יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.
נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.
נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.
על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet –
מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.
ובמעריב, אצל בן כספית –
היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.
מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.
נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.
לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.
- אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?
כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".
חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.
ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.
שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.
וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".
מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.
- צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com
ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –
דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.
הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל, לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.
הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.
כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.
בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:
"Only God can save Israel"
זה לא קרה לציונות. החלטה על זכות השיבה ביטלה למעשה את האוטונומיה היהודית המתגלמת בתהליך ההפרדה האתני של הנכבה, והחזירה את הציונות לנקודת ההתחלה של אי הכרה בזכות קיומו הקולקטיבי של העם היהודי. חזונו האוטופי של הרצל נכשל, ושוב היה צריך לנסות לכונן אותו כדי להבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי בין האומות. ב1993 הצליח פוליטיקאי ודיפלומט ישראלי להאמין כי הוא הצליח לפתור את הבעיה. הצלחת ישראל מאז הקמתה למרות המציאות המדכדכת סביבה שכנעה לדעתו את הערבים כי היא איננה ניתנת לתבוסה וכי במצב הזה ניתן ועדיף להתפשר עם ישראל. לפי אמונתו הוא הצליח להגיע להסכמה עם מנהיג קבוצה פוליטית בקרב הפלסטינאים שלפיו בתמורה למדינה בגבולות הקו הירוק יודיעו הפלסטינאים על ויתורם על זכות השיבה ובתמורה יבטל העולם את זכות השיבה. זה היה הבסיס להסכמי אוסלו. זה היה גם הבסיס לאמונתו של אותו פוליטיקאי כי בכך הוא השלים את הפרויקט ההרצלייני של השגת הכרה בין לאומית בזכות הקיום האוטונומית של העם היהודי בארץ ישראל. אותו פוליטיקאי היה יוסף ביילין, שבניגוד לאמונות של קבוצות דוגמת "זו ארצנו" היה כנראה הפוליטיקאי ההרצלייני ביותר של ישראל בשנים האחרונות. למרבה הצער הסתבר שהשמחה מוקדמת. אירועי קמפ- דיוויד הוכיחו שמנהיג הקבוצה הפוליטית של אותם פלסטינאים שאיתו ניהל ביילין את המשא ומתן הטעה את ביילין ולמעשה לא התכוון לוותר על זכות השיבה. הפוליטיקאי שלכאורה חשף את זה, אהוד ברק, לא רווה מכך הרבה נחת. אירועי הדמים שפרצו, והכעס בקרב השמאל על קריסת האוטופיה, הביאו לנפילתו, ולעליית הימין.
ארץ האמורי 