Posts Tagged ‘שרי אריסון’

המוות בנזונה אדום שפתיים

2 באוגוסט 2013

תהל פרוש

החיים דפוקים ואין מה לעשות נגד זה כמעט כלום. חם כאן נורא, הרחובות לוהטים, האספלט נמס לתוך עצמו, בניינים קורסים ומתקלפים בגלל הלחות, ואנחנו דביקים, נדבקים לכל דבר, כמו אנשים פסיכים צוחקים אחד על השני ומלקקים גלידות באחוות מנוצחים ומדברים על התוכניות שלנו כשהמוות בנזונה אדום שפתיים בוהה בנו מקרוב וטועם הכל. שומע הכל.

*

לדוד שלי שמת קוראים אהרון. הוא היה ג'ינג'י והיו לו רווחים בין השיניים ועיניים כחולות בוערות, קול חם ורועם ותאוות חיים. זה היה דוד שלא היה ממש דוד, במשפחת פרוש שנמצאת בגן ערפל וצללים. כשנסעתי לשבעה דמיינתי איך אני מבקשת מבני הדודים שלי שיספרו לי מה הם יודעים על העבר שלו, כלומר על הבית שלו ושל אבא שלי, אחיו. אבל בני הדודים שלי לא ידעו כלום – אפילו עוד פחות ממני. הגעתי לשם כדי שיספרו לי אבל לא היה מה כי אהרון שתק כמו שאבא שותק. שותקים ושותקים. מה היה איום כל כך שלא ניתן לדבר אותו אני לא יודעת. אבל היה איום ובלתי ניתן לסיפור.

man eathing his own chess

*

אבא שלי מופיע בתמונות שאני מוציאה מתוך המעטפות שדוד אהרון הטמין באלבומים. הוא הכניס עשרות תמונות של אבא שלי לשם. אבא נראה נער רציני ואז מופיע כבחור צעיר יפהפה ודק ומטורזן שמתגנדר בשפם דקיק ובמשקפיים אופנתיים. הוא בתוך חבורות של בני אדם שאין לי מושג מי הם ועומד לפעמים עם נערים אחרים ולבד. כשהבטנו בתמונות אני ואחי החלטנו שזה לא הוא. זה לא הוא אמרנו אחד לשני – לא יכול להיות – הוא דק מדי גבוה מדי נראה כמו שחקן יפה בסרט. הבלורית שלו גבוהה ושחורה ונופלת בגל מושלם על המצח שלו. זה לא יכול להיות הוא, הכל מלא הבטחה עבור גבר יפה כל כך, שיש לו טעם עדין כל כך. אני מסתכלת בתמונות ושואלת את עצמי מה השתבש.

*

סבא יחיאל היה מתאגרף וכדורגלן בפולין. סבתא רבקה היתה מאוהבת בו. הוא מת לפני שנולדתי כשאבא שלי היה בן 21. אבא שלי אומר שהוא מת בגלל שברון לב מהעבודה. הוא עלה לפה כשהיה בן 35 בשנות ה-30 של המאה הקודמת והתיישב בירושלים והתחתן כאן עם רבקה שבאה אחריו ובגלל זה לא מתה בשואה יחד עם שאר המשפחה שלה. הוא הקים כאן קואופרטיב לייצור נעליים עם עוד עשרים חברים והדבר הזה היה מרכז החיים שלו, אבא אומר שהוא עבד משבע בבוקר ועד הלילה. כל יום. הקואופרטיב הצליח איזה תקופה במלחמת העולם השנייה, כי אז הם מכרו המוני נעליים לבריטים, אבל אחר כך קרה משהו. החברים רבו או שלא רצו לעבוד והקואופרטיב התמוטט והלב של סבא יחיאל נשבר. הוא נעשה פקיד בכל מיני חברות ולא התאושש אף פעם. החיים אזלו ממנו. אבל לפני שמת באופן סופי הוא הספיק להיות גבר אלים בכל מיני אופנים שאין לי מושג עליהם ועברו בירושה לאבא שלי וממנו אלי.

*

אבא, העבודה שלך, אני חושבת שהיא הורגת אותך או שהרגה אותך. כשהייתי ילדה יצאת בכל בוקר מהבית בשעות לא סבירות והלב שלי דפק כששכבתי במיטה ורציתי להרוג את כולם ואת עצמי בגלל שנאלצת לקום מוקדם ולנסוע ולנסוע, ריחמתי עליך כי העיניים שלך הרגו אותך, הרכבת משקפיים מיוחדים, השמש סינוורה אותך ובלילה לא ראית כלום, ובכל זאת נסעת במין נאמנות כלבית למקום הזה, תמיד היית נאמן למקום העבודה שלך בכלביות הזאת. לא משנה איזה מקום עבודה זה, עשית חשבונות של רואה חשבון ומנהל חשבונות בכל מיני מקומות: פעם ב-הסנה שם היית מנכ"ל חברת ההשקעות ואז היא התמוטטה ונסגרה והופרטה והלב שלך נשבר, אחר כך ניסית להיות עצמאי והלכת לעבוד באיזה בנק פולני ואחר כך החלטת לחזור להיות שכיר והלכת לעבוד בכור שגם היא הופרטה ופוטרת ואז נסעת לאפריקה לעבוד בסולל בונה וחטפת התמוטטות עצבים בגלל הלריאם שנתנו לך כדי לחסן אותך מהמחלות של אפריקה. הלריאם לא עבד בכלל. התקשרת אלינו בוכה מאפריקה, אבוד וחלש וקטן. אמא שברה את הרגל, אני למדתי משפטים, צביקה היה איתה ודאג לה ואני דיברתי איתך בטלפון והרגעתי אותך. הכל בסדר אמרתי לך. אחר כך נהנית, רואים בתמונות שהיה לך טוב, היה לך חיוך קטן וסודי ליד האשה השחורה הגדולה שעמדה לימינך, וליד קטנוע שנסעת בו, וליד המון דגים שפתאום אכלת שם וכאן התנגדת להם בכל תוקף. אחר כך הסניף באפריקה נסגר וחזרת לכאן ונתנו לך לנהל איזו מחלקה בשיכון בינוי – שוב חברה של שרי אריסון, וכל הזמן היית במתח כי כל הזמן היו עבודות קשות לסגירת רבעון ואף פעם לא היתה הפוגה אף פעם לא היית מרוצה, ולא ידעתי כלום ממה שאתה עושה מלבד זה שיש לחץ ואתה לחוץ והכל לחוץ מאוד ומתנפח מאוד מרוב לחץ עד שיש סיכוי שיתפוצץ המקום ואיתו כל העולם. הלכת בעולם בתוך עולם שלא היה לי בו חלק וזה היה העולם היחיד שלך ואת כולך הכרת לאנשים זרים והשארת לי צדודית בשעות מאוחרות מול מסכי טלוויזיה שעם השנים נהפכו דקים וגדולים יותר דקים וגדולים יותר ועוד יותר. אבא. אבא. רציתי לעבוד איתך במשרד. שתיקח אותי למשרד. שתיקח אותי ביד לשם. שתיתן לי לעשות חשבונות. עשיתי חמש יחידות במתמטיקה וקיבלתי תשעים וחמש כדי להיות טובה בחשבון. אבל לא לקחת אותי אף פעם. למה לא קיבלת מאה? צחקת. אבל זה היה הצחוק היחידי שלנו. לא היה אחד נוסף. וכל זה היה נמשך ונמשך ככה חשבתי שיימשך עד שנמות אבל נעשית פתאום חולה ולא סתם חולה אלא סופני. וזה היה הסוף שלך. סוף העבודה. סוף הצדודית, תחילת מראה הפנים. התחלת האהבה שלך. ככה נס הסוף קרה לנו.

men's retreat

*

בערב, אחרי הלוויה של דוד אהרון, הלכתי לבית ביאליק. הערב היה עמוס משוררים, משוררים נתלו בו מהגדרות. כולנו הקראנו בלי להפסיק לתוך המוות הדפוק האדום עם השפתיים ולא יכולנו להפסיק גם אם רצינו, ורצינו. או שאולי רצינו להמשיך דווקא, רצינו שלא לעזוב את הבמה כי היא נותנת אשליית חיים. האורות האלה נותנים, מי שמסתכלים. את שואלת את עצמך, האם יש מי שמסתכלים?

הייתי שתויה מאוד מלמברוסקו והמוות הציץ לי מעבר לכתף. היינו יצורים דו ראשיים ראש אחד פחדן ראש אחד אמיץ ועלינו לבמה עם שניהם. כולנו שנאנו אחד את השני ואהבנו  שניים או שלושה שהחלטנו שהם יקרים לליבנו מהשאר, מסיבות אישיות ופואטיות שכמו באהבה תמיד, קשורות למציאת שפה אישית שאין לה כלום עם הגיון. לא הגיוני כתוב לרגש הזה על המצח ואנחנו מנסות לנמק אותו במילים ומילים אבל המילים נופלות כאילו רצחו אותן. ברור שיש מחדל במילים שמנסות להסביר אהבה, לא משנה כלפי מי או מה.

fifty foot queenie

*

דימויים: שלושה ציורים של דנה שוץ. תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

אדמה חרוכה, או: האסטרטגיה של הימין

13 בדצמבר 2010

1.

אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני ושמעון "פצצות לאפרטהייד" פרס מזדעזעים מאותו הדבר, זה אומר דרשני. מכתב הרבנים הוא אכן מצער, אבל צריך לשאול מי יותר גזעני: האם חמישים רבנים שאסרו להשכיר דירות, או שמא מדינת ישראל, שבה לא הוקם אף יישוב ערבי מאז היווסדה (לעומת 700 יישובים חדשים ליהודים); שבה הערבים הם 20% מהאזרחים (וזה חוץ ממיליוני נתינים חסרי זכויות), אך אוחזים רק ב-3.5% מהקרעות; ושבה האוכלוסייה הערבית גדלה פי שישה מאז 1948, אך הקרקע שברשותה קטנה במחצית? וזה עוד מבלי לדבר על הנכבה, שהיתה, אפעס, סוג של תרגיל רחב היקף באיסור השכרת דירות לערבים.

נראה שהם מתקשים למצוא דירה. ולא בגלל הרבנים

התשובה המתבקשת היא שגם המדינה גזענית וגם הרבנים גזענים. אבל אם נזכור שרבים מהרבנים מקבלים משכורת מהמדינה, אז התמקדות בהם מעידה (במקרה הטוב) על ניתוח פוליטי שטחי, או (במקרה הרע) על התחמקות שיטתית משאלות נוקבות.

לכעוס על הרבנים זה כמו להתעצבן על הפקיד בבנק בגלל הכסף ששרי אריסון גונבת מאיתנו. זה באמת מעצבן, אבל הם פשוט ממלאים את תפקידם – עוד אחת מהזרועות באמצעותן מדינת ישראל עושה את העבודה המלוכלכת שלה, בדומה לקרן הקיימת או לסוכנות היהודית. ככה אפשר להעמיד פנים שמדובר בדמוקרטיה ליברלית, למרות שמיליוני דונם שייכים בלעדית ל"עם היהודי" (דרך הקרן הקיימת), ולמרות שדלתות הארץ פתוחות ליהודים עשירים מאמריקה בזמן שבחירי ליבן של אזרחיות פלסטיניות אינם זכאים לאזרחות, ופליטים אפריקאים ניצודים ברחובות תל אביב.

גם לממסד האורתודוקסי יש תפקידים חשובים בתמנון הציוני – למשל, מניעת הרעה החולה של "נישואי תערובת" ושמירה על טוהר המחנה היהודי. עם זאת, לא כדאי להתבלבל: הכלב מכשכש בזנב ולא ההיפך. ראש הנחש אינו בהיכל שלמה – מטה הרבנות הראשית – אלא לא הרחק משם, ברחוב בלפור, ולא משנה אם ראש הממשלה הוא אהוד ברק, בנימין נתניהו, או יאיר לפיד.

2.

האמת שאני לא כותב את הפוסט הזה בגלל מכתב הרבנים, אלא בגלל הטקסט המדהים שהתפרסם בסוף השבוע באחד מעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת (אליו הגעתי דרך מדרון חלקלק). הראל חצרוני, פעיל מרכזי "לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערביים" מספר שהצעירים הישמעאלים נעזרים ב"נשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כגון ריאות של ארנבת וכיוצא באלה, הנטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה". או אז, בהתאם למקובל בסיפורי עם שכאלה, "הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו" (שימו לב, לא לבחורים בכלל, ואפילו לא לבחורים ערבים בפרט, אלא לבחור המסוים שהגיש לה אותו. אני מניח שאחיו הגדול, או הקטן, או אולי בנו של השולטאן, יכולים לגנוב את השיקוי ולשבש סדרי עולם!).

יש רגע שבו הזעזוע מתחלף בפליאה – וזה בדיוק מה שקרה לי כשבהיתי בטקסט הזה, קורא אותו כמה פעמים. חשבתי לעצמי: הרי זה נשמע כמו ריב בין שני שבטי צוענים בימי הביניים, לא משהו שהייתי מלשין עליו לאו"ם או לבידיאס.


מאוחר יותר, בישיבת מערכת של ארץ האמורי, עלתה האפשרות שזו בדיוק האסטרטגיה של הימין! אולי יגיע רגע, הציע עפרי, שבו ישראל תיתפש כדתית ואטאוויסטית כל כך עד שלא יהיה הבדל גדול בינה לבין סומליה או סודאן או חוף השנהב? או אז לעולם פשוט כבר לא יהיה אכפת מאיתנו, בדיוק כמו שלא אכפת לו – או לפחות הרבה פחות אכפת לו – מהמתרחש בסומליה. ובזאת נפתרה הבעיה. הימין הקיצוני יוכל להתמסר לעיסוק החביב עליו: מלחמות שבטיות עם השבט השכן, מה גם שבשלב זה הוא כבר יצליח להיפטר משאריות האליטה הפלסטינית.

למה בעצם לעולם כל כך אכפת מאיתנו (נכון לעכשיו)? אמנם מתים פה אנשים לעתים קרובות, ופעם גורשו פה מאות אלפי אנשים, אבל בן דרור ימיני צודק (חלקית): זה קורה גם במקומות אחרים. הסיבה שאכפת מאיתנו היא, בפשטות, שישראל נתפשת כ"מערב", ומה שמותר לממשלת סודאן אסור למדינה שנתפשת (בטעות) כדמוקרטיה ליברלית מערבית.

נתחיל בזה שהמדינה הזו הוקמה כ”מדינה יהודית”, ואילו היהודי במסורת של הנאורות רחוק מלהיות מאפיין אתני או דתי בלבד; היהודי (בשביל היגל, מרקס, סארטר או לוינס) הוא שאלה פוליטית כללית, כמעט עיקרון מטאפיזי, “האחר" באשר הוא. השואה רק ביצרה את המעמד הזה, והקמת המדינה – כתוצאה של החלטת או"ם – נתפשה כתיקון מוסרי אוניברסאלי. מעבר לכך, האליטה הפוליטית, הכלכלית והאינטלקטואלית בישראל במשך כל שנות קיומה ראתה (ורואה) עצמה כחלק מ"המערב", הן כשהיא היתה ברובה סוציאליסטית והן כשהיא הפכה ליברלית.

כאשר אזרחי ה"עולם" – כלומר אירופה וצפון אמריקה – מביטים לכאן, הם לא רואים את הראל חצרוני או את הרב שמואל אליהו אלא את בני דמותם – אותו צבע, אותו עולם מושגים, אותה שפה פוליטית. לפיכך, ההתנהלות הפושעת של ישראל נתפשת כבגידה בייעוד האוניברסאלי שלה – שמכוחו היא הוקמה – וכסתירה פנימית באתוס של האליטה השלטת. זו סיבת העומק לקמפיין החרם הבינלאומי, כמו גם ללחץ (החלש מדי) של ממשלות המערב.


אם הניתוח הזה נכון, אז אפשר לגזור ממנו מסקנה מעניינת: היות שהאסטרטגיה של השמאל הישראלי נשענת במידה רבה – אם לא במידה מוחלטת – על זה שלעולם אכפת מאיתנו, אז מוטב לא לקחת את הזעזוע מהראל חצרוני או ממכתב הרבנים רחוק מדי. מה שכדאי להראות לעולם זה בדיוק את הצביעות של האליטה הליברלית בישראל, הסתירה בין היומרות המערביות שלה לבין מעשיה בשטח: בין תל אביב, אחת "הערים המגניבות בעולם”, לבין מה שקורה חצי שעה נסיעה משם, בין האנגלית המצוחצחת של נתניהו לערבית העילגת של חיילי המחסומים, בין אהוד ברק שכביכול "ויתר על הכל" בקמפ דיוויד לאהוד ברק אלוף הבנייה בהתנחלויות, בין ההתיפייפות של אהרן ברק לשיתוף הפעולה של בג"צ עם הכיבוש. אפשר לדבר כמובן גם על מכתב הרבנים, אבל מה שחשוב זה להצביע על הסתירה בין הזעזוע של נשיא המדינה לבין העובדה שהרבה מהרבנים הללו הם, כמוהו, עובדי מדינה.

אחרת, אם השיח של השמאל יסתכם בזעזוע מהראל חצרוני, העולם אולי יתרחק מישראל אבל בשלב מסוים פשוט יניח לה לבדה. הדיווח על הזוועות יסתכם באייטמים קצרים באתר הביביסי ובדיווחים עתיים למוסדות האו"ם בז'נווה, ממש כמו היינו מלחמת האזרחים התורנית באפריקה.

בשלב זה רבבות הפליטים הליברלים מישראל יהגרו ללונדון ולניו יורק ויתקבלו שם כגיבורים של מלחמה אבודה, כמי שכשלו בהבאת אור הציביליזציה למזרח. אני מדמיין את אבירמה גולן ויוסי שריד מהגגים להנאתם בניו יורק ריוויו, ואת יוסי גורביץ' ונעמה כרמי נקלטים בהצלחה בהאפינגטון פוסט. כמה בתי קפה תל אביביים יוכלו לעבור בשלמותם לפינת רחוב בברוקלין או באיסט וילג'. וכמובן – תמיד תהיה לנו ברלין. לשם יהגרו (וכבר מהגרים) החתרנים האמיתיים, אנשי הפלג האנטי ציוני של התנועה הציונית.


אם יש דרך להימנע מכך (ואני בספק אם יש), היא תחייב את האליטה הליברלית בישראל לקבל אחריות על הבלגאן שהיא עשתה. יש לאלץ אותה לנצל את המשאבים הכלכליים והסימבוליים הגדולים שצברה לא כדי להתבסס מחדש בניו יורק אלא כדי לשנות מן היסוד את המצב בין הים לנהר. לכן הביקורת האימננטית שאני מציע – כלומר ביקורת שמצביעה על הסתירות הפנימיות בתוך האתוס הציוניליברלי – היא חשובה לא רק בשיח של השמאל הישראלי עם העולם, אלא גם בתוך ישראל (ואף בתוך השמאל). הלחץ מהעולם יעזור רק במידה מוגבלת כל עוד האליטה הישראלית תחווה אותו כלא יותר משיגיון של הגויים, כלומר כל עוד היא לא תקשור אותו למעשים ולמחדלים שלה עצמה ותעשה חשבון נפש.

עם זאת, אולי כדאי להשתהות מעט עם האסטרטגיה הזו. אני מודה שלא אצטער על הגירתם של כמה ציוניםליברלים מגעילים במיוחד, למשל נשיא המדינה, שר הביטחון ואולי גם ראש הממשלה (למרות שאני מחבב אותו קצת יותר מאשר את השניים הראשונים).

3.

הערה קצרה לסיום, אפרופו אסטרטגיה. בין שלל ההצעות המועילות בעקבות השריפה בכרמל, נרשמה בסוף השבוע גם זו של אריה איסר, "פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון".

איסר מציע לקוראי הארץ "להיפרד מהיערות", כלומר להפסיק לקוות לשיקום היער בעקבות השריפה הגדולה. למה? בידי "אלה שממשיכים באיומיהם למחוק את ישראל מהמפה מצויה כמות ענקית של פצצות זרחן ופגזים מכל הסוגים", כמו גם "תצלומי לווין, שעל פיהם אפשר לקבוע את סוג היערות וצפיפותם". לכן "שחזור הנוף", מסכם איסר, “הוא שחזור המטרות של אויבינו".

הרשו לי להציע עוד כמה רעיונות ברוח דומה: למה לא להרוס כמה מגדלים בתל אביב, ואולי אף את הקריה? זה לבטח יצמצם את בנק המטרות של "אויבינו". למעשה, אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אפשר פשוט לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה" עוד לפני שהתחילה המלחמה, וכך למנוע את פריצתה! ישראל תיחרש לאורך ולרוחב ותיהפך למדבר או להר טרשים קירח, או בקיצור – “תימחק מהמפה” בדיוק כפי שאויבינו רוצים, ובכך תישמט מהם באיבחה אחת המוטיבציה למחוק אותה. גאוני.

האם זה יהיה ניצחונה הסופי של הציונות, או שמא תבוסתה? לא ברור. מצד אחד, לאויבינו כבר לא יהיו מטרות לפצצות הזרחן שלהם ואילו ישראל תשתלב במרחב הגיאוגרפי; מצד שני, יער האורנים של הקרן הקיימת, שלא נדבר על המגדלים בתל אביב, הם הסימן המתריס לכך שאנחנו כאן.

ואולי איסר עלה על הלוגיקה המוזרה של המצב הישראלי: הניצחון המוחלט של הציונות יהיה תבוסתה, ותבוסתה – ניצחונה. ייתכן שזו הסיבה בגללה אנחנו מתעקשים להישאר באמצע.