Posts Tagged ‘שרה שולמן’

בזכות האמריקניזציה

21 ביולי 2012

איתמר מן

1.

"במקרה הזה נדמה לי שקל יותר לשנות את ארצות הברית מאשר לשנות את ישראל," הכריזה לאחרונה הקולנוענית והאקטיביסטית שרה שולמן, ונסחה בקיצור מחשבות שהיו לי כבר כמה זמן.

שולמן, שהחלה לפני זמן לא רב את פעילותה בנושאי ישראל-פלסטין, היא אמריקאית שדיברה אל קהל אמריקאי. בכלל לא מפתיע שהיא לא חושבת לרוץ לכנסת. אבל אני חושב שיש סיכוי די טוב שגם לישראלים ש"רוצים לשנות את ישראל" – בראש ובראשונה במובן של חיסול המשטר הלא-דמוקרטי המתקיים בשטחים (אבל לא רק במובן הזה) – יש כרגע כוח פוליטי רב יותר בארצות הברית מאשר בישראל.

כמובן שלא לכל הישראלים. אני מדבר כרגע על עצמי ועל הקרובים אלי, פוליטית וחברתית. רובם הגדול יהודים. אבל כשמדברים על המקום העכשווי של יהודים-ישראלים באמריקה, צריך להוסיף מעט על אמירתה של שולמן, ולומר שלא רק קל יותר לשנות, אלא אולי אף קל כאן יותר להשתנות. כי העניין כמובן הוא לא רק לחסל שלטון כזה או אחר, אלא גם להשתתף בהכנת התנאים שיאפשרו לו לפנות את מקומו לשלטון שוויוני, יציב ואחראי יותר כלפי הנתונים לו – משימה שקשה אף יותר מהראשונה, שבעצמה רוב הזמן נראית בלתי אפשרית.

מה מקומם של ישראלים בתנועה אמריקאית למען דמוקרטיה בישראל-פלסטין? ספק אם מדובר באמת בתנועה אחת, למרות שלצרכים שלי כאן אניח שהיא כזו. גבולותיה נמתחים מנאומו החיוור של אהוד אולמרט בכינוס האחרון של ג'יי סטריט בוושינגטון, לתנועה הסטודטיאלית שוקקת-החיים למען צדק בפלסטין (SJP). בראשון ספק אם תמצאו יצירתיות רבה מעבר למסיבת קוקטייל סביב מדורת רעיונות פגי-תוקף. בשנייה יש רוחות חדשות למכביר – אבל לא פעם גם בערות ושנאה לישראליות באשר היא. בין שני קטבים אלו נמצא כעת כר פורה לגידולה של ישראליות חדשה.

מחאה נגד השקעות בדרום אפריקה (אוניברסיטת סטנפורד, 1985)

2.

קוטב אחד של המרחב הזה נובע מהכשירות-לדבר שמעניקה הזהות הישראלית-היהודית בעיני יהודים אמריקאים ליברלים. הם שופעים בקמפוסים, ומטפחים לעתים קרובות קשרים ארוכים עם הממסד הישראלי. אבל בשנים האחרונות נקעה נפשם של רבים מהם ממדינת ישראל, ואחרים פשוט חוששים שבעל הבית השתגע.

היהודי-הישראלי בעל העמדות השמאליות איננו תמיד אורח רצוי בפורומים הפוליטיים של ליברלים מהסוג הזה. כמו ישראלים אחרים, גם הוא נתפס לעתים קרובות כגס וברברי מדי. אבל מעבר לסטריאוטיפ, יש בכל זאת פתיחות כלפי עמדות שמאליות שמגיעות מיהודים בישראל – כאלו שיוכלו אולי להצית שביב-תקווה בנפש המחפשת ללא לאות אישור להמשיך ולהתרפק על זיכרון של מה שישראל ייצגה בעבר. לא פעם חזיתי באמריקאים שנתקלים בפעם הראשונה בישראלים שאומרים דברים שמפתיעים אותם וחורגים מקונצנזוס יהודי עולמי מדומיין. ההזרה והזעזוע שבחשיפה לעמדות מהסוג הזה, יכולה – אם היא מוגשת בעדינות המתבקשת – לגרום להתפתחויות בלתי צפויות.

מובן שהפתיחות הזו בקלות יכולה לשמש לצרכים הסברתיים: לטפח את האשליה שישראל עודנה מרחב פוליטי פלורליסטי. ובכל זאת, האוריינטציה החדשה של יהודי ארה"ב היא משמעותית. יש עם מי לשוחח ויש את מי לשכנע, ויש שוק לעמדות שבישראל של היום נתפסות בדרך כלל כסהרוריות. התקווה הלא לגמרי מופרכת היא שמהקמפוסים יחלחלו הרעיונות למסדרונות וושינגטון ויביאו בטווח הבינוני לשינוי פרדיגמה.

3.

קוטב אחר הוא זה שמסמנת תנועת הקמפוסים הפרו-פלסטינית. מוטיב מרכזי בסדר היום שלה הוא כמובן הטלת חרם על ישראל בהשראת המודל הדרום-אפריקני. כאן הרלנבטיות של היהודים מבין הישראלים נובעת דווקא מהחשד הבסיסי כלפיהם. כי יש אכזבה קשה ומתמשכת, מובנת בחלקה, מהשמאל הישראלי והיכולת שלו לבקר את המשטר. אבל יש גם סקרנות ניכרת לגבינו.

הסכנה שבפעילות בחוגים הללו ברורה: על מנת לזכות באמון, הישראלי נדרש לעתים לבצע מגוון טקסים ופעולות כפייתיות, שמטרתם להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות שנותר בלב. כך, בשם הסולידריות, ההשתפות במעגלים הללו עלולה להפוך לעדרית ולמנוע כל עמדה ישראלית ביקורתית. אבל חשוב לי גם להדגיש את הרווח הפוטנציאלי מפעילות בתוך או יחד עם הקבוצות הללו. אם מצליחים לדלג על הפולחנים המיותרים, קיים כאן פוטנציאל לא רק לשנות את ישראל אלא גם לפעול יחד עם פלסטינים וערבים, חלקם אמריקאים ממוצא ערבי שעדיין מחוברים מאד למזרח התיכון, בצורה שלעתים רחוקות מתאפשרת במזרח התיכון עצמו. כך, ניתן לפעול למען שינויה של ישראל אלא גם להשתנות; ללמוד מפעילים ערבים איך להיות קצת יותר ערבי – ולתרום מבפנים לעיצוב המטרות של תנועה שכרגע עודנה בתהליכי גדילה.

הכנס הארצי של SJP (אוניברסיטת קולומביה, נובמבר 2011)

4.

מהסיבות הללו טענתי בפוסט קודם, שמפלגה דו-לאומית יכולה בין היתר להנות מתקופת דגירה בקמפוס אמריקאי מוריק, או אפילו לפתח מודלים של השתתפות על מפתח אקס-טריטוריאלי. להכניס לשיח האמריקאי את רעיון המדינה הדו-לאומית ודומיו (נניח, שתי מדינות עם מיעוטים לאומיים המחזיקים באזרחות ישראלית-פלסטינית כפולה?) – זה האופק הפוליטי החשוב כרגע. הוא קיים בצורה כזו או אחרת בכל המרחב שבין ג'ייסטריט ל-SJP אבל באמריקה כמו בישראל צריך לנסות גם לדחוף אותו הלאה – לא רק לערבים אלא גם למתנחלים; לא רק למפלגה הדמוקרטית אלא גם לרפובליקנים. כולם שותפים פוטנציאליים בדמוקרטיזציה של ישראל-פלסטין.

האמריקניזציה הזו של התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין בקמפוסים, יכולה לעורר התנגדות ברורה מאליה: חיבור בין פלסטינים-לשעבר וישראלים-לשעבר בתוך סיר הבשר האקדמי נשמע כמו מרשם בדוק לאליטיזם אנטי-פופולרי, מנותק מהחברה שלו. במקרה הטוב הזיה ובמקרה הרע עוד סוג של מחסום שבא מבחוץ בפני פעילות פוליטית אותנטית הצומחת בעזרת אללה מכיכר העיר.

אבל עם הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות, אין עוד ניגוד עניינים מובנה בין המהגרת העונתית שנמצאת מחוץ לגבולות המדינה לבין מי שנמצאת לעת עתה בתוכם. ככל שתנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה צמודה יותר לפעילים בישראל/פלסטין, כך יגדל כוחה, ולהפך. כי למורת רוחה של הממשלה, הדיפה סלקטיבית של המימון הזולג מבחוץ פנימה איננה מן האפשר; וכך גם לגבי זליגתם של בני האדם המוצאים עצמם שוב ושוב בנמל התעופה בן-גוריון, בתנועות הגירתם המעגליות. את שניהם צריך לרתום למטרות של התנועה הזו – על אפם וחמתם של כמה מכוהני תנועת החרם.

5.

אפשר גם להתנגד ולהגיד שהתחושה שלי שיש אפשרויות פוליטיות חשובות וממשיות הפתוחות בפני ישראלים באמריקה, היא מן גלגול נוסף של רעיון וותיק. אני נזכר בהקשר הזה בסבא שלי, שכמו רבים אחרים תלה תקוות בתהליך אוסלו. כשישב מול הטלוויזיה בשעות אחר הצהריים הארוכות שלו וצפה במדשאות הבית הלבן, נשא את עיניו אל מנהיגותו ואחריותו של הנשיא קלינטון, יותר מאשר לצדדים שישבו סביב שולחן המשא ומתן. אבל בישראל (כמו במקומות אחרים בעולם), הרעיון שאמריקה תושיע נחל כמעט אך ורק אכזבות.

אבל יש הבדל גדול בין העמדה העכשווית של שרה שולמן, לבין זו שאפיינה את כל המתפללים לישועה אמריקאית. עבור שולמן הקווירית, היחידה היסודית לניתוח איננה המדינה האמריקאית וכוחותיה האלוהיים. להפך, היחידה היסודית היא תנועה פופוליסטית חברתית חוצת גבולות. שולמן רוצה שגם התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה כמו התנועה הקווירית, במובן הזה. תנועה כזו מכירה בכוחן של מדינות לחולל שינוי, ומבקשת לנצל את הכוחות הללו לטובתה. ניתן אפוא להסתכל מהצד על המדינות כולן, ולשאול שאלה אינסטרומנטלית: איזו מדינה חזקה מספיק לשנות מצב מסוים שאינו מתקבל על הדעת? והיכן יש לי גישה? אותה השאלה יפה כאמור לא רק לגבי פירוק המשטר הלא-דמוקרטי בשטחים, אלא גם לגבי האפשרות לכונן דמוקרטיה שיווניות וצודקת יותר תחתיו, בין אם במדינה אחת ובין אם בשתיים.

השאלות הללו כמובן אינן מגבילות את הדיון לארה"ב בלבד. ישראליות וישראלים שיכולים להשפיע על תהליכים דומים במדינות אחרות גוזרים גזרה שווה, ולא רק בעניין הפלסטיני. במיוחד אהבתי את ההפגנה הישראלית-איראנית בברלין נגד המלחמה. צריך לזכור בהקשר הזה, שלאף מדינה אין מונופול עולמי על אלימות. אך יש כאלו שקרובות לכך. מביניהן, ארה"ב עודנה הנגישה ביותר עבור ישראלים רבים, ועודנה הפעילה ביותר בשימור המצב הבלתי נסבל.

*

הדימוי האחרון הוא של מלכית שושן ונירית פלד, "איפה ישראל?" (מתוך התעורכה "לאן?", המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון).

המדינה האחת: דיווח מהשטח

6 במרץ 2012

בסוף השבוע התקיימה באוניברסיטת הרווארד, למרות התלהמות תקשורתית, ועידה שעסקה בהיבטים שונים של פתרון המדינה האחת. שליח האמורי מדווח מאולמות הוועידה.

החזרה הנצחית. מחוץ לאולם עמדה קבוצה קטנה של מפגינים זועמים. טניה (רות) גורלין, גיורת, אמרה לי שהיא חיה "שבעים שנה תחת שלטון חמאס". לקח לי רגע להבין. מסתבר שהיא אפילו ישבה בכלא תחת שלטון חמאס, כי התנגדה לקומוניזם. שאלתי למה היא מתנגדת למדינה אחת, שהרי גם ארצות הברית של אמריקה היא מדינה אחת. "הערבים לא מקבלים את היהודים”. אמרתי: אבל גם באמריקה לא תמיד כולם הכירו בכולם. “השחורים מעולם לא רצו להשמיד את הלבנים". שאלתי: והלבנים? והאינדיאנים? “אתה באמת רוצה לתת אזרחות לחמאס? אמרתי לך: שבעים שנה חייתי תחת שלטון חמאס!”.

השיחה נגמרה. נכנסתי לוועידה, שהתקיימה בחלל הכניסה של מרכז קנדי. כפי שציין עלי אבו נימה, העורך של אלקטרוניק אינתיפאדה, בחלל הזה זכו פושעי מלחמה לכבוד ויקר. מהם הקברניטים של הרווארד לא טרחו להיבדל. אבל הם טרחו לבדל עצמם מהכנס הזה, משום שנשמעות בו "מחשבות מסוכנות".

במושב הראשון נשמע הנאום היחיד בוועידה שתמך בפתרון שתי המדינות. הדובר, סטיבן וולט (שכתב את הספר החשוב ומעורר הסקנדל The Israel Lobby), אמר שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, אין תמיכה בפתרון המדינה האחת. עלי אבו נימה השיב לו היטב, כאשר ציין שבדרום אפריקה, אפילו בסוף שנות השמונים, רק אחוזים ספורים מהלבנים תמכו בדמוקרטיזציה של המדינה. המדד לסיכוייה של פעולה פוליטית משחררת לא יכול להיות דעת הקהל בקרב האוכלוסייה המדכאת. וולט הגביל עצמו לניתוח "הקונצנזוס הבינלאומי" על פתרון שתי המדינות, וחזר, באופן מייגע למדי, לוויכוחים על מי אשם בכישלון קמפ דיויד (ישראל כמובן, אבל אני לא חושב שזה משנה, גם אם זה נכון). הוא לא נמנע מהקלישאה האולטמטיבית: “the window for the two state solution is closing”. לדעתי בעתיד יתווכחו אם הוא אי פעם היה פתוח.

וולט לא התייחס בכלל למצב בשטח. שאלתי אותו: "האם אפשר לפנות מאות אלפי מתנחלים? ויותר מכך – האם זה מוסרי? בניגוד לדיעה המקובלת, רובם הגדול של המתנחלים הם לא קנאים דתיים, אלא יהודים-ערבים ומהגרים מרוסיה". בתגובה הוא אמר משהו על “גושי התנחלויות".

דיאלקטיקה. במושב השני דיברה דלית באום מקואליציית נשים לשלום. היא סיפרה על הקולות בימין הישראלי בזכות מדינה אחת, וטענה שזה רק עוד אמצעי להמשיך את "ההתפשטות הציונית". מנהיגים בימין רוצים לשמור את כל השטח אבל אינם רוצים גינוי בינלאומי, אז הם מדברים על איזרוח תושבי הגדה. באום קראה בתגובה “לשים גבול להתפשטות הציונית", ודיברה, ברוח ציונית משהו, על "אנטי-ציונות מעשית". זאת ועוד, העיסוק במדינה אחת בעתיד אינו צריך להסית אותנו מפעולה, כאן ועכשיו, נגיד הדיכוי (כלומר קמפיין הבד"ס).

בשלב השאלות הציע מישהו לנטוש את הדיבור על "פתרונות" לטובת דיבור על "תהליכים". אני חושב שהיתה טמונה שם תשובה הולמת לבאום. הגישה שלה באשר לשיח הימני על מדינה אחת מחמיצה משהו מהותי בממשות הפוליטית שלנו. זה לא שיום בהיר אחד יבוא דאוס-אקס-מכינה שיחיל את הפתרון האידיאלי. יש מיתולוגיה פוליטית – שפוליטיקת הבד"ס מעודדת – שבה את תפקיד האל מגלם סובייקט פרוגרסיבי מופשט המהלך אי שם בין קיימברידג' מסצ'וסטס, לונדון וסן פרנסיסקו. ייתכן שהסובייקט הזה קיים, והוא ודאי חשוב לשינוי המציאות בין הים לנהר, אבל הטרנספורמציה של המשטר בארץ היא בראש ובראשונה פרויקט של תושביה, ערבים ויהודים כאחד. בשבילי זו לא רק תחזית פוליטית, אלא דרישה נורמטיבית – קהילה פוליטית שנכפתה מבחוץ, ולא עוצבה על ידי אזרחיה, היא לא דמוקרטיה אלא קולוניה (גם אם זה בשם הפרוגרסיה).

אם תהיה מדינה אחת היא תבוא בתהליך דיאלקטי. הדיבור על מדינה אחת בימין אינו תולדה של עוצמה פוליטית בלבד, אלא גם של הכרה במגבלותיה. והרי תוצאות של מהלכים פוליטיים, במיוחד כאלה שנעשים בחוסר ברירה, נוטים לעתים לתסכל את כוונות השחקנים. האם מישהי באמת מאמינה שמדינה שבה 30% או 40% מהאזרחים הם פלסטינים, אפילו עם הגבלות שונות על מימוש הזכויות הפוליטיות שלהם, תהיה אותה מדינה? כאזרחים יהיו להם כלים מגוונים, משפטיים, פוליטיים ותרבותיים, לקדם אג'נדה שוויונית יותר (כפי שעושים זאת כיום הפלסטינים בישראל), והיכולת של המדינה לעצור זאת תהיה מוגבלת. ישראל לא תוכל להתקיף את אזרחיה שלה בפצצות, כפי שהיא עשתה להם כאשר הם כביכול רק נתינים של "הרשות הפלסטינית". במלים אחרות, יש טעם להתייחס ברצינות רבה לקולות בימין בזכות המדינה האחת, וליצור איתם קואליציות כדי לשנות מן היסוד את הפרדיגמה הנוכחית. הכוחות השמרניים, כיום, בישראל, הם לא המתנחלים אלא הליברלים של צפון תל אביב. איתם אין טעם להתעסק, עם כל הכבוד לזהבה גלאון.

שיבושיח. התובנה המרכזית שלי מהוועידה היא שהדיכוטומיה בין דיבור, באוניברסיטה, על "פתרונות עתידיים", לבין אקטיביזם בשטח, היא בעייתית. הוועידה הזו היא פעולה פוליטית פר אקסלנס. לא בעתיד אלא ממש עכשיו. היא משבשת את השיח הפנטזמגורי על ישראל ומכריחה אנשים לבחור צד – האם אתם בעד דמוקרטיה או בעד רוב יהודי? בחוץ, כששוחחתי עם המפגינים, זו היתה הטקטיקה. סרבתי להתייחס לגופם של דברים. אפילו הסכמתי, לצורך הדיון, שכל הפלסטינים הם חמאס. שאלתי: אז אתם מסכימים, אם ככה, שישראל אינה דמוקרטיה היות שהיא אינה יכולה להעניק זכות הצבעה ל-40% מנתיניה? ההתלהמות של הממסד היהודי בארה"ב נגד הוועידה מעידה שהיא מבינים עד כמה זה מסוכן. כנסים על מדינה אחת מתקיימים כבר כמה שנים – בשטוקהולם, טורונטו או חיפה. כעת זה הגיע לאוניברסיטה החשובה בעולם. זה לא רק סימפטום לעלייתה של תנועה, אלא פעולה חיונית לשיבוש ההסברה הישראלית באמריקה (שכבר מזדרזת להפיק ועידה נגדית).

אינתיפאדה אלקטרונית. הרצאה מעניינת במיוחד היתה של נימר סולטאני, דוקטורנט פלסטיני ישראלי בהרווארד (אפשר לקרוא על כל הדוברים כאן). הוא הבחין בין שני מודלים של מדינה אחת – מבוססת זכויות פרטיות או כזו המכירה במעמדם הפוליטי והתרבותי של קבוצות לאומיות. סולטאני טען בזכות המודל השני, הדו-לאומי, ואמר, בין השאר, ש"אזרחות שווה", או "צדק", הן קטגוריות אוניברסליות מופשטות המסתירות לא אחת יחסי כוח בלתי שוויוניים בעליל. כדי למנוע מהן לשמש לכך, אסור שהמדינה תהיה עיוורת להבחנות אתניות, תרבותיות או דתיות. את התפישה ההפוכה ביטאה באותו מושב פרופ' סוזאן אקראם, שהכתיבה לקהל את החוק הבינלאומי כמו היתה משה שירד זה עתה מהר סיני. היא הזכירה לי הרצאה ששמעתי פעם מפי פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. הביטחון המוחלט והוודאות היו דומים, התוכן הפוך. מסתבר שאפשר למצוא בחוק הבינלאומי מה שרוצים למצוא בו.

ההרצאה המרכזית היתה של עלי אבו נימה, שסקר את המחקר האקדמי על סיטואציות של סכסוכים בין אתניים. לטענתו יש כיום קונצנזוס שהסדרים של חלוקה אינם רצויים. במקום להקטין את האלימות הם מגבירים אותה, היות שהם מקבעים את האיבה בין הקבוצות ומונעים מהן לפתח קשרי חיים יומיומיים. האלימות גוברת – הן בין המדינות האתניות החדשות שנוצרו, והן בין הרוב האתני למיעוט שנותר בתוך המדינה. לכן נמנעו מחלוקה בצפון אירלנד או בבוסניה, וזה למרות שהסרבים הבוסנים, למשל, רצו בעצמאות. פתרון של חלוקה רלוונטי רק כאשר יש הפרדה ברורה בין האוכלוסיות, וכאשר אין אלטרנטיבות אפשריות. על פניו ברור שהקריטריון הראשון אינו חל על ישראל/פלסטין. חלוקה תותיר מיליון וחצי פלסטינים בישראל, ואילו בעזה, שהיא הומוגנית כמעט לחלוטין, התפתחה אלימות עזה לאורך קו הגבול, כמו בין הודו לפקיסטאן. ומה באשר לאלטרנטיבות אחרות? קשה לדעת, היות שהדיון על מדינה אחת באקדמיה האמריקאית הוא כמעט בגדר טאבו. כאמור, “מחשבות מסוכנות".

אבו נימה הוכיח יותר גמישות מכמה מהדוברים הישראלים, ואמר, בתגובה לשאלה, שהקולות בימין בעד מדינה אחת הם "מעניינים וראויים לציון", גם אם יש להיזהר מהם. לדבריו, הם מבטאים הכרה במציאות – הרבה יותר מאשר זו של ציונים ליברלים.

קולוניאליזם. ביום האחרון דיבר איתמר מן, הכותב לעתים בארץ האמורי, והציע לחשוב על הציונות לא רק כתנועה קולוניאליסטית אלא גם כתנועה הלאומית של היהודים בישראל. לצערי איחרתי לישון והחמצתי את ההרצאה, אבל נמסר לי שהאמירה נתקלה בכמה כחכוחי מחאה, שהרי גם אם היתה הכרה בקולקטיב היהודי-ישראלי בקרב רבים מהדוברים בוועידה (והיתה), הם דאגו תמיד להבחין אותו הבחנה חדה מהציונות. מישהו שאל, בשלב מסוים, מה התוכן של "קולקטיב יהודי ישראלי", שהרי יהודי זה רק "אידיש" או "דת", ומה לזה ולזהות לאומית? אבל השאלה נותרה בחלל האויר, וכמעט כולם הסכימו עם פרופ' לילה פרסח, שקשה להאמין ש-zionism can be humanized”.

חשבתי לעצמי: באולם הזה יש אנשים שמערערים על מושגים כמו "גבר" או "אישה", וסבורים, בצדק, שניתן להכניס בהם תוכן חדש, ושמשחק עם המושגים הללו הוא חלק חשוב מפעולה פוליטית משחררת. אז מדוע הרתיעה הזו ממשחק עם המושג "ציונות"? הציונים ודאי לא גרמו יותר עוולות היסטוריות מהגברים. הרי אם הציונות היא מרכיב זהות מרכזי כל כך של יהודים בישראל, הרבה יותר הגיוני לשחק עם המושג במקום לנסות להיפטר ממנו.

פרסח דיברה בהתלהבות על "היהודי הערבי". לדעתה התחברות מחדש על מזרחים לזהות הערבית שלהם היא המפתח לקיום דו לאומי בפלסטין. היא זכתה להסכמה נמרצת משרה שולמן, הסופרת והאקטיביסטית שפרסמה לאחרונה מאמר מעורר הדים במיוחד בניו יורק טיימס, על הפינקוושינג הישראלי (מסתבר שהטיימס לא הסכים לפרסם זאת בטרם מסרה 300 עמודים של תימוכין). שולמן ציינה שאם נצרף יחד את הפלסטינים והמזרחים, יהיה רוב ערבי במדינה האחת!

אולי זה נכון. הרי זה הכל עניין של פרספקטיבה, וזו פרספקטיבה טובה בעיניי. אבל ברוח דומה, הייתי אומר שאלה היהודים בכלל, גם האשכנזים, שצריכים להתחבר מחדש לזהות הלא-מערבית שלהם. וזו גם תגובה לזיהוי הרדוקציוניסטי של הציונות עם קולוניאליזם. אסור לשכוח שהיהודים, כמו הפלסטינים, הם קורבנות של הגזענות האירופאית. אכן, יש הירארכיה של קרבנות, אבל זו בדיוק הנקודה. היתה הירארכיה גם בין הטוטסי להוטו ברואנדה, כאשר הבריטים טיפחו את הטוטסי כדי לשרת את מטרותיהם הקולוניאליות, או בין הטמילים לסינהלזים בסרי לנקה, כאשר הבריטים עודדו הגירת טמילים מהודו כדי לחזק את תעשיית התה באי הבודהיסטי. העובדה ששימשו כלי שרת בידי הקולוניאליזם לא הופך את הטוטסי או הטמילים לקולוניאליסטים. ברוח דומה, אני מציע לראות את הציונות (או אם תרצו, את האשכנזים), כקבוצה אתנית אחת, קרבן של הקולוניאליזם, שנעשה בה שימוש כדי לדכא קבוצה אחרת. התחברות מחודשת של היהודים בישראל לזהות הלא-מערבית שלהם יכולה לסלול את הדרך לברית בין העמים על הבסיס הזה – של פליטות והתנגדות לגזענות הנוצרית-אירופית.

אמריקאיות. במושב האחרון, פרופ' טים מקקרתי השתנק בבכי על הבמה, כאשר סיפר על ביקורו בפלסטין ועל שיחות שקיים עם מקומיים. הוא הרבה לדבר (עם הרבה פאתוס) על צדק, חירות והווארד זין, ובסוף זכה למחיאות כפיים בעמידה. מאוחר יותר סיפרתי לחברי עודד נעמן על ההרצאה, שהיתה קצת רגשנית מדי לטעמי, ובתגובה הוא העלה את האפשרות שכל המדינה האחת זה בעצם עניין אמריקאי. הם מתלהבים מהאסתטיקה המסוימת של האוטופיה הזו.

זו הבחנה מעניינת, היות שאני אכן מתרשם שמובילי השיח על המדינה אחת, כרגע, הם פלסטינים אמריקאים. המדינה האחת מגלמת שילוב מושלם בין הזדהות לאומית לאידיאלים דמוקרטיים. נראה לי שיש פה פוטנציאל רב גם לגיוס יהודים אמריקאים. מאז שהגעתי לניו יורק אני מתרשם שהשיח היהודי פה באשר לישראל נוטה להיות אידיאליסטי למדי, בלשון המעטה, נוגע לעתים בפנטזיה. פעם ישבתי בפורום יהודי בקמפוס בו התבקשו המשתתפים להגיד את שתי האסוציאציות הראשונות שלהם באשר לישראל. הסטודנטים אמרו מלים כמו "גן עדן", "בית", או "חלום". האידיאליזם המרחף הזה מונע מהם לראות את המצב בשטח, אבל אולי אפשר לנצל אותו לטובת המדינה האחת. חשוב לחבר את החזון לא רק לאידיאלים דמוקרטיים אלא גם לרגעים נשכחים בהיסטוריה הציונית (המחקרים של דמיטרי שומסקי יכולים לסייע בכך. בניגוד למה שעלה מהדיונים בוועידה, יהודה מגנס לא היה המנהיג הציוני היחיד שתמך בדו-לאומיות. גם ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון היו בעד).

אופטימיות זהירה. הכנס הזה הפתיע אותי, היות שאני נוטה להתאכזב מדיונים אקדמיים בניכר על ישראל/פלסטין. האולם הגדול היה מלא כל הזמן, והדברים שנאמרו חידשו גם לי, לעתים, למרות שאני עוסק בסוגיה הזו כבר כמה שנים. היה משהו אינטנסיבי ונלהב ואישי בדיונים, שחסר כמעט תמיד בכנסים אקדמיים. אני כעת מעט אופטימי יותר. כמו איתמר, אהבתי את הרעיון של דיאנה בוטו להקים מפלגה משותפת, יהודית-ערבית ומשני צדי הקו הירוק, בתמיכה בזכות הצבעה לכולם.

היה לי רגע קשה אחד. הצעתי במיקרופון לא לעשות הבחנה חדה בין המתנחלים ליהודים בתוך ישראל, בטענה שזה משרת את פרדיגמת שתי המדינות. בתגובה למישהו שהציע לכנות את המתנחלים colonizers במקום settlers, אמרתי: if anything, we are all colonizers. זכיתי לכמה מחיאות כפיים, ובחורה מגניבה למראה אמרה לי שהיא צייצה את זה בטוויטר.

אבל לא בכדי היה זה משפט תנאי. לא התכוונתי לומר שכולנו – יהודים ישראלים – קולוניאליסטים. גם אם יש בזה אמת חלקית, זה עושה רדוקציה חמורה לקיום שלי. לרגע הרגשתי שכדי שיקבלו אותי אני צריך לשלם איזה מס, שאינני רוצה לשלם. עם זאת, בסיכומו של דבר האווירה בוועידה לא גרמה לי להתגונן או להתנצל על היותי יהודי-ישראלי. היה נדמה שהדיונים הם מורכבים מספיק כדי לתת לי ולשכמותי להשמיע את קולנו. בהשוואה לפוליטיקת הבד"ס, שבה יהודים-ישראלים הם לכל היותר מעודדים מבחוץ, פוליטיקת המדינה האחת מסתמנת כהזדמנות לפעולה משותפת.

*

תמונות: אלישה בסקין, אחת המארגנות של הוועידה; הפאנל הראשון (מימין: איב ספנגלר, עלי אבו נימה, סטיבן וולט, דיאנה בוטו ואחמד מור); ההרצאה המרכזית של עלי אבו נימה; המושב האחרון (מימין: נאור בן יהוידע, טים מקקרתי ונדים רוחאנה). תודה לדיאנה בוטו על התמונות.