Posts Tagged ‘שנאה’

את מי אתם שונאים?

18 בפברואר 2010

האם ניתן להגדיר את המצב הגלובלי הנוכחי ככאוס? כנראה שכן. לפי הסוציולוג הידוע עמנואל וולרשטיין נדרשים לכך ארבעה תנאים, שכולם מתקיימים בשנהשנתיים האחרונות: התקשורת המיינסטרימית שוב ושוב מופתעת מהאירועים (בחירת סנטור שמרן במסצ'וסטס, הכמעטפשיטתרגל של יוון, פורטוגל ועוד מדינות באיחוד האירופי), הממסד הכלכלי והפוליטי משתמש במלים שעד לא מזמן היו בגדר טאבו (בוועידה האחרונה בדאבוס דובר על "אייציבות פוליטית" בארה"ב), התחזיות של מומחים בעיני עצמם בכלי התקשורת סותרות זו את זו ולרוב גם מפריכות את עצמן, ולבסוף – "אנשים פשוטים מפוחדים וכועסים ואינם יודעים מה לעשות".

כאוס הוא תמיד הזדמנות לשינוי פוליטי, לא (רק) כי המושכים בחוטים חלשים ופחות בטוחים בעצמם, אלא בעיקר כי הרבה אנשים (פשוטים או פחות פשוטים) מתקשים להעניק פשר – במסגרת השיח הקיים – לאירועים המתרגשים עליהם ולרגשות העזים המתעוררים. או אז נדרש סיפור אלטרנטיבי שימשמע את שברי המציאות ויתווה כיווני פעולה לעתיד.

וולרשטיין טוען שהן ניצחון אובמה והן ההישג הרפובליקאי במסצ'וסטס הם ביטוי לאותו הלך רוח כאוטי. אפשר להסביר את המעבר בין הניגודים הללו בכישלון של אובמה להביא שינוי של ממש בנתוני האבטלה באמריקה, אבל אני חושב שזה קורא להסבר עמוק יותר: הסיפור שאובמה והתקשורת הליברלית מציעים אינו מתחבר לפחדים של "האנשים הפשוטים", ולכן גם לא לתקוות.

סיפור יעיל במיוחד בהתמודדות עם הפחדים הוא כמובן הסיפור השמרני. דוגמא לכך ניתנה השבוע בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס, היורדת לעומקה של התופעה רבתהפנים המכונה "מסיבות התה" – התנועה ההמונית, הגראסרוטית, שהתעוררה החל מהאביב האחרון נגד אובמה. הכתבה כוללת, בין השאר, מונולוגים של "אנשים פשוטים", חלקם בקושי טרחו להצביע בעבר בבחירות, המספרים על תהליך הפוליטיזציה שעבר עליהם. הנה הסיפור איתו נפתחת הכתבה:

Pam Stout has not always lived in fear of her government. She remembers her years working in federal housing programs, watching government lift struggling families with job training and education. She beams at the memory of helping a Vietnamese woman get into junior college.

But all that was before the Great Recession and the bank bailouts, before Barack Obama took the White House by promising sweeping change on multiple fronts, before her son lost his job and his house. Mrs. Stout said she awoke to see Washington as a threat, a place where crisis is manipulated — even manufactured — by both parties to grab power.

She was happily retired, and had never been active politically. But last April, she went to her first Tea Party rally, then to a meeting of the Sandpoint Tea Party Patriots. She did not know a soul, yet when they began electing board members, she stood up, swallowed hard, and nominated herself for president. “I was like, ‘Did I really just do that?’” she recalled.

סטאוט, תושבת סנדפוינט אוהיו – ואיתה עוד רבבות ברחבי ארה"ב – נפגשים בחודשים האחרונים ב"מסיבות צפייה" בתכניתו של גלן בק, הלהיט הארכישמרני (והביזארי למדי) של רשת פוקס, ובקבוצות קריאה ודיון בחוקה האמריקאית או בספריה של איין רנד (שבין מעריציה, כך למדתי לאחרונה, גם נגיד הפדרל ריזרב לשעבר, אלן גרינספן). ממה הם פוחדים, את מי הם שונאים? לא רק את הממסד הפוליטי בוושינגטון אלא גם מהגרים, הומואים וליברלים עגולי משקפיים. קשה יותר להבין את מי הם אוהבים בדיוק, או איך הכאוס הנוכחי אמור להיפתר.

שנאה וסימון שעירים לעזאזל הם מנגנון פוליטי ידוע לשמצה – ובצדק. עם זאת, אמר כבר ניטשה (המסתמן כפילוסוף החביב על עורכי "ארץ האמורי"), כי התעלמות משנאה היא הכחשה של המצב הקיומיפוליטי, כזו שעלולה להוליד בשלב כזה או אחר התפרצויות הרסניות של אלימות. "מה ארסי, ערמומי, מרושע נעשה כל מי שמלחמתו הממושכת אינה ניתנת להיערך באלימות גלויה", כותב ניטשה (מעבר לטוב ולרוע, סעיף 25), ורומז לכך שביטוי האלימות אינו מקבע את השנאה אלא דווקא מעבד ומשכך אותה (ואילו איביטויה רק מעבה את השנאה, הופך אותה לטינה). ייתכן שהשנאה המפורשת והפתטית משהו של סטאוט וחבריה, עדיפה על הסובלנות המדחיקה של שכבות החושבות עצמן כתרבותיות יותר, אלה שאוהבים הומואים עד שזה מגיע לגן הציבורי שליד הבית.

בעבר ידע השמאל לסמן אויבים ולא רק אוהבים. הסימון הוולגרי משהו של הבורגנות כאחראית לכל חוליי העולם הזה היה אמנם שטחי וחד מימדי אך אפקטיבי מבחינה פוליטית. גם הסימון של ג'ורג' בוש כאנטי כריסטוס של תחילת המאה ה-21 היה יעיל למדי, ואחראי במידה רבה לעלייתו של אובמה. עם זאת, רק עלה אובמה לשלטון (וכבר לפני כן) והרטוריקה העויינת התחלפה בדיבורים על "הכלה" ו"אחדות". בכך ענה אובמה על הסטריאוטיפ המוכר של השמאלן כהומאניסט יפה נפש. גם כשמגישים ליברלים בטלוויזיה האמריקאית מבקרים את יריביהם בימין (למשל רייצ'ל מדואו המשועשעת מדי), זה תמיד מלווה בחצי חיוך אירוני, מזלזל משהו, רחוק מהשנאה הלוהבת, הלאמתנצלת, של גלן בק או ראש לימבו.

הגיע הזמן, איפוא, שנמצא לנו מושא שנאה, או יותר נכון – נביט פנימה ונגלה את מי אנחנו שונאים במסתרים. זה חיוני במלחמה מול השנאות של גלן בק וחבריו (או של ליברמן וברק) על הפחדים של האנשים הפשוטים, מה גם שהשמאל – בניגוד לליברמן – גם יכול להציע תקווה. הרי הפחדים של פם סטאוט מאוהיו היו שם לפני שהימין השמרני הציע להם אובייקט ברור, וגם אם השנאה היא נתון קבוע, העובדה שהיא מכוונת דווקא כלפי מהגרים היא ודאי לא קבועה בעבור סטאוט, שעבדה עמם בעבר. אם נציע לה אובייקט שנאה אחר, אולי הכאוס יעבוד, לשם שינוי, לטובת השמאל.

זה נכון שכל שנאה יוקדת תהיה שטחית וחלקית וככזו שקרית, אבל ספק אם הפוליטיקה היא המגרש של האמת בטהרתה. כבר אמר אותו ניטשה, כמה שורות לפני הציטוט הקודם: בעומדכם בקְרב אל מול פני סכנות, חירופים, החְשדות, נידויים, מול תוצאות חמורות עוד יותר של השנאה – זה מטמטם, מבהם, מגשם אתכם, אם אתם נאלצים להתבצר כחֵיל מגן של האמת עלי אדמות, כאילו היתה היא, 'האמת', כה תמימה ועלובה שזקוקה היא למגינים!”