Posts Tagged ‘שפה’

ארץ לא נודעת

30 ביולי 2012

שאול בר חיים

לפני כמה שנים השתתפתי בסיור רב משתתפים שארגנו פעילי תעאיוש בכפר טובא שבדרום הר חברון. כמו שירדנו מהאוטובוס נתקלנו בחבורה של חיילים שהופתעו מכמות האנשים שהגיעו וניסו לחסום את דרכנו. לאחר שהתברר כי אין בידם שום אמצעי חוקי לעשות זאת, הורו לנו מארגני הסיור להתעלם מהחיילים ולהמשיך בדרכנו. החיילים מצידם ניסו לעצור אותנו בכוח, אבל זה היה מקרה מובהק של רבים מול מעטים ומהר מאד נפתחה בפנינו הדרך. ככל הנראה הייתה נפתחת הדרך לכפר בכל מקרה אבל ייתכן שזה קרה גם בזכותו של אחד מה"מפורסמים" שהוזמנו לסיור, איש לא צעיר שנוהג לחתום על לא מעט עצומות של אנשי רוח שמאלנים. מבלי כל התרעה מוקדמת, הוא דחף את אחד החיילים שניסה לחסום את דרכו ופרץ בקריאות אדירות: "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים!", ושעט קדימה, מותיר את החייל שמאחוריו המום.

כשהגענו למעלה אל אחת הגבעות המשקיפות להתנחלות חוות מעון, החלו אנשים לשאת דברים. אחד הדוברים הראשונים היה הפרופסור (מהאוניברסיטה העברית בירושלים) – שזה היה ככל הנראה אחד מביקוריו הראשונים במקום, אם לא הראשון. בנאום רב רושם הוא הכריז שמעתה, כלומר מהיום, כלומר מעכשיו, מרגע זה ממש, מתחיל המאבק למען תושבי הכפרים. לא ניתן עוד לשתוק אל מול המתרחש בשטחים הכבושים, אל מול מה שקורה בדרום הר חברון, אל מול מה שקורה בטובא. הפרופסור איננו יכול עוד לשתוק, כולנו איננו יכולים עוד לשתוק – עלינו לקום ולצאת למאבק. ולכן המאבק מתחיל. עכשיו.

אחריו, עלה לדבר אחד הפעילים הותיקים של תעאיוש, ובקול לא מרשים במיוחד, ובטון ענייני, החל לתאר את ההיסטוריה המקומית של תושבי דרום הר חברון, ואת תולדות המאבק שלהם אל מול כוחות הכיבוש הישראלים. הוא סקר בקצרה את הבעיות הביורוקרטיות שמולם הם ניצבים כבר עשורים רבים ואת העליות והמורדות שידע המאבק שלהם ולמענם. המאבק, כך הסתבר לפתע, לא החל ברגע זה ממש. יש לו היסטוריה. זה מאבק שהשתנה עם השנים. האנשים, המדיניות, דרכי המאבק, מטרות המאבק, כל אלה עברו מהמורות רבות.  הפעילים למען תושבי ההר נכשלו פעמים רבות בניסיונם לעזור, אבל גם הצליחו בפעמים אחרות. היו הצלחות והיו כישלונות. קשרים אישיים נרקמו. ויש סיפורים רבים, חלקם מפתיעים, שעוד יסופרו. המאבק של התושבים ולמענם לא התחיל היום וכנראה גם לא יסתיים מחר. אבל מי שבכל זאת מעוניין להצטרף – כך אני חושב ניסה הדובר לומר בין השורות – בהחלט מוזמן.

נזכרתי השבוע באותו ביקור שלי בדרום הר חברון כשקראתי את המאמרים המעניינים והיפים שפורסמו על הפזורה העברית החדשה. ניסיתי למקם את עצמי ביחס ל"פזורה", ולצד הסכמה עם רבות מהכותבות והכותבים, הרגשתי גם תחושות של זרות. למעשה זרות כפולה. לא רק שכמו חלק מהכותבים האחרים אני מרגיש ניכור הולך וגובר כלפי הארץ, הסתבר לי גם שחסרה לי חווית ה"פזורה" שכל כך דומיננטית כנראה בברלין ובקמפוסים רבים בצפון אמריקה.

הסיבות לכך הם בוודאי סיבות אישיות. השנים שאני גר בלונדון הרחיקו אותי לא רק מישראל אלא גם מהישראלים. לא מצאנו כאן, בת זוגי ואני, קהילה יהודית/ישראלית דומה לקהילות המתוארות בברלין או בקמפוסים האמריקאים, ובקהילות הקיימות לא מצאנו עניין רב. פגשתי אמנם אנשי שמאל רבים כאן, חלקם ישראלים, רבים מהם יהודים, אבל אלה שונים מאד מהשמאל היהודי בארה"ב לדוגמה. רבים בשמאל האנגלי לא מתעניינים בנו כפי שנהוג לחשוב לפעמים בתקשורת הישראלית. קבוצות אחרות שכן מתעניינות בישראל, חסרות את הלהט ותחושת הבעלות על הנעשה בארץ שניתן למצוא פעמים רבות כל כך אצל יהדות ארה"ב הלא-שמאלנית והשמאלנית כאחד.

הרבה מהכותבים התייחסו לאפשרות שלהם לחוות את הישראליות שלהם כיתרון מובהק בחברה שרב-תרבותיות היא האתוס המכונן שלה. אני מעולם לא הרגשתי כאן שהישראליות שלי היא יתרון כלשהו ובדרך כלל גם לא חיסרון, אבל הרב-תרבותיות בלונדון היא מציאות יומיומית כל כך דומיננטית שייתכן ובשלב הזה כבר אינה מהווה יתרון לאיש (לא מזמן עברו לגור לידינו שכנים אנגליים מאוקספורד והם בהחלט מהווים סוג של סנסציה אקזוטית). מצד שני, גם לא נדרשתי להסתיר את הישראליות שלי – ישראל, עבור רבים שפגשתי כאן ובמידה רבה עבורי היא המקום שממנו באתי, שם גם הקהילה שאליה השתייכתי/משתייך, ואין לזה לא מקבילה ולא תחליף. זוהי בהחלט זרות שהיא נעימה לי הרבה פעמים. אני מדבר עם בת זוגי ועם הילדים שלי עברית אבל לפעמים מרגיש שהעברית שלי נחלשת והאנגלית שלי לא משתפרת, ואולי יום אחד אקום בבוקר ואוותר ללא שפה בכלל. ולפעמים זו מחשבה שאפילו מלהיבה אותי, כמעט סוג של פנטזיה. העונג המדומיין של "לא להיות חלק".

אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שאני פחות ופחות מכיר את ישראל. כך למשל, לצערי, אני לא יכול לבקר בתכיפות בארץ, ויצא שהחמצתי את המחאה הגדולה של הקיץ הקודם. התפעלתי, התרגשתי, הופתעתי, היו לי את הרעיונות שלי ואת הביקורות שלי, אבל בסופו של דבר זה היה מרחוק ואני לא חושב שאני יכול להגיד על המחאה הזאת הרבה. כאשר אשוב לארץ אולי אוכל אם ארצה להשתלב בכוחות החדשים שנוצרו בעקבות המחאה ולקחת בה חלק, אם עדיין היא תהיה רלבנטית. אבל אני מסרב לנהוג כמו הפרופסור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לא משנה לאן ילך תמיד ירגיש בבית, לא משנה לאן יבוא מרגע שבא מתחיל המאבק. ההיסטוריה היא קריטית גם בדרום הר חברון וגם בשדרות רוטשילד, ונראה לי שגם אם לריחוק יש יתרונות חשובים בראיית המציאות, ואפילו כוח ממשי בשינוי המציאות (כמו למשל בדיונים שנערכו בבלוג זה לגבי דרכים לפעול מול יהדות ארה"ב), עדיין יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות ולומר לפעמים: האמת היא שאני לא יודע, האמת היא שאני לא מכיר, האמת היא שאני מוזן מהתקשורת ומהביקורים שלי בארץ ומחברים, אבל רוב החיים שלי מתנהלים במקום אחר שאפילו אם הוא זר לי – הוא עכשיו מה שיש לי.  במילים אחרות, דרושה איזו קבלה של מגבלות הכוח.

ניקח למשל את הפוסט של איריס חפץ שפתח את סדרת "הפזורה החדשה", ושמבחינות רבות עשה עליי רושם רב. התחושה שהתקבלה אצלי היא שאיריס לא רצתה לחיות יותר בארץ, והצליחה לעזוב על כל מה שמשתמע מכך, ולבנות חיים טובים פחות או יותר במקום אחר. היא גם יודעת לתאר ברגישות רבה את החיים האחרים במקום האחר, כלומר היא גם יודעת לומר הרבה מאד דברים חשובים על המקום החדש, שבינתיים הפך לישן. אבל גם נתקבלה אצלי התחושה שהיא איננה מעוניינת לוותר על העמדה של "לדעת מה קורה בארץ" גם עשר שנים אחרי שהיא עזבה. יש בכתיבה שלה (אני לא מכיר אותה באופן אישי) איזשהו ביטחון חסר פשרות שעדיין יש בכוחה לדעת את הרוע של הארץ, וזו ידיעה שאינה  זקוקה לשום אישוש, אישור או ידיעה נוספת. אני לא בא להתוכח על קיומו של אותו רוע ואני גם מכיר את תחושת הבטחון הזו בעצמי, אבל אני בכלל זאת רוצה לשאול את איריס (ואולי גם את עצמי), מנין השכנוע הפנימי הזה שאת  אכן עדיין יודעת? האם את מעלה בדעתך שאולי דברים השתנו – אפילו השתנו לרעה – ואינך יודעת? האם זה קשור לאיזה פחד שזה ימנע ממך לפעול למען דברים שחשובים לך בארץ? האם ההודאה בחוסר ידיעה, או לפחות בידיעה מוגבלת היא סיבה לא לפעול? כאילו אם נאמר שאנחנו לא מכירים או לא יודעים משהו, אז תישמט מתחת לרגלינו איזו קרקע של לגיטימציה לפעולה, שתנתק אותנו סופית מהמקום שבו נולדנו. אני בכל אופן חושב שהלגיטימציה מהסוג שעליה אני מדבר היא זכות מולדת שלא תישמט לעולם. אני חושב שהזכות של מישהי לפעול באופן שנראה לה נכון וצודק למען המקום שבו היא נולדה ושבו גרה משפחתה וחבריה ויקיריה, אינה תלויה רק במחשבה שתפיסת המציאות שלה טובה יותר ושהיא מבינה יותר טוב מה "באמת" קורה. זוהי זכות שנותרת גם אם אדם כבר אינו מכיר טוב כל כך את אותו מקום, ולמעשה כבר מכיר הרבה יותר טוב מקומות אחרים.  אבל להכיר במגבלות ההכרה הוא בעיני דבר חשוב כשלעצמו.

המסקנה שלי היא, אם כן, שיש הבטחה גדולה ב"פזורה העברית החדשה", הבטחה שממקום מושבי בלונדון אני בעיקר קורא עליה, לפעמים בהשתאות ולפעמים בקנאה ולפעמים אפילו בשמחה כשאני קורא רעיונות  מצוינים בנוגע ל"מה שיש לעשות". מצד שני אני גם רוצה להזהיר שלפעמים פזורה שכזו  – אם אכן קיימת, אם אכן מתהווה ממש בשנים אלו, ואם אכן רוצה לקחת על עצמה תפקידים פוליטיים הקשורים למקום ה"הוא" שאינו בפזורה – חייבת לשרטט בעבור עצמה פעם אחר פעם את גבולותיה המשתנים של הכרת הארץ, חייבת להגדיר שוב ושוב את מה שניתן ומה שלא ניתן לדעת, משם ומכאן.

“למה את יודעת ערבית?”

4 בינואר 2011

רתם

(על תשוקה וגזענות, חלק מהחויה שלי כיהודיה דוברת ערבית)

 

מה יותר מכל מאפיין את החוויה שלי כיהודיה אשכנזיה דוברת ערבית?

מתי זה התחיל?

איפה זה ממקם אותי?

המון שאלות, חוויות, זיכרונות, אנקדוטות וכאבים עלו אצלי כשהתחלתי לחפש דרך לכתוב על הנושא. האם להתרכז בדרך בה הלכתי, בערך מסוף שנות העשרה, עד להיותי אשה בוגרת ומשכילה, דוברת ערבית מדוברת ברמה טובה, עובדת בשפה הזאת, אבל כבר פחות פעילה ציבורית בה? הדרך הזאת היא גם ציר של התפתחות והיא גם תנועה מהדרום לצפון, שגם לאורכה יש הרבה מה לכתוב על שפה. השפה היא תבנית נפשית והצפון והדרום דומים ושונים במובנים רבים. האם להתרכז באיך זה הרכיב לאט לאט את זהותי או זהויותי?

או אולי בכלל לדבר על השפה עצמה?

נדמה לי, שיותר מכל, שני רכיבים עיקריים שזורים בחוויה שלי – תשוקה וגזענות.

הרכיב הראשון הוא התשוקה לשפה, השני הוא ההשתקה והגזענות שיש כלפי הערביות והערבית.

הם שניים אבל קשה להפרידם, וכדי להתיר את הסבך, צריך שוב ושוב לנתח את הנושא בכלים שונים.

התשוקה לשפה –

אבי חיבב עלי שפות בכלל וערבית בפרט. הנה, בערבית אפשר לומר "חבבני פי (אל ערבי…)" ובעברית, קשה לתרגם את הטיית הפועל הזאת ואם אומר "האהיב עליי את הערבית" זה ישמע זר. מאוחר יותר הסתבר לי שגם סבי, יליד פולין, למד ודיבר ערבית עם שכניו הפלאחים מצ'רקס שכבר איננה. עוד איני יודעת על סבי כי לא הכרתי אותו, וגם איני יודעת על צ'רקס ועל מה דיבר עם השכנים. אני רק חושבת שאולי יש משהו בתשוקה לשפה שירשתי מאבי שירש מאביו, שלא הכל התחיל פתאום אלא היו חיים ואהבות ותשוקות לפני ואת חלקן ירשתי בלי לדעת. גם את הכשרון לשפות ירשתי מאבי. אני אומרת את זה כי אני יודעת כמה קשה לנשים אחרות, שמאד רוצות לרכוש את השפה. אדבר על זה שוב בהמשך.

בכל מקרה, מהרגע שאני זוכרת את עצמי לומדת את השפה, רציתי להבין כל מלה ששמעתי בערבית, להכיר ניבים ולהגים, להבין עירקית ומצרית, שירים ומחזות. גם סטירה פוליטית עניינה אותי מאד.  למדתי גם לקרוא ולכתוב אך נראה שזה לא היה הצד החזק שלי, שאחרת הייתי כותבת רשימה זאת בערבית. הצד החזק שלי היה הקשר לא/נשים דרך שפה, הרצון להבין את המבנים הלשוניים שלה, והסקרנות האינסופית למרחב הזה, שבו מתקיימת שפה שגם בבאר שבע וגם בעיר רחוקה בעירק, נניח, אנשים דוברים אותה, בשינויים אך גם ביסודות ומבנים זהים.

כך או כך, למדתי ערבית והתגאיתי בכך. פעמים רבות כשדיברתי ערבית, אנשים לא הגיבו לתוכן דברי  אלא לעצם העובדה שאני מדברת ערבית.  התופעה חוזרת על עצמה תמיד והיא משותפת לערבים ויהודים כאחד.  כל צד מטעמיו.  אבל העניין הוא שהתגובה מדגישה את החריגות שבכך.  לפעמים אני רוצה לומר: בבקשה תתייחסו לתוכן, למה שאמרתי או שאלתי.  אבל, התגובות משקפות חשדנות ודעות קדומות ולא נתן כנראה לעקוף אותן ללא היכרות.  כך קרה, שכמעט הפסקתי לדבר ערבית עם אנשים שאני לא מכירה.   מתישהו, כשעוד היו משיבונים חיצוניים למכשיר הטלפון, לפני התא הקולי, החלטתי שאקליט הודעה יוצאת בערבית בנוסף לעברית. זה מביא אותי לרכיב השני. מאז ועד היום אנשים מעירים לי על כך ושואלים אותי את אותה שאלה: "למה בערבית?" אני עונה "אם היתה לי הודעה באנגלית גם הייתם שואלים?" והתשובות הן רבות ומצערות. מישהו פעם ענה לי שאנגלית זאת שפה נורמלית.  יהודים שואלים אותי את השאלה המדהימה "למה את יודעת ערבית?”.  בתקופות שונות עניתי על כך באופנים שונים.  לפעמים באופן מסביר, לפעמים מצהיר על עמדה ולפעמים מהתל.  פעם החלתטי לענות שנמאס לי לענות על השאלה הזאת.

אבל אני לא מוותרת. זה הפך אצלי למין שיגעון לדבר.

היפסטרים בקהיר

הגזענות –

מה עוד לא נאמר על הגזענות? מה יש לי לחדש? נדמה לי, בבואי לכתוב, כאילו הכל כבר נאמר. אם אכתוב כאן רצף זיכרונות בהם שמעתי אנשים מתבטאים בגזענות נוראה ואני התכווצתי או הלכתי הביתה שותקת ומלאת צער, או לא שתקתי, ועימתתי את הדובר עם תוכן דבריו, נדמה שלא אחדש כלום לקוראת. כל מי שחיה כאן בערבית עוברת את זה יום יום. ההבדל הוא ששמי הוא רתם, כך שהדברים אינם מופנים אלי ישירות. אני רק מין "קהל" של האמירות האינסופיות האלה. ואני תמיד מתכווצת. גם כשאני עונה.

אני אומרת שהכל כבר נאמר והכל כבר נכתב. כמה שמעתי דורות של מורות יהודיות לערבית מתלוננות על מעמדה של השפה הערבית בבתי ספר. והתלמידים, בנים של חברות שלי, אומרים לי "איזה כיף לך, את מדברת ערבית. אותנו מלמדים כאילו זאת שפה מתה, רק דקדוק." אבל, ברגע שאני מנסה לדון אתם, בעיקר עם המורות, על ההקשר של התופעה, הן כאילו נסוגות מהדיון. הרי יש לכך הקשר. ערבית בישראל היא גם שפה רשמית וגם שפה של ה"אויבים", וגם, וזה אולי יותר מהכל, השפה שהממסד מנסה להעלים – להעלים מהנוף, להעלים מהזיכרון של המקום, להעלים מהמרחב הציבורי (חשבו למשל על שיר ערבי באירוויזיון – לא פופ מסחרי, שיר אמנותי) וגם, למה לא? להעלים מזיכרונם של אלה שבאו משם – יהודים ילידי ארצות ערביות, בניהם ובנותיהם. ועל זה הם כותבים יותר טוב ממני. אלמוג בהר, למשל, אנא מן אל-יהוד, איזה סיפור מהפנט. ודיקלה, על רצונה לשיר משירי אום כלת'ום ועל התדהמה וההסתייגות במשפחתה. אביה עבד ברהט ודיבר ערבית. היא לא כותבת מה עשה שם, אבל אפשר להבין שהתפרנס, כמו מזרחים אחרים בני דורו, מכך שידע ערבית, כאיש ממסד. אבל רצונה לשיר בערבית נתפס כמשהו מביך, לא טבעי, ובעיקר כמשהו שאינם יודעים איך לחיות אתו. והיא כותבת על זה נפלא בספר תהודות זהות. ובערבית בוודאי נכתבו טקסטים מקיפים על הנושא. אז מה בכל זאת אוכל לכתוב על הגזענות וההשתקה? אכתוב משהו שאקשור אותו למה ניתן לעשות.

אם לחשוב על הנושא כמקשה אחת (מקת'ה, מלה אהובה עלי במיוחד בערבית, אולי כי אני מדמיינת את יופיה של מקשת האבטיחים בלילה, כשהשומר ומשפחתו נחים בסוכה. אולי כי פעם שמעתי מבדואי אחד שהוא וחבריו זרעו מקת'ה במקום עבודתם ליד אילת וארנבות בר אכלו להם בלילה את כל האבטיחים, והתמונה הזאת, שדמיינתי אותה, נחרטה בזיכרון השפה שלי?)

הנושא כמקשה אחת מייאש מדי, מרפה ידיים. תמיד המחשבה, מאיפה להתחיל? איך לחבב שפה על אנשים שאינם מחבבים אותה? לא רק שאין להם תשוקה אליה, היא נשמעת להם זרה, מאיימת, לפעמים נלעגת. למרות שהיא, הערבית, קלה יחסית ללמידה לדוברי עברית.

בישראל יש סגרגציה מכוונת בין יהודים לערבים. אז איך לשבור את המעגל הסגור? מה קודם למה? האם על ידי פעולות משותפות א/נשים ילמדו את השפה? או שרק על ידי למידת השפה יהיו חיים משותפים?

כדי לקשור את הדברים למשהו שניתן לעשות, כדי לא להתייאש ולא לייאש אספר משהו מניסיוני בשנים האחרונות.

הייתי בכנס של תרפיסטיות באמנות והצגתי שם את עבודתי יחד עם שתי יהודיות שעובדות עם ערבים בפאנל "המגזר הערבי, או האוכלוסיה הערבית" או שם דומה.  הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים. היה נראה לי ששמתי על הבמה חלקים ממה שהן חוות ואולי עדיין לא אומרות. הדוברת הבאה התחילה לדבר. היא עובדת בבית חולים, במחלקה קשה, ושם יש דו קיום בין הילדים וההורים הערבים והיהודים. אני מתחילה לתסוס. נו באמת, אני אומרת לעצמי, צריך את החולי והפחד מהמוות כדי לחוש חמלה ושותפות גורל. איזה דו קיום. היא מראה תמונות מעבודות בהם הילדים ציירו בקבוצה. הם ציירו סירות קטנות וספינות. הם דומים, הילדים. ההתמודדויות שלהם דומות. הילדה היהודיה ציירה לסירה שלה דגל ישראל. הילדה הערביה עשתה דגל פלסטין לסירה שלה, אבל (הדוברת מתארת את התהליך של ההיסוס, בקשת אישור ואז מחיקה) היא מחקה אותו והוסיפה לעצמה דגל ישראל. עכשיו, לא רק אני מבעבעת. אני רואה בקהל את השלישייה מיפו מחפשת את עיני, ונראה לי שמבטן מתחנן שאתערב, שאגיד משהו, שלא אשתוק. אני מרגישה נורא כי אני שותקת. אבל אני מחליטה לכבד את הדוברת ולא להפריע באמצע.

הדוברת השלישית חוקרת תרפיה במוסיקה. הרקע שלה הוא של בית דתי אשכנזי והיא מעולם לא נחשפה למוסיקה ערבית לפני המחקר. המחקר שלה מרתק. היא חוקרת מוסיקאים יוצרים שחוזרים למוסיקה הקדומה של ילדותם, של הוריהם, ומכניסים אותה לעבודתם.  היא נפגשה עם מוסיקאים ערבים והם הכירו לה קלסיקה ערבית.  היא אומרת שעכשיו היא שומעת המון קלסיקה בערבית, אבל רק כשהמשפחה שלה יוצאת מבית. אני כמעט נופלת מהכסא. טוב, אהיה מוכרחה להגיב בדיון. זמנה  נגמר.

ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור. היא אומרת שרק היום, עכשיו, כששמעה אותי מדברת, תוך כדי שישבה וחיכתה לתורה לדבר, היא פתאום תפסה שהיא לא הכניסה לחומר שלה את הילדים הערבים בשמותיהם. משום מה היא "עברתה" אותם וקראה להם בשמות עבריים ולא חשבה על זה באופן מודע. זה עלה למודעותה עכשיו. היא תחשוב על זה והיא תתקן והיא מודה לי על כך. היא נרגשת מאד והיא מדברת בכנות. אני לא זוכרת מה אני אמרתי בסופו של דבר. הייתי מוצפת וטעונה. אני די בטוחה שהערתי משהו על הבעל והבן שצריכים לצאת כדי שאפשר יהיה לנגן את אום כלת'ום. אולי לא אמרתי. מה שאני זוכרת זה אותי יושבת שם, על הבמה הקטנה, ונעה, בשעה אחת קצרה ועמוסה, תנועה מייאוש לעבר תקווה. משהו בכל זאת קורה, כשמדברים.

התנועה הזאת, בין בני אדם, ביחסים, היא מה שאני חושבת שניתן כיחידים או יחידות לעשות – לעצור, להעיר, לנתח ולנסות לשנות.

היה לי שביל מיוחד בחיים. ואני לא יכולה לצפות שנשים אחרות ילכו באותו שביל. התחלתי ללמוד ערבית בגיל מאד צעיר, וקל ללמוד בצעירות. הכל יותר קל בצעירות. בין שנות העשרה לשנות השלושים בערך היה לי פרק חיים מאד אינטנסיבי, וזכיתי ללמוד המון בשנים האלה.  עשרים וכמה שנים ללמוד שפה זה המון. עבדתי בארגונים ערבים לשינוי חברתי. בנגב דיברו בניב בדואי דרומי ובירושלים דיברו ניב עירוני, מעט השפעה ירדנית ומושגים מיוחדים לעמיתותי מהגדה, שפת הנכבשות כיבוש צבאי, לרוע מזלן.

יום אחד, בישיבת צוות, הצטרכנו לבחור ציור אחד מתוך שלושה ציורים לספר ילדים. עיינתי בתורי בציורים ואמרתי על אחד מהם, עד היום אינני יודעת למה השתמשתי בביטוי, "הציור הזה הוא בינגו". השתררה דממה. אחרי דקה חברה מבית לחם אמרה "ככה החיילים אומרים כשהם מחפשים בלילה בתוך בתים ומוצאים מבוקש". וכמובן, אל תטעו לחשוב שהנגב דובר ניב אחד. מה שבחרתי לדבר מתוך הניבים הקיימים שם תמיד מיקם אותי במיקום מסוים. עשרים וכמה שנים, כבר קרוב לשלושים בעצם, למדתי ואני עדיין לומדת כל יום, וערבית היא שפה מתחדשת, כמו כל שפה חיה. אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד לחברותי היהודיות – לימדו כשאתן צעירות, כי אין ערך מעשי לאמירה כזאת.  אני כן יכולה להגיד שהערבית העשירה ומעשירה את חיי בצורה בלתי רגילה, שהתבנית הנפשית שקשורה לשפה הוסיפה ונתנה לי נקודות מבט מרתקות להסתכל מהן כמעט על כל עניין ועדיין יש לי עוד מה לחשוב ולהבין בנושא. עוד לא הכל הבנתי.