Posts Tagged ‘שמאל עממי’

עזיבה היא לא פרישה מהמשחק

8 באוגוסט 2014

1.

לפני שנתיים, פרסם דן מרגלית מאמר בישראל היום שקרא "לחזור אל תפיסת ה'נפולת של נמושות'". העיתונאי המוערך סיפר שם איך קרא בהארץ ריאיון עם משוררת ישראלית שהוציאה ספר חדש, והזדעזע לגלות שהיא עזבה את הארץ והשתקעה בבריטניה. בלי להסס תיאר מרגלית כיצד התקשר אליה לביתה בקיימברידג', וכשענתה לטלפון נזף בה שהיא מממשת את חלומו הרטוב של מחמוד אחמדינג'ד.

מה שנחמד הוא שטקסטים כאלה משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שבה הם מעוניינים. שמעתי על אנשים שעברו לחו"ל, ובמשך כל החצי שנה הראשונה שלהם שם הם מסתובבים ברחוב, נוסעים על אופניים ועושים עם היד תנועה שמשמעותה אחת: זיבי לדן מרגלית. זיבי ליאיר לפיד, ולשי פירון. אתם לא קובעים לי יותר.

עד לאותו רגע שבו הם יצטרכו לחזור לישראל, אחרי שפרויקט ההגירה שלהם נכשל. כי הם לא הצליחו למצוא עבודה, או להוציא ויזה, או ללמוד את השפה. או כי משהו קרה למישהו מהמשפחה שלהם בישראל. ואז הם עלולים לחטוף בהפוכה את דן מרגלית, הפעם בלי שום הגנות. כי יש הבדל של שמים וארץ בין להחליט להגר לבין להצליח להגר.

2.

מסיבות ברורות, ההתקפה המזוויעה על עזה והאירועים שסביבה עוררו שוב דיבור חזק על הגירה. מבין האנשים שאני מכיר, היו מי שנטשו כבר מזמן, ואחרים עזבו אחרי כישלון המחאה החברתית, כשהתברר שלא הולך להיות יותר טוב. עכשיו, לעומת זאת, הגענו לשלב שלישי: מתברר שגם הולך להיות הרבה יותר רע. לא פלא שעוד אנשים חושבים לעזוב.

אז פה ושם מישהו כותב מאמר או סטטוס ומסכם אותו במסקנה שלכוחות הליברליים בישראל אין שום תוחלת ועדיף לעזוב. והיה השלט בהפגנה בכיכר רבין, "תברחו כל עוד אפשר". ועם זאת, האמירה נשארת לרוב תלויה באוויר. הגירה, כך נהוג לומר, היא החלטה אישית. אפשר לכתוב "Run for your lives!", אבל זה אף פעם לא יהיה כמו לכתוב: "צאו להפגין נגד x" או "הצביעו למפלגה y". אל מול ההגירה, אנשים שונים נמצאים במצבים שונים. לאחדים יש כסף, עבודה מבוקשת ודרכון זר; אבל לאחרים אין אף אחד מהם. יכולת ההגירה היא דיפרנציאלית לגמרי. ואכן, אין הרבה טעם לצוות על מישהו להגר, בלי לברר קודם אם בכלל יש לו אפשרות כזאת.

בד בבד, אני לא מוצא הרבה טעם במאמרים שמאלניים שמטיפים נגד הגירה, או נגד דיבור על הגירה. הטקסטים האלה מנוסחים לפעמים בשפה צבאית (אורי משגב כותב ששיח ההגירה השמאלני מבטא "תבוסתנות והעדר רוח לחימה", חיים הר זהב פוקד על קוראיו: "ועכשיו – קדימה להסתער"), מה שאצלי באופן אישי רק מגביר את הרצון לברוח. למעשה, הם גרועים לא פחות מהמאמרים שמטיפים לעזיבה – מי שכותבים אותם הם לפעמים אנשים שמצאו איזה "סידור" בישראל, שמאפשר להם לשרוד במציאות הזאת ולפעמים אפילו להרוויח ממנה. זה דפוס שקל מאוד לזהות: כל דלפון-פרקריאט שהשיג איזו משרה שמנמנה כותב פתאום שהמצב לא עד כדי כך גרוע, ושאנשים סתם מתבכיינים. להגר זה לעתים קרובות פריבילגיה, אבל לפעמים גם להישאר זאת פריבילגיה. בנוסף, המאמרים האלה לא באמת גורמים למישהו לוותר על תוכניות ההגירה שלו. במקרה הטוב הם גורמים לאנשים לא לדבר על התוכניות האלה, או לדבר עליהן בשיחות פרטיות ולא בהפגנות, בתור "תוכנית ב'", שאליה פונים כאשר תוכנית א' נכשלת.

על תוכנית ב' לרוב לא מצהירים. היא נחשפת רק בדיעבד, אחרי שהיא כבר מתממשת. על תוכנית א' כותבים סטטוסים ציבוריים. את תוכנית ב' מקדמים בהודעות פרטיות. אין דבר יותר טבעי מתוכנית ב'. במצב הנוכחי בישראל, מי שאינו מגלגל בראש דרך לדאוג לעצמו ולאנשים הקרובים לו צריך להיות קדוש או דביל. עם זאת, מתבקש שיהיה יחס מסוים בין "תוכנית א'" – כלומר, האידיאל הפוליטי שאנו מצהירים על מחויבות לו – לבין "תוכנית ב'" – הצעדים שאנו נוקטים למען הישרדות וקידום עצמי. כל פרויקט פוליטי נידון לאבדון כאשר עיקר תנועת המידע, הרצון והאנרגיה, מתרחשת מאחורי הקלעים – בצורת הוצאת דרכונים, חיפוש משרות, וכתיבת בקשות לגורמים שונים באירופה ובארה"ב.

ברור שמבחינת לא מעט פלסטינים, הגירה זה הדבר הכי מועיל שיהודי יכול לעשות לשיפור המצב. ועם זאת, הגירה כהחלטה אישית לא באמת מועילה במשהו. גם אם הגירה תציל לך את התחת, אין באמת אפשרות שכולם יעזבו, ואפילו לא ברור אם זה משהו שראוי לשאוף אליו. ספק גם אם הגירה של פעילי שמאל וחוקרי ספרות מדאיגה את השלטון. ואכן בצורתו הנוכחית, הדיבור על הגירה לא מתיימר לפתור כמעט שום בעיה מבחינה פוליטית.

אבל זאת בדיוק השאלה: האם אפשר לדבר על הגירה גם כפרויקט פוליטי, ואפילו קולקטיבי, ולא רק אישי? אני נזכר גם בהרצאה ששמעתי פעם בכנס על זכות השיבה. פעילה אנרכיסטית הסבירה שם שכאשר זכות השיבה תתממש, ממילא האליטה האשכנזית תעזוב את הארץ ולכן אין בעיה. היה זה אחד הניסיונות הבודדים ששמעתי בשורות השמאל הישראלי להכניס את העזיבה עצמה לתוך הפיתרון הפוליטי.

טמפלהוף

3.

כידוע, לפני שהגה את הרעיון הציוני, היתה לתאודור הרצל תוכנית מסוג אחר לפתרון הבעיה היהודית: כל יהודי אוסטריה יצעדו עם ילדיהם ביום אחד לכנסיית סן סטפאן, ויטבלו אותם לנצרות באופן קולקטיבי. באופן כזה, הטבילה לא תיעשה בהיחבא ומתוך אשמה, אלא כהחלטה חופשית קולקטיבית של הקהילה. אולי אפשר לפתור באותו אופן את בעייתו של השמאל בישראל: כל ההורים השמאלנים ישלחו את ילדיהם לחו"ל (בדרך כזו או אחרת). הם מצדם יוכלו להמשיך לחיות בישראל, ולשרוד איכשהו את השנים שנשארו עד הסוף.

אבל אם נדרשים לאנלוגיה הציונית, אפשר לחשוב גם על היבט אחר, ריאלי יותר. במשך העשורים הראשונים לקיומה, הציונות היתה בעיקרו של דבר תנועה אירופית. רוב הציונים חיו באירופה, ולא בפלשתינה, וחלקם הגדול האמינו שכך יישאר המצב. במידה מסוימת אפשר לומר שהתיישבותם של חלוצים מועטים בפלשתינה היתה רק הקמע, או הגרעין, שסביבו התהוותה בפועל הציונות כתנועת המונים אירופית. בינתיים, הסרט הציוני הגיע למקום רע, ומה שנדרש בעצם הוא להפעיל אותו ב-Rewind. לא חייבים לגלגל את הסרט ממש עד ההתחלה; אין סיבה שכל היהודים יעזבו את פלשתינה, אבל אין סיבה גם שחלק גדול מהם לא יעזוב – לטובתם ולטובת שכניהם. צריך לקוות רק שהתנועה לאחור אל תחילת המאה שעברה תעבור באופן חלק, בלי קטסטרופה באמצע.

על כל פנים, כבר עכשיו, היחסים בין שמאלנים ישראלים בארץ לבין שמאלנים ישראלים בחו"ל דומים ליחסים שהתקיימו בין הציונים בפלשתינה לציונים באירופה. כמו שאמר לי פעם גל, ההגירה של חלקים מהשמאל לברלין או למקומות אחרים יכולה להוות גם מעין תעודת ביטוח לאלה שנשארים בישראל, מכורח או מבחירה. ממילא, אנחנו חיים בעידן גלובלי, ושום תנועה או תופעה היא לא לגמרי מקומית. הפנים והחוץ הם מבחינה זו חלק מאותה אחדות. ההפגנות שהיו בברלין בשבועות האחרונים מוכיחות את זה: פעמיים בשבוע היו הפגנות נגד המלחמה, ולפחות שלוש מתוכן אורגנו על ידי ישראלים והיתה בהן נוכחות מאסיבית של ישראלים שרחוקים מאוד מלהיות מנותקים או מנוכרים למתרחש בארץ.

מזח

4.

כרגיל, יהיו שיחרחרו עכשיו בבוז, ויאמרו שמה שאני כותב כאן מדגים את העובדה שהשמאל-לכאורה בעצם נושא את עיניו למערב ומבקש אישורים מאירופה. הביקורת הזאת מבוססת על פנטזיה של שמאל עממי-אורגני, שמתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות. למעשה, פנטזיית השמאל העממי ורחב היא מה שנכשל פעם אחר פעם. אולי הגיע הזמן להבין שיש כשל מובנה בחזון הזה.

השמאל הרדיקלי בישראל יכול לנסות לשכנע את עצמו שוב ושוב שהוא עממי, אבל למעשה הוא בעצמו אפקט של הגלובליזציה – של שיח אקדמי גלובלי ושל עמותות – וככה הוא עתיד להישאר בטווח הנראה לעין. יש לגלובליזציה אפקטים שליליים, ויש לה אפקטים חיוביים. גם המושגים שבהם מדברים מבקריו של "השמאל הקוסמופוליטי" (ביקורת שנושאת לא פעם צליל קצת אנטישמי) הם חלק משיח גלובלי שמרכזו בארה"ב ובאירופה. האלטרנטיבה לקוסמופוליטיות היא לאומנות. אמנם יש כמה פרויקטים מלהיבים מאוד של חיבור יהודי-מוסלמי במזרח התיכון, אבל הם מונים במקרה הטוב כמה עשרות אנשים, ובעצמם מתקיימים לרוב על גבי פלטפורמה ארגונית אירופית. גם הצד השני לדיאלוג הם במקרים רבים אינטלקטואלים ערבים שגולים באירופה.

אפשר לציין גם, שיש לא מעט אנשים שברמה הפוליטית מדברים על "מקומיות" ו"שייכות למרחב" בכל משפט שני, אבל ברמה האישית מבלים חצי מכל שנה בניו יורק, או חיים כבר עשרים שנה מכסף גרמני או הולנדי. מומלץ לפיכך להיפטר מהצביעות. הגלובליזציה היא תכונה מרכזית של העולם העכשווי. ממילא, כל פיתרון בישראל/פלסטין הוא למעשה פיתרון גלובלי, כיוון שהוא נוגע לקהילות יהודיות, לקהילות של פליטים וכמובן להרבה הון בינלאומי. אם יש פיתרון הוא לא יגיע בהכרח כתוצאה מהחלטה של ממשלות בירושלים, אלא באמצעות היווצרות של זהויות ושייכויות שחוצות את הגבולות הקיימים. בעניין זה אפשר לחשוב על תנועת הבידיאס, לא כאמצעי לחץ על ממשלת ישראל, אלא כצורה של רישות גלובלי נגדי לרישות הגלובלי הציוני של מכירת נשק ומסעות תגלית. במשך הזמן, הרשת הזאת תשנה לא רק את המצב בישראל/פלסטין, אלא גם את המדינות שבהן היא פועלת.

אני מנסה, אם כן, לטעון שעזיבה לא חייבת להיתפש ככישלון או כתוצאה של ייאוש. נכון לעכשיו, אין טעם באידיאליזציה של "גלות פוליטית"; אבל הגירה היא אחת האופציות שהמצב הנוכחי עדיין מאפשר לחלק מהאנשים כדי לחשוב ולפעול. באופנים שונים, היא יכולה דווקא לשפר את המצב. בעניין הזה, שמאלנים ישראלים שכבר התמקמו בחו"ל יכולים וצריכים לעזור לאחיהם להיקלט (במקום לעקם את האף על זה שברלין נהייתה מיינסטרים). לכן יש מקום לפתח גם התארגנויות של עזרה בהגירה – כמו שקיימות בברלין באופן ראשוני. אם ההגירה היא פריבילגיה של אשכנזים, בנים למשפחות עשירות ובעלי דרכונים זרים – אין סיבה שהיא תישאר כך.

לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל. אבל רובם ממילא לא יכולים ולא רוצים להיעלם. ממילא, רק למעטים מהם מובטח שהם יוכלו להישאר בחו"ל לתמיד. הם לא נמלטו ולא יצאו מהמשחק, אלא בסך הכול ממלאים בתוכו תפקיד מסוים.

נכון אמנם, שמי שלא נמצא בישראל לא חווה את המצב כמו מי שנשאר בה, וגם לא משלם את המחיר של התנגדות או מחאה. אבל כפי שכבר צוין קודם, הגירה היא פרויקט שברירי. מי שהזיז את עצמו מישראל למקום אחר לא באמת "נחלץ", ולא יושב באיזו טריטוריה בטוחה. זאת בסך הכול אסטרטגיה אחת מתוך רבות כדי לשרוד ואולי לשמור על קיום הגון.

עין גדי

5.

אני נמצא בברלין שנה. אני אומר "נמצא", אפילו לא "גר", כי אני חי בשכירות משנה לתקופה מוגבלת בזמן. עוד שנה, אני אמור לחזור לישראל – זאת לפחות התוכנית.

באמת, בזמן המלחמה היה לי קצת מוזר להגיד בביטחון שאני חוזר לישראל, ואנשים שאמרתי להם את זה הגיבו במידה מסוימת של זעזוע והתפלאו למה אני עושה את זה לעצמי. אבל התשובה שלי די פשוטה: קודם כל, כי אין לי ברירה – אין לי דרכון זר. שנית, כי אין לי מה לעשות במקום אחר. כמו שכבר כתבתי מזמן, אני כרוך בגורלה של העברית – בתקווה שיום אחד "תעלה מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית". ככה תיכנתו אותי הוריי והתרבות שבה גדלתי, ואת זה אני לא יכול לשנות. ואם הוזכרו כבר ההורים – אציין שאבא שלי קבור באדמת ישראל. זה אולי לא רציונלי, אבל גם זאת עובדה שבגללה אף פעם לא אתנתק מהמקום הזה.

ועם זאת, ברור לי שאני שייך גם לקהילה בינלאומית, וברור לי שברלין תישאר כנראה ביתי השני, באופן כזה או אחר. כמו שהמעבר לברלין לא היה סופי, גם החזרה לישראל היא לא סופית. תמיד יעודד אותי לדעת שיש לי חברים מחוץ לישראל, ושהתרבות שאני שייך אליה לא כרוכה בגורלו של חבל ארץ אחד.

לפני כמעט ארבע שנים, כשחזרתי מכמה חודשים בגרמניה, כתבתי על המעגל המצטמצם – מצטמצם כתוצאה מעזיבה של אדם ועוד אדם. אבל אולי נראה שהמעגל מצטמצם רק כשמסתכלים עליו מבפנים. אם מרחיבים את המבט, רואים שהמעגל דווקא מתרחב, או לפחות מתפצל להרבה מעגלים. ההיסטוריה מלמדת שלא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד –בין אם אתה יזידי או שמאלני.