Posts Tagged ‘תומס נייגל’

ההפרדה מתחילה בתוכנו

15 באוגוסט 2012

1.

בימים האחרונים מסתובבת ברשת עצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב לצאת להפצצה המתוכננת באיראן. אני בספק אם זה יעזור במשהו, אבל כמו שכתב מישהו בפייסבוק, “זה לא יזיק".

מה שכן, אולי יש משהו שיעזור – ולא רק סביב המלחמה הממשמשת ובאה אלא באופן יותר כללי: לדרוש דין וחשבון לא מטייסינו אלא מעיתונאינו ועורכינו. יש ביניהם לא מעט שמבלים בלילות מסוימים במיטב הבארים בתל אביב אבל כשהם במשמרת הם משרתים את מכונת המלחמה של נתניהו וברק. הכותרות של כל העיתונים הגדולים, בסוף השבוע האחרון, היו דוגמא מובהקת לזה. “הארץ" הדפיס בראש העמוד הראשון את הריאיון הטראגי-קומי של ארי שביט עם "מקבל ההחלטות", הלא הוא אהוד ברק, ואילו מעריב בחר להדגיש ש-37% מהציבור פוחדים שאיראן תבצע באנו "שואה שנייה".

את אחד מראשי מערכת החדשות של מעריב, יואב ריבק, ראיתי פעמיים ב"הר סיני", מעוז ההיפסטריזם התל אביבי, במהלך הביקור האחרון שלי בארץ. היות שעבדנו פעם יחד ב"הארץ" (יחד עם עומר ברק, החולק עמו את התפקיד), החלפנו כמה מלים. הוא בחור טוב, סוציאליסט, מנהיג עובדים. אבל למרות (ואולי בגלל) הנחמדות שלו, חשוב לומר: הכותרת של מעריב ביום שישי האחרון היא מעשה נפשע. כותרת כזו מעודדת את צמד "מקבלי ההחלטות" ללכת עד הסוף עם המלחמה האסונית שהם מבשלים. כפי שהעיר נועם שיזף, כותרות ומאמרים בעיתונים משפיעים. מאמר של ארי שביט בזמן מלחמת לבנון השנייה היה גורם משמעותי להחלטה לצאת למתקפה קרקעית, זו שעלתה במחיר עשרות הרוגים ישראלים ומי יודע כמה הרוגים לבנונים.

אני לא יודע אם ריבק היה במשמרת ביום חמישי האחרון, ואם כן – אם היה זה הוא או עורך בכיר יותר שבחר להדפיס את הכותרת של מעריב (וריבק רק מילא פקודות) – אבל הדיון הוא לא על ריבק באופן אישי. אני רוצה להשתמש בזה כדי להעלות סוגיה עקרונית: מה האחריות שאנחנו דורשים מעיתונאים, פרסומאים, דוברים, אקדמאים וכדומה שהם חברים שלנו, שאיתם אנחנו מבלים בבארים, רוקדים במסיבות, מפטפטים פה ושם, ואפילו מזדיינים? עד כמה נכון (אם בכלל) להפריד בין החיים המקצועיים שלהם להיותם חלק מקהילה שאוחזת בדיעות שלא תמיד מתיישבות עם הפעולות המקצועיות שלהם?

הסוגיה העקרונית אינה נוגעת רק למלחמה עם איראן. חשבתי עליה, למשל, לפני כמה חודשים כאשר קראתי מאמר גזעני ועמוס הבלים עובדתיים בוויינט, על המחלות שהפליטים מאפריקה הביאו לארצנו. כשקראתי את זה מילאה אותי תחושת קבס. הימים היו ימי ההאשמות המכלילות כלפי הגזענות והאלימות של תושבי שכונת התקווה. חשבתי לעצמי שהאחריות לאלימות רובצת יותר על העורכים בוויינט, אלה שהעלו את הטקסט המסית הזה לאתר שלהם, אפילו (ובעיקר) על העורך הראשי של וויינט, יון פדר, שמאפשר לפרסם כאלה דברים לפני או אחרי ארוחה בבראסרי (יסלח לי פדר אם הוא שונא את הבראסרי. אני בטוח שהוא מחבב מסעדות אחרות). הסוגיה הזו נוגעת גם למחאה החברתית, ולאופן בו העורכים בכלי התקשורת משתפים לרוב פעולה, בקיץ הזה, עם האינטרסים הברורים של הטייקונים השולטים במקומות העבודה שלהם.

על פניו זה לא נראה בעייתי, היות שאנחנו מאומנים היטב באחת מהנחות המוצא, הלא תמיד מפורשות, של התרבות הפוליטית הליברלית. התרבות הליברלית גורסת הפרדה, לעתים חדה, בין ספירות שונות של החיים שלנו כבני אדם. יש את החיים האישיים, בהם בשם הפרטיות אנחנו יכולים לעשות כרצוננו (כמובן, אם אין בכך כדי להסיג את גבולו של אינדיבידואל אחר). יש את החיים המקצועיים, בהם אנחנו פועלים כאינדיבידואלים המסורים לחלוטין להתקדמות מקצועית ו/או צבירת רווח חומרי. ויש גם את החיים הפוליטיים, המצטמצמים לרוב להצבעה בבחירות פעם בכמה שנים, ולעתים להפגנה פה ושם או להשמעת דעותנו הנחרצות בקרב קהילת החברים הרלוונטית. בשם ההפרדה הזו יכול אותו אדם לבוא להפגין נגד המלחמה באיראן או בעד צדק חברתי, לחרוץ לשון נגד הטייקונים, וכמה שעות אחר כך, בעודו במשמרת, ליישר קו עם בעלי ערוץ 10. לפי אותו היגיון, אדם יכול להיות מסור כולו, נגיד כפרסומאי, לקידומו המקצועי ולעמידה בדרישות הלקוחות, ובא בעת להצביע למפלגה שאמורה לרסן את הלקוחות האלה. אחרים יכולים להפגין נגד הממשלה שאינה מחוקקת חוקים להגבלת שכר הדירה אבל לא להגיד שום דבר להורים שלהם שמעלים ומעלים את שכר הדירה.

אם נחשוב לרגע מחוץ לקופסא הליברלית, נבין שההפרדה הזו היא די בעייתית. אנשים פועלים, לא אחת, בספירה אחת באופן שסותר את פעולותיהם בספירה אחרת. התחזוק של הסתירה הזו הוא מעייף ומנכר, אישית ובין אנשים, וספק אם הוא מאפשר לקדם את המטרות הפוליטיות הרלוונטיות. הפילוסוף האמריקאי תומס נייגל עמד על הקושי הזה, בהקשר המסוים של שוויון וצדק חברתי. לא מעט "ליברלים" (במובן האמריקאי) או סוציאל-דמוקרטים, מצפים שהמדינה תיקח מהם מסים ותגביר את השוויון הכלכלי, בעוד הם יכולים לנהוג כקפיטליסטים מוחלטים, המונעים מצבירת רווח בלבד, בחיים המקצועיים שלהם. פילוסוף אחר, ג'רי כהן, כתב, לדעתי בצדק, שלא תיתכן חברה שוויונית כאשר האזרחים עצמם אינם חיים אתוס של שוויון, כלומר אם אינם מתנהלים בהתאם בספירות השונות של חייהם, ולא רק כאשר הם מצביעים בקלפי או מדברים עם חברים שלהם.

אבל בואו נניח לרגע את הפילוסופיה בצד. הרי מדובר בסופו (או תחילתו) של דבר בתחושות מאוד ראשוניות. זה די פשוט. פשוט לא בא לי – מגעיל אותי – להתלוצץ עם מי שאחראי, יהיה מי שיהיה, לכותרת הראשית של מעריב בסוף השבוע האחרון. ויותר מכך, אני מאמין שאם אני ואחרים נפגין את הגועל הזה, ולא נתנהג כאילו "הר סיני" הוא ספירה נפרדת מבניין מעריב (הם לא – אותו טיל עשוי לחסל את שני האתרים החשובים הללו), אולי זה ישפיע במשהו על הנפשות הפועלות. אני זוכר שפעם חבר שלי, שהיה לעיתונאי נחוש במיוחד (אם כי לצערנו יש פחות דרישה, בימינו, לזן הזה), הודיע למישהו שהוא לא מוכן לשבת איתו בקפיטריה בגילמן היות שהוא עובד (אמנם בעקיפין) בשביל הצבא. כששמעתי את זה הופתעתי. חשבתי שהוא מגזים, אולי מפני שאני דווקא שמרתי על קשרים חברתיים עם בחורה מצוינת, אקטיביסטית בולטת, שהתמידה בעבודתה באחת מיחידות המודיעין המסווגות ביותר. אבל הוא צדק, ואני טעיתי. אותו בחור, אגב, עזב את אותה עבודה ובדיעבד הודה לחבר שלי על שהיה מניע חשוב בהחלטה הזו. אני רוצה לומר, אם כן, שהנכחה של החיים המקצועיים של אנשים בסיטואציה חברתית אינה רק ביטוי לרגשות אותנטיים שלנו (שלעתים אין מנוס מלהביע, אחרת אנחנו נותרים עם כעס ומתח כבושים), אלא עשויים לא אחת לגרום לאנשים לחשוב מחדש על החיים שלהם.

2.

ממה שאמרתי עד כה – ובעיקר הדוגמאות שבחרתי – ישתמע אולי שאני בעד תרבות של "שיפוטיות" והוקעה. שלא לדבר על זה שהרבה בעלי מקצוע עושים מה שהם עושים פשוט מפני שהם חייבים. כולנו צריכים פרנסה. לא לכולם יש הפריבילגיה, כמוני, להתפרנס בשנים הקרובות מכספיה של אוניברסיטה אמריקאית. עם זאת, גם אם לפעמים מתחשק להביע גועל, או להכריז על חרמות, זו רק נקודת הקיצון של המודל שאני מציע. להנכיח את החיים המקצועיים בחיים הפוליטיים זה לא אומר, בהכרח, לסרב לשבת ליד מישהו בקפיטריה או לשתות ערק בהר סיני. זה אומר בעיקר להזכיר את זה, להעלות את זה בשיחה, לראות מה לבת השיח יש לומר בעניין. אולי נשתכנע שהיו לה סיבות טובות להעלות את הכותרת, או נסכים שלא היתה לה ברירה כי אחרת היא תפוטר. אולי לא נשתכנע. אבל עשינו משהו. גרמנו לעצמנו ולה לחשוב על מה שנעשה, ועל מה שייעשה בעתיד. מעתה לא רק החיים המקצועיים הונכחו בחיים הפוליטיים אלא גם הפוך, אולי לפוליטיקה יהיה יותר מקום במחשבות ובמעשים המקצועיים.

לפיכך, למרות שהמאמר אמנם עסק, עד כה, בגישה שאנו מאמצים כלפי אחרים, המודל שאני מציע הוא בראש ובראשונה כזה הקורא לבחינה עצמית. הדגש הוא לא על הוקעה ושיפוט אלא על יצירה של שיחה בין חברים שבה שאלות פוליטיות – למשל איראן או ניצול כלכלי – אינן נעדרות. זו שיחה המעודדת אנשים לבחון את עצמם ואת החיים המקצועיים שלהם. ככזו היא לא חפה מביקורת, אבל יש בה תמיד מקום גם – ובעיקר – לביקורת עצמית. אמנם לי יש כרגע את הפריבילגיה להביט על הדילמות המקצועיות האלה מבחוץ, אבל בעבר וכנראה גם בעתיד נאלצתי ואאלץ לעסוק בהן, מול עצמי ומול החברים שלי.

אחרי הכל, בימינו העבודה – או הקריירה – היא מרכז חיינו, הערוץ המרכזי בו אנו מממשים עצמנו בעולם. לכן כל כך קשה לא לשתף פעולה עם המנהלים והבעלים שלנו – שכן אז ההתקדמות המקצועית שלנו מאויימת – אבל בה בעת כל כך קשה כן לשתף פעולה, שהרי זה דורש לעוות את העקרונות שלנו בתחום כל כך מרכזי לחיינו. אין לזה פתרונות פשוטים, וכבר אמרתי פעם לחבר עיתונאי (אחר), שהתלבט ממש בשאלות אלה, שאם הוא רוצה להתקדם עליו “לשחק את המשחק”, וגם אם תהיה לי ביקורת אבין את ההחלטה שלו. אני מקווה שגם מי שאינו מסכים עם השפה הנחרצת של תחילת המאמר, יסכים אולי שחשוב להעלות את השאלות הללו, שמודל ההפרדה הליברלי אינו הולם את הזמנים שאנו נמצאים בהם.

ההפרדה בין החיים הפוליטיים לכל השאר משתלבת היטב בכישלון של הפוליטיקה המודרנית, לפחות במדינות מסוימות במערב (ועל זה אפשר לקרוא פילוסוף אחר, אלסדייר מקינטאייר). האזרחים ברובם אינם מעורבים בשיג ושיח הפוליטי (למעט המחווה הכמעט חסרת חשיבות של ההצבעה) והזירה הפוליטית הופכת לזירת מאבק בין כוחות מנותקים המשרתים בדרך כלל אינטרסים קפיטליסטיים. לכן יש סיבות עקרוניות יותר – כלומר לא רק בזיקה למלחמת איראן – לערער את ההפרדה, ולקדם מודל אזרחות אינטגרלי יותר, שבו אנשים חושבים באופן פוליטי גם כשהם מחליטים החלטות בעבודה או מדברים עם החברים שלהם.

השנה האחרונה, בארץ ומעבר לה, יצרה תנאים להתחזקות המודל שאני מציע. המחאה החברתית החזירה את הפוליטיקה למרכז הזירה – לא כפרקטיקה מבודדת של הצבעה אלא כשיח ופעולה יומיומיים. יוזמות שצמחו מתוכה, למשל משאל העם הכלכלי, הן דוגמא טובה לכך. מעבר לזה, המשבר הכלכלי מאיים על היתרונות שהחיים המקצועיים מספקים (או פשוט מסיים או מגביל אותם), ולכן אנשים נדחפים, לעתים בלית ברירה, להכניס יותר פוליטיקה לתוך החיים שלהם. זו רוח הזמן הניכרת, למשל, ב"אזהרה דחופה", הטקסט החזק של תהל פרוש, או בפרויקט המעניין של "גרילה תרבות" הקורא לאנשים לתעד את חיי העבודה שלהם. זה גם ניכר בסטטוס שפרסמה אתמול דפני ליף:

"מכירים את זה שרע לכן במקום העבודה? שאתם מרגישים שאתם עושים משהו לא מוסרי? שאתם יושבים בלי חיוך בכל יום וחושבים ״איך אני עובד בשביל החארות האלה?- מגיע איזשהו רגע שבו צריך להסתכל במראה ולהגיד די! להפסיק לעבוד בשביל אלו שגונבים, אלו שמפיצים רוע, אלו שממוטטים אותנו. ומה לעשות במקום? להקים אלטרנטיבות. תקשורתיות, תעסוקתיות, תזונתיות ועוד ועוד. אם אנחנו הכוח העובד ואנחנו הכוח שנפגע, בואו פשוט ניקח אחריות ונתחיל להשתמש בו. 

"אם אתם מרגישים שאתם מנוצלים ושהמקום שבו אתם עובדים עושה נזק על חשבון הציבור- תתפטרו! ובוא נתחיל לייצר כאן שינוי.

(נכתב בסערת רגשות)"

ברמה הבסיסית יותר אני חושב שהפייסבוק, אם תורשה לי מילה טובה, משנה את האופן בו אנחנו מתפקדים בזירה החברתית. כאשר האופן בו אנו מתקשרים עם העולם הוא במידה רבה דרך פרופיל אינטגרטיבי, המציג פנים שונות של האישיות שלנו, קשה יותר ויותר להפריד בין הפרסונה המקצועית, החברתית, המשפחתית וכיוצא באלה. אמנם אנשים רבים פותרים זאת על ידי הפצה דיפרנציאלית של תכנים, או אפילו פתיחת פרופילים שונים – “מהוגנים" יותר או פחות – אבל אני חושב שקשה (ואין צורך) להתנגד למגמה הכללית – פחות פרטיות והפרדה ויותר פומביות ואינטגרציה. לא בכדי הופך לעתים הפייסבוק לזירה של הבכה פומבית, מהסוג שיוצרת אורטל בן דיין. לדעתי, מעבר לאומץ הנדרש כדי לדרוש דין וחשבון פוליטיים מאנשים קונקרטיים, לעתים חזקים, לעתים מחוגים חברתיים קרובים (ולא רק מ"טייסי חיל האויר" התמיד רחוקים וחסרי פנים), בן דיין מגלמת מודל פוליטי חדש, שאינו מקבל עוד את ההפרדה בין הדיבור הפוליטי לפרקטיקות אישיות ומקצועיות.

התחלתי את המאמר בסוגיה קריטית, מלחמה ממשמשת עם איראן, ואז הוא זרם באפיקים מופשטים, פילוסופיים משהו. יתרה מכך, אפשר לטעון שאני עוסק בחרמות ותככים פנים קהילתיים/תל אביביים בעוד שמה שצריך לעשות עכשיו זה לעצור את המלחמה. התשובה לכך היא כפולה: כן, אירועים אסוניים הם (גם) הזדמנות לחשוב מחדש על הנחות המוצא שלנו (וזו מבחינתי התמצית של מחשבה פילוסופית). שנית, אני לא חושב שזה סותר. אני מתנגד ללעג הפייסבוקי, מדי פעם, כלפי מי ש"כותבים סטטוסים במקום לעשות משהו משפיע" (באופן פרדוקסלי גם הלעג מבוטא, כמובן, בסטטוס). חייבים להפגין נגד המלחמה, אבל אפשר גם לדרוש דין וחשבון ממי שמתדלקים אותה בטלוויזיה ובעיתון. דין וחשבון מעצמנו ומאנשים שאנחנו מכירים. זו, כאמור, סוגיה עקרונית – שהולכת הרבה מעבר למלחמה הזו (עם מה שיישאר מעבר לה) – אבל עשויה, גם, למנוע מאמר נפשע אחד או שניים, או לפחות לשנות לו את הכותרת. אני באמת ובתמים מאמין שלעתים, בזמנים רעים במיוחד, כותרת יכולה להצית שרשרת שבסופה ימותו מעט או הרבה אנשים. כותרת אחרת תציל חיים.