Posts Tagged ‘תומאס מאן’

שלגל, היידגר וסחים אחרים

18 ביולי 2010

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.

לילה טוב אירופה

9 במאי 2010

קמרון. עוד מגעיל אחד

מערכת ארץ האמורי למודת האכזבות חוותה בימים האחרונים עוד מפח נפש אלקטוראלי, שני רק לתבוסה של שמעון פרס ב-1996 (אז היינו עדיין חיילים צייתנים בצבא האשכנזי של תנועת העבודה לדורותיה). ה"קלגמאניה" התבררה כפאטה מורגנה, ודיוויד קמרון נראה כמועמד הסביר יותר לראשות ממשלת הוד מלכותה. בזאת עומדת אירופה, כפי שציין עפרי בישיבת מערכת, להיות מובלת על ידי חבורה של שמרנים מגעילים – סרקוזי, קמרון, ברלוסקוני ומרקל. אפילו הפופולריות של נקודת האור, הספרדי הסימפאטי חוסה לואיס ספאטרו – האיש שהתיר נישואי הומואים והעניק זכויות לשימפנזים – נמצאת בשפל, והוא עלול להפסיד בבחירות הבאות.

בכישלון של מנהיג הליברלדמוקרטים ניק קלג, אירופיל מושבע, יש מידה של סמליות, במיוחד על רקע השביתה הכללית שסחפה בשבוע שעבר את יוון. ההמונים היוונים מבינים את מה שהאליטה בבריסל מכחישה: אירופה שוקעת. גרמניה, המנוע הכלכלי של היבשת, אמנם הסכימה להזרים לאתונה אשראי נוח בעשרות מיליארדי אירו, אבל זה הגיע מאוחר מדי, ועם יותר מדי דם רע. במקום לבטא סולידריות פוליטית ותרבותית הסיוע רק גרם לכל הסיפור להיראות בדיוק כפי שהוא – משא ומתן אינטרסנטי בין מדינות. בניגוד לפראזות של הפקידים בבריסל, הסיוע הגרמני לא ביטא אחווה אירופית אלא חשש גרמני מכך שפשיטת רגל יוונית – וחדלות פרעון של החוב הלאומי – יציב בסכנה כבדה את הבנקים בגרמניה, בשווייץ ובצרפת, שלא נדבר על כך שזה יביא למהומה בשווקים ולמשברים דומים בספרד, פורטוגל, אירלנד ובריטניה. קשה לדמיין באירופה את הגיבוי הצמוד שמעניק הממשל הפדרלי בארה"ב למדינת קליפורניה, שגם היא במצוקה חמורה כתוצאה מהמשבר.

אבל את הניתוח הכלכלי המדוקדק נשאיר למומחים (הבלוג המצוין “אבטלה סמויה” עוקב אחר המעניינים שבהם). לנו יש משימה אחרת: קטסטרופות מהסוג שאנו עדים לו בשנתיים האחרונות – וכנראה נמשיך ונחווה בטווח הנראה לעין – קוראות להסברים גורפים בהרבה, הסברים מהסוג המיתי. מוטיבים מיתיים מוכרים כמו "חטא הגאווה” (של וול סטריט), “יום הדין" (של הבזבזנות היוונית) או “טרגדיה יוונית" (כנ"ל), ארוגים תדיר אפילו בניתוחים היבשים ומופיעים לרוב בנאומיהם של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל.

בניגוד לעצים ולאבנים, שהסיפורים המסופרים עליהם לא ממש מזיזים להם, בני אדם דווקא כן מושפעים ממיתוסים על התנהגותם האישית והקולקטיבית. המיתוסים אמנם אינם תמיד מעוגנים בשרשרת הסיבות האמפיריות, אבל אוחזים בעוצמה בדמיון הפוליטי, במיוחד בעיתות משבר כשתמונת העולם המוכרת מזדעזעת. הם מארגנים וממשמעים את שברי המציאות שהתנפצה. לפיכך, הניתוח המיתי של המשבר הנוכחי אינו תרגיל ספרותי גרידא אלא מרכיב מרכזי בהבנתו ובכל ניסיון לסמן כיווני התפתחות עתידיים. במקום לאמץ התנגדות מדעית שטחית לכל הסבר מיתי, מוטב להתחקות אחר ההיגיון הפנימי של המיתוסים המסופרים כעת – לא מתוך מחשבה שאלה "נכונים" או "מדויקים" יותר מההסבר הכלכלי היבש, אלא פשוט מפני שהם רלוונטיים מאוד להשפעה של המשבר על המרחב הפוליטיתרבותי.

ההתפתחות המיתית הבולטת ביותר היא התערערות המיתוס של "אירופה", שבא כמובן עם כל החבילה – הנאורות, התשיעית של בטהובן, קאנט, ארסמוס מרוטרדאם ועוד. המיתוס הולך ככה: כעוף החול עלתה אירופה מהריסות מלחמת העולם השנייה – עלייה שהוכיחה כי שתי המלחמות המזעזעות שפקדו אותנו במאה הקודמת היו סטייה מקרית ותו לא – והנה חזרנו לעידן האופטימי, זה שארסמוס בישר וקאנט ובני דורו ניסחו. בסיפור הזה זוכה אמריקה לתפקיד של כבוד, כמושיעת המולדת הישנה, וכך אפשר לדמיין ולחגוג את אירופה כחלק מ"המערב" הטרנסאטלנטי – הנאור, הפייסן, הסלחן, היודונוצרי. ההבדלים הלאומיים הישנים מאבדים את משמעותם הפוליטית, והופכים לקשת של גוונים בפניה הפלורליסטיות של היבשת.

במקום המיתוס של אירופה, המשבר היווני הציף דיכוטומיות ישנות, המלוות את הדמיון האירופי מקידמת דנא, לפחות מאז כיבוש רומא על ידי הברברים. בתחילה, עם פרוץ המשבר ביוון, חזרתי לסמואל הנטינגטון ולספרו "התנגשות הציביליזציות". מהספר הזה זוכרים בעיקר, ובאופן מסולף, את ניתוח המתיחות בין המערב לאיסלאם, אולם נזכרתי דווקא בפסקאות המעטות המוקדשות ליוון. זו, לפי הנטינגטון, אינה חלק מהציביליזציה המערבית אלא חלק משכנתה ממזרח – הציביליזציה האורתודוקסית שבמרכזה רוסיה. הנטינגטון, שסבר כי המערכת הבינלאומית תעמוד בשנים הקרובות בסימן מתיחות בין תרבויות – במקום מדינות לאום או אידיאולוגיות – ניבא בקיעים בשותפות היוונית באירופה. לכן, אחרי שהצהובונים בגרמניה הציעו ליוונים למכור את האקרופוליס וללמוד להתעורר מוקדם יותר, חישבתי לפסוק: הנטינגטון צדק. זה נשמע כמו בוז מערבי לתרבות היוונית (מה עוד שבשנתיים האחרונות גבר המתח המערבי-אורתודוקסי גם סביב אירועים אחרים – למשל המלחמה הרוסית בגיאורגיה והתבוסה של הפרואירופים באוקראינה).

עם זאת, במהרה הוחלפה הדיכוטומיה מערבאורתודוקסים בדיכוטומיה עתיקה עוד יותר – צפוןדרום. “העצלות היוונית" הפכה בעיני פרשנים וטוקבקיסטים לביטוי של דרך החיים הים התיכונית, ולכן זה לא ממש מפתיע מבחינתם שגם מדינות הדרום האחרות – איטליה, ספרד ופורטוגל – נקלעו לבעיות דומות. באחד הבלוגים של הניו יורק טיימס הצליחו להדביק את הים תיכוניות הזו אפילו לצרפת, לעומת גרמניה ו"ההיצמדות הפרוסית לכללים". אנו באגן הים התיכון יכולים רק להתנחם בכך שהבוז לדרום מקפל בתוכו, כמעט כמו תמיד, מידה רבה של קינאה: צריך רק להיזכר בדמותה של האומנת האיטלקית השחומה והחמה ב"סרט לבן" של מיכאל הנקה – בניגוד חד לניכור המזוויע של הכפר הגרמני – או בעובדה שתומאס מאן נתן דרור (ספרותי) ליצריו ההומואירוטיים דווקא בוונציה.


ומה עם אירלנד, עוד מדינה משברית אבל צפונית למהדרין? פה עולה הדיכוטומיה השלישית המשתלבת במפה המיתית של המשבר: קתוליםפרוטסטנטים. כל "החזירות", או מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד) הכורעות תחת חוב לאומי מסוכן, הן לא פרוטסטנטיות. לכתבי הכלכלה יש אילן גבוה להיתלות בו, מקס ובר, שבספרו הקלאסי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען לקשר בין האמונה בפרהדסטינאציה למוסר העבודה המפותח שאיפשר את עליית השוק החופשי. הכנסייה הקתולית מבטיחה ישועה לכל מי שבוחר לחסות בצילה, ואילו הרפורמטורים הפרוטסטנטים איבדו את העוגן הזה. במקום מנגנון ריכוזי שיערוב לישועה, קודמה אידיאולוגיה לפיה גורלם של כל בני האדם, לשבט או לחסד, כבר נחרץ מראש. לפיכך, כדי לשרוד פסיכולוגית, המאמין היה חייב להניח שהוא בין אלה שנבחרו כבר לישועה. ההצלחה הכלכלית בעולם הזה הפכה, בעבור המאמין הפרוטסטנטי, לביטוי של ביטחונו העצמי בגאולה, לסימן שהוא אחד הנגאלים.

לפני שנתיים, כשהמשבר היכה בארה"ב, הופיעה אנגלה מרקל בפני כינוס של מפלגתה הנוצריתדמוקרטית בשוואביה, אזור פרוטסטנטי ברובו בדרום גרמניה שתושביו ידועים כקמצנים ויבשושיים במיוחד. “היה עלינו ללמוד מעקרת הבית השוואבית", אמרה מרקל, בתו של כומר לותראני, “היא היתה חולקת איתנו את חוכמתה הארצית: בטווח הארוך, אתה לא יכול לחיות מעבר למשאבים שלך". מרקל, אם כן, יודעת לנגן על המיתר המיתי. אולם גם הדיכוטומיה הזו בעייתית: אוסטריה הקתולית היא בין המדינות היציבות יותר באיחוד ואילו בסיס הכוח של מפלגתה של מרקל עצמה הוא בבוואריה העשירה והקתולית. מבלי להיכנס לתיזה של ובר, ברור שגם אם היא ניתוח מהימן של עליית הקפיטליזם, יש לחשוד בכל ניסיון לגזור מכך מסקנות באשר לתפקוד של חברות פרוטסטנטיות או קתוליות בימינו אלה.

אדום לקתולים, ירוק לפרוטסטנטים, ורוד לאורתודוקסים

כך או כך, יש דיכוטומיה אחת הנעדרת מהסיפור הנוכחי: איסלאםמערב. זה לא מפתיע – אחרי הכל, הרבה מהכוח של הדמגוגים המסיתים בשנים האחרונות נגד המהגרים נעוץ במיתוס של "אירופה", ולכן שקיעתו עשויה לבשר גם את היחלשות המיתוס "מלחמת האיסלאם והמערב”. בת יאור, הגירסה הבריטית של בן דרור ימיני, מזהירה שאירופה הופכת ל"אירוערביה". הכוח של הדימוי הזה הוא בניגוד שבין שני צדי המקף: מצד אחד, אירופה הלבנה, החילונית והמתקדמת, מצד שני, ערבים: פונדמנטליסטים, מוסלמים, שחומים. צירופים כמו גרמנערביה או צרפתערביה לא היו עובדים באותה יעילות, גם אם הם היו מציפים אותו מרחב קונוטציות גזעני: הם היו מזהים את בת יאור עם הימין הפשיסטי. היכולת שלה לדבר לציבורים אחרים, התופשים עצמם כליברלים, היתה נפגעת.

ההתפתחות המסוכנת באמת בפוליטיקה האירופית של ימינו היא הקסנופוביה של השמאל, או של המרכז הליברלי – לא של ז'אן מרי לה פן או יורג היידר האנטישמים, אלא של אלן פינקלקרוט, ברנאר אנרי לוי, ג'ק סטרואו, תיאו ון גוך וגדי טאובים אחרים. בניגוד לשנאת הזרים המוכרת של הימין הקיצוני האירופי – השמאל הקסנופובי נזעק בשל האיום על ערכי הנאורות, המגולמים ברעיון ובפרקסיס של אירופה המאוחדת. גם כשהם מדברים על צרפתיות, בריטיות או הולנדיות, הם אינם מתמקדים באיזו מהות לאומית פרטיקולארית אלא בממד האוניברסאלי והליברלי של הזהויות הללו, זה המשותף להם כאירופאים – המורשת הליברלית של הולנד, ערכי השוויון והחירות של המהפכה הצרפתית וכדומה.

על רקע זה, קל לראות את היתרונות המובהקים שבשקיעת המיתוס האירופי: ראשית, הקסנופוביה השמאלית עשויה לאבד את התירוץ האירופי הנאור שלה ולהיאלץ להיתלות בזהויות הלאומיות הצרות. כך היא תיחשף בדיוק כפי שהיא – גזענות מהסוג המוכר. שנית, מדינות הדרום עשויות לגלות מחדש את הזהויות הים תיכוניות ו/או הקתוליות שלהן, ולהפוך אותן למקור של העצמה אל מול המזימות הנאוליברליות של קרן המטבע הבינלאומית. כך למשל, כבר עכשיו מתקוממים ביוון נגד הלעג הצפוני לשעות העבודה המפוצלות שלהם. מה הצפונים יודעים על חום היום באגן הים התיכון, שהופך את הפסקת הצהריים הארוכה להכרחית (וחסכונית יותר)? אולי אפשר לקוות שהאתוס הדרומי אף יביא בשורה חדשהישנה של פלורליזם ואחווה ים תיכונית עם מדינות צפון אפריקה. לפחות בספרד, שלפני כמה שנים "הלבינה" מאות אלפי מהגרים בלתי חוקיים, ניכרת סובלנות גדולה יותר כלפי הגירה מהיבשת הדרומית. כך, עשויה דווקא שקיעתו של האיחוד האירופי לאפשר את התפתחותה של זהות אירופית רבתרבותית יותר.

מה בעצם נשאר, או התקיים אי פעם, מהאיחוד האירופי? מבחינה פוליטית מדובר בברווז צולע שאינו מצליח לגבש מדיניות אחידה. לא בכדי נבחרו לראשיו איזה פלמי שאיש לא שמע עליו ופוליטיקאית בריטית אפרורית שהדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה הוא שהיא ביקורתית כלפי ישראל. יש יחס ישר בין כמות הבניינים שמאכלסת הנציבות האירופית בבריסל לבין הניתוק הגובר בינה לבין הציבור שהיא אמורה לייצג ולהנהיג. כמי שהשתתף בלפחות סמינר עיתונאים אחד בבריסל, אני יודע היטב על אילו הבלים מבזבזים את כספו של משלם המסים האירופי. מבחינה כלכלית, מדגים המשבר הנוכחי כיצד גוש האירו מקשה על יכולתן של מדינות קטנות ועניות יותר, כמו יוון, להתמודד עם מצוקתן. ליוון אין אפילו מטבע שהיא יכולה לפחת וכך לשפר את התחרותיות של סחורותיה. נותר רק הממד התרבותי, והוא, אני מנסה לטעון, די מזיק בקונטקסט הפוליטיתרבותי הנוכחי.

פאפאנדראו עם חיה דו-רגלית

אגב, הנה לפחות יתרון אחד של ההיחלשות האירופית, שאנו עדים לו כבר כעת – האכזבה הטורקית מסיכויי ההצטרפות לאיחוד הובילה למדיניות "עותמאנית" נמרצת ואנטי ישראלית במזרח הים התיכון. אפשר לקוות שגם יוון תשוב לימים ההרואיים והפרופלסטיניים של אנדראס פאפאנדראו, ראש ממשלתה האגדי בשנות השמונים והתשעים (בנו הרכיכה ג'ורג', המכהן כעת באתונה, נכנע ללא תנאי לשגיונותיה של מרקל ומבייש את נעוריה המפוארים של המפלגה הסוציאליסטית הפאןהלנית).

לכן לא נותר אלא להצטרף לנוער היווני, לאנרכיסטים ולכלבים המסורים המפגינים באתונה ובסלוניקי, ולהגיד לאירופה להתראות. להתראות ולא שלום, כי ודאי עוד ניפגש בהמשך. מיתוסים אינם מתים, הם רק מתחלפים, אורבים בשקט לקטסטרופה הבאה.