הבעיה אינה פוליטית אלא מיתית

לקראת תיאולוגיה ביקורתית של הפוליטי העכשווי

יצחק בנימיני

מה שמוצע בשלוש התזות להלן אינו אלא מצע לתיאולוגיה ביקורתית, שהיא גם תיאולוגיה לעומתית, לא-אמונית בהכרח; מחשבה שאינה זונחת את התיאולוגי, מתוך הנחה שהוא פועל כתת-מודע קולקטיבי של האזרחי, גם הישראלי. הוא האחר כביכול של האזרחי, האחר האויב שמוצג לרוב כדכאני או כאחראי על הדכאנות. במטרה לחולל תזוזה משחררת במשברי הציונות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמשבר החברתי-כלכלי יש צורך בתמרונו ו/או בהתססתו של התיאולוגי לעבר תיאולוגי אחר, במקום ביטולו.

יתר על כן, הניסוח הנוכחי מבקש לחמוק משיח התיאולוגיה הפוליטית (מבית מדרשו של קרל שמיט) האופנתית בימינו, מתוך הנחה שהדיבור המקורי של התיאולוגי אינו כולל בהכרח את ריבונו-של-עולם טרנסצנדנטי שאינו כפוף לחוק שהוא מייסד, שיש באפשרותו להשהות אותו בשעת משבר חירום, במסגרת הנס. וגם שהתנועה מהתיאולוגי לפוליטי אינה כה מובנת מאליו ואף הכרחית. הצגת דמותו של היהודי המסורתי ודמותו של אברהם, בספרי "צחוק אברהם", מבקשת לפתוח פתח לתיאולוגיה ביקורתית החותרת, בין היתר, גם תחת הנחות המוצא של התיאולוגיה הפוליטית המערבית בימינו, זו הלכודה ברשת ההמשגה של אויב, משבר, חירום, החוק ומה שמחוץ לחוק, הריבון, כמושגים מוחלטים ולא גמישים (ואולי בכך יש מענה עקיף למאמרו של ניצן ליבוביץ כאן). במקום זאת תבוא לידי ביטוי הצגה של האלוהים לא כאחר-מוחלט, והמאמין – לא ככפייתי ונשלט בהכרח. עניין זה גם משליך על האפשרות לכונן מחדש את שדה התיאולוגיה המונותיאיסטית לעבר עמדות משחררות, או לחלץ מחדש את אפשרות השחרור השורה בהן.

אברהם, שרה והגר באוהל. מתוך תנ"ך פוסטר, 1897

תזה א – האחר של האחר

אנו, הליברלים, חיים עדיין בעיצומו של פרויקט השחרור המודרני, דהיינו הפרויקט שביקש לשחרר את האחרים שנטועים בתוך דיכוי חמור. אחרים לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד, וממד זה נכון גם לשלוחה הפוסט-מודרנית של אותו פרויקט ממש.

אלא שכדי לשחרר את האחר זיהה הפרויקט בדרך כלל את מי שהוא תופס כאחראי באופן ישיר לדיכוי של האחר. אחראים אלו יכולים היו להיות: גבר, הטרוסקסואל, לבן, נוצרי, אשכנזי וכו'. והאחר של האחר נתפס לרוב כשייך לשדה התיאולוגי המערבי היהודי-נוצרי-פטריארכלי כביכול. במישור הפוליטי פעולת השחרור התבטאה ביציאה כנגד המדכא. על הרקע הזה נשאלת השאלה: האם פרויקט השחרור יוצא כנגד כל ישותו של האחראי ככזה או כנגד מומנט הדיכוי שבו? כלומר מיהו האחראי? האם כל מהותו הפעלת דיכוי?

כדי ללמוד כיצד התרחשות זו משפיעה על האחר של האחר, נתמקד לרגע בפמיניזם, משום שהוא הביטוי הפרדיגמטי ביותר של תנועות השחרור. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו-צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

ומה, כנראה, חווה אותו גבר-אחראי בתגובה למעשה הפמיניסטי? מתוך התבוננות בתחושותיהם של גברים "ממוצעים" ושל ייצוגיהם בתרבות הפופולרית אפשר לומר שהם חשים שהמלחמה אינה רק כנגד היבט הדיכוי שבהם אלא כנגד מהותם שלהם, מכיוון שעד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות, דהיינו התחושה שיש קיר שאינו מאפשר את קידום השחרור הנשי. וכאן אנו מציעים לראות קיר זה כמה שהתנועה עצמה בנתה ובכך חסמה עצמה. קיר האוטומטיות. קיר זה נבע באמת מהדיכוי הנורא שסבלו הנשים, אשר נדמה כביכול, ובצדק, לאותה תקופה כתוצר של הקיום הגברי והפטריארכלי. מתוך עוצמת ההתנגדות של התנועה לשחרור האחרת-אישה הוצב הגבר כמי שאחראי לדיכוי זה ועל כן הופעל מנגנון הענשה אוטומטי על הגבר תוך זיהויו כגורם שלילי ותוך דרישה לדיכוי גבריותו.

נראה שאותו גבר מרגיש מאז מאוים על ידי התנועה הפועלת מולו, ובלית ברירה כמו מקבל על עצמו את ההגדרה של היותו מדכא. מכאן שלעתים אף ישנם גברים שנוטלים על עצמם זהות כזו כדי למנוע משבר של זהות. משבר זה נובע מהשאלה שהגבר ההטרו-סקסואל שואל עצמו: מי אני? ואם אני=דיכוי-האחר, אז שיהיה כך כדי שאוכל לחוות את העצמי הברור שלי.

בעקבות הפרדיגמה הפמיניסטית כדאי שנפנה לעוד מקרים של הצבעה על מדכא: מה לגבי אלה המקדמים את מצעד הגאווה ברחבי ירושלים ראשית כול כדי לשחרר את ההומוסקסואלים הדתיים מהדיכוי החרדי. הם מסמנים אחראי לדיכוי של ההומוסקסואל: הדתי-החרדי. ובתגובה החרדי שאינו מקבל את טענת הפלורליזם התרבותי חש שהליברליזם מדכא אותו יותר מאשר הוא מדכא את האחר-ההומוסקסואל, מדכא אותו מלפעול כרצונו בגטו הפרטי של דרכי חייו.

ובמקרה אחר: שמא המבקרים הישראלים של הציונות הם למעשה יותר אנטי-ציונים מאשר פרו-פלסטינים, כך לפחות חשים ישראלים רבים, ומכאן דרך התמודדותם שאינה לקראת סיום הסכסוך אלא התמדה שלו, שכן הם הפנימו בצורה מקבעת את שאומרים המבקרים שציונות=דיכוי? או-אז ישנה התבצרות. מעשה החרם על ישראל ביצר אותה עוד יותר תחת חמימות הרחמים העצמיים המצדיים.

שמא האחראים לדיכוי של האחרים סומנו בצורה כזו שהם עצמם חשים, בלי קשר ל"מציאות", שהם-הם האחרים של העולם הדמוקרטי-ליברלי? שהם תחת מתקפה של דיכוי, כמו: הגבר, החרדי, המוסלמי והנוצרי הפונדמנטליסט, ההטרוסקסואל/ית, היהודי-ישראלי, האשכנזי… ולרוב הם נתפסים כנציגי השיח המונו-תיאיסטי.

אמן לא ידוע, אלוהים האב עם גופתו של ישוע, הולנד, המאה ה-15

תזה ב – הלא-מודע התיאולוגי

מכאן נפנה לתזה הבאה הנוגעת לעצם התימרון של האחר התיאולוגי לקראת שיח של שחרור ותקווה, תזה שהניסוח שלה נברא לפני אביב העמים הערביים.

אנו שקועים בייאוש עמוק, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות צודקים שיישומם אינו נראה באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הירואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב. אבל רק מתוך עומק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות.

אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוך-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הוא מגשים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן כפייתי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים זה מזה, וכה שונאים זה את זה.

השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון, על כן, יימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר, אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת.

כדאי היה, למשל, שהשמאל הישראלי ילמד מהמרקסיזם הדרום-אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר-יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי המדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס, בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות, ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לנוכח כל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.

אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר המשנה את כל שדה המשמעות. כלומר אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם במפתח חדש שישנה את שדה ההזדהויות כולו, על ידי כינונו מחדש; מפתח שאם יהיה מספיק חזק הוא יפתה את התיאולוגי לחולל שינוי פנימי כמו מתוך עצמו.

גוסטב ויגלנד, האב

תזה ג – הביתי הלא-ביתי

ומכאן לתזה האחרונה הנוגעת לימי המחאה האחרונים. היא הוקראה בערב תשעה באב במאהל רוטשילד וזכתה לתגובה השותקת של הקהל.

בימים אלה סערה מאיימת בשם הבית למוטט את הביתיות הישנה לעבר ביתיות חדשה. רוח-עולם מקומית שנישאת על כתפי סטודנטים ועובדים עמלים המבקשים בית, פרנסה, מוצא. אמנם המחאה הנוכחית מדברת על הצורך בהפיכת הסדר הכלכלי-חברתי הישן, כך שהמדינה תשרת כבית את כולם (בלא רפלקסיה מהו אותו "כולם"), בעצם חלוקת ההון, אלא שחלוקה זו אינה יכולה להתגשם בלא טיפול שורש במתח החילוני-דתי והמתח היהודי-ערבי, מתחים שהם בבסיסם זהותיים, ושמהווים חסמים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי. הבסיס הממשי הוא הלא-מודע האידיאו-תיאו-לוגי המניע למעשה את בנין-העל המטריאלי, אם נהפוך שוב באופן אירוני את הפירמידה המרקסיסטית. יתר על כן, את הממשי התיאולוגי יש לדובב בעדינות ולא בחשיפה אלימה של ה"אמת".

דברנו כאן הם אולי תשובה למי מאלו החושבים שהאזרחי-חילוני הוא תחום נקי וניטרלי בלא רוח רפאים תיאולוגי צמוד, שאפשר לכונן כאן צ'יק-צ'ק סדר-יום אזרחי על בסיס אוניברסלי, ושאחרי הצהרת פיוס יפה ישבו כאן כולם באחוות עמים ודתות שונות. הרוח העכשווית טורפת את הקלפים הישנים של זהויות פנים-יהודיות כמו מזרחי/אשכנזי ומארגנת מחדש את שדה המסמנים ימין ושמאל, תוך המתנה דרוכה מול שדה הזהויות של דתי/חילוני וערבי/ישראלי. רוח פרצים שחודרת אל פנים הבית, מניפה את יושביו החוצה ופנימה בלא שידעו להיכן בדיוק ישתייכו.

הבית הביתי היה מושאה של הציונות עוד בתחילת דרכה (מתוך תחושה תמימה לעתים שאין זה בא על חשבון הביתיות הפלסטינית). התשוקה הייתה יותר מכול לבית קבוע עבור היהודי הגלותי שחש זרות וניכור בביתו האירופאי. כך ממש במובן מעורר החלחלה של מושג "המאוים" של זיגמונד פרויד. המאוים הוא בו-זמנית הביתי והלא-ביתי, תחושת הביתיות הלא-ביתית. הציונות ביקשה את המנוח הזה, אל הבית הלא-אמביוולנטי, אל הבית הביתי, אל הנחלה, אל הנורמלי ואל האזרחי, תוך ניתוקו למעשה מהחוץ התיאולוגי, מהזרות האלוהית-טרנסצנדנטית לעבר בית פיזי.

במובן הזה, מה שנתפס הרבה פעמים כפוסט-ציוני, כפוסט-מהפכני או כאנטי-ציוני מתבטא למעשה כהגשמה של הרצון העמוק ביותר של מגמות מסוימות בציונות המקורית. אלא שכפי שחשש גרשום שלום, האזרחי הזה יגלה מהר מאוד שהקדוש, התיאולוגי, אינו מוכן להיוותר מחוץ לבית, אינו מוכן לאפשר קיום נורמלי, אזרחי. במיוחד יבוא האיום על האזרחי כאשר זה יגלה אורך רוח כלפי זהויות ומיעוטים לא-יהודיים-אורתודוכסים שהשיח הלאומני-תיאולוגי רואה בהם ערב-רב ערב השמדה. את האיום הזה חווה החילוני הליברלי כאשר שליחי אלוהים וחרון אפו עלי-אדמות ביקשו לרסק את ביתו הסמלי, את בית המשפט העליון בירושלים (ובהקשר לכך ראו מאמרו של יותם חותם על היהודוקרטיה כאן).

ניתן לקשר זאת לתחושת האין-האונים של צעירים ישראלים רבים בימינו, שמוחים על אי-יכולתם לרכוש בית, אבל ניתן גם לטעון שמה שעומד בבסיס תביעה זו אינו רק הצורך האמיתי בבית פיזי עם קירות וחדרים ברחוב אבן-גבירול בתל אביב. שמא מה שמניע באופן מודע או בלתי מודע הוא תחושת העלבון, האובדן של תחושת הביתיות, התסכול על כך שהטריטוריה האזרחית שלהם מאוימת על ידי האחר התיאולוגי-הקדוש-הדתי, כשזה מסמן להם שישראל אינה ביתם, וגם לא הייתה בדיעבד. לאורך השבועות האחרונים התוודענו למאמרים שונים בעיתונות, במיוחד המקוונת, לקינות צעירים חילוניים (ואשכנזים ברובם יש להודות) המחפשים ביתם מחוץ לארץ, מחוץ לבית, במיוחד מסיבות כלכליות, ולא רק. במיוחד בולטת התופעה במאמרים המתייחסים להגירה של צעירים לגרמניה, כדבר שבשגרה. הלא-ביתי השרוף משמש בית אלטרנטיבי.

עתה, כשמהפכה אזרחית ישראלית כזו מתרוממת ועולה ומבקשת את הבית אבל חזרה גם את תחושת הביתיות עבור האזרח, נשאלת השאלה כיצד ניצב האזרחי הזה אל מול התיאולוגי שהפך מזמן גם ללאומני? האם אפשרית מהפכה אזרחית תוך אדישות מוחלטת למשלב התיאולוגי של חיינו, שהרי אנחנו כביכול אתיאיסטים?

או שמא אפשר אחרת? מה בדבר האפשרות של תיאולוגיה ביקורתית? תיאולוגיה חדשה שאינה מתלהמת את דבר הקדושה הבטוחה, אלא תיאולוגיה מרוסקת ומגמגמת. היש אפשרות של עבודה ביקורתית הנוטלת מהתיאולוגיה היהודית את ביטחונה העצמי, את תחושת הביתיות שלה, תוך החדרת זרות לתוכה, תוך כינונה מחדש, כינון מחדש של השדה התיאולוגי-הלאומי-המיתולוגי, כדי לחלץ ממנו את הממד האמיתי והעמוק שבו, שבראשיתו לא היה אלא אזרחי קדם-פוליטי. זהו עצם האופק האנושי כפי שבא לידי ביטוי באתוס המקראי הראשון, בקינה על חורבן בית האלוהים, שממשילה למעשה את תחושת האובדן של הבית האישי והביתיות האזרחית בכנען אי-אז.

גבעתיים, ‏18 בספטמבר 2011

"תביעות תאולוגיות": החיים הדתיים במדינה האחת

גיא בורק

הקריאה בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" נחוית בימים אלה בעיקר כתרגיל אינטלקטואלי. בימים בהם אפילו השמאל הציוני נדרש להצטדק מידי יום על כך שהוא דואג לשלום מדינת ישראל, קשה לראות איך רעיון המדינה האחת יכול לשמש כאלטרנטיבה פוליטית ממשית החורגת מתרגיל שכזה. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב ומאתגר המצריך דיון. אחרי הכל, כפי ששנהב עצמו מדגיש, מדובר בראש ובראשונה במסה פוליטית שאפשר שבשלב כלשהו (ייתכן שאף די בקרוב) תתורגם לאלטרנטיבה קונקרטית לחזון שתי המדינות, ככל שגובר הייאוש בקרב רבים מהפלסטינים ואולי אף מקרב הישראלים מהאפשרות שחזון שתי המדינות אי-פעם ימומש באופן שלא יהווה ארגון מחדש של הכיבוש המתמשך, או לחלופין – מימין – מתוך תביעה של מתנחלים ותומכיהם להמשיך ולהתגורר בשטחים גם במחיר של מדינה דו לאומית.

זוהי איננה סקירה שיטתית של הספר, אלא מספר מחשבות בעקבות הקריאה בספר על דת, דתיות, וחילון ועל תפקידם של אלה במסגרת "זמן 48". ייאמר כבר עכשיו: המטרה איננה לקעקע את החזון שמציע שנהב אלא להסב את תשומת הלב למספר סוגיות בספר שראויות לדיון ולהבהרה נוספים, שהרי הם במידה רבה אחד היסודות המרכזיים עליהם נשען החזון כולו.

הרצל (איפשהו באמצע) וחבריו מבקרים בירושלים. מה מבדיל בין תיאולוגיה פוליטית לתיאולוגיה "רגילה"?

הנה הטיעון בקצרה: עד כה השמאל הציוני הליברלי שדבק בפרדיגמת 67, אותה מנסה שנהב לערער, גיבש תפיסה של הסכסוך היהודי-פלסטיני הרואה ב-67 את שורש הבעיה ועל כן מניחה ששיבה לגבולות 67 תביא להסדר. מעבר לכך, 67 מהווה גם נקודת מבנה, לשיטתם של דוברי ה"שמאל הציוני הליברלי", בה השתלטה על ישראל כמעט באחת קנאות לאומנית ואמונית שהדיחה את הליברליות החילונית שכביכול אפיינה את ישראל עד אז. מכאן מוביל שנהב מהלך ביקורתי כפול – שלילת הטענה ששורשי הסכסוך נטועים ב-67 והעתקת שורש הסכסוך ל-48, וערעור על קיומה של ישראל ליברלית וחילונית בשנים שקדמו ל-67. שני המהלכים הביקורתיים (המוצלחים) מובילים את שנהב לניסוח קווים כלליים לפיתרון הסכסוך (או ליתר דיוק, הסכסוכים) במסגרת 48.

במיוחד מעניין בהקשר זה התחליף שמציע שנהב לחזון הליברלי החילוני של ה"שמאל הציוני הליברלי החילוני". הצורך בתחליף נובע מכך ש"פרדיגמת 1967…מחמיצה את העובדה שהרוב הגדול של האוכלוסייה בין הים עד הירדן, היהודית והפלסטינית, אינו "חילוני" ואינו מסתפק בפתרון מכני של ריבונות שאין בו תוכן תיאולוגי". לכן שנהב בוחר להתמודד עם מרכזיותה של הדת "בזירה הציבורית ופוליטיקת האזרחות של המדינה" ועם "[ה]שילוב [ה]חזק בין דת לחילוניות בחברה המודרנית, הן במערב והן במזרח". לפיכך, שניים מתוך שלושת המודלים שמציע שנהב במסגרת "זמן 48" – "המודל השוויוני בחלוקת הריבונויות שנתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים" והמודל המציע דמוקרטיה הסדרית "של שותפות, המניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים" – אמורים לתת מענה למאוויהם הדתיים ול"תביעות התיאולוגיות" של היהודים והערבים (המסלמים והנוצרים). לשם כך, מדגיש שנהב, יש צורך שמנהיגים דתיים ולא רק פוליטיקאים ידונו ביניהם ויחפשו "פתרונות יצירתיים", שאינם זוכים לפירוט בספר.

באופן מפתיע, למרות מרכזיותם של "התכנים התיאולוגיים" ושם התואר "תיאולוגי" המופיע בספר למכביר, הם אינם זוכים לדיון שיטתי. על כן לא ברור לחלוטין מהם בדיוק אותם תכנים תיאולוגיים ומהם ההנחות האפיסטמולוגיות המעצבות אותם. עולות, אם כן, מספר שאלות:  מהו "התוכן התיאולוגי" עליו מדבר שנהב? איזה תפקיד מייעד שנהב לדת ודתיות בחזונו וכיצד אותו תוכן תיאולוגי אמור להשתלב במסגרת "זמן 48"? ולא פחות חשוב, מהם התנאים הדרושים על מנת שתיווצרנה דת ודתיות שיתאימו למסגרת "זמן 48"?

השאלה בנוגע לאופי "התביעות התיאולוגית" וניסוחן איננה זוכה, כאמור, לתשובה מפורשת. נדמה ששנהב קושר בין התביעות הללו וזכויות פוליטיות של יהודים על הארץ. כך, למשל, מצטט שנהב בהסכמה מדבריו של מרטין בובר מ-1921:

כשם שאין להפחית אף כשערה מזכויותיהם הצודקות של הערבים, כך מן ההכרח להכיר בזכויות היהודים להתפתח במולדת הישנה בלי הפרעה על פי עצמאותם הלאומית ולשתף בהתפתחות זו מספר גדול מאחיהם עד כמה שאפשר.

על כך מוסיף שנהב, מתוך חיבור מאת אמנון רז-קרקוצקין, ש"רק בהקשר דו-לאומי ניתן לדבר על קיום יהודי במושגים של דמוקרטיה".

המשפט האחרון של רז-קרקוצקין (באימוצו של שנהב) מצביע על ההנחות שהיהודים, "חילונים" ודתיים כאחד, אמורים לאמץ לצורך הגשמתו של החזון. הם אמורים לעצב את דתם כך שתתאים למסגרת דמוקרטית. ניתן להניח ששנהב ייתבע גם מהערבים המאמינים שייעצבו את דתם כדי שתתאים אף היא למסגרת זו. אלא שבכך מגביל שנהב את הדיון לגרסא מסויימת של דת ודתיות, כזו הכפופה למסגרת חוקתית דמוקרטית אשר בבסיסה היא חילונית. בזמן הקריאה, תהיתי אם שנהב אינו מעתיק את המודל האמריקאי – חוקה חילונית דמוקרטית (ושמרנית למדי) המשמשת כמסגרת פוליטית בתוכה פועלות קבוצות שונות, אשר בחלקן הגדול הן דתיות. כלומר, מודל שבו הדתיות נוכחת במרחב הציבורי (ובמידה מסויימת הפוליטי, במשמעותו הצרה) מבלי לאיים, לפחות תיאורטית, על המסגרת החוקתית. הבעיה היא שבכך שנהב משעתק שורה של הנחות מסויימות (שאולי ניתן להגדירן כתוצר של הפרוטסטנטיות) בנוגע לפעולתה ופעילותה של הדת והדתיות במרחב הציבורי והפוליטי.

אין זה אומר שהשאיפה למודל כזה פסולה מעיקרה, אבל נדמה שאי אפשר לנתק את המודל הזה מהקשריו ההיסטוריים הקונקרטיים שעצבו פראקטיקות ותפיסות דתיות ייחודיות למדי. טיעונים דתיים אחרים אינם מתיישבים בקלות עם החזון שניסח שנהב. במאמר מוסגר, ייתכן שזוהי אולי מגבלה של השיח הליברלי בכלל בנסותו להכפיף את הדת או את "הסובייקט הדתי" למסגרת אפיסטמולוגית שהינה בבסיסה חילונית וליברלית. לעניינינו, האתגר שמציבה המסגרת הזו הוא בחוסר יכולתה להתמודד עם כל קשת הטיעונים הדתיים על גילוייה השונים במלוא הרצינות. לא ברור איך המודל של שנהב אמור להכיל, למשל, את האמירה הבאה (מהאתר של "אם תרצו"):

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מובן שניתן לחשוב על אמירות דומות, המוציאות זו את זו, הנאמרות מדי יום הן על ידי מאמינים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים (בעיקר המסלמים) החולקים את הארץ. זוהי "תביעה תיאולוגית". תביעה שאינה זוכה להתייחסות רצינית בספר.  אולם מכיוון שאמירות מהסוג הזה נוכחות כל כך בעיצובו של הסכסוך כיום, חזון שיסרב להתמודד איתן הינו בהכרח חסר.

מעבר לכך, נדמה שיש תיאולוגיות שמטרידות את שנהב יותר מאחרות. כך, למשל, מבקר שנהב בצדק רב את התיאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיס הציונות. אבל בדיוק בנקודה הזו ניתן לשאול מה מבדיל תיאולוגיה פוליטית מתיאולוגיה "רגילה" כאשר באים לבחון את האפשרות להכיל אותה באחד מהמודלים ששנהב מציע בספר. איך אפשר להצדיק את הנתק שבין הביקורת של שנהב על הציונות לבין היעדר הביקורת בנוגע לטיעונים דתיים? כלומר, איך ניתן להסביר את ההירארכיה של התיאולוגיות: מדוע לאומיות נתפסת כאי-רציונלית בזמן שתביעות תיאולוגיות של דתות זוכה להשלמה מפוייסת? האם אין כאן התנשאות על המאמינים או לחלופין ציפייה שאיננה מוצדקת מתיאולוגים-פוליטיים ציוניים?

אין לי תשובות לכל השאלות הללו. אבל ברור שהשאלות חייבות לזכות למענה ב"זמן 48" כזה או אחר. חשוב מכך, יש צורך להבהיר מה המחיר שנתבע, לפי המסגרת ששנהב משרטט, מאנשים הדבקים בתיאולוגיות, פוליטיות ואחרות.

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

1.

מעטים זוכרים שבזמן קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהמועמד ברק אובמה הודיע על בחירת ג'ו ביידן לסגנו, התפרסמו מיד כתבות ארכיון בעיתונות הישראלית הפטריוטית בדבר היסטוריית ההתבטאויות של ביידן בנוגע לישראל. אחת האמירות שהוצגו כהוכחה לכך שביידן הוא ציוני נאמרה ב-2007. "תדמיינו את מצבנו בעולם אם ישראל לא היתה", צוטט הסנאטור. "כמה ספינות מלחמה נוספות היו דרושות לנו? איזה כמויות של חיילים היינו צריכים להציב?".
איכשהו הציטוט הזה, שהיה אמור כנראה להרגיע את קוראי Ynet, די זיעזע אותי אז. לא היתה כאן הפתעה גדולה, אבל האמירה המפורשת שההצדקה לקיומנו כאן הוא לשמש תחליף לחיילים אמריקאים במזרח התיכון נשמעה לי מעט מדכדכת. והנה, בשבוע שעבר, ביידן אמר לפי הדיווחים דברים שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. סגן הנשיא שאג על נתניהו ש"זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן". ההיגיון די פשוט: עד עכשיו הייתם חיילים טובים, עכשיו אתם עושים בעיות ולכן תחטפו.
אותו היגיון עלה משיחת הנזיפה של הילרי קלינטון (שבו "קלינטון דיברה ונתניהו בעיקר שתק") וממאמרו המהדהד של הפרשן האימפריאלי תומס פרידמן, שהזהיר כי "הימין הדתי בישראל מנותק מצרכיה האסטרטגיים של ארה"ב". אל תשכחו מי אתם, מה התפקיד שלכם, ומה מצדיק את עצם קיומכם, אומרים לנו האמריקאים. כוח אימפריאלי חשוף, גס ואלים.
והנה, תל אביב צוהלת. כבר מזמן לא הייתה לשמאלנים סיבה כל כך טובה לשמוח. קלינטון הכניסה לנתניהו. ביידן דפק על השולחן. אובאמה העמיד אותנו במקום. קל ליהנות מהמחשבה על פניו המזיעים של נתניהו, ובכל זאת, לא לגמרי ברור לי איזה סיבה יש למי שמשייך את עצמו לשמאל להזדהות כל כך עם השיקולים האסטרטגיים או הטקטיים של מכונת המלחמה האמריקאית.
אפשר כמובן לטעון שלחץ בינלאומי זה הדבר היחיד שיכול להזיז את ישראל. אבל מה שהאמריקאים מפגינים כאן הוא לא לחץ מבחוץ – הוא פשוט כוח חשוף של האימפריה המופעל על הפרובינציה שלה. ההערצה לשוט האמריקאי לא הופכת אותנו לדיסידנטים, אלא דווקא מזכירה שחלק גדול ממה שמכונה השמאל הליברלי הוא פשוט הפלג הפרו-אמריקאי של המחנה הציוני, או ליתר דיוק הפלג הפרו-ציוני של המחנה האמריקאי.
אם כבר, הצד החיובי במשבר הזה הוא העובדה שהוא חושף מה שישראל היא באמת: מחנה צבאי אמריקאי. אבל אם המצב הוא כזה, הצעד הפוליטי הסביר הוא בטח לא התרפסות בפני הקיסר. נראה לי שסביר הרבה יותר להגיד לאמריקה: לא מדובשך ולא מעוקצך. במקום "לדפוק על השולחן", הואילי בטובך לארוז את הנשק והערבויות ולעוף מכאן.

2.

כשהייתי בכיתה ב', והמורה שלי הייתה מתארת בטבעיות גמורה איך אברהם אבינו דיבר עם אלוהים, עלתה בי לא פעם התהייה: למה דווקא אנחנו? כידוע, השאלה הזאת היא המסתורין הגדול של הקיום היהודי. אבל בעצם אותה תהייה בדיוק עולה בו זמנית לגבי היחסים עם ארה"ב: למה דווקא אנחנו? למה מנהיג העולם ג'ורג' ו' בוש קפץ לירושלים פעמיים בשנה אחת (2008) – בעוד שבאותה שנה הוא לא ביקר אפילו פעם אחת בסין, בהודו או בברזיל.
הנקודה היא שבמומנט הנוכחי בהיסטוריה, אמריקה ממלאת, באופן הפשוט ביותר, את התפקיד של אלוהי אברהם יצחק ויעקב. היא מתברגת לתפקיד הזה בהתאמה מושלמת. כמו שאלוהים בחר בנו מכל העמים, אמריקה בחרה בנו מכל המדינות. כמו שאלוהים הוא שלנו, אבל הוא גם האל ששולט בעולם, אמריקה היא שלנו, אבל היא גם שולטת בעולם. ההסדר הזה נוח לשני הצדדים: ליהודים, ודווקא בעיקר לחילונים, יש תחליף לאלוהים שמגן עליהם בעולם המסוכן; והאמריקאים, מצדם, נכנסים לתפקיד מכובד למדיי כשהם לוקחים חסות על העם הנבחר: הם הופכים לאלוהים, או לפחות לממלאי המקום שלו עליי אדמות.
הקונסטלציה התיאולוגית הזאת נמצאת ברקע לכל השיח הפוליטי בישראל, ולמעשה לכל השיח בכלל. האפשרות של הסרת התמיכה האמריקאית בישראל מעוררת חרדה כל כך עמוקה לא בגלל שזה יגרום לקשיים כלכליים, ואפילו לא בגלל שלא יהיה לנו נשק להדוף את הערבים. היא מעוררת חרדה בגלל שברגע שבו אמריקה לא תאהב אותנו, נפסיק להיות העם הנבחר – הדבר היחיד שבזכותו שווה בכל זאת להיות יהודי. לעתים תכופות, השפה התיאולוגית פורצת אל תוך הדיון על היחסים עם ארה"ב באופן די משעשע. קחו למשל את מה שאמר שלשום רוברט גיבס, דובר הבית הלבן. גיבס הבהיר ש –

"Mature bilateral relationships can have disagreements and this is one of those disagreements," he said. "It does not break the unbreakable bond we have" with Israel on its security.

אבל כשהדברים תורגמו לעברית ב-Ynet, הם נשמעו די אחרת. לפי הידיעה:

ארה"ב "אינה שוברת את הקשר הנצחי שיש לנו עם ממשלת ישראל והעם הישראלי".

בשונה מהפסקת התמיכה האמריקאית, שהיא כאמור אפשרות בלתי נתפשת, הזעם האמריקאי שמתעורר מדי פעם הוא דווקא חלק טבעי ביחסים: זה פשוט שחזור של חוויה שמוכרת לנו היטב מהעבר – הזעם של אלוהים האב על עם ישראל העיקש וכפוי הטובה כאשר זה האחרון עשה את הרע בעיניי אדוניי. כפי שאמר אולמרט במלחמת לבנון השנייה, בהתרסה מוזרה לפני אלוהים: "לא ניתן לשבור אותנו, כי עם קשה עורף אנחנו".

3.

הקונסטלציה המודרנית של עם הבחירה היא לא סתם מטאפורה. זאת באמת הסיבה היחידה שאנחנו כאן. גם אם ניקח בחשבון את האינטרס הצבאי הצר של ארה"ב, ואת רגשי האשמה על השואה, ברמה הראשונית ביותר הסיבה שבגללה מחזיקים אותנו בחיים היא התפקיד שיש ליהודים בסיפור הגאולה, שהוא הסיפור המרכזי ובעצם היחיד של התרבות המערבית, ובפרט של ארה"ב כאומה דתית. כך היה באלפיים השנים האחרונות, וכך המצב גם עכשיו. כל השאר כמעט זניח. אנחנו יכולים לנסות לשכוח מהיסוד הזה, להישבע שאנחנו חילונים, להתלבש כמו היפסטרים, אבל בכך נהיה כמו פרעושים שרוקדים על כלב ומדמיינים לעצמם שהוא אולם תיאטרון.
אתמול התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לקראת הוצאה מחדש של הספר "מיתוס ותבונה ביהדות ימינו" של אוריאל טל, שהתאבד לפני 25 שנה בגיל 57. אוריאל טל היה מהגאונים הבודדים שצמחו באקדמיה הישראלית, אבל מחקריו מוכרים כיום רק למעגל די מצומצם של חוקרים. בכנס לזכרו היו אולי 30 אנשים – המרצים המשתתפים, בני המשפחה ועוד מאזינים בודדים.
אחד החיבורים המסעירים שכתב טל נושא את הכותרת הצנועה "הנוסח החדש בשיח שבין יהודים ונוצרים". זוהי הרצאה שנישאה ב-1969 במסגרת "החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות בבית נשיא המדינה", עם תשובה של הנשיא זלמן שז"ר. טל עוסק בהרצאה בנושא שלא מרבים כל כך לעסוק בו בישראל: ההשפעה של הקמת מדינת ישראל, ובפרט של מלחמת 67', על התפישה הנוצרית בנוגע לתפקיד התיאולוגי של היהודים. הוא מציין בפתיחה שהעיקרון המרכזי בעמדתה ההיסטורית של הנצרות כלפי היהדות הוא העיקרון הקובע כי –

"מעמדה המושפל של היהדות הוא עדות שבדיעבד לצדקת-הנצרות. לפי תפיסה זו עשוי מצבה ההיסטורי הריאלי של היהדות, שעיקרו סבל, רדיפות וגלות, להעיד על הטעות והחטא התיאולוגיים והרוחניים, בהם נתונה היהדות. טעות וחטא אלה היו מנוסחים בדרכים אחדות, ובעיקר כאי-הודיה עיקשת בגאולה שבאה לעולם בכוחה של האינקרנציה, אשר היתה ואשר עודנה מיועדת בראש ובראשונה ליהודים. אי-הודיה זו הביאה קללה על היהודים. הם איבדו את מעמדם כעם-בחירה והפכו מממלכת כהנים וגוי קדוש לבני שטן ולנושאי-אות קין, נעים ונדים כרוח רפאים מבעיתה".

זוהי הסינגוגה העיוורת והמובסת, שדמותה השפופה נשקפת מהתבליטים ברבות מהכנסיות באירופה. אלא שהתמונה הזו השתנתה כאמור בעשורים האחרונים. בעיני הכנסייה, 60 שנה הן הרף עין, אך בכל זאת משהו קרה ב-60 השנה האחרונות. "מעמדה [של היהדות]… שוב אינו מעמד של השפלה ושל גלות מאונס… להיפך, מצבם של ישראל כמות שהוא היום מעיד כי גם במישור הרוחני, האסכטולוגי, לא נלקחה הבחירה מהם". הוא מביא כדוגמא את החיבור "ישראל והכנסייה" שהוסמך על ידי הכנסייה הרפורמית (הפרוטסטנטית) ההולנדית ב-1959:

"נקודת המוצא לגישה המחודשת שמציעה הכנסייה הרפורמית היא כי שיבת ציון שנתקיימה בימינו חייבת לשמש עדות לעיני העולם הנוצרי לכך שארץ-ישראל, כלומר לארץ הגשמית (land), יש משמעות רוחנית שחורגת אל מעבר לארציות, מעבר לצד גשמי שלה… עיקרה של עדות זו בכך שהיא מאשרת מחדש את העיקרון אשר לפיו המציאות הארצית, הגשמית, היא חלק בלתי נפרד מאמיתות דתיות, מן המישור הרוחני".

להקמת מדינת ישראל יש אם כן משמעות קוסמית, ואפילו מעבר לקוסמית: היא הביטוי ליחסים חדשים בין הרוחני לחומרי, בין הסמל לממשות. הנצרות כולה מבוססת על הברית החדשה המחליפה את הברית הישנה, על עיר האלוהים המחליפה את העיר הארצית, על בשורת האהבה שמחליפה את החוק של משה. והנה – עיר האלוהים הפכה לבירה הפוליטית הגשמית של עם ישראל, ו"ישראל בבשר" מקיים באופן יומיומי את הייעוד המשיחי שהיה אמור להיות מוסב ל"ישראל שברוח" (כלומר הכנסייה).
כאן אנחנו חוזרים לתפקידה של ארה"ב. אם הסינגוגה כבר לא עיוורת, ואם היהודים חזרו להיות העם הנבחר, המסקנה שיש להסיק היא שארה"ב צריכה להיות זו שתבחר בהם. מה שנדרש מישראל הוא רק התמסרות מוחלטת לתפקיד שלה בסיפור הגאולה הנוצרי, והתנערות מנראטיווים אחרים שיכולים להעניק משמעות לקיומה. אבל מי שסומך את ידיו על הפרשנות הציונית, כלומר החומרית, הגשמית והפונדמנטליסטית, של הגאולה, המתבטאת ברפובליקה הישראלית, נאלץ להניח בצד את הפרשנות הרוחנית של הסיפור.
זהו ויתור קשה, שלא כל הנוצרים מוכנים לעשות. לא כולם מוכנים לוותר על המשמעות הסמלית של יציאת מצרים ושל הנביאים, שליוותה את הנצרות מאז פאולוס. בספרו "חלומות מאבי", מספר ברק אובמה על הרושם שעוררו בו דרשותיו של הכומר ג'רמייה רייט:

"Inside the thousands of churches across the city, I imagined the stories of ordinary black people merging with the stories of David and Goliath, Moses and Pharaoh… Ezekiel’s field of dry bones… Those stories — of survival, and freedom, and hope — became our story, my story"

גם כאן – יש שיראו בכך אישור למחויבותו של אובמה לעם התנ"ך. אבל קריאה אינטליגנטית יותר תראה כאן משהו אחר לגמרי, שאותו אומר אובמה במפורש: הסיפורים של דוד וגולית ושל משה ופרעה הפכו לסיפורים שלי, ולא שלהם, של השחורים ולא של היהודים.
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, נראה שהיא עברה במהירות בין שלושה נראטיווים ושלוש "בחירות": מהצהרת גרומיקו ב-1947, שהובילה לתמיכה הצבאית הסובייטית ב-48' (רובים צ'כים וכו') ועד התנערותה של ברה"מ מישראל בסביבות 1951, ישראל נהנתה לזמן קצר ובעירבון מוגבל מתפקיד העם הנבחר של המטריאליזם ההיסטורי; בשנות ה-50 וה-60, עם התמיכה הצרפתית (כורים אטומיים וכו'), היא הפכה לעם הנבחר של האוניוורסליזם הרפובליקני נוסח המהפכה הצרפתית; ואחרי 67', היא הפכה כאמור לעם הנבחר של מלכות החסד הנוצרית האמריקאית.

4.

האם משהו חדש קורה עכשיו? אפשר להשתעשע במחשבה שכן. מבחינה זו, לעובדה שמוקד המשבר הנוכחי הוא ירושלים יש משמעות. היהודים הם אמנם עם נבחר, אבל אסור להם לשכוח מי בחר אותם. עליהם לזכור שהבחירה הזאת משחקת תפקיד בסיפור אחר, שהוא לא הסיפור שלהם. כאשר היהודים מרימים ראש בירושלים, מתגרים באומות העולם ומנסים, מטאפורית יותר או פחות, להקים את בית המקדש השלישי, הם מתגרים בגורלם. את מה שצוטט קודם כתב טל ב-69, אבל עכשיו יתכן שהמצב שונה. אם מצבו של ישראל בבשר הוא העדות להיותו העם הנבחר, ברגע שבו מצבו משתנה, תהיה זו עדות לכך שהוא כבר אינו העם הנבחר. אמריקה תוכל לבחור לה עם אחר, או לחזור לפרשנות הרוחנית של הטקסט.
נדמה לי שהשאיפה של השמאל התיאולוגי צריכה להיות האצת התהליך הזה. כאנטי-אימפריאליסטים ואנטי-פונדמנטליסטים, אנחנו צריכים להתנגד לתפקיד שהוענק לנו בסיפור הגאולה הנוצרי-אמריקאי, ולברך על כל הפרה של הברית בין הבוחר לנבחר. מבחינה זו, אפשר לברך על המשבר הנוכחי לא בגלל הסיבה שלו (ההתנחלויות) או התוצאה שאמורה להיות לו (הסכמה של ישראל להסדר כזה או אחר) אלא בגלל המשבר עצמו. לא צריך להיות חרדי מנטורי קרתא כדי להבין שרק כשההתגשמות החומרית של המלכות השלישית תתערער, נוכל לחזור ולשאת את התקווה המשיחית האוניוורסלית. בניסוח פוליטי יותר: דווקא כשאמריקה תמאס בנו, אפשר יהיה להזדהות עם ישראל.
וכמובן, סביר מאוד שזה לא יהיה תלוי בכלל בנו. ברגע שבו אמריקה תאבד מכוחה כמעצמה העולמית ההגמונית, לבחירה ממילא לא תהיה משמעות. גם אם אמריקה תתמוך בנו אז, היא תהיה בבחינת אל אחד מבין רבים. יכול להיות שהוא יידע להפוך את המטה שלו לנחש, אבל הנחש שיבראו לעצמם הסינים יאכל אותנו בלי מלח.