Posts Tagged ‘תגובה’

על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

31 במרץ 2011

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדהקונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לאנעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.