חרדת השמרנות

יריב מוהר

השמרנים מפחדים, באמת מפחדים – סובלים מחרדה. זו לא רק מניפולציה לצרכים פוליטיים, נדמה שמדובר במשהו עמוק משנוח לנו לראות. חרדת השמרנים נפוצה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, ולאחרונה נדמה לי שמשהו גורם להם להיערך לקרב חיים – מול סכנה קיומית – בשל מגמות ההתפוררות של החברות שהם חלק מהן.

אפילו אויב חיצוני לא מצליח לנטרל את חרדת השמרנות. להפך, בעיניים שמרניות האיסלאם הראדיקלי המגובש והמלוכד רק מדגיש את חולשת המערב הדקדנטי. ואם חושבים, למשל, על ההתמודדות עם גלי הפליטים האפריקאים השוטפים את ישראל בעידן הגלובלי, ברור – כפי שנראה בהמשך – שקשה להפריד בין חרדה מערעור המבנה החברתי לבין גזענות גרידא. האויב איננו "האחר", אלא האחרות של החברה בכללותה, האנומיה המכרסמת בה.

הכוונה של מאמר זה רחוקה מרדוקציה פסיכולוגית או הסברים רגשיים גרידא: השמרנות הפוליטית תיתפש פה כצורת מחשבה אחרת על ניהול הסיכונים שלנו כחברה. בשמאל הראדיקלי רואים יחסי כוח, דיכוי ואף פאשיזם כמעט בכל מקום, ולדידם זו מערכת הסיכונים שיש להתמודד עמה. השמרנים, לעומת זאת, מזהים את התפוררות המבנה החברתי – והמשמעת הדרושה להישרדות – בדברים תמימים למדי, החל מתרבות האספרסו ועד קונצרט של הביטלס שחייב להתבטל. זו מערכת הסיכונים מבחינתם, והיא אינה נובעת מרשעות.

שתי תצורות ניהול הסיכונים – זו השמרנית וזו השמאלנית – מציעות להתמקד בסכנות קריטיות שאין להקל בהן ראש – טוטאליטריות סמכותנית ומנגד התפוררות דקדנטית של החברה. ומכיוון שקשה להכריע מתי סיכון מסוג אחד ממשי ובוער יותר מהסיכון ההופכי לו, הבחירה במודל סיכונים אחד ולא בשני היא פחות עניין של הערכה מחושבת וקרה, ויותר בגדר הכרעה פוליטית, מוסרית וסגנונית.

בישראל האצבע של שמרני הימין מופנית כלפי השמאל הראדיקלי או הפוסט–ציונות כסכנה לחברה. אבל איך אפשר להסביר את גודל החרדה לנוכח העובדה שהאויב הנורא – הגרעין הקשה של השמאל – כל כך קטן וחלש ושהימין שולט במוקדי הכוח? תשובה מפתה היא כי מה שבאמת מפחיד את השמרנים הוא התערערות הלכידות הלאומית, מבנה התא המשפחתי, תפקידי המגדר, יסודות השיטה הכלכלית והסדר החברתי בכלל. ומדעני חברה רבים מזהים את הגורם העיקרי לתופעות אלו עם הקפיטליזם הגלובלי ותרבות הצריכה, לא עם תומכי חד"ש. אך נגד הקפיטליזם הגלובלי קשה לשמרנים לצאת ישירות -השמרנות הכלכלית של רבים מהם חתרה תחת שמרנותם החברתית וחברה לליברלים בתידלוק כוחו של השוק החופשי.

אולם אם הקפיטליזם הגלובלי, על האפקט הפוסט–קהילתני שלו, הוא אכן מקור החרדה של השמרנים, הרי יש בכך פתח לשיתופי פעולה בלתי צפויים. זה מאפשר להבין את החרדה השמרנית לא רק במונחים של הסתגרות, גזענות לשמה, כוחנות או מיליטריזם, אלא כחשש לגיטימי ממחיקת אורח החיים.

כתבתי בעבר כי אידיאולוגיה או מדיניות שאינן רגישות לקבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלות לא רק מבעיית "שיווק", אלא מבעיית הוגנות וצדק. חוסר יכולת להפגין רגישות לאחר הפוליטי, כמו השמרנים, הוא לא מופע של צדק חברתי. ופה בא האתגר הגדול: להיות הוגנים כלפי שמרני הימין זה אומר לשקלל את החרדות שלהם, הרגישויות שלהם ואפילו את היגיון ניהול הסיכונים שלהם במחשבה הפוליטית שלנו (כמובן, כל עוד זה לא הופך לחוסר רגישות כלפי צד שלישי – למשל הפלסטינים). אבל היות שהשמרנות הימנית מאיימת על רבים – ואני בתוכם – זו תביעה קשה לעיכול.

 עד כה נדמה שמדובר בשתי גישות מושרשות ובינאריות שלא ניתן לגשר ביניהן. אבל רוב בני האדם במיינסטרים הפוליטי נעים ונדים על ציר השמרנות–פרוגרסיביות בהתאם לנסיבות. בזמן של חוסר ביטחון ותנודות, הם ידרשו מנהיג קשוח שייגן עלינו כחברה. לכן בנסיבות רבות חרדת השמרנות היא לא רק חרדת השמרנים, אלא חרדת המיינסטרים. לכן התמודדות איתה היא חיונית לרלוונטיות הפוליטית של הפרויקט הפרוגרסיבי – במיוחד בעת הזו של אי–שקט גלובלי.

הגדר והפליטים: הפוליטיקה של הקווים האדומים

והנה אפשרות לרכך את חרדת השמרנות: חיזוק הוודאות ביחס לתוצאה הסופית של מהלכים פרוגרסיביים הנתפשים כמערערים מבחינה חברתית. הרטוריקה המלווה מהלכים כאלה צריכה להדגיש לא רק את התמות הפרוגרסיביות הקלאסיות של "חירות, שוויון ואחווה", אלא גם את השליטה בתוצאה הסופית. המקרה הבא יבהיר זאת.

ארגוני זכויות הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, רובם ככולם, התנגדו דה–פאקטו לייבוא של עובדים זרים נוספים וגם דרשו מהממשלה מדיניות הגירה מסודרת שתתווה כמה פליטים אפריקאים אנו מוכנים לקלוט כמדינה מערבית. לאור זאת, ארגוני זכויות הפליטים היו יכולים להכריז בפני הציבור: גם אם אתם מודאגים משינוי המרקם החברתי וקריסתו, אל תחששו, אנו בעד קווים אדומים למהלכי ההגירה והפליטות העוברים על ישראל. אבל בפועל, זה לא מה שהודגש ונוסח בתקשורת. ואכן, קשה לומר שעמדת הארגונים הצליחה להרגיע, ולו במקצת, את חרדת השמרנות בנוגע לפליטים ומהגרי העבודה. הרטוריקה התמקדה בגינוי אטימות ליבו של הממסד הישראלי כלפי הפליטים, כאילו שגינוי זה ישכנע את המיינסטרים לפתוח את הלב ואת הגבול בפניהם.

כשדיברתי עם משפחתי השמרנית–ימנית על פליטים ומהגרי עבודה הם הביעו חששות עמוקים מאוד מתהליכים אלו שמבחינתם אין לנו שליטה עליהם. זו בהחלט היתה חרדה. כשסיפרתי על חרדות אלו לפעילי זכויות מהגרים ופליטים הם הגיבו בביטול: לדידם האימה מופרכת, רחוקה מלהיות מעוגנת במציאות, וברור שמה שבאמת מדאיג את השמרנים זו גזענות נגד כהי עור – ולא החשש מטלטול המבנה החברתי וממשבר נורמות וזהות ("אנומיה"). בתגובה, טענתי כי גם אם מעורב כאן בוודאי מימד גזעני לא מבוטל, עדיין ייתכן שאנשים יהיו חרדים משינוי מהיר ובלתי מבוקר במרקם החברתי. הרי זה קרה סביב כל גל "עלייה" מאסיבי לישראל, אפילו כשרוסים בהירי עור "הציפו" אותנו.

זה לא שכנע את פעילי זכויות המהגרים שדיברתי איתם. הם יכלו להבין את חרדת השמרנות רק או בעיקר כגזענות נחבאת – שלא ניתן כמובן לגלות כלפיה כל אמפתיה. וכשהצעתי לארגון זכויות פליטים קמפיין שיטפל בחרדות הללו, התגובות היו מסויגות (גילוי נאות, גם אם מובן מאליו: לא נבחרתי לניהול הקמפיין). אני לא חושב שהתגובות נבעו מאטימות או גאוותנות; אני מאמין שלפי מודל ניהול הסיכונים של אנשי זכויות הפליטים ברור שהאיום האמיתי הוא קהות מוסרית. לכן זה נראה להם אידיוטי להדגיש דווקא את תמיכתם במדיניות הגירה שתשלוט במספר הפליטים. הם לא העלו על הדעת כי דווקא הדגשת הוודאות לגבי התוצאה הסופית של המהלך, תאפשר לגייס הלך רוח ציבורי אמפתי יותר כלפי הפליטים.

חזרתי למשפחתי השמרנית ושאלתי: אם היו אומרים לכם שבכוונת הממשלה לקלוט ולסייע למספר מוגדר של פליטים ובמקביל להקים גדר, האם הייתם מסכימים לכך. הם מיהרו להסכים. המחשבה על גדר ומכסות הגירה שירחיקו פליטי רצח-עם מזעזעת פרוגרסיבים; היעדרה של הגדר מחריד שמרנים; ובינתיים הוחזרו למצרים ב"החזרה חמה" מאות בני אדם ממשיים – אפריקאים שעלולים לחזור אל התופת.

אולי עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות: האם יש היגיון תהליכי המחייב את שלב הגדר והגבולות, וזאת כדי להפחית את האימה ממה שבצד השני? האם קווים אדומים קשוחים יפגעו בכוח השכנוע של הפוליטיקה הפרוגרסיבית או שמא דווקא יעניקו לה דחיפה בעת שהיא מאבדת את המיינסטרים?

ולסיום: איפה הצדק החברתי בהתעקשות על מודל ניהול סיכונים פרוגרסיבי–טהרני, ללא הכרה בחרדות מסוג אחר המאפיינות קבוצות רבות באוכלוסייה? והאם ההתעקשות אינה מסכנת את כל הפרויקט הפרוגרסיבי?

אם רוצים לחזור אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית וכמקור לצדק חברתי, נדמה שאין ברירה אלא להבין גם את הטיפוס הפוליטי השמרני – הבנה ביקורתית, אבל כנה.

חילופי העונות / התנצלות / שובו של הסוריאליסט

1.

מה אפשר להגיד על מלחמת עזה השלישית, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה השנייה? מה אפשר להגיד על מלחמת עזה 2.5, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה 1.3, ושאי אפשר יהיה להגיד על מלחמת עזה 5.1? אנחנו רוצים להאמין שכל מלחמה כזאת לפחות מקרבת את הקץ. אבל בכלל לא ברור אם זה נכון. לא בכדי, נשלח סטנלי פישר לסין: גאוני הפיננסים של ישראל שכללו לכדי אמנות את היכולת לגייס עוד קצת קרדיט, כדי שיוכלו לחזור שוב ושוב על ההפרעה הטורדנית האלימה שלהם. הנה, החזרה בתשובה של גולדסטון סיפקה לצבא קרדיט לעוד מלחמה וחצי. כלומר, לא מלחמה אחת, אלא קצת יותר – שולי הרווח שהם אמנותו של הקפיטליסט המוצלח.

וגם אם הסיבוב האחרון קרה אחרי המהפכה במצרים ולפני המהפכה בסוריה, הוא נראה בדיוק כמו הסיבוב הקודם והסיבוב שלפניו. מספיק לשבת בארכיון ולפתוח עיתונים מלפני עשור, שני עשורים או שלושה כדי להגיע למסקנה העגומה: אם יש הישג מטאפיסי אחד לציונות, הרי הוא הפרכתה של הקביעה העתיקה על פיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

האם משהו באמת ישתנה, או שהכול יישאר אותו דבר? עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו: עונה חדשה של כוכב נולד, עונה חדשה של האח הגדול, עונה חדשה של הישרדות, עוד עונה חדשה של כוכב נולד. נזכרתי אתמול בשיחה שהייתה לי עם אותו ריאקציונר שהזכרתי בתחילת הפוסט הקודם. זה היה ב-2004. המשבר הכלכלי של תחילת העשור כבר נגמר, והריאקציונר ממש אהב את כוכב נולד. כשהתחילה העונה השנייה, עלה חשש שההתלהבות פוחתת והרייטינג נופל, אבל בזכות הראל סקעת הוא התאושש במהרה. ישבנו במשרד, והוא קרא את נתוני הרייטינג, חיכך ידיים ואמר בסיפוק: "עכשיו אפשר לומר בוודאות שיהיו לפחות עוד עשר עונות של כוכב נולד". כיוון שהייתי אז מרכסיסט יותר טוב מאשר היום, חרחרתי בזלזול. "הטעות הכי גדולה שלך היא המחשבה שהכול יישאר אותו דבר", אמרתי לו. "היציבות שאתה חי בה היא מדומה. אתה מדבר על עשר עונות של כוכב נולד? חכה שנתיים, ותראה שהכול במקום הזה יהיה שונה, שונה לגמרי, עד כדי כך שאתה בכלל לא תזכור מה זה כוכב נולד". הוא הביט בי בבעתה.
והנה, העונה התשיעית של כוכב נולד כבר התחילה. האם תהיה עונה עשירית? אני חושש שכן. קל יותר לדמיין את סופה של מדינת ישראל מאשר את סופו של כוכב נולד.

2.

בעקבות המהומה שהיתה כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני מרגיש צורך להסביר משהו. כשכותבים פוסט כל שבוע, הכתיבה הופכת לסוג של מדיטציה. יש בעלי בלוגים שתוקפים בכל פוסט שוב ושוב את נתניהו או את ליברמן. לי זה נראה קצת חסר טעם. יותר מכך: זה נראה לי כמו כניעה לדינמיקה הכללית של כפיית החזרה שתיארתי קודם. על קירות הסורבון ב-68' נמרחה הכתובת: "השעמום הוא קונטר-רבולוציונרי".

אחת הדרכים שבה אנחנו מנסים כאן לא לחזור על עצמנו, היא להכניס לדיון עוד ועוד תכנים, במאמץ לתחח אותו, או להזרים אליו קצת חמצן. הואשמנו ב"עידוד לפאסיוויות". זאת נראית לי האשמה מוזרה בהתחשב בכך שבמדור "נתזים", למשל, אנחנו מנסים לקושש מתוך מאות אלפי ידיעות שמתפרסמות ברחבי העולם מדי שבוע כמה ידיעות אופטימיות ממקומות אחרים שמספקות השראה פוליטית, ואולי גם עידוד. אגב, אנחנו עושים את זה באופן די אקטיווי.

דרך נוספת לשמר את התנועה המחשבתית היא לערער שוב ושוב על הנחות היסוד. אבל כשפועלים ככה, מגיעים לפעמים למקומות שלא צפית מראש. וכך, יש אנשים שאהבו את ההתקפה את הסטרייטים, אבל לא אהבו את ההתקפה על ההומואים. יש כאלה שהזדהו עם המלחמה נגד מחזירי המנות, אבל לא הזדהו עם המלחמה נגד רביב דרוקר. או שהזדהו עם הביקורת על המחנה הציוני, אבל לא עם הביקורת על המחנה הלא-ציוני.

אבל לא נורא. עם פוסטים באינטרנט אפילו לא עוטפים דגים בשוק. אין ברירה אלא להמשיך הלאה. כמאמר השיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע ליום הזוהר".

מקס ארנסט, כל העיר

 

3.

כיוון שרבים מקוראי הבלוג הזה נמצאים מעבר לים, אני חושש שחלקם לא שמעו על ה"האו", היבבה החדשה של הדור הבא. אני מפנה אליו גם כאן כשירות לציבור. ה"האו" עצמו נפתח בנימה די סוריאליסטית, עם שורה כמו "צבים מוטנטיים שהוכנסו למיקרוגל של הקיום, הפוכים על גבם, ברגלים מפרפרות, מתפגרים משיעמום ברחובות חד סטריים". אחר כך הוא הולך לכיוונים אחרים. אבל עכשיו, בבלוג "שתף", העלו אבנר עמית וגבריאל בורדון תרגום לחמישה קצרצרים מתוך 'השדות המגנטיים' של אנדרה ברטון ופיליפ סופו.
בקיצור, מתברר שהסוריאליזם הגיע לתל אביב. אמנם, באיחור של כמעט מאה שנה, אבל בהתחשב בכך שממילא הכול מחזורי, הרבה יותר מעניין להיתקע בטרנד של ראשית המאה הקודמת מאשר בטרנד של הקיץ הקרוב.
שמחתי, גם כי בדיוק התעסקתי בנושא, לצורך משהו שיתפרסם בקרוב, ושעוסק בין השאר ביחסיהם של הסוריאליסטים עם המהפכה. זאת פרשה די מעניינת, שמטבע הדברים גם נכתב עליה לא מעט. אבל נראה לי שאפשר גם לחשוב דרכה על שאלות שעלו כאן לאחרונה.
ב-1925, כמה שנים אחרי "השדות המגנטיים", פירסמו המשוררים הסוריאליסטים הצהרה מיליטנטית בשם "הסוריאליזם בשירות המהפכה". היא כוללת שורות כמו "אנו נחושים לחולל מהפכה"; "החברה תיתקל בנו בכל אחד מצומתי המחשבה שלה", ולבסוף:

הסוריאליזם אינו צורה שירית.
הוא זעקת הרוח השבה אל עצמה ודעתה נחושה לשבור את אזיקיה.
ואם יהא צורך, בפטישים ממשיים!

(תרגום: הלית ישורון, בתוך האנתולוגיה השימושית "דאדא וסוריאליזם בצרפת)

קשה להגיד שמישהו נבהל מהאיום. קריאת הקרב ההיסטרית של קבוצת המשוררים מתוארת לרוב כסוג של "העכבר ששאג". ז'אן פול סארטר כתב על כך ב-1948 את הדברים הבאים, שאצטט בהרחבה מסוימת –

…הסוריאליזם מכריז על עצמו כמהפכן ומושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית. זו הפעם הראשונה מאז הרסטורציה שאסכולה ספרותית מזדהה במפורש עם תנועה מהפכנית מאורגנת. הסיבות לכך ברורות: סופרים אלה, שהם גם אנשים צעירים, רוצים בעיקר לאיין את משפחתם – את הדוד הגנרל, את בן-הדוד הכומר –  כפי שבודלר, ב-1848, ראה במהפכת פברואר את ההזדמנות להעלות באש את ביתו של הגנרל אופיק [אביו החורג – ע"א]…  ומלבד זאת, הם מתמרדים כנגד האילוצים החיצוניים: המלחמה שזה אך הסתיימה, המלחמה על הצנזורה שלה, השירות הצבאי, המיסים, בתי הדין הצבאיים, שטיפת המוח; הם כולם אנטי-דתיים… וסולדים ברוחב לב מן הקולוניאליזם ומלחמת מרוקו. שאט נפש זה, שנאה זו, עשויים להתבטא במופשט, בתפישה של השלילה היסודית, שמני-וביה – ובלי שיהיה צורך להעמיד זאת כמטרה בפני עצמה – תגרור את שלילת המעמד הבורגני… אלא שזה גם הביטוי המותיר את העולם לחלוטין כמות שהוא. הם אמנם מצרפים לזה כמה מעשי אלימות פה ושם, אולם הפגנות לא סדירות אלה מצליחות לכל היותר לעורר שערורייה… התוצאה היא איפה שהם מייחלים כי יימצאו לצדם אחרים שיטלו על עצמם לבצע בכוח הזרוע את ההרס המוחשי, בעוד הם מייחדים עצמם לניסיונות הרוחניים… החורבן המוחלט שהוא [הסוריאליסט] חולם עליו איננו מזיק לאיש, דווקא משום שהוא שלם.
(תרגום: אליה גילדין, שם)

הסוריאליסט התל אביבי אפילו לא נלחם בדודו הגנרל. במקרים מסוימים, הוא בעצמו היה קצין עד לא מזמן. על כל זה כבר נכתב כאן הרבה. אבל ככל שהאבחנה הזאת מדויקת, ונכונה גם לתקופות ולמקומות אחרים, אני מוצא את עצמי מזדהה כרגע יותר עם הסוריאליסטים, "האינטלקטואלים הבורגנים" לפי סארטר, מאשר עם העמדה שלו עצמו. נראה לי שבחשבון ההיסטורי, המפעל הפוליטי של סארטר לא הגיע הרבה יותר רחוק מהמפעל של הסוריאליסטים.

כלומר, אם הסוריאליסט שלנו יושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית, וגם יתאפק לפחות שנתיים (ליותר מזה קשה לצפות) מתחילת פעילותו הסוריאליסטית ועד שייקטף על ידי איזשהו משרד פרסום – אז יופי, גם אם העולם יוותר לחלוטין כמות שהוא. כפי שכתב הוגה מפורסם אחר שאני נבוך להזכיר את שמו, אם יש לסוריאליסט תכונה חשובה אחת, הרי זה הפסימיזם. "ופירושו של דבר: פסימיזם לכל אורך הקו".

אם כבר, מה שהייתי מצפה מהסוריאליסט, במובנו הרחב של הביטוי, זה שיהיה קצת נגד תל אביב, ולא רק בעדה. אה, כן, ולא בגלל שברלין יותר טובה. כי כמו שברלין היא יותר מכל דבר אחר המקום שבו יושב שר האוצר של גרמניה, כך תל אביב היא לא רק בירת התרבות, מקדש הפתיחוּת ומעוז החופש. היא לא רק העיר שבה דגלי הגאווה מתנופפים ברחוב הראשי והשירה מודפסת על תחנות האוטובוס (אגב, המיזם הזה הספיק להידרדר במהירות: כרגע מה שמודפס על התחנות הוא שורות הפתיחה של עוץ לי גוץ לי).

אין מה להיות מאוהב כל כך בתל אביב, כי יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המקום שבו יושב הרמטכ"ל. אגב, האיראנים מזכירים את זה שוב ושוב, ובנקודה הזאת הם לגמרי צודקים.

 

יואש פלדש, דיוקן דניאל ק.

אז מה בעצם יותר גרוע?

רום לבקוביץ

כשהחלטתי להעביר את מושבי באופן זמני לממלכה הבריטית, הזהירו אותי חבריי מפני תסמונת מסתורית שתוקפת שמאלנים יורדים: היעדר האוריינטציה, הריחוק מהבית, והקור האירופאי, הן המנטלי והן הפיזי, עושים נפשות בהכרתו של אחד כמוני, ועלולים לעורר תסמינים מפחידים כמו אידאליזציה אינפטילית של המקום ממנו אני בא. הו לא, אמרתי ביני לבין עצמי, לא אחד כמוני יפול לבור כל כך צפוי ומטופש. הרי בכל זאת, ישראל רק הופכת למקום יותר ויותר בלתי נסבל מיום ליום, ובריטניה היא הרי לא איי טרובריאנד, אין סיבה לשוק תרבותי. בטח לא לאחד כמוני, שמדקלם בעל פה כל פרק של "נשות הכדורגלנים".

עד שזה הכה בי. ככה ביום בהיר, בלי תכנון מוקדם, כשאלפי סטודנטים לונדונים מסתערים על מטה המפלגה השמרנית בלונדון במחאה על כוונת ההממשלה להעלות את הרף המקסימלי של שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה. כמה מחברי לספסל הלימודים, חזרו מההפגנה באיזה אובר דוז של אופוריה, ובלי להתבלבל תקפו אותי על השאננות והפסיביות הפוליטית שלי. פסיביות פוליטית? אני? כאילו, הלו? דונט יו נואו וור איי קום פרום? וואט דו יו נואו? יו דונט נו שיט אבאוט פוליטיקס!

 

מבחוץ התמונות של רעולי הפנים הפנים עולים על בריקדות ודאי מחממות את הלב לאלה שבינינו המתרפקים על הימים היפים של פריז 68'. אבל מי שנמצא כאן מבין ממש מהר שמדובר בפרפורמנס. תחבולה ריקה מתוכן שהאפקט היחיד שלה נובע מציטוט האסתטיקה של המרידות ההן. אין כמעט שיח פוליטי בעולם היום שהוא כה אנטי מהפכני כמו זה בבריטניה של קואליציית השמרנים-ליברלים. אף מפלגה דומיננטית לא מערערת על התפיסה המנרמלת והא-היסטורית של כלכלת השוק החופשי. נכון, נותרו פה עוד כמה נכסי רווחה די מרשימים, והאיגודים המקצועיים פה יודעים את העבודה, אבל הדיבור הפוליטי תמיד מתנרמל ימינה במדינה שמעמידה במרכז הגדרות חלולות מתוכן כמו "פרגמטיות", "שקילות" ו"הגינות".

וזה משאיר את הדיון הפוליטי להתנהל סביב רשימות מכולת, ולא אידיאולוגיה: יותר או פחות מכסות של מהגרים? לצאת מאפגניסטן עכשיו או עוד שנתיים?  לקצץ בתחבורה או ברווחה? לא מפתיע, אם כן, שתגובת התאחדות הסטודנטים כלפי חבריה הסוררים הלכה ככה: "אלה שהגיעו להפגנה כדי לגרום לצרות צריכים להתבייש בעצמם". וזה באמת אומר הכל. אקטיביזם זה צרות. זה לא מנומס. אנחנו אולי לא מסכימים עם האנשים ש"למעלה", אבל הם אנשים הגונים שצריכים לדבר אליהם יפה. אף אחד לא לוקח כאן את ההפגנות האלה ברצינות, אפילו לא המפגינים עצמם- אי הנחת שהן מעוררות שאוב משיח הנימוסים והליכות, כי זה גם האפקט האמיתי שאליו הן שואפות- לצעוק דברים גסים בכיכר העיר כדי להביך את אמא ואבא, לא לשנות את כללי המשחק.

חבריי הבריטים כבר התחילו להתעייף מהישראלי משבית השמחות, ובאמת שהייתי צריך לעצור אז. אבל אז תקפה אותי המחלה המסתורית. כי באמת, באותו הרגע, נשבע לכם, ישראל נראתה לי פתאום כמופת של הגיון ובהירות פוליטית. כי הדיבור הפוליטי בישראל הוא הרבה דברים, אבל בטח שלא מנומס, פרגמטי או הגון. הוא געזני, מפולג, מעליב, בוטה ובמידת מה גם ישר מהבחינה הזאת. אני לא השמאלני הראשון שסולד מליברמן אבל מעריך את השפה הפוליטית שלו, שמתכוונת למה שהיא אומרת.

יש שיגידו שליברמן לא מייצג כלום, ומספיק לקחת את הדוגמא של נתניהו, ה"שקרן". אלא שהוא לא באמת כזה. שלא כמו דיוויד קמרון, כשנתניהו אומר שפניו לשלום, אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מתבלבל לרגע לחשוב שהוא מתכוון למה שהוא אומר. וזו עוד תכונה חשובה של הישראלים: אנחנו יודעים שכל הזמן משקרים לנו. לרב אנחנו לא יודעים להצביע על השקרן האמיתי, או שאנחנו יודעים אבל רגילים שמשקרים לנו ולא מתרגשים. ובכל זאת,  המחשבה שמשהו שם למעלה משקר לנו לא מרעידה את אמות הסיפין, היא די אקסיומטית. וככה – אני מסביר לידידיי המקומיים, משוחררים מעולה של הפרגמטיות הפוליטית – ניתן למצוא בישראל שיירים של שיחים מהפכניים, ובתמורה, ברור פחות או יותר מול מי יש לך עסק. כי הגזענות הגלויה, המשיחיות הפונדמנטליסטית, הדורסנות הניאו-ליברלית- כל אלה מאפשרים לשמאל רדיקלי באמת, גם אם הוא צמוק ורופס, להתקיים. אני מעדיף עשרות מונים להיות שמאלן "בוגד" בישראל, מאשר שמאלן לא "מנומס" באנגליה.  סובייקט פוליטי "מאיים" ולא פוסטר פוליטי "מכוער".

יממה שלמה הסתובבתי כאחוז קדחת, עד שהכרתי חזרה לעצמה. הנוגדן הגיע מכיוון מפתיע- ניוזלטר של "מרצ" שנחת בחשבון המייל שלי. תוך שנייה חטפתי תג'ננה, וכמו הקצתי מחלום. או אז נזכרתי כמה השמאל הציוני בישראל (עד כמה שההגדרה הזאת אומרת משהו) הוא במקרה הטוב סכיזופרני, או אולי פשוט לא שמאל בכלל.

בסדרת הדיווחים על פעילות המפלגה בכנסת, הכותרת הראשונה עסקה בדו"ח העוני, שבעקבותיו תקף ג'ומס בחריפות את הממשלה. אני מודה ומתוודה- לא טרחתי אפילו לעלעל בדו"ח העוני החדש או בדיווח עיתונאי עליו לפני שכתבתי את הפוסט הזה. וכי אילו גילויים מרעישים יכולים להיות שם? כל שנה אותו סיפור. הנה, בלי לקרוא, אמנה את עיקרי דו"ח העוני 2010: יש השנה יותר עניים מפעם, רובם ילדים. כל אדם שלישי בערך בישראל הוא "עני" והשכבות המוחלשות והעניות ביותר בישראל הן הפלסטינים והחרדים. אם טעיתי, כולנו נצא מורווחים.

חבר הכנסת ג'ומס הוא לא בטלן כמוני. מתוקף תפקידו הוא בחור רציני, ואני סבור ובטוח שהוא קרא את הדו"ח כמו שהוא הצהיר. ועל מה יצא קצפו של הח"כ? על כך שמדינה שחברה בOECD ומדורגת 15 בעולם ברמת איכות החיים של תושביה, היא בעצם מדינת עולם שלישי שאוכלוסיות מוגדרות מבחינה לאומית או אידאולוגית חיות ברעב? ממש. מה שקומם אותו קודם כל הוא ש"העוני אינו גזירת גורל אלא פרי באושים צפוי של מדיניות מכוונת ומתמשכת, המאדירה את ההון המופלג ומרוששת בהתמדה את מעמדות הביניים העובדים".

כלומר, אם תרשו לי לעשות קצת סדר בדברים, מה שג'ומס רוצה לומר הוא שהעוני הוא אינו גזירת גורל למעמד הביניים "העובד", יען קהל מצביעי מרצ. הם לא אמורים להיות עניים.על ידי ההסמכה של "מעמדות הביניים העובדים" אנו מבינים שהעוני של הפלסטינים והחרדים, בעל הממדים המזוויעים באמת, אף הוא אינו גזרת גורל, אלא פשוט פועל יוצא של מוסר עבודה קלוקל. הקורבן האמיתי של דו"ח העוני, אליבא דג'ומס, הוא מעמד הביניים הלבן, שסובל גם מה"הון המופלג" שלא מגיע לידיו, וגם מהעניים הכרונים שמושכים אותו למטה.

נשמע כמו ניתוח פופוליסטי? עברו לידיעה הבאה על "סטירת הלחי למגזר החילוני" ו"נדבך נוסף להרס החינוך הממלכתי בישראל". אלה נובעים, מספרים לנו במרצ, מהגדלת התקצוב לחינוך החרדי וחוק האברכים. רבים וטובים ממני כבר כתבו על האפסיות של הסטודנטים בישראל שיוצאים נגד קצבה של 1,500 ש"ח בחודש לאברך עם שלושה ילדים, ושותקים על מתנות של מיליארדים שהמדינה מעתירה על בעלי ההון, כמו גם על המצב החוקי הבלתי נסבל הכובל חרדים להיות עניים בהתניית הגיוס כאלטרנטיבה כפוייה. לא אחזור על הדברים. אבל לבוא ולצאת נגד הממשלה על אשמתה בדבר העוני ההולך ומחמיר, ובאותה נשימה ולתקוף אותה בגלל שהיא מתקצבת מוסדות חינוך ונותנת קצבה זעומה לקבוצות הכי עניות בישראל, זה כבר יוצא מן הכלל.here we go. בריטניה זה כאן.

המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל, מפעלים כמו הגדנ"ע או ימי כיף עם מד"נים מחוצ'קנים, הם סכנה הרבה יותר גדולה לחינוך הממלכתי מאשר עוד כמה שקלים לחינוך החרדי. הפרטת נכסי טבע והטבות מס שערורייתיות הן כאפות, לא סטירות, למגזר החילוני והמסורתי, העני והבורגני בישראל. מפלגות שמאל אמורות להבין את זה. לא מרצ, שהדוברות שלה תוקפת את הממשלה ש"מעבירה בסתר תקציבים לחינוך החרדי" (כי ככה נהוג אצל היהודונים החמדנים האלו), ש"מכשיר את המשתמטים של העשור הבא". ככה. תחליפו "חרדי" ב"אנטי-ציוני" ואנחנו בהודעה לעיתונות של "אם תרצו".

להגיד שבישראל נשאר רק ימין זה קל מדי וכללי מדי. על דבר אחד אין עוררין – השיח הניאו ליברלי עם עקרונותיו והנחות הבסיס שלו, פשט על כל חלקה טובה. התנרמל. בישראל כמו באנגליה. הניוזלטר של מרצ מה-11 בנובמבר הוא, לפחות בחלק הראשון והראשי שלו, ניולזטר של מפלגת ימין פר אקסלנס. יש שיצקצקו ויאמרו שזה תמיד היה ככה, אני לא זוכר שזה היה כה בוטה. יש לי המון כבוד לחברי כנסת ממרצ בעבר ובהווה שהצטיינו במאבקים משמעותיים ולא סקסיים למען זכויות אדם, וזה די הזוי לצאת נגד ג'ומס כשבכנסת יושבים אנשים כמו מיכאל בן ארי. ברור גם שזה לא בעיה רק של "מרצ" ואגודת הסטודנטים. שנאת חרדים היא תפיסה רווחת בציבור ומרצ באופן שקוף מנסה בטקטיקות מבישות להחזיר מצביעים שערקו לקדימה.

אבל דווקא על הרקע הניוזלטר הזה הוא כה מקומם. כי הוא יוצר את הרושם שההבדל היחיד היום בין מפלגות הימין בישראל הוא האובייקט הפטישיסטי המואשם בתחלואות החברה. לש"ס זה ה"כופרים", לליכוד זה ה"מחבלים", לליברמן זה ה"בוגדים", לשלום עכשיו ה"מתנחלים", למרצ ולסטודנטים זה ה"דוסים". איך אמר השבוע ח"כ אילן גילאון בכנסת, במה שהיה יכול להיות רגע מכונן של מודעות עצמית אם לא היה לחלוטין מוצא מהקשרו:"החרדים הם קורבן פוליטי. מישהו מתפרנס היטב מהמצוקה שלהם".

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

‫

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?

נתזים (9): ליקוי מאורות – גרסת השמרן

מעקב "האמורי": לפני חודשיים נכתב כאן על עמיר בניון והמהפכה נגד ה-Chattering classes שמתרחשת באולפני הטלוויזיה עצמם. והנה, בניון מתראיין ומזהיר את התקשורת שהעם "תכף יעלה לרגל לאולפנים שלכם, מן הסתם בנווה אילן, ועוד יותר מן הסתם וקל וחומר בהרצליה, ויסביר לכם מה בדיוק הוא חושב עליכם". ובנוגע להתבטאויותיו האחרות של בניון (סכין בגב וכו') – כבר כתבנו שבמסגרת המהפכה "יכול להיות שגם עורכי 'ארץ האמוריי ייתלו – ואם לא בכיכר העיר, אז באחת הסימטאות הצדדיות".

ועוד במעקב "האמורי": ספר חדש על ראשית השתרשותה של היוגה בארה"ב, מספר את סיפורם של הנוכלים המופלאים שהביאו את בשורת התרגול לאמריקה. הבולט שבהם, פייר ברנארד, היה היפנוטיסט שגם דגל בחיי מין משוחררים במיוחד. והנה הפוסט בנושא.

בלי יותר מדי ציפיות, ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מאחלים הצלחה לניק קלג. ולו רק בגלל השאלון הזה, שבו בחר קלג את הגיבור שלו: סמואל בקט. גורדון בראון מעדיף את וורדסוורת'.
ואם קמרון מנצחים אנחנו עוזבים את הארץ.

השמאל במשבר? השמרנים האמריקאים מודים שהם התייבשו מבחינה אינטלקטואלית. זרם מחשבתי שהוציא מתוכו מאורות (די דלוחים, בינינו)  כמו ראסל ("ממציא השמרנות") קרק ואירווינג ("להגדיל את הצבא") קריסטול מחתבא עכשיו מאחורי גלן בק וראש לימבו.

הניהיליזם הפך לאויב של השמאל ושל הימין גם יחד.

די צייט מדווח על הרשת העולמית של האתאיסטים הערבים שהוקמה על ידי מצרי שחי בברלין.

חשיפה : היידי בת ההרים, הדמות המזוהה ביותר עם שווייץ, היתה כנראה גרמנייה.

ואם כבר מדברים על שמרנים, זו ההזדמנות להמליץ על הבלוג האלגנטי "השמרן".

לא רק את ישראל: סופרים מחרימים את אריזונה בעקבות החוק הדראקוני נגד מהגרים.

לא רק הרוגטקה: קפה "קבלֶה" השמאלני בגטינגן סילק עובדת של מנהלת ההגירה הגרמנית שבאה לאכול ארוחת בוקר במקום, ומחולל שערוריה, מדווח הטאץ.

במרכזה של שערורייה נוספת עמדה ידידת הבלוג איריס חפץ. בקהילה היהודית בברלין התקיים דיון עם בכירים בעיתונות הגרמנית על "אנטישמיות בסיקור הקונפליקט הישראלי-פלסטיני", או משהו כזה. בהזמנה הובאו קטעי ציטוטים ממאמר שפירסמה חפץ, אלא שהיא עצמה אפילו לא הוזמנה לאירוע. לעומת זאת, כמה מהדוברים הסבירו בהשתאות ש"יש גם ישראלים אנטישמים". כיוון שחפץ לא הוזמנה, עורכת הטאץ עזבה את הדיון יחד עם רבים בקהל, והאירוע כמעט פוצץ. פרטים נרחבים בתיאור של חפץ עצמה באתר "קדמה" שבעריכתה. הנושא מדווח גם בדר פרייטאג, בין השאר. ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מחזקים את ידיה של איריס.

נוואל אל-סעדאווי מדברת על פמיניזם במצרים.

ביוגרפיה חדשה בבריטניה של קוזימה (אשתו של-) וגנר, ידידתו של היטלר והמלכה האימתנית של משפחת וגנר.

הפובליציסט רלף בולמן יוצא נגד המיתוס על פיו הערכים האירופיים מבוססים על הנצרות, וטוען: התרבות היוונית-רומית וערכי הנאורות הם הבסיס לאורח החיים האירופי.

אוסקר לפונטיין, שר האוצר לשעבר של גרמניה והמנהיג הפורש של מפלגת השמאל הגרמנית, מזהיר: הקפיטליזם הפיננסי וריכוז ההון מסכנים את המשטרים הדמוקרטיים.

את מי אתם שונאים?

האם ניתן להגדיר את המצב הגלובלי הנוכחי ככאוס? כנראה שכן. לפי הסוציולוג הידוע עמנואל וולרשטיין נדרשים לכך ארבעה תנאים, שכולם מתקיימים בשנה–שנתיים האחרונות: התקשורת המיינסטרימית שוב ושוב מופתעת מהאירועים (בחירת סנטור שמרן במסצ'וסטס, הכמעט–פשיטת–רגל של יוון, פורטוגל ועוד מדינות באיחוד האירופי), הממסד הכלכלי והפוליטי משתמש במלים שעד לא מזמן היו בגדר טאבו (בוועידה האחרונה בדאבוס דובר על "אי–יציבות פוליטית" בארה"ב), התחזיות של מומחים בעיני עצמם בכלי התקשורת סותרות זו את זו ולרוב גם מפריכות את עצמן, ולבסוף – "אנשים פשוטים מפוחדים וכועסים ואינם יודעים מה לעשות".

כאוס הוא תמיד הזדמנות לשינוי פוליטי, לא (רק) כי המושכים בחוטים חלשים ופחות בטוחים בעצמם, אלא בעיקר כי הרבה אנשים (פשוטים או פחות פשוטים) מתקשים להעניק פשר – במסגרת השיח הקיים – לאירועים המתרגשים עליהם ולרגשות העזים המתעוררים. או אז נדרש סיפור אלטרנטיבי שימשמע את שברי המציאות ויתווה כיווני פעולה לעתיד.

וולרשטיין טוען שהן ניצחון אובמה והן ההישג הרפובליקאי במסצ'וסטס הם ביטוי לאותו הלך רוח כאוטי. אפשר להסביר את המעבר בין הניגודים הללו בכישלון של אובמה להביא שינוי של ממש בנתוני האבטלה באמריקה, אבל אני חושב שזה קורא להסבר עמוק יותר: הסיפור שאובמה והתקשורת הליברלית מציעים אינו מתחבר לפחדים של "האנשים הפשוטים", ולכן גם לא לתקוות.

סיפור יעיל במיוחד בהתמודדות עם הפחדים הוא כמובן הסיפור השמרני. דוגמא לכך ניתנה השבוע בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס, היורדת לעומקה של התופעה רבת–הפנים המכונה "מסיבות התה" – התנועה ההמונית, הגראסרוטית, שהתעוררה החל מהאביב האחרון נגד אובמה. הכתבה כוללת, בין השאר, מונולוגים של "אנשים פשוטים", חלקם בקושי טרחו להצביע בעבר בבחירות, המספרים על תהליך הפוליטיזציה שעבר עליהם. הנה הסיפור איתו נפתחת הכתבה:

Pam Stout has not always lived in fear of her government. She remembers her years working in federal housing programs, watching government lift struggling families with job training and education. She beams at the memory of helping a Vietnamese woman get into junior college.

But all that was before the Great Recession and the bank bailouts, before Barack Obama took the White House by promising sweeping change on multiple fronts, before her son lost his job and his house. Mrs. Stout said she awoke to see Washington as a threat, a place where crisis is manipulated — even manufactured — by both parties to grab power.

She was happily retired, and had never been active politically. But last April, she went to her first Tea Party rally, then to a meeting of the Sandpoint Tea Party Patriots. She did not know a soul, yet when they began electing board members, she stood up, swallowed hard, and nominated herself for president. “I was like, ‘Did I really just do that?’” she recalled.

סטאוט, תושבת סנדפוינט אוהיו – ואיתה עוד רבבות ברחבי ארה"ב – נפגשים בחודשים האחרונים ב"מסיבות צפייה" בתכניתו של גלן בק, הלהיט הארכי–שמרני (והביזארי למדי) של רשת פוקס, ובקבוצות קריאה ודיון בחוקה האמריקאית או בספריה של איין רנד (שבין מעריציה, כך למדתי לאחרונה, גם נגיד הפדרל ריזרב לשעבר, אלן גרינספן). ממה הם פוחדים, את מי הם שונאים? לא רק את הממסד הפוליטי בוושינגטון אלא גם מהגרים, הומואים וליברלים עגולי משקפיים. קשה יותר להבין את מי הם אוהבים בדיוק, או איך הכאוס הנוכחי אמור להיפתר.

שנאה וסימון שעירים לעזאזל הם מנגנון פוליטי ידוע לשמצה – ובצדק. עם זאת, אמר כבר ניטשה (המסתמן כפילוסוף החביב על עורכי "ארץ האמורי"), כי התעלמות משנאה היא הכחשה של המצב הקיומי–פוליטי, כזו שעלולה להוליד בשלב כזה או אחר התפרצויות הרסניות של אלימות. "מה ארסי, ערמומי, מרושע נעשה כל מי שמלחמתו הממושכת אינה ניתנת להיערך באלימות גלויה", כותב ניטשה (מעבר לטוב ולרוע, סעיף 25), ורומז לכך שביטוי האלימות אינו מקבע את השנאה אלא דווקא מעבד ומשכך אותה (ואילו אי–ביטויה רק מעבה את השנאה, הופך אותה לטינה). ייתכן שהשנאה המפורשת והפתטית משהו של סטאוט וחבריה, עדיפה על הסובלנות המדחיקה של שכבות החושבות עצמן כתרבותיות יותר, אלה שאוהבים הומואים עד שזה מגיע לגן הציבורי שליד הבית.

בעבר ידע השמאל לסמן אויבים ולא רק אוהבים. הסימון הוולגרי משהו של הבורגנות כאחראית לכל חוליי העולם הזה היה אמנם שטחי וחד מימדי אך אפקטיבי מבחינה פוליטית. גם הסימון של ג'ורג' בוש כאנטי כריסטוס של תחילת המאה ה-21 היה יעיל למדי, ואחראי במידה רבה לעלייתו של אובמה. עם זאת, רק עלה אובמה לשלטון (וכבר לפני כן) והרטוריקה העויינת התחלפה בדיבורים על "הכלה" ו"אחדות". בכך ענה אובמה על הסטריאוטיפ המוכר של השמאלן כהומאניסט יפה נפש. גם כשמגישים ליברלים בטלוויזיה האמריקאית מבקרים את יריביהם בימין (למשל רייצ'ל מדואו המשועשעת מדי), זה תמיד מלווה בחצי חיוך אירוני, מזלזל משהו, רחוק מהשנאה הלוהבת, הלא–מתנצלת, של גלן בק או ראש לימבו.

הגיע הזמן, איפוא, שנמצא לנו מושא שנאה, או יותר נכון – נביט פנימה ונגלה את מי אנחנו שונאים במסתרים. זה חיוני במלחמה מול השנאות של גלן בק וחבריו (או של ליברמן וברק) על הפחדים של האנשים הפשוטים, מה גם שהשמאל – בניגוד לליברמן – גם יכול להציע תקווה. הרי הפחדים של פם סטאוט מאוהיו היו שם לפני שהימין השמרני הציע להם אובייקט ברור, וגם אם השנאה היא נתון קבוע, העובדה שהיא מכוונת דווקא כלפי מהגרים היא ודאי לא קבועה בעבור סטאוט, שעבדה עמם בעבר. אם נציע לה אובייקט שנאה אחר, אולי הכאוס יעבוד, לשם שינוי, לטובת השמאל.

זה נכון שכל שנאה יוקדת תהיה שטחית וחלקית וככזו שקרית, אבל ספק אם הפוליטיקה היא המגרש של האמת בטהרתה. כבר אמר אותו ניטשה, כמה שורות לפני הציטוט הקודם: “בעומדכם בקְרב אל מול פני סכנות, חירופים, החְשדות, נידויים, מול תוצאות חמורות עוד יותר של השנאה – זה מטמטם, מבהם, מגשם אתכם, אם אתם נאלצים להתבצר כחֵיל מגן של האמת עלי אדמות, כאילו היתה היא, 'האמת', כה תמימה ועלובה שזקוקה היא למגינים!”