נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

האם בישראל מתרחשת מהפכה?

מהרבה בחינות, הפאזה הנוכחית של הציונות היא אחת הפאזות הריאקציונריות ביותר של הפרויקט הזה מאז ומעולם. ישראל מתקיימת כיום בין המשט שהיה למשט שיהיה, בקרב בלימה אגרסיווי שמתרחש בכל הרמות ובכל החזיתות. כל מה שעושים השלטון וזרועותיו מתמצה בהתגוננות, בחיפוש קדחתני אחר מענה לאיומים המתגודדים על הגבולות – החל מהדגם הבא של סירה אזרחית המשייטת לעבר נמל עזה (בזירה הימית), דרך מתקפת ועדות החקירה הבאה (בזירה המשפטית) ועד לאתגר הרוחני של "האנטישמיות החדשה", או כהגדרתו של אילן גור-זאב "המטא-נראטיב של הצליבה-מחדש-של-היהודי" (בזירה המטאפיזית).

על אופן המחשבה של ארה"ב וישראל בתקופתנו כתב לפני כמה שנים בועז עברון את המשפטים הבאים:

"זוהי חזרה על אותו סיפור: הסברה שטכנולוגיה משוכללת יותר תפתור בעיה שהיא במהותה פוליטית, סוציולוגית ורוחנית. מבחינה זו ארה"ב, הממללת גבוהה גבוהה על 'חירות', 'אלוהים','דמוקרטיה' ו'רוח האדם החופשית', היא החברה הטכנולוגית-חומרנית ביותר, החד-ממדית ביותר, שהיתה בהיסטוריה, חברה שאף אינה מסוגלת לתפוס את ממד החירות האנושית, את יכולת האדם להקריב כל תועלת ותגמול כדי לחוש שהוא סובייקט ולא אובייקט… כך נתקלת הטכנולוגיה המלחמתית העילית של ארצות-הברית ושפחתה, ישראל, בנשק שפותח לראשונה דווקא על-ידי המעצמות הצבאיות הטכנולוגיות הגדולות, גרמניה, ברית-המועצות וארצות-הברית, היינו הטיל. זה הנשק שהיקהה את מתקפות השריון הישראלי במלחמת יום-כיפור, שאיים על הטנקים שלנו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה וחדר ל"מרכבות" החדישות ביותר, ושהוצב בכמויות מאסיביות על ידי החיזבאללה".

מכל ההיבטים האלה, נראה ששום דבר לא קורה כרגע בישראל מלבד עיבוי וביצור של הבונקר, השריון, או החומה החדשה שתגן עלינו מפני העולם והמציאות בכלל. ובכל זאת, נדמה לי שעוד משהו קורה. משהו זע, לכיוון די שונה ממה שתואר עד כה. כולנו מרגישים אותו, מדברים עליו בלחש ובקול, ובכל זאת אף אחד לא קורא לו בשמו: בישראל מתרחשת מהפכה, אבל זאת לא המהפכה שלנו.

ב"הארץ" התפרסם היום מאמר מאת אליה ליבוביץ, שבו הוא משווה את גל הפעילות האנטי-אינטלקטואלית של ארגון "אם תרצו" ודומיו למהפכת התרבות בסין של שנות ה-60 וה-70 – הטרור של "המשמרות האדומים" נגד אינטלקטואלים, סופרים ואנשי רוח. גם בישראל של 2010, מתאר ליבוביץ איך –

"אגודות סטודנטים לאומניות מפיצות מסמכים בנוסח ה"דאזיבאו" בעידוד שר החינוך וחברי ועדת החינוך של הכנסת, ובשתיקה שבהסכמה מצד המנהיגות השלטת בישראל. אם פעילות זו היא סימן לבאות, כי אז אנו בפתחו של צעד משמעותי נוסף במצעד מהפיכת התרבות בישראל".

כרזה ממהפכת התרבות שכותרתה "יושמד העולם הישן"

למען ההגינות יש לציין שליבוביץ הבן הוא ריאקציונר לא קטן. בלא מעט מכתביו הוא מציב כמופת אליטיזם מסתגר בכפוף לעליונותה של התבונה על הבערות. כל זה לא אומר שאין צדק באבחנה שלו. לא מדובר רק על הצעקות של "אם תרצו", אלא גם על הבריונות המאורגנת למדיי של "לה פאמיליה". יש מגוון רחב של תופעות בישראל של השנתיים האחרונות שנושאות אופי של אלימות מהפכנית של הפריפריה כלפי המרכז. באופן המוחשי ביותר, הרגשתי את זה בערב של הפגנת השמאל הגדולה, כשכנופיות של רעולי פנים שבאו מחוץ לעיר או מפרווריה הטילו אימה באבן גבירול וברחובות הסמוכים.

נושא הדגל של המהפכה הזאת הוא עמיר בניון, שעל המשמעות כבדת המשקל של התבטאויותיו כבר נכתב כאן לפני כמה חודשים. אבל הביטוי הכוחני ביותר שלה הוא הגל הנוכחי של האלימות וההטרדות המשטרתיות נגד אנשים עם משקפיים. גם השוטרים מרגישים לאן נושבת הרוח, ומסתערים לשם כמו כלבים טורפים.

מיותר לציין שזה שהמהפכה הזאת נישאת על ידי שוטרים, ונהנית משאגות עידוד של הכנסת ורוב שרי הממשלה, לא הופך אותה לפחות מהפכנית. זאת בוודאי לא מהפכה מהסוג שהכרנו. אלה מאיתנו שמתקשים לסלוח לעצמם על שהחמיצו את 1789, ואחר כך את הקומונה הפריסאית, ואת מהפכת אוקטובר, ואפילו את מהפכת הסטודנטים של 68' – כל אלה כנראה לא ימצאו את מקומם במהפכת "אם תרצו". אבל למעשה, המהפכה הזאת היא אותנטית מאוד, כמו הרבה התקוממויות ואירועים מהפכניים שקורים במקומות אחרים בעולם, ולא לגמרי תואמים את התוכניות של טרוצקי או של נגרי.

אפשר להשוות אותה למשל להפגנות הנרחבות שהיו בתאילנד לפני חודשיים. ביקשתי אז מחבר שלי שמבין בתאילנד (או למעשה בתאילנדים) שיסביר לי מה טיב האירועים האלה, והאם אפשר לראות בחולצות האדומות סוג של מהפכנים אנטי-קפיטליסטים. הוא השיב ש"בפשטות רבה מאוד: שני הצדדים תומכים בפטרונים מושחתים. רה"מ המודח הוא מושחת מסוג ברלוסקוני (משתמש בשלטון לקידום עסקיו האישיים) ורה"מ המכהן, הוא מושחת מסוג אולמרט (גוזר קופונים מעסקאות). בקיצור, הבחירה שעומדת בפני התאילנדים היא בין סוג השחיתות הרצוי בעניהם וכן בחירה אופנתית לעניין צבע החולצה".

אדומי החולצות בבנגקוק. השמאל איבד את היכולת להניע מהלכים מהפכניים

גם אם אפשר להתווכח על הניתוח הזה, אפשר להסכים שמהפכת החולצות האדומות, אם היתה כזו, היתה מהפכה של הפריפריה נגד האליטה הקפיטליסטית-ליברלית, אף על פי שהמנהיג שלה (תקסין, ראש הממשלה המודח) הוא קפיטליסט יותר מאלה שנגדם הוא יוצא. בסופו של דבר, כמו שכתב לאחרונה הפילוסוף אטיין בליבאר, השמאל "איבד כל יכולת שהיתה לו להוציא לפועל מאבקים חברתיים או ליצור תנועות אמנציפטוריות". בטווח הנראה לעין, מי שיקטוף את הפירות מהמשברים המחמירים של הקפיטליזם הוא לא השמאל, אלא פופוליסטים לאומנים כמו ליברמן, ברלוסקוני, תקסין, חירט וילדרס ואולי גם אחמדינג'אד.

ואם לחזור לזירה המקומית: אני מעז לומר שהניכור של השמאל מהפריפריה החברתית  – אותו ניכור שהיה עד לאחרונה מין בעיה מביכה שמדברים עליה בגדה השמאלית – הפך לסכנה מוחשית ביותר, מוחשית כמו אגרוף בפרצוף. הנה זה בא: הטוקבקיסטים ש"בצלם" צחקה עליהם בקמפיין שלה מופיעים עכשיו כאנשים אמיתיים עם דגלי ישראל ורצח בעיניים. הם באו ללחם ארז ולבראסרי, ולא כדי לאכול Cat Fish. הם באו כדי להזכיר שמשהו משתנה.

ועם זאת – לדינמיקה הזאת יש מאפיינים מיוחדים. למשל: צה"ל, השייטת והמיליטיריזם בכלל הם כמובן האלילים של המהפכה הלאומנית; אבל הקצונה הבכירה משמשת בה גם כסוג של שסתום או גורם מרסן. כמו שציין לאחרונה אמיר אורן בכתבה מעניינת, מבחינת הפנטגון, המבוגר האחראי כאן הוא גבי אשכנזי. איתו הם יכולים לדבר, וממילא העסקאות הביטחוניות והתיאום האסטרטגי הם ציר משמעותי הרבה יותר בקשר בין ארה"ב לישראל מאשר פגישות מזדמנות של אובמה עם פוליטיקאי כזה או אחר. לכן, לא יהיה זה מפתיע אם הסוף של כל זה יהיה סוג כזה או אחר של משטר צבאי של איזה אבסולוטיסט נאור בסגנון אשכנזי או אהוד ברק – מעין גנרל מושארף מקומי, שימצא חן גם בעיני האמריקאים. מצד שני – זה לא מה שקורה כאן כבר 60 ומשהו שנה?