Posts Tagged ‘שמאל רדיקלי’

אני רוצה אהוב ציוני

8 ביוני 2010

 ירדן ברוך                                                                                      

איך נחתן אותך? שאל אבי לא פעם כבהלצה. לפני כמה ימים, לאחר אירועי המשט בעזה, התבהר לי שהשאלה אינה שאלה בעלמא; אמי אמרה לי שאילו אבי היה פוגש בי בתור בחור צעיר, לא היה מתחבר עמי בשל דעותיי הפוליטיות, שיש שיאמרו שהן משתייכות לקצה השמאלי ביותר במפה. עם ערב, הלכתי לאבי וביררת את הטעון בירור. אבי הסכים עם דברי אמי, והוריי הסבירו לי שעליי להצניע את דעותיי הפוליטיות ולא לפרסמן באינטרנט ובריש גלי. הם אמרו שדעותיי מצמצמות מאוד את אפשרויותיי הרומנטיות, ושעדיף שאנשים יכירו את הנפש שלי ואת אישיותי בלי שיחסמו על-ידי משפטים קדומים. מעבר לכך, גם אם הן יוצנעו, וגם אם בחור יכיר אותי ויחפוץ בקרבתי בטרם ייוודע לדעותיי הפוליטיות, ואף יתאהב בי, יהיה לו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחיות במערכת זוגית עם בחורה שמשלשלת את הפתק הלא נכון לקלפי. הוא הדין גם לגבי נאהבים, וגם לגבי סתם חברים, דוגמת בחור ששירת עמי בצבא שבחר למחוק אותי מהפייסבוק לאחר שפרסמתי בפייסבוק מספר דעות בנוגע למשט. שני הוריי, שרוצים שיהיה לי רק טוב, הסכימו: מדובר בדבר מרתיע.

הלכתי ודמעות קטנות הנצו בעיניי. בכיתי קצת, כשבלבי מחלחלים עצב ודאגה. אפשר לאהוב כל-כך הרבה אנשים בעולם, בהם גם ציונים או חסרי מודעות פוליטית. בדרך-כלל אני לא בוחרת את בחירי לבי לפי נטיותיהם הפוליטיות. אדם מורכב מעצמיים מרובים, וקסם המשיכה תלוי גם במשהו הנוסף, החמקמק, שלא ניתן לשים עליו את האצבע כפי שניתן לסמן שמאל רדיקלי יותר ופחות. גם כך לא בכל קרן זווית מצוי בחור כלבבי, ועד שאני מוצאת אותו, במקרה של אי-הצלחה עם שכזה אני לא רוצה לחשוב שמא הוא דחה אותי בגלל שחזון שנראה ראוי בעיני הוא חזון המדינה הדו-לאומית או בגלל שאני מוכנה להקשיב לדיון שעוסק במחשבה שלאומיותם של ערביי ישראל טעונת חיזוק. אני לא רוצה שיהיה בי בכלל ספק, לדוגמא, שבחור שחברו הטוב ביותר הוא קצין בחיל-הים ידחה אותי בגלל עמדתי המוסרית-מדינית. זאת משום שאני מכירה בחור כזה, והוא גבר מדהים. הייתי רוצה להאמין שהוא יהיה פתוח לדעות זרות משלו וששיקולים זרים לא תפסו חלק בהצלחה או בכישלון של היכרותנו.

פרט להשקפות פוליטיות, יש בי ובאחרים כל-כך הרבה, ורוב ענייני, תשוקתי וכשרוני בחיים אינו מצוי בפוליטיקה. וכבר וויתרתי על להיות הבחורה הכי יפה, הכי רזה והכי נורמטיבית, וברור לי שאלו אינן סיבות מונעות אהבה. למרות כל זאת, אבל אם יש דבר שאיני יכולה לוותר עליו בשום אופן, הוא הניסיון לחתור תמידית לראיית עולם ביקורתית ופתוחה, התומכת בזכויות אדם, בשוויון ובצדק אנושי וחברתי.

במידה מסוימת אני מסכימה עם הגישה הזנית, לפיה אל לנו להיצמד לעמדות מסוימות, ואל לנו לסמן עצמנו בסימונים קבועים. שיש בהיצמדות משום התעתוע. הייתי רוצה שיתבוננו בי שלא רק מבעד למסך הפוליטיות, כי יש בזה משהו מסולף ומעייף. הרי זה נכון שאתה נמצא בעמדת כוח כאשר דעותיך הפוליטיות לא ידועות. בדמיונותיי החופשיים כשאני מדמיינת עצמי בתור מרצה באקדמיה לדוגמא אני יודעת שהייתי מעדיפה שלא ידעו מהו שיוכי הפוליטי. אך על אנשים להבין שדעות יכולות להיות דבר נזיל, שבסדר לחשוב דבר אחד בבוקר ולחשוב דבר אחר בערב, ושאני איני סך דעותיי הפוליטיות בשעה נתונה. ניתן להשתדל לראות את "הדברים כמו שהם" ולדון בשאלות באופן מורכב וחופשי מעמדות גם תוך כדי חתירה לצדק ודבקות בדרך פוליטית.

הזהירו אותי לא פעם שעמדותיי הפוליטיות יכולות לפגוע בי אם בעתיד ארצה לאחוז במשרה ציבורית, או בקבלה לעבודות בכלל. אני סבורה שיש לבחור דרך בה רוצים לחיות בעולם, והדרך בה הייתי רוצה לחיות היא דרך נטולת פחד, בה ביכולתי לומר ולכתוב את שעל לבי, ולנכוח באלו אירועים פוליטיים שאני רוצה, בעולם שבו אני חשה שלא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אחיה בתוך ארון פוליטי. אבל גם אם אחיה בהסתר, ברור לי שלא אוכל להסתיר מאהוב פוטנציאלי את החלק הזה שבי. אני פונה אל הציונים שבכם, אל לבכם שהוא הרבה מעבר לציוני, ומבקשת להצהיר: אני רוצה אהוב ציוני. כלומר, גם אהוב פוסט-ציוני הולם יתקבל בברכה ובאהבה. אבל אני רוצה שתדעו, שאני איני נכנעת לפרדיגמה שהוצבה בפניי. הלב שלי יכול להכיל את כל ארץ-ישראל השלמה. כמעט.

יהיה לי קשה, יש להניח, עם גבר המשתייך לימין הקיצוני או כזה שאוחז בדעות פשיסטיות. ברור לי שגם לי יש גבולות. אבל בכל זאת, אני מרשה לעצמי לקוות שבין סלידה מפשיזם לבין זוגיות בין אשת שמאל רדיקלי (או לפחות אחת המתיימרת להיות כזו) לאיש ציון קיים הבדל, ושהאחרון הוא אפשרי.

בחודש שעבר  אבנר שביט פרסם בטוויטר את השיר הבא:

היא אומרת לי – אתה עצוב בגללי/ אני אומר – לא, אני עצוב על עובדי הקבלן / אתה שקרן גרוע היא אומרת / כשיהיה צדק חברתי אאלץ לומר לה רק אמת 

אז האמת היא, שאני עצובה גם בגלל סבלות האנשים בעולם, וגם בגלל סבלותיי שלי, ובתוכם מכאוביי הרומנטיים והקיומיים. אחתום בתקווה שהגבר בו אתאהב יהיה מספיק חכם  בשביל להיות מסוגל לאהוב גם מישהי עם דעות פוליטיות שונות משלו, ובתקווה שאף אחד לא יצטרך לחשוש, לסגת, ולהתבייש בדעותיו, דרכי חייו ועמדותיו, מתוך רצון לזכות באחת הזכויות הבסיסיות ביותר – הזכות לאהבה ולחברות.

תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר

7 בפברואר 2010

הבלוגוספירה רוגשת. דמות מובילה בחוגי הספרות והשמאל הרדיקלי נחשד באונס, או לפחות בהטרדה מינית מסוג אלים במיוחד. נעמה כרמי, נמרוד אבישר, יוסי גורביץ' ואחרים – כולם מפצירים בקרבנות להגיש נגד האיש הנכבד תלונה במשטרה. מדוע? כי "מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם", כותבת כרמי. את מה? את השם שלו כמובן.

אבל למה בעצם זה חשוב כל כך ששמו יפורסם? הלא ברור שכולם – או לפחות ה"כולם" הרלוונטיים, כלומר כל מי שקשור בחוגים הללו – מודעים היטב לזהותו. למה זה חשוב שמסעודה משדרות או זהבה מנהלל ינקבו בשמו הפרטי? סביר שהן לא ידעו בכלל במי מדובר, וגם אם כן, לא יהיה בכך משום סנקציה כלפי האיש, שהרי הן אינן במעגל האנשים הבאים עמו במגע.

התשובה המתבקשת היא שהשם הוא לא מה שחשוב פה, אלא התלונה שתאפשר לפרסם את השם, ובכך להעמיד את האיש אל עמוד הקלון. אולם להעמיד אותו אל עמוד הקלון אפשר גם בלי קשר לתלונה, שהרי זה בדיוק מה שנעשה כעת. יתרה מכך, במידה וזה לא נעשה מספיק, האשם הוא באלה המצפים למוצא פיה של המשטרה, של המדינה, כאילו עד שהריבון יאמר את דברו, אל לנו האזרחים לגבש עמדה בסוגיה. זה במיוחד מפתיע כאשר מדובר בחוגים שאינם ידידותיים תמיד, בלשון המעטה, למדינה בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

נכון, יש סיבות טובות לפנות למדינה בעניינים שכאלה. ראשית, למדינה יש משאבים וזמן לבצע חקירה של העובדות, וכן הליכים רציונאליים, הזוכים לאמון רחב יחסית, לביצועה. בכך החקירה המשטרתית מועמדת מול הרעיון של "משפט פומבי", במסגרתו ה"המון" נסחף לנידוי והחרמה בלי שנבדקו העובדות. שנית, למדינה יש כוח כפייה, החיוני לעתים קרובות כדי למנוע פשעים נוספים.

עם זאת, השיקול השני פחות רלוונטי לעבירה הנדונה. מדובר באדם מוכר מספיק בחוגים הרלוונטיים כדי שהקהילה תוכל לנטרל את כוחו לפגוע. כמובן, אם הוא ימשיך בסורו למרות הנידוי החברתי, ייתכן שיהיה הכרח בפנייה למדינה. אבל ספק אם זה המצב כרגע.

השיקול הראשון מאיר את האופן בו ההמתנה לריבון מבטאת איאמון בעצמנו, כלומר ביכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות. אני לא מרגיש חלק מ"המון", וסבור שהייתי יכול לגבש עמדה מושכלת אם קשר השתיקה – זה שקיים במידה רבה בגלל ההמתנה למוצא פיו של הריבון – היה נשבר. הייתי שומע את סיפוריהם של קרבנות אחרים ומנגד, את דבריו של החשוד ושל אנשים הקרובים לו, ומגיע להחלטה.

האינטרנט, לפחות מבחינה זו, הוא מדיום המאפשר לשקם את האמון שלנו במרחב הקהילתי כמרחב פוליטי, כלומר ככזה בו חברי הקהילה מגבשים עמדות תוך שיחה מתמדת עם חבריהם, ולא נשענים על סמכות חיצונית. העיקרון היחיד שחשוב לעמוד עליו, בהקשר זה, הוא הזיהוי של המאשים ושל הנאשם. בעוד הנאשם מוכר היטב (ושוב, גם בלי ששמו הפרטי יפורסם), חשוב שגם המאשימות או המאשימים יעמדו מאחורי דבריהם, כפי שעשו אשכר אלדן כהן (במקרה דנן) או אורטל בן דיין (שפרסמה האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה). כך הן יוכלו להגיב על שאלותינו ועל טענות נגדיות.

אני לא פוסל באופן עקרוני פנייה למדינה. במקרים מורכבים יותר (האם מאן דהו רצח בכוונה תחילה או מתוך הגנה עצמית) נדרשות יכולות החקירה המשוכללות שהיא מציעה. בנוסף, לעתים סנקציות קהילתיות אינן רלוונטיות. כך למשל (ותסלחו לי על הדוגמא האנכרוניסטית), אם האדון אנס את המשרתת, סביר שהוא לא יתרגש במיוחד אם המשרתים יחרימו אותו. במלים אחרות, נדרשת התערבות של המדינה כאשר העבירה היא בגבול בין קהילות שונות. מן הסתם צריך את המדינה גם במקרה של משה קצב, לדוגמא, היות ששום חרם קהילתי לא היה יכול לסלק אותו ממשרת נשיא המדינה. זו משרה מדינתית, ולכן המדינה חייבת להציג את עמדתה בסוגיה.

אולם במקרה דנן, רצוי שכל מי שקשור בדרך זו אחרת לחשוד יגבש את עמדתו וייתן לה ביטוי פומבי, כולל ביחסיו איתו. לי, למשל, אין שום זיקה אישית או מקצועית לחשוד, אבל העמדה שלי יכולה לבוא לביטוי מול כמה מחבריי שדווקא כן קשורים אליו. אני יכול לשאול אותם לדעתם ולצפות מהם לקחת עליה אחריות, מבלי להמתין לריבון הכליכול. הרי גם כשהריבון אומר את דברו, רצוי שנתייחס לכך בערבון מוגבל, כפי שאנו מתייחסים לעמדות אחרות במרחב הפוליטי. בסופו של דבר, האחריות על עמדתנו מוטלת עלינו, ועלינו בלבד, וזו בדיוק המשמעות – המהותית ולא הפורמאלית – של חברות בקהילה דמוקרטית.

יותר משאני מצפה מהקרבנות להגיש תלונה במשטרה (הכרוכה בקשיים מרובים), אני מקווה שהן ידברו, כלומר יכתבו באינטרנט. אני מקווה שגם החשוד ידבר, וכל מי שביניהם.