Posts Tagged ‘שמעון פרס’

אדמה חרוכה, או: האסטרטגיה של הימין

13 בדצמבר 2010

1.

אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני ושמעון "פצצות לאפרטהייד" פרס מזדעזעים מאותו הדבר, זה אומר דרשני. מכתב הרבנים הוא אכן מצער, אבל צריך לשאול מי יותר גזעני: האם חמישים רבנים שאסרו להשכיר דירות, או שמא מדינת ישראל, שבה לא הוקם אף יישוב ערבי מאז היווסדה (לעומת 700 יישובים חדשים ליהודים); שבה הערבים הם 20% מהאזרחים (וזה חוץ ממיליוני נתינים חסרי זכויות), אך אוחזים רק ב-3.5% מהקרעות; ושבה האוכלוסייה הערבית גדלה פי שישה מאז 1948, אך הקרקע שברשותה קטנה במחצית? וזה עוד מבלי לדבר על הנכבה, שהיתה, אפעס, סוג של תרגיל רחב היקף באיסור השכרת דירות לערבים.

נראה שהם מתקשים למצוא דירה. ולא בגלל הרבנים

התשובה המתבקשת היא שגם המדינה גזענית וגם הרבנים גזענים. אבל אם נזכור שרבים מהרבנים מקבלים משכורת מהמדינה, אז התמקדות בהם מעידה (במקרה הטוב) על ניתוח פוליטי שטחי, או (במקרה הרע) על התחמקות שיטתית משאלות נוקבות.

לכעוס על הרבנים זה כמו להתעצבן על הפקיד בבנק בגלל הכסף ששרי אריסון גונבת מאיתנו. זה באמת מעצבן, אבל הם פשוט ממלאים את תפקידם – עוד אחת מהזרועות באמצעותן מדינת ישראל עושה את העבודה המלוכלכת שלה, בדומה לקרן הקיימת או לסוכנות היהודית. ככה אפשר להעמיד פנים שמדובר בדמוקרטיה ליברלית, למרות שמיליוני דונם שייכים בלעדית ל"עם היהודי" (דרך הקרן הקיימת), ולמרות שדלתות הארץ פתוחות ליהודים עשירים מאמריקה בזמן שבחירי ליבן של אזרחיות פלסטיניות אינם זכאים לאזרחות, ופליטים אפריקאים ניצודים ברחובות תל אביב.

גם לממסד האורתודוקסי יש תפקידים חשובים בתמנון הציוני – למשל, מניעת הרעה החולה של "נישואי תערובת" ושמירה על טוהר המחנה היהודי. עם זאת, לא כדאי להתבלבל: הכלב מכשכש בזנב ולא ההיפך. ראש הנחש אינו בהיכל שלמה – מטה הרבנות הראשית – אלא לא הרחק משם, ברחוב בלפור, ולא משנה אם ראש הממשלה הוא אהוד ברק, בנימין נתניהו, או יאיר לפיד.

2.

האמת שאני לא כותב את הפוסט הזה בגלל מכתב הרבנים, אלא בגלל הטקסט המדהים שהתפרסם בסוף השבוע באחד מעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת (אליו הגעתי דרך מדרון חלקלק). הראל חצרוני, פעיל מרכזי "לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערביים" מספר שהצעירים הישמעאלים נעזרים ב"נשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כגון ריאות של ארנבת וכיוצא באלה, הנטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה". או אז, בהתאם למקובל בסיפורי עם שכאלה, "הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו" (שימו לב, לא לבחורים בכלל, ואפילו לא לבחורים ערבים בפרט, אלא לבחור המסוים שהגיש לה אותו. אני מניח שאחיו הגדול, או הקטן, או אולי בנו של השולטאן, יכולים לגנוב את השיקוי ולשבש סדרי עולם!).

יש רגע שבו הזעזוע מתחלף בפליאה – וזה בדיוק מה שקרה לי כשבהיתי בטקסט הזה, קורא אותו כמה פעמים. חשבתי לעצמי: הרי זה נשמע כמו ריב בין שני שבטי צוענים בימי הביניים, לא משהו שהייתי מלשין עליו לאו"ם או לבידיאס.


מאוחר יותר, בישיבת מערכת של ארץ האמורי, עלתה האפשרות שזו בדיוק האסטרטגיה של הימין! אולי יגיע רגע, הציע עפרי, שבו ישראל תיתפש כדתית ואטאוויסטית כל כך עד שלא יהיה הבדל גדול בינה לבין סומליה או סודאן או חוף השנהב? או אז לעולם פשוט כבר לא יהיה אכפת מאיתנו, בדיוק כמו שלא אכפת לו – או לפחות הרבה פחות אכפת לו – מהמתרחש בסומליה. ובזאת נפתרה הבעיה. הימין הקיצוני יוכל להתמסר לעיסוק החביב עליו: מלחמות שבטיות עם השבט השכן, מה גם שבשלב זה הוא כבר יצליח להיפטר משאריות האליטה הפלסטינית.

למה בעצם לעולם כל כך אכפת מאיתנו (נכון לעכשיו)? אמנם מתים פה אנשים לעתים קרובות, ופעם גורשו פה מאות אלפי אנשים, אבל בן דרור ימיני צודק (חלקית): זה קורה גם במקומות אחרים. הסיבה שאכפת מאיתנו היא, בפשטות, שישראל נתפשת כ"מערב", ומה שמותר לממשלת סודאן אסור למדינה שנתפשת (בטעות) כדמוקרטיה ליברלית מערבית.

נתחיל בזה שהמדינה הזו הוקמה כ”מדינה יהודית”, ואילו היהודי במסורת של הנאורות רחוק מלהיות מאפיין אתני או דתי בלבד; היהודי (בשביל היגל, מרקס, סארטר או לוינס) הוא שאלה פוליטית כללית, כמעט עיקרון מטאפיזי, “האחר" באשר הוא. השואה רק ביצרה את המעמד הזה, והקמת המדינה – כתוצאה של החלטת או"ם – נתפשה כתיקון מוסרי אוניברסאלי. מעבר לכך, האליטה הפוליטית, הכלכלית והאינטלקטואלית בישראל במשך כל שנות קיומה ראתה (ורואה) עצמה כחלק מ"המערב", הן כשהיא היתה ברובה סוציאליסטית והן כשהיא הפכה ליברלית.

כאשר אזרחי ה"עולם" – כלומר אירופה וצפון אמריקה – מביטים לכאן, הם לא רואים את הראל חצרוני או את הרב שמואל אליהו אלא את בני דמותם – אותו צבע, אותו עולם מושגים, אותה שפה פוליטית. לפיכך, ההתנהלות הפושעת של ישראל נתפשת כבגידה בייעוד האוניברסאלי שלה – שמכוחו היא הוקמה – וכסתירה פנימית באתוס של האליטה השלטת. זו סיבת העומק לקמפיין החרם הבינלאומי, כמו גם ללחץ (החלש מדי) של ממשלות המערב.


אם הניתוח הזה נכון, אז אפשר לגזור ממנו מסקנה מעניינת: היות שהאסטרטגיה של השמאל הישראלי נשענת במידה רבה – אם לא במידה מוחלטת – על זה שלעולם אכפת מאיתנו, אז מוטב לא לקחת את הזעזוע מהראל חצרוני או ממכתב הרבנים רחוק מדי. מה שכדאי להראות לעולם זה בדיוק את הצביעות של האליטה הליברלית בישראל, הסתירה בין היומרות המערביות שלה לבין מעשיה בשטח: בין תל אביב, אחת "הערים המגניבות בעולם”, לבין מה שקורה חצי שעה נסיעה משם, בין האנגלית המצוחצחת של נתניהו לערבית העילגת של חיילי המחסומים, בין אהוד ברק שכביכול "ויתר על הכל" בקמפ דיוויד לאהוד ברק אלוף הבנייה בהתנחלויות, בין ההתיפייפות של אהרן ברק לשיתוף הפעולה של בג"צ עם הכיבוש. אפשר לדבר כמובן גם על מכתב הרבנים, אבל מה שחשוב זה להצביע על הסתירה בין הזעזוע של נשיא המדינה לבין העובדה שהרבה מהרבנים הללו הם, כמוהו, עובדי מדינה.

אחרת, אם השיח של השמאל יסתכם בזעזוע מהראל חצרוני, העולם אולי יתרחק מישראל אבל בשלב מסוים פשוט יניח לה לבדה. הדיווח על הזוועות יסתכם באייטמים קצרים באתר הביביסי ובדיווחים עתיים למוסדות האו"ם בז'נווה, ממש כמו היינו מלחמת האזרחים התורנית באפריקה.

בשלב זה רבבות הפליטים הליברלים מישראל יהגרו ללונדון ולניו יורק ויתקבלו שם כגיבורים של מלחמה אבודה, כמי שכשלו בהבאת אור הציביליזציה למזרח. אני מדמיין את אבירמה גולן ויוסי שריד מהגגים להנאתם בניו יורק ריוויו, ואת יוסי גורביץ' ונעמה כרמי נקלטים בהצלחה בהאפינגטון פוסט. כמה בתי קפה תל אביביים יוכלו לעבור בשלמותם לפינת רחוב בברוקלין או באיסט וילג'. וכמובן – תמיד תהיה לנו ברלין. לשם יהגרו (וכבר מהגרים) החתרנים האמיתיים, אנשי הפלג האנטי ציוני של התנועה הציונית.


אם יש דרך להימנע מכך (ואני בספק אם יש), היא תחייב את האליטה הליברלית בישראל לקבל אחריות על הבלגאן שהיא עשתה. יש לאלץ אותה לנצל את המשאבים הכלכליים והסימבוליים הגדולים שצברה לא כדי להתבסס מחדש בניו יורק אלא כדי לשנות מן היסוד את המצב בין הים לנהר. לכן הביקורת האימננטית שאני מציע – כלומר ביקורת שמצביעה על הסתירות הפנימיות בתוך האתוס הציוניליברלי – היא חשובה לא רק בשיח של השמאל הישראלי עם העולם, אלא גם בתוך ישראל (ואף בתוך השמאל). הלחץ מהעולם יעזור רק במידה מוגבלת כל עוד האליטה הישראלית תחווה אותו כלא יותר משיגיון של הגויים, כלומר כל עוד היא לא תקשור אותו למעשים ולמחדלים שלה עצמה ותעשה חשבון נפש.

עם זאת, אולי כדאי להשתהות מעט עם האסטרטגיה הזו. אני מודה שלא אצטער על הגירתם של כמה ציוניםליברלים מגעילים במיוחד, למשל נשיא המדינה, שר הביטחון ואולי גם ראש הממשלה (למרות שאני מחבב אותו קצת יותר מאשר את השניים הראשונים).

3.

הערה קצרה לסיום, אפרופו אסטרטגיה. בין שלל ההצעות המועילות בעקבות השריפה בכרמל, נרשמה בסוף השבוע גם זו של אריה איסר, "פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון".

איסר מציע לקוראי הארץ "להיפרד מהיערות", כלומר להפסיק לקוות לשיקום היער בעקבות השריפה הגדולה. למה? בידי "אלה שממשיכים באיומיהם למחוק את ישראל מהמפה מצויה כמות ענקית של פצצות זרחן ופגזים מכל הסוגים", כמו גם "תצלומי לווין, שעל פיהם אפשר לקבוע את סוג היערות וצפיפותם". לכן "שחזור הנוף", מסכם איסר, “הוא שחזור המטרות של אויבינו".

הרשו לי להציע עוד כמה רעיונות ברוח דומה: למה לא להרוס כמה מגדלים בתל אביב, ואולי אף את הקריה? זה לבטח יצמצם את בנק המטרות של "אויבינו". למעשה, אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אפשר פשוט לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה" עוד לפני שהתחילה המלחמה, וכך למנוע את פריצתה! ישראל תיחרש לאורך ולרוחב ותיהפך למדבר או להר טרשים קירח, או בקיצור – “תימחק מהמפה” בדיוק כפי שאויבינו רוצים, ובכך תישמט מהם באיבחה אחת המוטיבציה למחוק אותה. גאוני.

האם זה יהיה ניצחונה הסופי של הציונות, או שמא תבוסתה? לא ברור. מצד אחד, לאויבינו כבר לא יהיו מטרות לפצצות הזרחן שלהם ואילו ישראל תשתלב במרחב הגיאוגרפי; מצד שני, יער האורנים של הקרן הקיימת, שלא נדבר על המגדלים בתל אביב, הם הסימן המתריס לכך שאנחנו כאן.

ואולי איסר עלה על הלוגיקה המוזרה של המצב הישראלי: הניצחון המוחלט של הציונות יהיה תבוסתה, ותבוסתה – ניצחונה. ייתכן שזו הסיבה בגללה אנחנו מתעקשים להישאר באמצע.

שפיות זמנית

1 בנובמבר 2010

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאופוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לאשפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".


לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיותליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרואמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).


בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודושמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאישפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).

נתזים החדש (15): לא יורה ולא יולדת, במדינה אני בוגדת!

25 ביוני 2010

[כיוון שאנחנו מחויבים לשקיפות מלאה, החלטנו לשתף את קוראי הבלוג בכמה מהטענות שהועלו במרתון הדיונים האינטנסיווי של בכירי קבוצת "האמורי", בנערך בסוף השבוע האחרון במתחם סודי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. בלט בהיעדרו: גל אוחובסקי. להלן עיקרי הדברים: מנכ"ל הבלוג התלונן על חוסר איזון בין פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. ראש מחלקת המודעות אמר שיש מעט מדי תמונות של בחורות, ואנחנו מאבדים בגלל זה מנויים לעידן לנדו. עורך הספורט אמר שתיאולוגיה פוליטית זה פאסה, ועכשיו כולם רוצים לקרוא על נוירו-פילוסופיה. היועץ הארגוני טען שניטשה היה הפילוסוף של הנאצים, וחוץ מזה שהפונטים של גל ושל עפרי לא מתואמים, מה שעולה שוב ושוב בקבוצות המיקוד, בפרט בקרב אוכלוסיית בני 80-65 ותושבי השרון. היועץ לענייני מדיה חברתית התלונן על מערכת התגובות המעצבנת, והזכיר שהתחזיות לסוף העולם הופרכו כבר שלוש פעמים, מה שמחליש את האמינות של המותג.

כולם הודחו.

 

חיפושים בגוגל, אתמול. הבטחנו שקיפות מלאה

 

אף על פי כן, אנחנו מכירים בצורך להשתנות. יותר מכך: אנו מודעים לעובדה שבגדנו באמונכם. הבטחנו "להפוך את 'ארץ האמורי' לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה". במקום זה, אנחנו מתעסקים באביב גפן, במונדיאל ובמסעדות בתל אביב, כאילו שאנחנו בפנאי פלוס.
השלב הראשון של השינוי יתמקד במהדורת "נתזים". בנוסף להפניות הרגילות למיטב העיתונים של המין האנושי (כלומר, בעיקר ל"גרדיאן"), ננסה לשלב החל מהשבוע חטיבה חדשה של תקצירים-תסקירים על מאמרים ומחקרים ראויים לציון שהתפרסמו בתקופה האחרונה, ושהגיעו למערכת הבלוג (או שמערכת הבלוג הגיעה אליהם). זאת, מתוך הנחה שבכתבי עת אקדמיים מתפרסמים פה ושם מאמרים שיכולים לעניין גם את מי שאינו חבר בוועדות מינויים.
הערה: הסקירות מבטאות את התרשמותם של כותבי הבלוג. במידה וכותב המאמר מעוניין לתקן עיוות או אי-הבנה, הוא מוזמן לפנות אלינו.
(נשתייף עם הזמן, ואם זה לא ילך, תמיד יש את "די צייט").]

מאמרה של אורנה דונת, שהתפרסם בגיליון האחרון של סוציולוגיה ישראלית, עוסק ב"פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל". המאמר, שמבוסס על ריאיונות עם זוגות שאינם רוצים ילדים וניתוח של פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא, מתמקד "בהיווצרותה של תרבות נגד  נון-נטליסטית בחברה פרו-נטליסטית", ובוחן את "הסירוב להורות במדינת ישראל". דונת מציגה שלושה נרטיבים העומדים בבסיסה של האידיאולוגיה הוולדנית, ולמולם שלושה נרטיבים אלטרנטיוויים שמציגים הבוחרים בחיים ללא ילדים.
נראטיב מעניין הוא זה שמתנגד לתפישה על פיה ילדים הם הבטחה לאושר, והיעדר ילדים הם הבטחה לאומללות (לפי סקר מ-2003 שמובא במחקר, 90% מכלל הציבור היהודי בישראל מסכים ע הטענה שלראות את הילדים גדלים זה האושר  הכי גדול בחיים). דונת כותבת כי  "הנרטיב האלטרנטיבי שמציעה אוכלוסיית המחקר מעלה את האפשרות שהבטחה זו לא תקוים במלואה, או לא תמומש כלל, מכיוון שהולדת ילד משמעה יצירתו של אדם חדש שטבעו וטיבו אינם ידועים מראש".
את העמדה הזאת מבטא היטב ציטוט של אחת ממשתתפות הפורום הנסקר:

אין  לי ספר  שהבחירה לגדל ילדים חושפת את האדם  לקשת רחבה של התנסויות, שבה גם חוויות מאושרות לא מעטות. לעומת  זאת, הבחירה האחרת חושפת את  האדם לקשת אחרת לגמרי של התנסויות. לדעתי,  גם בקשת זו יש חוויות מאושרות לא  מעטות. מדוע אם כן, הבחירה שלא להביא ילדים נראית לנו כבחירה עצובה? אני סבורה שהתשובה היא זו: גידול ילדים הוא נורמה כל כך מוחלטת (במיוחד בארץ), שקשת החוויות הקשורות בה נתפסת כחלק בלתי נפרד ממסלול החיים […]

דונת מסכמת שעל אף ההיקף המצומצם של "תרבות הנגד הנון נטליסטית" בישראל, תרבות כזו קיימת והיא מהווה ביטוי ל"התרחבותה של אוטונומיית הבחירה הרבייתית ולהיפערותם של סדקים באידיאולוגיה שעד כה נדמה היה שאין שנייה לה".

 

פסל של גוסטב ויגלנד. אוטונומיית הבחירה הרבייתית

 

ומתינוקות לנושא נפיץ אחר: לפצצות גרעין. מחקרה של אביב מלמוד (בהנחייתו של פרופ' יאיר עברון), נושא  את  הכותרת "המשטר למניעת תפוצה גרעינית: בחינת הגישה האזורית". הוא בודק את מודל הגישה האזורית לפירוז גרעיני – מודל המיושם כבר היום בחמישה אזורים בעולם: אמנת טלטלוקו באמריקה הלטינית (1969); אמנת ררוטונגה בדרום האוקיינוס השקט (1986); אמנת בנגקוק בדרום מזרח אסיה (1997); אמנת פלינדבה באפריקה (2009) ואמנת סמיפלנטינסק במרכז אסיה (2009). במסגרתו אמנות אלה הוכרז פירוז גרעיני באזור כולו. לגישה האזורית יש יתרונות על המודל האוטופי של פירוז גרעיני גלובלי: היא מעשית יותר, פרטנית יותר ופשוטה יותר ליישום.

עם זאת, המחברת מסיקה שמה שהיא מכנה "אזורים בעייתיים" – דרום אסיה, חצי האי הקוריאני והמזרח התיכון – שונים באופן מהותי מהאזורים המפורזים, ולפיכך המודל הקיים לא יתאים להם. "האיזורים הבעייתיים, בשל ההיקף והעומק של הסכסוכים בהם, יחייבו הקמה של מנגנון אימות מורכב ופולשני, אך מנגנון כזה יהיה קשה במיוחד להקמה בשל העימותים הקשים באיזורים אלו וחוסר האמון הכללי המאפיין יחסים קונפליקטואליים כאלו", כותבת מלמוד. באופן ספציפי, מציינת המחברת שהמזרח התיכון לא יתאים למודל פירוז מהסוג הקיים, בשל נוכחותם של סוגי נשק אחר להשמדה המונית. לכן, לטענתה, יש צורך במזרח תיכון המפורז מנשק להשמדה המונית בכלל.

 

 

מתוך המשחק Fallout III. אם הצליחו בררוטונגה, למה שאנחנו לא נצליח?

 

 

וממאמרם של נסים דנה ואביטל בר ניצן, "אספקטים משפטיים והלכתיים בהתאסלמות יהודיות בישראל" מתוך כתב העת מורשת ישראל בחרנו להביא את טבלא מס' 1:

 

וכמה נתזים מהסוג המסורתי:

מאמרו של רוברט פווק שמנסה להשיב על השאלה: למה יש לנו [כלומר להם] כזאת אובססיה לנושא הישראלי-פלסטיני? (תודה לאסף, ואני מרשה לעצמי להמליץ גם על הכתבה הזאת על ישראל כאובססיה צרפתית)

סארטר הלסבית: ג'ודית באטלר סירבה לקבל את הפרס של מצעד הגאווה בברלין במחאה על ההתמסחרות של המצעד, ועל דחיקתן של סוגיות הקשורות להגירה (תודה לחן)

המניפולציה הדיגיטלית של הקול האנושי שמשתלטת על מוסיקת הפופ היא המקבילה המוסיקלית של השתלים המלאכותיים בתעשיית הפורנו, טוען הטאצ

גרמניה המומה: ההיסטוריונית תמר עמר-דאהל כתבה ספר המגלה ששמעון פרס הוא לא טלית שכולה תכלת. די צייט זימן אותה לבירור

המערב ישחרר את ההומואים הערבים? פוגרומים נגד הומואים תחת חסותו של השלטון הפרו-אמריקאי בעיראק

אחרית הימים: קו חדש של בגדי מעצבים לבוצ'ות

האם ההתערבות האגרסיווית של בייג'ין במשבר החובות היווני היא ציון דרך בהשתלטותה של סין על אירופה?

ובצרפת מבטיחים 1789 חדשה בתגובה על הרפורמות והקיצוצים של סרקוזי

הדיאטה הספרטנית: ספר חדש על דיאטות ותזונה נכונה מיוון הקלאסית עד הקיסרות הרומית (מתברר שנירון עשה חוקן כל שעתיים)

ולסיום: לא נוכל להתעלם מתגובתו הנלהבת של מראדונה לפוסט של שבוע שעבר

 

נתזים (13): עד הקטסטרופה הבאה

5 ביוני 2010

לכבוד שבת אחר הצהריים הוחלט בארץ האמורי להעניק לקוראינו מפלט אסקפיסטי לסוף השבוע – כמה שעות של חסד בין הטבח של השבוע החולף למלחמה של השבוע הבא. מהדורת נתזים ה-13 יוצאת לדרך.

בשל הקטסטרופה הפרטית שלנו כמעט שכחנו מהקטסטרופה הגדולה באמת. הונגריה הודיעה השבוע שגם שם הממשלה הקודמת עיוותה את נתוני התקציב, והמצב הרבה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. גם אם אתם לא חובבי פפריקה, הכינו את המקלטים: בעקבות המשבר ההונגרי אגרות החוב של ממשלת צרפת נכנסו אתמול לצרות, ואילו ספרד בצרות צרורות סוכנות דירוג אשראי בולטת המליצה להוריד את הדירוג שלה מ-AAA ל-AA פלוס (זה המקום לשאול: למה דירוגי אשראי גרועים נראים טוב כל כך?).

עוד תוצאה חיובית של משבר החובות היווני: כדי לכסות את הוצאותיה על תוכנית ההצלה, גרמניה תיאלץ כנראה לוותר על התוכנית המפלצתית לבנות מחדש את ארמון העיר (השטאטשלוס) בקצה אונטר דן לינדן שבברלין, שבשבילו החריבה את ארמון הרפובליקה הנפלא של מזרח גרמניה.

וחדשות רעות מהודו – המפלגה הקומוניסטית איבדה את כלכתא אחרי עשרות שנים וצפויה לאבד בקרוב את מדינת מערב בנגל, מעוז היסטורי של השמאל המרקסיסטי בהודו. “השמאל בהודו בשקיעה סופנית", מאבחן אחד המומחים.

ספר הזיכרונות של שארל דה גול, Le Salut, הוכנס לחומר הלימוד לבחינת הבגרות בספרות, ובתגובה חתמו 1500 מורים צרפתים על עצומה נגד המהלך, בטענה שמדובר בפוליטיזציה של מערכת החינוך. בלה פיגארו כועסים על המורים, ואפילו בלה מונד מגן פייר אסולין על איכויותיו הספרותיות של דה גול, ומזכיר שהליצן היושב כעת באליזה די רחוק מדרכו הפוליטית של מייסד הרפובליקה החמישית. ומה קרה ביום שבו דה גול שקל להתאבד?

אשל רודי (ימין) באחת מטיסותיו הרבות. הפעם לא לישראל

הגילויים על הקשרים בין סוחר הנשק-השמדההמונית הממולח (וכבוד הנשיא) שמעון פרס, לבין משטר הרשע והפשע בדרום אפריקה, ממשיכים לזרום. עיתון גדול ביוהנסבורג מספר כיצד שר ההסברה של משטר האפרטהייד, אשל רודי, הביא איתו – באחת מטיסותיו הרבות מתל אביב בשנות השבעים – מרכיב כימי חשוב לפיצוץ מתקנים גרעיניים. אגב, מעניין כיצד חתן פרס נובל לשלום העתידי נהג לשעשע את האורח בעת ביקוריו התכופים (גם ראש המודיעין הדרום אפריקאי היה מצטרף מפעם לפעם). מזל שאלוף אלי מרום היה עדיין צעיר מדי.

אם תהיתם מדוע כל כך הרבה נשים שחורות באמריקה הן רווקות חד הוריות, הנה התשובה: ב-2008 ל-13% מהגברים השחורים היתה בת זוג לא שחורה, לעומת 6% בלבד מהנשים השחורות. בקיצור, הגברים השחורים השווים הולכים עם לבנות. וגם שערורייה באוניברסיטת הרווארד: אחת מעורכות ה-Harvard Law Review, ז'ורנאל הסטודנטים שברק אובמה היה נשיאו השחור הראשון, אינה פוסלת את האפשרות שאפרואמריקאים פחות אינטיליגנטים מסיבות גנטיות.

ככה נראים ראיונות למועמדים לכמורה בכנסייה הקתולית בארה"ב: מתי קיימת יחסי מין לאחרונה (התשובה המומלצת: לפני שלוש שנים ומעלה)? האם אתה אוהב ילדים יותר מאשר אנשים בגילך (לא)? מה אתה חושב על פורנוגרפיה (לא חושב)? וכמובן, כל מיני שאלות על גברים.

רעיונות יצירתיים לעצירת הדליפה האדירה במפרץ מקסיקו – כריות פלסטיק עצומות שימולאו בנפט על קרקעית האוקיינוס, גוש בטון אימתני וגם – פיצוץ גרעיני מבוקר.

מת אנדרי ווזנסנסקי, המשורר הסובייטי ובן דורם ורוחם של יבגני יבטושנקו ובלה אחמדולינה. וזה עוד סימן לתום עידן – עידן שכבר תם מזמן בשירה הרוסית. עוד מחדר המתים: פיטר אורלובסקי, משורר הביט וחברו לחיים של אלן גינסברג (הנה ההספד בניו יורק טיימס וגם שיר שלו, שתרגם יפה רועי צ'יקי ארד); ופול גריי, פעיל ותיק לזכויות הומואים והאחראי הראשי לביטול האיסור על משכב זכר בבריטניה.

אלן גינסברג ואנדרי ווזנסנסקי בימים טובים יותר

למי שלא מכיר: מומלץ לבקר באתר של סטיב פייק. הרבה תצלומים מעניינים של פילוסופים חשובים המנסים לומר – בגוף ראשון – מהי הפילוסופיה בשבילם.

ולמי שלא נמאס: הרשימות המלאות מהסמינר של מרטין היידיגר, “על המהות והמושגים של הטבע, ההיסטוריה והמדינה", מתפרסמות כעת לראשונה. יש הטוענים שהסמינר הוא ההוכחה הניצחת למשוואה היידיגריזם = היטלריזם.

בגיליון של יום שני הקרוב, יפרסם הניו יורקר את רשימת עשרים הסופרים הצעירים הצפויים לעתיד מזהיר. הממסד הישראלי יכול להיות רגוע: לא נפקד מקומם של חביביו אורחיו הקבועים של פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים ניקול קראוס ובן זוגה ג'ונתן ספרן פוייר.

השבוע נאלץ להתפטר ראש ממשלת יפאן, יוקיו הטויאמה, לאחר שלא עמד בהבטחת הבחירות שלו לפנות את הבסיס האמריקאי באי אוקינאווה, וזכה לכתף קפואה מברק אובמה. הבלוגר והפרשן סטיבן קלמונס מתקשה להבין כיצד הקשיחות של אובמה עבדה מול הטויאמה – מנהיג מעצמה של 128 מיליון איש – ונכשלה מול האח הקטן של יוני נתניהו.

בינתיים נבחר להחליף אותו שר האוצר נאוטו קאן, הזקוק עדיין לאישור הרשמי של הקיסר אקיהיטו. אומרים שהוא כריזמטי למדי, עם עבר של פעיל זכויות אדם. אותו לבן כספית!

ובעניין קרוב, הפרשן וסוקרהעל ג'יימס זוגבי, ממנהיגי הקהילה הערבית בארה"ב, מתפלא על אחד הטורים האחרונים של כספית. כספית כותב שם שלפי "מקורות" (עאלק), נתניהו הוזמן לבית הלבן כי "הקופה של המפלגה הדמוקרטית ריקה", והיא זקוקה לכסף היהודי לפני הבחירות לקונגרס. אלא שמסתבר שהקופה דווקא מלאה בכסף, הרבה יותר מאשר הקופה הרפובליקאית. הלב יוצא אל זוגבי: הוא חשב לתומו שבעל הטור הבכיר של עיתון יומי בישראל הוא אדם רציני ולא שבשבת עיתונאית ופוליטית עם חולשה להפועל תל אביב וארגוני ימין קיצוני.

אסלה יפאנית חדישה

האסלות של העתיד הגיעו ללונדון. ביפאן זו כבר אופנה רווחת אך קונטרוברסאלית.

ובזמביה, פרויקט חדש ומבטיח: שתן אנושי להשקיית שדות חקלאיים.

מסתבר שהאופציה ל"טיפול רוחני" הוסרה ברגע האחרון מחוק הבריאות של אובמה.

למי אסור ולמי מותר להרבות בנשים? בהשראת "מכתבים פרסיים" למונטסקייה, הסוציולוג אריק פסן חושף בלה מונד כמה צביעויות צרפתיות עכשוויות.

ובמאמר לגרדיאן, הפילוסוף אטיין בליבאר פוסק את פסוקו: הפרוייקט האירופי גמור. מת.

ולסיום נחזור לאזורנויומנו של הנינג מנקל, הסופר השוודי הפופולארי ואחד מחטופי המאווי מרמרה. וגם – כמה תצלומים של פרחאן דוגן בן ה-19. דוגן יפה התואר נהרג במהלך הלינץ' שביצע בגיבורי השייטת.


"עדינות אינה יכולה למחות": הערה על אלימות ופעילי שלום

1 ביוני 2010

בין השנים 1945-1939 הרגו צבאות בעלות הברית מיליוני בני אדם. הם לחמו בפאשיזם ובגזענות ולמען השלום. בשנות החמישים והשישים טבחו לוחמי חופש באלפי אירופאים שבאו להתנחל על אדמותלאלהם באסיה ובאפריקה. הם לחמו בגזענות ובקולוניאליזם ולמען השלום. אבל אי שם בשנות השישים החלו לזהות את המילה "שלום" עם חבורות חבורות של צעירים יפים ובלונדינים. ירו עליהם ברובי צבע, תקפו אותם באלות, והם שרים, לא מפסיקים לשיר. כך נוצר הקישור הבא: אם אתה פעיל שלום אז אתה בלונדיני, ואם אתה פעיל שלום אתה כמובן נשמר מאלימות. כאשר את הספינה שלך שוטפים באשמורת ראשונה עשרות לוחמים חמושים, בגיבוי מסוקים, מצופה ממך לשבת על הרצפה ולשיר, רצוי באנגלית או בצרפתית.

כצפוי, מאז אתמול בבוקר מתמקדת ההסברה הישראלית באלימות שהיתה או לא היתה בספינה "מאווי מרמרה". השאלה "מי ירה ראשון?” או "מי שלף סכין ראשון?” הופכת למרכז הדיון. אבל האמת היא שזה לא משנה. ואולי כן. אדרבא: אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

מוסלמי מפחיד. נכס הסברתי

אבל כאמור, "פעילי שלום" אמורים כנראה לשבת על הקרקע ולשיר; ולא פחות חשוב מכך – הם אמורים להיות בהירי עין ושיער ולדבר שפה אירופית כלשהי. ואכן, גם על הקלף הזה משחקת ההסברה הישראלית. מעבירים לתקשורת תמונות של מוסלמים זועמים ושחומים, ובערוץ 2 מוקרן סרטון ובו מוצגים "כלי הנשק" שהיו על הספינה, בליווי קריינות: מוטות ברזל, גולות וכמובן – כאפיות. כאפיות! אתם קולטים? כאפיות! זה המסר: ערבים אינם יכולים להיות "פעילי שלום", אלא רק טרוריסטים.

בתגובה, במקום להבהיר שיושבי הספינה אינם טרוריסטים, הגיע הזמן לעדכן את המשמעות של הביטוי "פעיל שלום": פעילי שלום פועלים למען החירות והשלום ונגד דיכוי ורצח – ומול רוצחים יש לפעול לעתים באלימות. אמנם נכון, כאשר אפשר רצוי לפעול ב"דרכי שלום": יש בתי משפט, חוק בינלאומי וכדומה. בשנות השישים, הדמוקרטיה האמריקאית הוכיחה שדרכי הפעולה הללו אפקטיביות לפעמים, לפחות במידת מה. אבל את התובנה שצמחה ברגע ההיסטורי ההוא – שהיתה נכונה לזמנה ולמקומה – הפכו לעיקרון מוסרי אלזמני ואוניברסאלי: לעולם לא נפעל באלימות. הרי אנו פעילי שלום.

העיקרון הזה מתוחזק על ידי גורמים שונים, בשמאל ומחוצה לו: הליברלים מתנגדים להרג באשר הוא הרג, וזרמים "רוחניים" שונים מרחיקים עד כדי התנגדות לאלימות באשר היא אלימות, כאשר “אלימות” כאן היא בהוראה הרחבה ביותר. סיפרו לי שבפסטיבל האקטיביזם האחרון, שהתקיים בסוף השבוע בהרי ירושלים, נשמעה ביקורת על אחד המיצגים. הוקרנו שם סרטים שצילמו משפחות פלסטיניות בחברון (במסגרת מיזם "חמושים במצלמות" של בצלם), ובתגובה תהה מישהו אם הצילום של החיילים, ללא רשותם, אינו בגדר אלימות.

אז כן, זו אכן אלימות. אבל זו אלימות מוצדקת. וגם אלימות חמורה יותר יכולה להיות מוצדקת – הגם שאני מסכים שחשוב לנקוט בה כמה שפחות. כאשר אפשר – ולפעמים עדיין אפשר – עדיף לנצל את ההסדרים הדמוקרטיים והבינלאומיים כדי להילחם בה. אבל לא בכדי כתבתי "לנצל" – ההסדרים הללו אינם חזות הכל, אלא אמצעי במסגרת מלחמה פוליטית. מה שאזרחים ישראלים יכולים לעשות פלסטינים אינם יכולים, במיוחד בעזה. לכן מוצדק שפלסטינים יפנו לעתים לאלימות. אבל גם אז תלוי איזו: זה לא צודק ופושע לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, אבל אולי זה כן צודק לפגוע בחיילים בשטח כבוש. זה תלוי אם יש דרכים אחרות לפעול בהן, ועד כמה הן מוצו, ועד כמה האלימות צפויה לקדם את התכלית הצודקת – חירות אישית ופוליטית, כלומר סביבה פחות אלימה בטווח הארוך יותר. גם פעילים בינלאומיים, כמו אזרחים ישראלים, יכולים עדיין לעשות הרבה מבלי לפנות לאלימות. אבל כאמור, גם לזה יש גבול: כאשר יורדים עליכם חיילים מן השמיים, זה מוצדק לחבוט בהם במוטות ברזל.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם.

יש להצטער על כל אלימות, גם צודקת – ולהתאבל על קרבנותיה – וזה קורה, באופן טבעי, במיוחד אם הקרבנות קרובים אליי, פוליטית, תרבותית או משפחתית. אבל במקביל חשוב להיזכר בעובדה שיש כזה דבר, אלימות צודקת. אין עקרונות מוחלטים, נוסחאות ליברליות פשוטות כמו “אלימות היא תמיד פסולה”, שיגידו לנו מה צודק ומה לא. זה מאוד לא פוליטי (כלומר לא רלוונטי למציאות) להיתלות בעקרונות מופשטים שכאלה, גם אם זה מאפשר למאן דהו להרגיש מוסרי ויפה נפש. כדי להכריע באופן פוליטי יש ללמוד לעומק את הסיטואציה, להבין את הכוחות המתמודדים בה ולבחור צד.

חברת פייסבוק שלי, די שמאלנית, כתבה בסטטוס שלה ש"עכשיו, אחרי שפורסמו הסרטונים של דובר צה"ל, התמונה יותר מורכבת". חבל, ההסברה הישראלית משיגה את מטרתה. התמונה אכן "מורכבת", שני הצדדים היו אלימים מרגע שהחיילים נחתו על הספינה. אבל תמונת המיקרו הזו היא הכי פחות רלוונטית.

התמונה הגדולה והחשובה היא פשוטה בהרבה: מאז אוקטובר 2000 מנהלת ישראל מערכה שיטתית להרס מוסדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הצלחה לא מבוטלת. במו ידיה הביאה לניצחון חמא"ס בעזה, רק כדי להתלונן מרה לאחר מכן. המצב בשטח אמנם שקט בדרך כלל (לפחות מאז הרג ברק 400 ילדים), אבל אלימות היא לאו דווקא הברזל הפוגש בעור החשוף. האלימות הגדולה באמת, הקולוסאלית, נעשית בחדרים האפלוליים של אהוד ברק ושמעון פרס, האיש שביקש למכור נשק גרעיני לאחת הדיקטטורות החשוכות והגזעניות ביותר של זמננו. אפילו ליברמן עדיף עליהם, עם הפה המלוכלך אך השקוף שלו.

מול האלימות הזו יצאה הספינה "מרמרה" להילחם, תחילה בדרכי שלום. אבל אז תקפו אותה לוחמי השייטת. איך אמר אחד מהלוחמים? “מצחיק לחשוב שככה התייחסנו לזה. אחרי שבאנו להידברות ולא להילחם, על כל אחד מאיתנו התנפלו שלושה ארבעה אנשים". זה באמת מצחיק. ככה כנראה באים להידבר: משתלשלים ממסוקים באישון לילה.

נזכרתי היום בהקדמה שכתב ז'אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, “המדוכאים עלי אדמות". אתן לו לסיים במקומי, למרות שקולו הבהיר קצת גדול על מוטות הברזל של אתמול בבוקר. הוא לקח על עצמו משימה גדולה בהרבה: להצדיק את הרג המתנחלים הצרפתים באלג'יריה. ובכל זאת, אפשר להגיד קל וחומר. אם שם האלימות היתה מוצדקת, היא ודאי מוצדקת נגד לוחמי השייטת, 75 מייל מחופי ישראל:

אני חושב שפעם הבנו את האמת הזו, אבל שכחנו אותה – שום עדינות אינה יכולה למחות את סימני האלימות; רק אלימות יכולה להרוס אותם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית באמצעות גירוש המתנחל בכוח הנשק. כאשר זעמו פורץ, הוא מגלה מחדש את תמימותו שלו ולומד לדעת את עצמו בהיותו יוצר את עצמו. רחוקים מהמלחמה הזו, אנו רואים זאת כניצחון לברבריות; אבל מרצונה שלה משיגה האלימות, לאט אך בביטחון, את שחרורו של המורד, שכן אט אט היא הורסת בו ומסביבו את האפלה הקולוניאליתנשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו".

מי הרג את רפאל איתן?

26 במאי 2010

מה הקשר בין הילדה הרצוחה נאווה אלימלך לבין שמעון פרס?

מה שרון לא רצה שרפול יספר – ומה הוא עשה בעניין?

מה הצבא האמריקאי בונה ליד ראש העין?

מה נתן שרנסקי באמת עשה בכלא הסובייטי (שאלה ששאלו גם אנשים אחרים )

מאיפה מגיעים המיליונים של האנרכיסטים?

האם טורבינות הרוח ברמת הגולן הן באמת טורבינות רוח?

מה הקשר בין ילדי תימן לניסויים אטומיים בדימונה?

מה ההסבר למכת היתושים בסיני ואיך זה קשור למסדר הישועי?

האם הבן של יגאל עמיר הוא באמת הבן של יגאל עמיר?

מה הסיפור האמיתי מאחורי קריירת הזימרה של רפי גינת הצעיר?

בשביל מי עובדת גאולה עמיר, ומה היא עשתה בנורווגיה ב-1973?

הרבה שקרים מספרים לנו מגישי מהדורות החדשות. למעשה, כמעט כל מלה שיוצאת להם מהפה היא שקר, באופן כזה או אחר. מה שהם מגלים הוא שקרי או חסר חשיבות, כי מה שהוא מספיק חשוב אסור להם גם ככה לספר לנו. כל מי שעבד במערכת חדשות יודע כמה ידיעות נפסלות מדי שבוע על ידי הצנזורה. כל מי שקצת מתעניין יודע שבמקרים רבים אסור לפרסם גם שיש צו איסור פרסום. אבל מה שפחות ידוע הוא האופן שבו התקשורת מוחקת את המחיקה, כלומר מסתירה ומסווה באופן אקטיווי את עצם העובדה שיש מידע מוסתר. כדי שהעיתון לא יתמלא חורים (כמו במקרה הנדיר הזה), התקשורת נדרשת לייצר תמונת מציאות ולהמציא סיפורים קוהרנטיים פחות או יותר, שיישמעו סבירים ויסתירו את האמת. למעשה זה גם אינטרס של התקשורת, כי המעשיות שהיא נדרשת לספר הן יותר קלילות, מביאות מפרסמים ועושות מה שנקרא "feel good" בימים החמים של הקיץ. כך שחלק גדול ממה שהתקשורת מספרת לנו על ישראל הוא לא סתם שקר, אלא הסתרה של אמת.
כך למשל, אני זוכר שביום של התקיפה בסוריה בספטמבר 2007, צבי יחזקאלי מערוץ 10 לא הסתפק בלשתוק, אלא ישב באולפן והסביר בלי בושה שהמשטר הסורי ממציא סיפורים לצרכי תעמולה פנימית. ובהקשר אחר – ראו למשל את הדוגמא המזעזעת הזו שמובאת כאן. למעשה, זה מה שנקרא היום חדשות בישראל: שקר מרשרש. התקשורת משקרת כל הזמן. אבל השקר מספר אחד שהתקשורת מספרת לנו זה שמישהו מאמין לה.
כאילו שאנשים עדיין יושבים מול יונית לוי או מיקי חיימוביץ ומהנהנים בנאמנות כמו מפאי"ניק בנאום של ירוחם משל. צריך רק לקרוא את מה שעמיר בניון אומר, או להיזכר בעצומה הזאת, כדי להבין שבערך 70% מהאזרחים בישראל לא מאמינים למלה ממה שיוצא לשתיהן מהפה – אפילו לא לעובדות הפשוטות.

אנשים צעירים מקבלים את המידע שהם זקוקים לו בבלוגים שעליהם הם סומכים, או  דרך רשת החברים שלהם בפייסבוק, שאמנם מתבססת חלקית על לינקים לכתבות באתרי החדשות אבל מעניקה להם פרשנות שונה. בשמאל התרבות הזאת התפתחה באופן מדהים בשנה האחרונה, ואני מניח שגם בהרבה קהילות אחרות. מי שחי עדיין לפי תמונות המציאות "המוסכמת" של מהדורות החדשות זה פחות או יותר 27 מנדטים של מצביעי קדימה (לא כולל יוליה שמאלוב-ברקוביץ).
אבל גם הם לא ממש; כי גם הם לא מטומטמים מספיק בשביל לאמץ את הצורה שבה החדשות ממשמעות את המציאות.
מה שאפשר ללמוד מהפרשיות של אולמרט, מהשחיתויות של ליברמן וממכירת המניות של חלוץ הוא שהלאומנות הציונית, דומיננטית ככל שתהיה, היא כיום לא יותר מהתחסדות של אנשים שחושבים כל הזמן איך לעשות עוד כסף. השבט הלבן של מצביעי ליבני קובע היום את עמדותיו בהתאם למניה שבה נמצא הכסף שלו. אם מיקי חיימוביץ תגיד מחר, למשל, שפלסטינים חטפו אשה עם ילד שנסעה בכביש חוצה שומרון ולא ידוע איפה היא נמצאת, מצביע קדימה שיושב עם המשפחה שלו מול הטלוויזיה לא באמת יחשוב: "אוי ואבוי". הוא יחשוב: "יופי, עכשיו המניה של איתוראן תעלה" או "שיט, למה לא קניתי מניה של איתוראן". כנ"ל לגבי התפרצות שפעת קטלנית והמניה של טבע (בהתאמה). עם כל הלאומנות ההיסטרית שיש בישראל, הרי אף אחד כאן לא חי לפי ה-raison d'État, ההיגיון של המדינה.

נדמה לי שאחת הבעיות של השמאל הוא שהוא מנסה לענות לאיזו עמדה מיינסטרימית שמוצגת בתקשורת ושכאילו מייצגת את רוב הציבור. האבסורד הוא שיונית לוי עצמה כנראה לא מאמינה למה שהיא אומרת (אם כי מיקי חיימוביץ כנראה כן); וכמובן שהצופים שלה לא מאמינים. רוב האנשים בישראל רואים כיום את המציאות באופן שונה לגמרי.
קחו למשל חיילים. אנחנו מניחים שהם צופים ב"פוליטיקה" עם עודד שחר או בהכל דיבורים וזה מה שמעצב להם את תמונת המציאות. אבל זה לא נכון. אלה אנשים צעירים; רובם בכלל לא יודעים מי זאת עירית לינור, ומקורות המידע שלהם על המציאות הם אחרים לגמרי. אנחנו מתווכחים איתם על דברים שהם בכלל לא מאמינים בהם.
אז במה אנשים כן מאמינים? ככל שהתעמקתי בעניין, גיליתי שיש בישראל כיום הרבה מאוד אנשים מכל מיני קבוצות ורקעים שמאמינים בשליטה של אחוות האילומינאטי או של הוותיקן בחיינו. עוד יותר הרבה מאמינים בכל מיני שברים ורסיסים של התיאוריה הגדולה שנוגעים לשאלות שונות – ההתנתקות, רצח רבין, מלחמת לבנון השנייה, נסיבות מותו של רפול וכו'. הרבה אנשים לא יקראו לאויב האילומינאטי או הישועים, אלא האליטות או האיחוד האירופי, אבל המבנה וגם התוכן יישאר אותו דבר.
לפני כמה שנים כתבתי כתבה על אתרים בנושא קונספירציות, ומאז נעשיתי יותר עירני  לתיאוריות וטענות קונספירטיוויות שמסתובבות בארץ בכל מיני חוברות, ספרונים ועלונים שמופצים בצבא, ובעיקר במספר אתרים ופורומים ברשת. עד אז חשבתי שרפול באמת נהרג בגלל מזג אוויר סוער, וששמעון פרס הוא סתם זקן חביב (טוב, לא ממש). עד אז, לא שמעתי בחיים את הטענה שפרס עובד בשביל קבוצת בילדנברג או שהבונים החופשיים מנווטים את ההיסטוריה של ישראל. לא מדברים על הדברים האלה בחוגים שבהם אני מסתובב.
בדיוק מהסיבה הזאת, ומכיוון שלהערכתי לא כל קוראי "ארץ האמורי" חשופים למקורות האלה, הבאתי למעלה כמה לינקים עם דוגמאות נבחרות. הרבה מתיאוריות האלה הן משעשעות ומעוררות את הדמיון; אבל כמה מהן כנראה פשוט נכונות. אני משאיר לכם להחליט איזה.
המקורות הם בעיקר הפורום המשובח "חשיפת מסמכים" בפורטל הימין הקיצוני רוטר.נט. הדמות הבולטת בפורום הוא שחף פילוביץ, אדם שהפך לאגדה עוד בחייו. יש הטוענים שפילוביץ כלל אינו קיים, או שהוא אינו אלא מדריך צלילה אילתי בשם מאיר משולם. בנוסף אליו, יש עוד כמה מקורות מקצועיים פחות, כמו "הבלוג של חויובה", שאמנם לא התעדכן לאחרונה. ויש את "אמת אחרת" השמאלני-ניו אייג'י (ראו בהרחבה בהמשך).
אה, ויש את בארי חמיש.

מישהו זוכר את בארי חמיש? זה האיש שחיבר את הספר "מי רצח את יצחק רבין", כנראה הגרסה המפורטת ביותר של תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. לפני כמה ימים קיבלתי ממנו איזה אימייל. למה? אני כבר לא יודע – אולי אני מופעל על ידי השב"כ. הנושא היה המצעדים של הימין בסילואן; אבל להפתעתי  מושא ההתקפה המרכזי של האימייל היה איתמר בן גביר שמארגן את המצעדים.
מתברר שחמיש טוען כבר שנים שבן גביר הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. בן גביר ואשתו אילה כבר תבעו אותו. בין השאר, טענה אילה בן גביר במשפט כי "בעקבות הפרסומים על בעלה, ניזוקה בלימודיה… לאחר שחברתה לכיתה, אשר נהגה להעביר לה חומר לימודי רב ניתקה עמה קשר בטענה כי נישאה לסוכן שב'כ". הם זכו (השופט פסק בדבר "העדרה של תשתית עובדתית משמעותית העשויה לבסס את אמיתותם" של פרסומיו). זה סיפור מסובך: ברוך מרזל, שותפו לדרך של בן גביר, העיד כי במשך תקופה ארוכה הוא תמך בחמיש עצמו באופן קבוע בסכומים של אלפי שקלים בכל חודש (מאיפה יש לו?).
אז הנה, כבר למדנו כמה דברים על הימין שלא ידענו קודם. אפשר להתרשם שכמו שלשמאל יש הטרדות מיניות, לימין יש סוכני שב"כ (אני מניח שזה נכון גם בכיוון ההפוך). אם הייתי מפרסם את כל מה שחמיש כתב באימייל שלו הייתי חוטף כל כך הרבה תביעות דיבה שלא הייתי יוצא מזה. חמיש בעצמו יושב עכשיו בסנט אוגוסטין, פלורידה. הוא מאשים בפדופיליה בערך חצי ממנהיגי הציונות הדתית, ואת החצי השני בעבודה בשביל השב"כבכל מקרה אפשר לקרוא הכול באתר "ארכיוני האילומינאטי". מעניין לציין שהוא גם מאוד נגד שרה פיילין.
לבארי חמיש יש גם תיאוריה מקיפה יותר בנוגע לשליטה בישראל של "המועצה ליחסי חוץ", או בשמה הישן "האילומינאטי". הוא הסביר על זה פעם בבלוג של אלי אשד:

הכל התחיל בפגישה שהתקיימה ב-‏1785 של ראש הארגון החשאי ה"אילומינטי" בבוואריה, אדם ויספאוט, עם משיח השקר יעקב פראנק ועם המיליונר אנשל רוטשילד. האילומינטים היו שליחים של הישועים הקתוליים, שרצו לערער את הנצרות. בפגישה הזאת נקבעה תוכנית של יצירת סדר עולמי חדש, שמופעלת מאז ובהצלחה גוברת והולכת… עד 1967 נשלטה ישראל בידי קבוצת בילדרברג, ואז נוצר נתק עמוק עד שפרס החזיר אותם לתמונה. אחרי 1967 עברנו לשליטת ה-CFR, המועצה ליחסי חוץ האמריקנית.  גולדה מאיר הייתה נציגה של ה-CFR. משה דיין היה הנציג של הקבוצה האמריקנית וידע טוב מאוד שהערבים עומדים לתקוף ב-‏73. כל המלחמה הזאת תוכננה בידי קיסינג'ר בידיעת מנהיגי ישראל. קיסינג'ר בכלל מעוניין בחיסול מדינת ישראל… כולם רצו ישראל בינלאומית כמו שאר העולם. גם הערבים כולם שייכים לניו וורלד אורדר. הערבים גם הם קורבנות בדיוק כמונו.

נשמע הזוי? בסמוך לאימייל מבארי חמיש, קיבלתי עוד אימייל הנושא את הכותרת "מיהו האויב האמיתי של האנושות". הפעם הכותב נושא את השם המרשים דב אבן אור, שעומד בראש "תנועה לבניית עם ישראל". הוא מסביר ש"רוב רובו של הציבור, אינו יודע בדבר קיום קמפיין חסוי בכל העולם שמטרתו ביטול כל מדינות הלאום". העולם האמיתי מנוהל לטענתו על ידי קבוצה של 20 איש הנפגשים באופן תקופתי, שראשיה הנוכחיים הם "ג'ורג' בוש האב, ז'יסקר ד'סטן (נשיא צרפת בעבר), טוני בלייר, האפיפיור, מלך סעודיה, הנרי קיסינג'ר, ביל קלינטון, מלך ספרד ועוד". הם אלה שמכתיבים את סדר היום העולמי. מעתה, אם כן, אל תפחדו מענת קם – הסכנה האמיתית היא ז'יסקר ד'סטן!
למעשה, זוהי עוד וריאציה מקומית על התיאוריה בדבר "המסדר הסודי של האילומינאטי" – המיתולוגיה הקונספירטיווית הגדולה ביותר בעידן המודרני. כמובן שהבונים החופשיים משחקים בה תפקיד מרכזי.
התיאוריות האלה מסתובבות לא רק באמריקה, אלא גם בהמון מקומות אחרים בעולם, למשל ברוסיה ובעולם הערבי. בקהיר ובעמאן ספרים על השליטה של המאסונים בחיינו הם רבי מכר היסטריים, יחד עם הפרוטוקולים של זקני ציון. איריס יער-אדלבאום כתבה על זה פעם בהרחבה בבלוג שלה. מעניין לציין שבשנים האחרונות התחילו לצוץ תומכים לתיאוריות האלה גם באגפים מסוימים בשמאל הישראלי – אם כי האבחנה בין שמאל לימין היא מעט מטושטשת בחוגים האלה.

כאמור, לפני כשנתיים נפתח אתר די עשיר בתוכן בשם "אמת אחרת" שמקדם גם הוא את התיאוריה על האילומינאטי בראשות רוקפלר. הוא הוקם על ידי מורה ליוגה בשם ניב דור-כהן, ופעילים בו לא מעט אנשים, רובם כנראה מחוגי הרוחניות. זה אולי הפורום היחיד בעברית שבו אפשר לקרוא את המשפט "האם באמת היו מקלחות עם גזים? או שזה רק עוד אחת מהקנספרציות?".

מכל זה אני מסיק את המסקנה הבאה, שרבים מאיתנו יתקשו לקבל: אם יש סיפור או אמונה שיש לה סיכוי לאחד את השמאל ואת הימין, הרי זה המיתוס הקונספירטיווי בדבר "המועצה ליחסי חוץ". הרי באופן כזה או אחר, אנחנו מאמינים בזה כבר עכשיו.

קראתי פעם מאמר שאומר שהאמונה וההפצה של תיאוריות קונספירציה היא אסטרטגיה פוליטית שבה נוקטים ציבורים שמהן נמנעת באופן שיטתי הגישה לאינפורמציה מהימנה. במושגיו של גיאורג זימל, תיאוריית הקונספירציה היא "קיצור דרך": רעיון פשוט, שסביבו יכולה קבוצה לצאת לשנות את גורלה (ותודה לאיתמר על ההפניה).

מבחינות רבות, להאמין בקונספירציות זה היום מציאותי יותר מאשר להאמין במציאות. אם כולם מסביב מאמינים בקונספירציות, לנסות להיאחז באיזו מציאות סמכותית שתזכה לאישורם של ירון לונדון ומתן וילנאי זה די נאיווי.
אם אני צריך לבחור בין לפחוד מענת קם לבין לפחוד מז'יסקר ד'סטן, אני מעדיף את ז'יסקר ד'סטן.