנדל"ן, והצמצום ההדרגתי של אפשרויות התעסוקה באקדמיה, העיתונות והתרבות. רוב החברים שלי הם עיתונאים שכבר לא עובדים בעיתונות, כי הם נפלטו משם בשלוש השנים האחרונות. חלקם נהיו יחצ"נים מסוגים שונים.
זאת הנקודה: שבשלב הראשוני, אנשים לא יצטרכו למות, אלא פשוט להפסיק להיות מה שהם. ואכן, כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שכמעט כולם נאלצו לבחור בשנים האחרונות באחת משלוש אסטרטגיות:
1. להגר – ברור שהרבה אנשים שמהגרים לברלין, למשל, ואומרים שהם לא יכולים יותר לחיות בישראל, עושים את זה מסיבות כלכליות-קיומיות. כמו שכתב נתי אורנן בבלוג היפה שלו:
עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה… ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי.
2. לעזוב את העיר – בהנחה שיש בכלל אופציה כזו. במקצוע שלי למשל (אם יש כזה), זה לא ממש אפשרי, במיוחד אם אין לך אוטו.
3. לעבור לעבודות יותר משעממות אבל רווחיות. ברור שהאופציה הזאת היא כשלעצמה פריווילגיה של שכבות מסוימות. אבל כאמור, אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה שיושבי בתי הקפה בתל אביב הם האנשים הכי מסכנים בעולם, יותר מפליטים בגוג'ראט. אני רק אומר שצורת חיים מסוימת, ואולי אפילו תרבות מסוימת, עשויה להיעלם תוך כמה שנים.
חשוב גם לציין שהאבחנה בין מה שאני נאלץ כאן להגדיר "התל אביבים" לבין אלה שמאיימים עליהם היא לא מאוד חדה וברורה. לפעמים אלה שסובלים מהעלאת מחירי הנדל"ן הם הבנים של אלה שמעלים את מחירי הנדל"ן. למשל, לפני כמה חודשים קראתי את הטקסט הזה, ש"מוקדש לכל התל אביביים החדשים שקונים כאן דירות כי זה מגניב ואופנתי וזאת ההשקעה הכי בתזונה". הכותב מתאר מעין מלחמת בני אור ובני חושך, בין התושבים המקוריים של "תל אביב שלנו" שהיא "כבר שנים עיר מקלט לכל מי שישראל פלטה אותו אבל הוא מסרב להיפלט", לבין התל אביבים החדשים. לדבריו –
בגללכם העיר הזאת הופכת להיות יקרה מדי, בלתי נסבלת מדי, והעיקר – דורשת מאיתנו שנתחיל להיות דומים לכם כדי לשרוד בה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו: אתם חושבים על תועלת, אנחנו חושבים על יופי, אתם חושבים על רווחים, אנחנו חושבים על הנאה, אתם חושבים על הפנסיה, אנחנו חושבים על היום ואנחנו לא נגרר אחריכם במרוץ לכסף ולכוח. אם העיר תהפוך לבלתי אפשרית בשבילנו, אנחנו בהחלט נמצא לנו מקום אחר, בארץ או על הירח… אבל כשנלך, ניקח איתנו את כל הציורים, הסרטים, השירים, העיצובים, בתי הקפה, הגלריות, המיזמים והחנויות המיוחדות שלנו ,ואתם תישארו רק עם מה שהבאתם איתכם: עם הג'יפים הענקיים שחונים על המדרכה בנווה צדק, עם כרטיסי הפלטינום שקונים דרינקים יקרים בלילינבלום, ועם גן הילדים הצעקני בנמל,. ואז תשאלו את עצמכם פתאום – למה נהיה כל כך מכוער ועצוב בחוץ? מי לעזאזל כיבה את האור?
נדמה לי שדווקא בגלל שהטקסט הזה הוא די נרקיסיסטי יש בו כנות מסוימת, יותר מאשר בהרבה טקסטים אחרים שנכתבים בעיר הזאת. במושגים של הבלוג, הייתי מגדיר אותו "מופע של אמת". מצד שני, לי באופן אישי לא לגמרי ברור למה בתי קפה, חנויות ו"מיזמים" משויכים לצד "שלנו". למען האמת, בתי קפה הם מבחינתי די האויב. זה מראה שאצל כל אחד החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" היא קצת שונה. במחנה הפליטים, הייתי מעדיף לא לישון באותו אוהל עם הבעלים של החנות המעוצבת שבצד השני של הרחוב. בכל מקרה לא נראה לי שהוא יהיה שם, באוהל. יש לי תחושה שהוא יסתדר. וזה גם חלק מהעניין: האנשים יסתדרו, בחלקם. השאלה מה יהיה עם ההוויה. זאת שאלה כמעט אקולוגית.
*
בקיצור – אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל. אפשר לטעון שמעולם לא היה יותר גרוע, ואפשר לטעון שבעצם תמיד היה גרוע כמעט באותה מידה. אבל מה שאני יכול לומר בוודאות שקורה בשנה האחרונה (למרות שדווקא את זה לא כותבים בעיתונים), הוא שהאנשים שמסביבי פשוט נמוגים בזה אחר זה: בין אם הם מהגרים לחו"ל או הופכים לאנשים אחרים, שכמעט אי אפשר לזהות.
עכשיו, כיוון שהפוסט הנוכחי עוסק ממש בחיים הקונקרטיים כמו שאני רואה אותם, אני מרגיש צורך בגילוי נאות מסוים, שנוגע לבסיס החומרי שלי עצמי. זאת, כי לפעמים יש לא מעט חוסר כנות בעניין הזה, ואנשים שלכאורה נמצאים באותה סירה בעצם נמצאים כל אחד על כלי שייט לגמרי אחר. נכון להיום, אני יכול להחשיב את עצמי לאדם די בר מזל, כי אני מקבל מלגה של דוקטורנטים. בזכות זה, דרך אגב, אני מסוגל בכלל לתחזק את הבלוג הזה – משהו שלא ממש יכולתי לדמיין בתקופה שבה עבדתי בעיתון. מבחינה זו אני די בר מזל, כי אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להשיג מלגה.
על כל פנים, מלגה היא רק מלגה. ולא ירחק היום שבו המלגה תיגמר, ואחר כך יש לי עוד כך וכך שנים לחיות על פני כדור הארץ. התחושה שלי היא שכיום אני ממוקם במעגל די נוח, אבל המעגל הזה הולך ומצטמצם, והחושך מתקרב. בדרך כלל המדיניות שלי היא לא לחשוב מה יקרה אחרי שתיגמר המלגה. אחד הדברים שמפתיעים אותי כשאני מדבר עם דוקטורנטים אחרים, הוא שחלקם ממש מאמינים שאם הם יתאמצו מספיק, הם יהיו בעוד עשר שנים במצב של המנחים שלהם, כלומר יקבלו תקן באוניברסיטה.
אבל זאת כמובן אשליה. אולי בגלל שסיקרתי קצת את מערכת ההשכלה הגבוה, אין לי שום ציפיות מהמסלול שבו אני נמצא כרגע. שום דבר לא מחכה בקצה המסלול. המסלול עצמו הוא רק הסחת דעת שנועדה להשאיר אותנו רגועים. האוניברסיטה בצורתה המוכרת לנו היא מוסד ששייך לעבר. היא זומבי, או במקרה הטוב ערפד. אין כיום שום כוח משמעותי בישראל שיש לו אינטרס לשמור על הפקולטות למדעי הרוח או מדעי החברה.
אגב, אין לי ילדים. ואני חייב לומר בהערת אגב, שלדעתי הרבה אנשים בתל אביב נעשים הומואים פשוט כי קשה להם לדמיין איך הם יפרנסו משפחה. אני מקווה שלא העלבתי את יניב ויצמן או בגל אוחובסקי.
*
מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים. כבר כתבתי בעבר, שייתכן ובעתיד הרבה מהיהודים בישראל יהיו מוסלמים. בינתיים, אני מניח שבמקום החוגים האינטלקטואליים-ליברליים הנמוגים צומחת אליטה חדשה. על כל כותב אורח ב"ארץ האמורי" שמהגר לארה"ב צומח איזה הראל חצרוני – גם הוא סוג של בלוגר.
וזאת בעצם הנקודה האחרונה, שלגביה אני גם חלוק עם הרבה מהקוראים של הבלוג הזה. הרבה אנשים בחוגי האקדמיה, התרבות והמדיה בתל אביב מתמודדים עם ההתפוררות על ידי גלובליזציה עצמית, כלומר הזדהות והתמזגות עם איזו הוויה ליברלית בינלאומית. יש אנשים שדי ברור להם שעם קצת מאמץ, אפשר להגר לחו"ל. אולי ההורים שלהם הכינו אותם לזה מאז שהם היו ילדים. בסופו של דבר, זה העיקרון של הגלובליזציה: היא רומסת וממוטטת את הסביבה המקומית שלך, בעוד היא מבטיחה למעטים שהעולם כולו פתוח בפניהם.
אני, בכל מקרה, לא ממש מרגיש שהעולם פתוח בפניי. כנראה חשבתי על זה מאוחר מדי. קודם כל כי אין לי דרכון זר (עוד סוג של אבחנה בתוך האליטה האשכנזית, שלפעמים נקבעת על ידי גורמים ממש שרירותיים) וחוץ מזה כי אני, אפעס, די כבול לשפה העברית. האמת שעד היום לא הרווחתי אפילו שקל אחד ממקצוע שלא קשור לכתיבה. ומעולם לא כתבתי יותר משלושה משפטים באנגלית ברצף, שלא לדבר כמובן על גרמנית. יותר מכך: אין לי שום ציפיות שמישהו בלוס אנג'לס או בדיסלדורף יתעניין במה שיש לי להגיד. אני מרגיש די חלק מההוויה העברית, במובנה הרחב. ונדמה לי שאני לא היחיד שמרגיש ככה. כמו שאמר רטוש: הלחם שלנו עברי כולו. בעניין הזה אני די ציוני: אין לי ממש תרבות אחרת. ואם היא תיפול, או (יותר סביר) תגיע לכדי השחתה מוחלטת, גם הסובייקט הפרטי שלי עשוי להיעלם יחד איתה. במונחים קוסמיים, זה לא נראה לי הפסד כזה גדול.
אני די מעריך את קורט טוכולסקי וסטפאן צווייג, שכאשר הם ראו שהתרבות הגרמנית הולכת לאבדון הם לא ניסו לאמץ תרבות אחרת (למשל, להגר לפלשתינה) אלא פשוט התאבדו. נדמה לי שיש בזה אפילו משהו די אופטימי: אם לא אז לא. כמו שאמר אביב גפן, "זה לא חובה לחיות/ זה זכות להיות חיים".
אבל אולי יש עוד משהו לעשות לפני זה. יש לי איזה רעיון. אולי אני אכתוב על זה בקרוב.
גל כץ
ofrilany
כותבת אורחת
ofrilany
ארץ האמורי 
