Posts Tagged ‘שלי יחימוביץ’

משפטים שהיפסטרים תל אביביים אומרים זה לזה בנוגע לבחירות בעודם לוגמים קפוצ'ינו עם חלב סויה דל

19 בדצמבר 2012

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

לא זמן טוב לתקוות

15 באוקטובר 2012

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

וביערת הרע מקרבך

3 באפריל 2012

 דניאל רוזנברג

העיסוק הדתי בעצמנו והחיטוט אחרי עומקים ומשמעות פנימיים (יש לי איזה חשד שהם לא נמצאים שם בכלל, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת) הוא חלופה שאינה מעוררת כבוד. חלופה למאבק לצדק ולשוויון, חלופה להיותך חבר מודאג ואיכפתי בקהילה, חלופה לכל פעילות מחאה פוליטית, חברתית או אינטלקטואלית. (שלי יחימוביץ')

אחד המוטיבים החוזרים בשיח הציבורי הישראלי הוא הטענה עלפיה על פיו החיסול התרבותי של מדינת הרווחה, ההגדלה המשמעותית של מנגנוני השוק במשק, ההפרטה, מהלכי הדה-רגולציה וכו' וכו' לא היו יכולים לקרום עור וגידים ללא שינוי תרבותי מקיף ועמוק שחל בתודעתם של האנשים. הפוליטיקה הכלכלית איננה סתם פוליטיקה שעוסקת במאזנים, גרעונות, מיסים וכדומה, אלא עוסקת, ובמידה רבה תכליתה היא, עיצוב התודעה, או "הנשמה" לפי הפראזה השחורה של מרגרט תאצ'ר. הפרטת החברות הממשלתיות לא היתה יכולה לבוא ללא "הפרטת התודעה", המעבר למערכת רווחה ביזורית וולנטרית לא יכול היה לבוא ללא "מיגזור" החברה הישראלית, וכהנה וכהנה דוגמאות. במידה רבה מדובר כאן בניסוח מחדש של המשפט המרקסיסטי הקלאסי הטוען כי ההוויה קובעת את התודעה, והכרזה משתמעת כי התודעה התרבותית, בניין העל, בדרכו החמקמקה, חוזר להשפיע על הבסיס הכלכלי ומתנה אותו.

הדמויות המשחקות את האשמים בסיפור זה נוטות להתחלף לפי טעמו של המספר: החל מנאומים של בנימין נתניהו מהתקופה שהיה שר אוצר, שהצליח, במהלך של "הסברה", לצייר את המגזר הציבורי בתור האיש השמן הרוכב על גב האיש הרזה, ועד לנראטיבים העולים לרמת רזולוציה רחבה יותר, ומתארים את התעכרותה של המנטליות הישראלית הסולידריות החל משנות ה-80 או ה-70. סדרה של תאריכי מפתח נוטה להופיע בהסבר מסוג זה: 1985, 1977, ואפילו, אצל מיטיבי הלכת התיאורטיים, 1967. היתה זו הליברליזציה של שנות ה-90 אשר העבירה את הדור הצעיר על דעתו וגרמה לו להתמכר לטקסטים אינדיבידואליסטים בלתי-מגויסים; לא, היה זה מנחם בגין, אשר זרע אגואיזם בקרב מעמד הביניים וה"אליטות" והעביר אותן על דעתם; היה זה כיבוש השטחים, אשר מנע ביסוס של תודעה אזרחית שיתופית.

בתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. (דני גוטויין)

עם זאת, יש לציין כי סיפור זה, על תאריו ואיוריו, איננו מוגבל למדורות השבט השמאלנית; גם הימין, לפחות אותם חלקים בו המבכים את המדיניות הכלכלית הליברלית (בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע בעניינים הנוגעים להחזקה הממשלתית בקרקעות מדינה), משתמשים באותו שיח תרבותי-ציביליזציוני כדי להסביר מהלכים במדיניות כלכלית; גם מבחינת אותם אנשי ימין, היתה זו התודעה, המנטליות, השפה הליברלית, אשר השתתפה באותה תבוסה מהוללת של מדינת הרווחה. השחקנים כאן נוטים להיות שונים: במקום מנחם בגין תופיע דמותו של אהרון ברק בתור הדמון הליברלי, במקום הליכוד, מרצ, אבל התזה נוטה להיות דומה.

המוטיב העולה וחוזר בסיפורים אלה הוא של התפקרות הדור הצעיר. היו אלה הצעירים, הסטודנטים, בני הנוער, שפרקו מעל עצמם את העול ופנו לאינדיבידואליזם חסר פשרות, אשר בתורו אפשר את השחתת המנגנונים הקולקטיביים, את הפרטת קרנות הפנסיה, את מכירת כור, את הפקרת הקיבוצים. שוכני גילמן, הטיילים בארצות המזרח, המשתמטים, צרכני תכניות הטלוויזיה והספרות התל אביבית, כל אלה היו ביטוי של אותה מדיניות מפריטה, שביקשה לחסל את ה"כולנו" ולהחליפו בעדר סתום של אינדיבידואלים. השירה המשותפת בציבור הוחלפה בקול הבודד של המבצע בתכניות אמנות טלוויזיוניות, מדורי החדשות בעיתונים הוחלפו במדורי דעות, או אפילו בניו-ג'ורנליזם נרקיסיסטי.

המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. (אסף שגיב)

ניתן להכין רשימה חלקית של מקדמי תזה ציביליזציונית זו: גדי טאוב, , פרופסור דני גוטויין, בן דרור ימיני, במידה מסוימת אסף שגיב, במידה רבה שלי יחימוביץ', אריק גלסנר, וגם (לעניות דעתו של כותב שורות אלה) רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי יותר מי פחות, בעד הרעיון כי היו אלה תהליכים תרבותיים, בעיקר כאלה שנתנו את אותותיהם בילידי שנות ה-80 המוקדמות, אשר הובילו, אפשרו, וקיימו את המדיניות הכלכלית הליברלית, שאותה הם בתורם מגנים. בדרכיהם היחידיות הם מדגימים תזה זו, בספרות, במחקר, בשירה; הם מקשרים בין כרטיס האשראי לסצנת הפיק-אפ, בין חוק ההסדרים לרפרטואר הקולנוע הישראלי, בין החיפוש העצמי האקזיסטנציאלי לבין הביקור בחנות הכלבו.

כשלעצמה, הוקעה תרבותית איננה עניין חדש במחוזותינו. זכורים דבריו של אברהם שפירא שגידף את הנוער של זמנו על הדקדנטיות וקהות החושים שלו, וכמובן שגם בתקופת הציונות הקלאסית לא היו חסרים דוברים מסוג זה. החידוש נמצא במקום אחר, והוא בזהות הדוברים. המקדמים את התזה הציביליזציונית אינם עסקנים מפא"יניקים או מחנכים קשי יום המבקשים להחזיר את הנוער למוטב (ס. יזהר, בהוקעתו את "דור האספרסו", דיבר כחבר כנסת, איש ממסד, לא פחות מאשר כאיש רוח). מדובר, כמעט בכל המקרים, בנפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת. רובם ככולם אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה. רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?

מזיל דמעות על הכרית

כשגונבים לכולם את המזרונים

המשורר

(רועי צ'יקי ארד)

התשובות על כך עשויות להיות רבות ומגוונות. החל ממאבק בין אליטות על משאבים הולכים ומצטמצמים וכלה בביקורת פוליטית, שהיא בבחינת פק"ל לאדם יוצר בתקופתנו, המופנית כלפי המטרות המוכרות, הקרובות לבית. כל תשובות אלה, לגיטימיות ככל שיהיו, לא מסבירות את העניין לאשורו. על התשובה לקחת בחשבון את החדווה בה נעשית ביקורת זו, את התשוקה המוקרנת ממנה, ואת האירוניה, שהינה בוודאי מודעת לעצמה, בה נחרצת הלשון כלפי אותם נהנתנים. כאשר עיתונאי כלשהו מוקיע את החזון הפוסט-מודרני הניאו-ליברלי בספריה של אורלי קסטל בלום, ולאחר מכן ממהר לפתיחת תערוכה בגלריה אופנתית כלשהי, לא ניתן להבין זאת ללא התייחסות לפיצול האירוני, ואולי אף הטרגי, הנובע מכך.

לא כאן המקום להתעמת עם גישה זו, לנסות לאמת או לחילופין להפריך אותה (במידה והדבר אפשרי). יש להבין גישה זו, לנתח ולנסות אולי לחזות את השלכותיה במישור הפוליטי. ניתן במידה מסוימת להקביל את קורותיה של התזה הציביליזציונית לתופעה נוספת השגורה בשיח הציבורי המקומי, היא הניאו-ציונות. כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים; כמו הניאו-ציונות גם היא מבוססת על "היפוך הפירמידה": העמדת הקונקרטי על הסימבולי, המוחשי על המופשט, הפיזיס על האתוס. את ההשלכות של השיח הניאו-ציוני מכירים כולנו היטב: ועדות חקירה פרלמנטריות לנושא החומרים המועברים באקדמיה, נאומים חוצבי להבות כנגד הצגות תיאטרון בלתי-ציוניות, הקמת קרנות שונות למען עידוד קולנוע ציוני וכיוצא בזאת. המהלך הניאו-ציוני, יש להוסיף, גם חופף לתזה הציביליזציונית מבחינת החברותא שלו (בעיקר באגפה השמאלי של הניאו-ציונות, גדי טאוב ואנשי השמאל הלאומי).

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב. (תודעה כוזבת)

האם ניתן לצפות לתהליך דומה שיניע השיח הציביליזציוני? מוקדם לומר. יתכן מאוד כי הוא יזכה לביטוי בגל הבא של המחאה החברתית, אם וכאשר תפרוץ בקיץ הקרוב. ניתן בנקל לדמיין איך יראה ביטוי זה: פניה כנגד "יושבי בתי הקפה המנותקים", נאומים חוצבי להבות המבקשים לטלטל את "ההיפסטרים משינקין", ואולי אף הצעות לסדר היום הכוללות סגירת ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה. רעיונות אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך ניתן רק להזכר במהפכה הצרפתית, אשר בשנות הטרור שלה כלאה את אלו שלבשו בגדים "לא אזרחים". כל מהפכה ודרישותיה התרבותיות.

מה שחשוב להבין הוא שהקריאה מחדש של הטקסטים והמעש התרבותי של אותם מבקרים, מובילה באופן בלתי נמנע לפוליטיזציה של אותם טקסטים, ושל התרבות בכלל. פוליטיזציה, בסופו של עניין, משמעה עיסוק קונפליקטואלי, בו יש צדדים, וויכוחים, ומאבקים. במיוחד על רקע תקופות רדיקליות, אותם מבקרים אמורים לקחת בחשבון כי דבריהם עלולים להלקח, ואכן נלקחים, כקריאה לפעולה אשר תטלטל את האוטונומיה היחסית שממנה נהנת היצירה התרבותית, על סוגיה וגווניה, בארץ. מי שלא ירצה את המרד התל אביבי, יזכה, כך נראה, בהעמדה בשלשות אצל גדעון סער.

(הדימויים: חגיגות הקמת קולחוז ברומניה (1949); כרזה של פרויקט הקולקטיביזציה בברה"מ (1930); אנדרטה באדיס אבבה מתקופת השלטון הקומוניסטי – האינטלקטואלים עם העם)

ניפגש בשש אחרי המהפכה

20 באוגוסט 2011

את הסתירות הפנימיות של גל המחאה הנוכחי לא יצר אהוד ברק. הוא גם לא שלח את המחבלים לפיגוע בדרום. זה גם נכון שנפילת מבארכ במצרים – ובמהרה בימינו אסד בסוריה – מטילה איומים ביטחוניים כבדים על ישראל. כל עוד האוכלוסייה היהודית בישראל תופסת עצמה כנטע זר באזור – ונתפסת כך בעיני אחרים – היא תלויה בפצצות האטום שלה ובמספר הטנקים בחזית הדרום. כל עוד היא כך, הסכנה הנשקפת לה היא אמיתית, לא תודעה כוזבת המופצת מלשכת נתניהו. ההיגיון הציוני המתבצר הוא זה שמכתיב את הפסקת, או לפחות את השהיית, המחאה החברתית בעתות משבר ביטחוני. והיות שהשבועות הקרובים יעמדו בסימן משבר כזה, אני לא אופטימי באשר לסיכויי הישרדותה.

אני לא מתכוון לטעון שההיגיון הזה הוא מחויב המציאות, מין טבע שני שאין סיכוי לערער. אבל נדמה לי שהרטוריקה שמלווה לרוב את המאבק – "העם" נגד הממשלה – נוטה לקחת אותו בקלות רבה מדי. ההיגיון הביטחוניסטי עובר פרסונאליזציה ומיוחס לקנוניה של כמה מניפולטורים בצמרת, וזה לעומת "העם" העומד לנער מעצמו, סוף סוף, את כורי התודעה הכוזבת. אם רק ניפטר מה"ספינים" של נתניהו, והמלחמה המתוזמרת שהוא מבשל לנו, נראה בהתגשמותה של מהפכה שוויונית.

אבל בואו נדבר, למשל, על "ספטמבר". המהומה המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר היא לא ספין של נתניהו אלא מופע של איבה ממשית לגמרי בין יהודים לפלסטינים. הפלסטינים אינם דורשים רק את סוף "הכיבוש" (במובן המצומצם שניתן לו במיינסטרים הציוני) אלא שינוי מן היסוד של יחסי הכוח בין הים לנהר – שהתביעה לשיבת הפליטים היא ביטוי שלו – חזרה ל”שעת האפס” של 48'. היהודים, מנגד, מסרבים לשינוי כזה היות שהוא יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית במרחב, ומנוגד להנחות היסוד האידיאולוגיות והתרבותיות עליהן גדלנו כולנו (היהודים) בארץ הזאת.

יתרה מכך, להיגיון המתבצר יש תפקיד חשוב בגל המחאה עצמו. “העם" בשימושים הנוכחיים שלו הוא בדרך כלל העם הציוני הנוסטלגי, זה שמתגעגע, כפי שכתבו יסמין דאהר ואילת מעוז, לשנות השיא של מדינת הרווחה הישראלית. זו הרווחה שנבנתה על הפקעות הקרקע והגירוש של 48' ועל הדרה מתמשכת של פלסטינים ומזרחים. אני לא מדבר על "הכיבוש". למעשה, לרבים היה נוח לדבר על הכיבוש, בגל המחאה הנוכחי, כדי להדחיק את מבני הדיכוי היסודיים יותר. אלה המבנים, כאמור, שמכוננים את הציבור הציוני כנטע זר באזור, ובכך הופכים את הסכנה הנשקפת לו לממשית, תוך דחיקת הסוגיות החברתיות במורד סדר העדיפויות.

הדימויים: ארבעה ציורים של גרהארד ריכטר

כל האמור לעיל אינו מבקש לבטל את חשיבותו של גל המחאה, בבחינת לעשות לו רדוקציה לתביעה ציונית אגואיסטית לשימור המצב הקיים. אמנם יש לי חבר ציניקן שמכנה את האירועים האחרונים "מסיבת הסיום של האשכנזים". אבל הציניות קשורה ודאי לעובדה שהוא מתגורר לאחרונה בשיקגו, ולכן אינו חווה את האנרגיות העצומות, המרגשות, של המאבק הזה. אני עצמי חזרתי מברלין לפני כשבועיים, שם ביליתי את רוב הקיץ, והמחשבה הראשונה שלי היתה שזו דווקא התחלה חדשה – כן, גם בשביל "האשכנזים". אני מהלך בערבים בשדרות רוטשילד, הלוך ושוב, ומנסה לאגור זיכרונות לקראת ימי הקור בניו יורק. אני מרגיש, חזק מאי פעם, שלכאן אני רוצה לחזור.

שהרי הסתירה – לא רק האגואיזם הציוני אלא גם התביעה לשינוי – נוכחת בקרב "העם" עצמו, אצל מובילי המחאה ומי שנהרו אחריהם להפגנות. המרחב הציבורי הפתוח שיצר המאבק הציף סירוב ממשי למצב הקיים — תביעה לשינוי שלו גם אם היעד מתקשה להתנסח. והוא מתקשה להתנסח מפני שכל אופציה אוטופית – מדינת הרווחה נוסח שלי יחימוביץ' מצד אחד או חזון שוויוני אוניברסלי (נוסח חד"ש, נגיד) – מבטלת את אחת או אחרת מקרנות הסתירה. יחימוביץ' מתעלמת ממבני הדיכוי היסודיים, אלה המכתיבים את המשך ההשקעה המאסיבית בביטחון ואת הדרת האזרחים הערבים (שלא לדבר על הלאאזרחים הערבים); ואילו האוטופיה האוניברסליסטית מתעלמת מהאיבה הממשית בין יהודים לערבים, כאילו ניתן לקפוץ מעליה באחת במעשה של אלכימיה רטורית, כאילו מלים עבריות, בעקבות גרשום שולם – אפילו מלים אוניברסליסטיות לכאורה, כמו "צדק", “עם" או "רווחה" – אינן מלאות עד גדותיהן חומר נפץ.

אבל העובדה שיש כאן סתירה אין משמעה שהמחאה הזו אינה מוצדקת, או שאין זה טוב שהיא היתה (ונמשכת). כדי ללכת מעבר לסתירה צריך להראות אותה, לחיות אותה במלוא הדרמה האפשרית. אין זו, כמובן, דרמה לשם דרמה, שעשוע אסתטי לשלהי הקיץ. אלה החומרים של חיינו. האם אנחנו יכולים אחרת? אנחנו (אני) רוצים שוויון, כלכלי ואזרחי, אבל אחוזים בחטאים, בפחדים ובתקוות של האבות והאימהות (או יותר נכון, הסבים והסבתות) הציונים שלנו.

אני מאמין באמונה שלמה שניתן ללכת מעבר לסתירה הזו, אבל לשם כך יש לחיות אותה במלוא העוצמה לגנות את הטיח ולא לפחוד ממבוכה. אחד הדברים היפים במחאה הזו, ללא ספק, הוא הסרת המבוכה. זה לא רק היעדר המבוכה לחיות באוהל מול היכלות הבאוהאוס של רוטשילד, אלא היעדר המבוכה להודות, כמו דפני ליף, ש"עשינו המון טעויות", או שאיננו כלכלנים או מומחים אלא, כמו סתיו שפיר, סטודנטים להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות.

אבל זה לוקח זמן. אנחנו עודנו שבויים עד צוואר בהיגיון הישן, לכודים בממשות (ולא רק המניפולציה) של האיום הביטחוני המוכר זה שהפיגועים בדרום שבו והנכיחו. מצד שני, אני חושב שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואם נראה את השמאל הישראלי כמין מירוץ שליחים כזה, אז יש סיבות להיות אופטימיים. אירועי הקיץ הזה הוכיחו שבשעת כושר, קבוצה קטנה יחסית של אנשים, המטפחים שיח אלטרנטיבי, יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, ולתת קול וביטוי פוליטי לאינחת עממית רחבה. גם אם "ספטמבר" ונגזרותיו יסירו את האוהלים מהרחובות, ברור שהסתירות הפנימיות של המיינסטרים הציוני מעולם לא היו גלויות וחסרות מנוחה יותר, ונוצר תקדים שיאפשר מהלכים דומים בעתיד, אפילו הקרוב.


אני כותב את המאמר הזה כי אחרי הפיגועים הרצחניים השבוע – והתגובה הרצחנית של ישראל – חששתי שאנשים קרובים לי שבים באחת לעמדה המתבדלת והמתנכרת, זו הרואה ברוב רובו של "העם" עדר פשיסטי ושטוף במניפולציות של פוליטיקאים קטנים. דמיינתי את האנרכיסט הנחמד שפגשתי בטיסה מברלין – שהחליט באופן ספונטאני לקנות כרטיס הישר למאהל בגן לוינסקי שב ומתנכר לקיום הישראלי, וזה אחרי שהוא הסכים אתי, בעודנו מחפשים את המושב שלנו, ש"עכשיו מותר להיות קצת פחות אנטי פטריוטים".

מישהו כתב אתמול בפייסבוק:

"הפחד הבאמת גדול הוא מלגלות שהכל היה פירכה אחת גדולה. שה"עם" שדרש צדק חברתי אבל סירב להיות פוליטי, לא יהיה מסוגל להתמודד עם מציאות "פוליטית" של מוות מ/לערבים".

פירכה? איך אפשר לכנות את מה שקרה (ועדיין קורה) כאן פירכה? מדוע, רק מפני שזה לא מתמסר לתסריט הכתוב מראש של המהפכה? נכון, העם שדרש צדק חברתי אך מקפל את האוהלים ביום פקודה אחוז בסתירה, סתירה טראגית. אבל סתירות הן פירכה רק בשביל דמיון פוליטי מוגבל וקצר טווח, כזה המחפש בעולם תמונת ראי של עצמו.

או ראו את השיר המוצלח הזה, שאהבתי, מתוך שירון המהפכה: שירת האוהלים. כותב אמיר נעמן, בקיצורים הכרחיים:

"כמה שנאתי את ההתקרחות המוקדמת של גברי ישראל
את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן
כמה שנאתי נשים

(…)

עכשיו אני אוהב אותם פתאום לרגע
אחלוץ שד בבית קברות כנרת,
אקריב חתול לשטן בהרצליה,
אחתוך את ורידיי ברעננה צפון

תאכלי זין אירופה
אני צועק במגאפון"


אני מציע, כאמור, לחיות את הסתירה, לממש אותה עד הסוף, ולהשתמש במבוכה כדי להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. בהזדמנויות קודמות אני ואחרים כתבנו פה על כיוון אפשרי, הלא הוא דו לאומיות, כזה שיאפשר ללכת מעבר להיגיון הציוני אבל מבלי לבטל אותו כתודעה כוזבת שאבד עליה הכלח. לדעתי זו התרה אפשרית של הסתירה, אבל אולי יש אחרות. בשדרות רוטשילד (בעיקר ב”אוהל 1948”), וגם במאהלים אחרים, אלה מלים שנשמעו לראשונה, ורק הודות למבוכה ניתן להשמיע אותן.

לנוכח המאניהדפרסיה הצפויה של השמאל – האופוריה ממחאת יוליאוגוסט לעומת הדיכאון שוודאי יבוא בספטמבר — שמא אפשר לוותר על תנועת המטוטלת? הסתירה המונחת בבסיס הקיום שלנו פה היא ממשית, לא ספין של נתניהו, וזו מערכה ארוכת טווח ללכת מעבר לה. מחאת רוטשילד, גם אם תידלדל בשבועות הקרובים, תרשום פרק מפואר במערכה הזו, ומסמנת דרך להמשך. אני חושב שאנחנו עומדים בפתחו של עידן מבוכה חדש, לא רק בישראל אלא הרבה מעבר לה. וזו סיבה לאופטימיות. אלה זמנים סוערים בהם יש עדנה לדמיון פוליטי קודח, כזה היכול לתת מלים כדי למשמע מחדש מציאות מתערערת.

מי שמתעקש על תסריטים כתובים מראש יישאר בעמדת הצופה מן הצד, פולט קלישאות חילוניות ואוניברסליסטיות אל מול נחשולים של שינוי (ועפרי כתב יפה, בהקשר זה, על התגובה של בלוגים מסוימים למהפכה במצרים). מבחינה זו מחאת רוטשילד, אם תיעלם (זמנית) תחת גלי לאומנות, אינה שונה ממהפכת תחריר, אם האחרונה תוביל לרוב פרלמנטרי של האחים המוסלמים. מהפכות בשנת 2011 אינן מתנהלות לפי תסריטים שנכתבו באמצע המאה ה-19. במקום להתאבל עליהן מוטב לחפש מלים חדשות לתאר אותן, לראות כיצד הן בכל זאת מקדמות אותנו למקום טוב יותר.

אחזור, לסיכום, להתחלה. חזרתי מברלין, כאמור, בתחושה חזקה שזה המקום אליו אני רוצה לחזור בסופו של דבר, בתום לימודיי בניו יורק. ההוויה החד פעמית של רוטשילד, כך הרגשתי, גורמת לי להתחייב מחדש למקום הזה – לא לאוטופיה שתבוא או לא תבוא (היות שעדיין איני יודע איך היא תיראה), אלא לסערה הדיאלקטית המתמידה המתחוללת פה, שלעתים יש לה ביטויים נפלאים כל כך כמו המחאה הנוכחית. אני מעדיף את המבוכה הזו על פני המבוכה המודחקת ברבעים מסוימים של ניו יורק, הגם שגם שם, אני מעז להתנבא, היא תתפרץ במוקדם או במאוחר, לנוכח המשבר שבפתח.


אז עד כמה שאני מתעב את אהוד ברק ואת הרצחנות שלו – ועד כמה שהחמצן אוזל לעתים אל מול גילויי התמיכה בצה"ל – אני מרגיש, נכון לעכשיו, אחוז במקום הזה. גלי המחאה מוכיחים שאכן יש כאן סתירה בין שני קטבים – כלומר שאין כאן רק רק תמיכה עיוורת בממסד הביטחוני אלא גם תביעה עמוקה, ממשית, לשינוי. הסתירה אולי לא תפרק את הכל ברעש גדול, אבל היא כבר משבשת, מערערת, אוכלת בכל פה – גם אם לאט – בחזות הבטוחה בעצמה של המיינסטרים. אני רוצה להיות פה כשזה קורה. זה קורה (כבר) עכשיו.

המקרה המוזר של עמיר בניון

17 במאי 2011

דניאל רוזנברג

עמיר בניון נכנס לחיינו בראשית שנות האלפיים, אז הוציא את אחד משיריו הראשונים "וניצחת איתי הכל", ובעקבותיו אלבום באותו השם. בניון זכה אז להצלחה גדולה, מסחרית וביקורתית. הוא הוכתר בתור הקול החדש של המוזיקה המזרחית האיכותית (להבדיל ממקבילתה הגלגל"צית המסחרית), נציג של יצירה עממית אמיתית, או במילים אחרות, של תרבות "אותנטית", על כל מטען הדימויים שנושא שם תואר זה.

כזה היה הטון שבו התקבל בניון בעולם המוזיקה ובציבור הישראלי, שהעניקו תשומת לב רבה לזהותו של בניון ולסממניו החיצוניים. התקשורת הרבתה לסקר את אמונתו הדתית המופגנת, שהתבטאה בין השאר במילות שיריו ובדברים שסיפר בראיונות, את מוצאו המזרחי ואת הרקע החברתי הצנוע של משפחתו. בנוסף לזאת, הדגישו רוב המבקרים את האמוציונאליות הגדולה שמבטא בניון בשיריו ואת המטען הרגשי העמוק שלהם. לא היה כמעט מבקר מוזיקה שלא התרשם מקולו ומסגנון ההגשה של בניון, שתואר על ידי המבקרים כמלא וגדוש בדרמה, עם מלל ישיר ובלתי מתיפייף. בניון נחשב אז לתקווה הגדולה של המוזיקה המזרחית, ואולי הישראלית בכלל, בשילוב של אותה "אותנטיות", המתבטאת במילים, בזמרה ובלחנים, יחד עם איכות קולית גבוהה והפקה מודרנית. ֿֿ


אותנטיות זו זכתה, באופן מעניין, להגדרה שלילית, כאשר בשנת 2002, בזמן מבצע חומת מגן, טען יוסף "טומי" לפיד באוזני רזי ברקאי כי "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו", בהתייחסו לשיר "את אינך" של בניון ששודר לפני כן. התפרצות זו של לפיד סימנה את בניון בתור הקול העממי החדש, העומד מנגד לממסד המדושן שייצג לפיד (איש התקשורת מרשות השידור, הפוליטיקאי ממפלגת "שינוי" הארכיליברלית האשכנזית). עמדה זו, שבו העמיד בניון את עצמו בסיוע התקשורת, מיצבה אותו בתור גורם נוןקונפורמיסטי, שלא לומר חתרני, על הסקאלה של התרבות והיצירה הישראלית. בניון נראה אז לא רק, בקלישאות השגורות כלפי זמרים מזרחיים, כמייצג של רגישות ו"חום", אלא גם כנושא אמת, כבעל אמירה כלשהי שאמורה להישמע.

עם השנים החל בניון לאמץ צביון דתי ולאומי יותר מבעבר. בשנת 2004 סיים תהליך של חזרה בתשובה, והחל ללבוש כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד. גם צעד החזרה בתשובה התאים לזהותו הציבורית והאמנותית של בניון, ובראיונות שנעשו איתו הדגיש מחד את דבקותו הקיצונית באמונה, ומצד שני את סוג האמונה האישית והאינדיבידואלית שלו. הדת היהודית בנוסח החב"די שלה נוטה בכללה לראות בדת שילוב של קיום מצוות דתיות, יחד עם תחושה אישית ומחויבות קהילתית חזקה. מבחינות מסוימות זו אחת הגרסאות ה"לאומיות" ביותר של היהדות, ולא במקרה נוכחותם של נציגי חב"ד ניכרת בגרעיני התנחלות בשטחים ובצה"ל. חזרתו של בניון בתשובה יצרה מיזוג בין מעמדו כ"אנדרדוג" וכיוצר מקורי ונועז, לבין התכנים הלאומיים של הימין הדתי, מיזוג שהתבטא בטקסטים שלו ובאמירותיו הציבוריות.

ויליאם ג'נינס בראון. מועמד הפופוליסטים לנשיאות ארה"ב והתובע ב"משפט הקופים"

בד בבד עם תהליך זה, החלה גם יצירתו של בניון לקבל צביון פוליטי יותר. ב-2008 הוא הקליט גרסה מחודשת להמנון הלאומי, בלחן חדש, ועם קטעי רדיו המופיעים ברקע לשיר ומזכירים נושאים כגון פערים חברתייםכלכליים, גלעד שליט והמצב המדיני. בתקופה הזאת הקליט בניון מספר שירים אחרים שנושאים צביון פוליטי, כגון "לא כחול ולא לבן", שיר שבמילותיו נוגע במספר נושאים אקטואליים, כמו התנהלותם של פוליטיקאים בכירים, עוני והתקפות החמאס. מעל הכל, בולט בשיריו של בניון המוטיב של "אנחנו נגדם", כאשר זהות ה"אנחנויציבה (ישראלים יהודים עניים, לא "מתוחכמים", לעתים תושבי הפריפריה), אך זהותם של ה"הם" נותרת חמקמקה (פוליטיקאים? בעלי הון? שמאלנים? ליברלים? חילונים?).

בשנת 2010, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ובשיאה של הסערה הציבורית סביב דו"ח גולדסטון, הוציא בניון את השיר "אני אחיך". שיר זה מרכז פחות או יותר את כל האלמנטים הפוליטיים של הימין הדתי הישראלי: מיליטריזם, זהות אתנית יהודית חזקה, תחושת שליחות דתית היסטורית ומטאפיזית ומנה גדושה של ריסנטימנט ורגשי נחיתות מובנים. מילות השיר, המופנות ל"אחי" ש"יורק לי בפנים", מתארות את השמאל הישראלי כבוגד, כשונא, כגורם הרסני. יחד עם המסר הפוליטי החד משמעי שלו, שומר השיר על הייחודיות של סגנונו של בניון, בכך שעולה ממנו מטען רגשי חזק: בעוד האויב "שונא", בניון "אוהב", בעוד הבוגד השמאלני "צוחק", בניון "בוכה". הסגנון האמוציונאלי שאפיין את שיריו המוקדמים של בניון נשמר כאן, אך נרתם לשירות המטרות הלאומיות והפוליטיות.

מספר שבועות לאחר הוצאת השיר "אני אחיך", הלחין בניון את "שיר ערש", שהיה שיר מחווה לצה"ל ולשייטת 13 לאחר פרשת ההשתלטות של חיל הים על המשט התורכי לעזה. השיר, שנכתב על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהופט (המזוהה עם הימין הדתי ה"כתום", ועל קשריו עם תנועות ימין בכלל ועם תנועת אם תרצו בפרט נכתב כבר רבות), בוצע על ידי בניון וחברי כנסת ממפלגות קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. ניתן לדון רבות באופן שבו השפיעו אירועי המשט על הציבוריות הישראלית, אבל הדבר המרכזי הוא שאירועים אלה, ובמיוחד תגובת ה"הסברה" הישראלית, יצרו קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפעולת השייטת. זכור כמובן מסע ההכפשה הציבורי נגד ח"כ חנין זועבי, שלקחה חלק במשט, שהסתיים בהגבלת זכויותיה כחברת כנסת. באפריל האחרון הוסיף בניון עוד יצירה לרפרטואר הפוליטי שלו, כאשר הקליט אלבום שלם בשפה הערבית, והקדיש אותו למפגינים נגד המשטר בסוריה. אלבום זה הכיל טקסטים תנ"כיים מספר קהלת.

עבודות אלה לא היו ההצהרה הציבורית האחרונה של בניון. בראיון למעריב השבוע, אמר בניון את הדברים הבאים: "יוסי ביילין יכול לדבר על שמאל כלכלי, אבל אני ולא הוא אכלתי גבינה וחצי לחם שחור עם ערבים ועבדתי איתם מבוקר ועד ערב אצל אבא שלי בבניין. אספנו אותם לעבודה כדי שירוויחו 200 שקל ביום, וכשחזרו למחסום נציג השלטון לקח מהם מאה. זה הורג לי את הנשמה". המילים האלה הוכתרו כבר על ידי אחדים בתור מסר חברתי חריף, אמירה מעמדית אל מול פני השמאל היומרני והאליטיסטי. אך למעשה אי אפשר להבין את אמירתו של בניון ללא הזדקקות למושג הפופוליזם.


מהו פופוליזם? בקצרה, ניתן להגדירו בתור אופן התנסחות תרבותי שמעמיד את "העם" אל מול "האליטות", כאשר כל אחד מהגורמים האלה מוגדר לא באופן פוליטי, כלכלי או חברתי, אלא בדרך סמלית, המרוכזת בעיקר בסממנים חיצוניים ומתאפיינת בערפול ומיסטיפיקציה. הפופוליזם לא מציע לרוב לקבוצות החברתיות המנושלות מזור אמיתי, באמצעות צדק כלכלי או אזרחות שוויונית, אלא תיקון סמלי, באמצעות האדרה ערכית שלהם ושל עולמם התרבותי. מנחם בגין, אשר לרוב מוכתר כנביא הפופוליזם הישראלייהודי, ידע היטב להחמיא לשכבות העממיות (היהודיות) בכך ששייך אותן למסורת ארוכה של לוחמים ציונים, מדוד המלך ועד רפול; אך במישור הממשי לא זרק להם יותר מעצם יבשה תחת הכותרת של "פרויקט שיקום שכונות".

את מי, אם כן, מעמיד כאן בניון בתור הגורם הפופוליסטי? קודם כל, את עצמו. בניון עבד בבניין והוא מכיר את חיי הדוחק, דבר שמאפשר לו לדבר עליהם בצורה אותנטית. הוא מייצג אמין של "העם". בנוסף, גם חבריו של בניון למקום העבודה מייצגים את "העם": כאן מדובר בפועלים פלסטינים, ככל הנראה תושבי השטחים, שגם הם באים מחיי הדוחק. הפועלים הערביים אף סובלים כאן מדיכוי כפול: הם מנושלים קודם כל בהיותם פועלים "שחורים" המנוצלים על ידי מעסיקם, ושנית על ידי השלטון שעושק אותם. בניון כמובן לא רואה שום חוצץ בינו לבין אותם פועלים ערביים; להפך, הוא מזדהה איתם ועם מצוקתם, ואפילו מבטא כלפיהם סימפטיה על היותם "דפוקים" פעמיים.


לכאורה, דברים אלה מעמידים אותנו מול זעקה חברתית של ממש, הזדהות של בנים לאותו גורל אכזר ועיוור, בלי קשר למוצאם ולזהותם הלאומית. אך אופן ההתנסחות הפופוליסטי נפרד מזה הפוליטי. ראשית כל, בניון מעמיד דברים אלה כהתרסה אל מול "האליטה", שהיא, במקרה זה, יוסי ביילין (במאמר מוסגר, צריך לציין שביילין מעולם לא התיימר להיות "שמאל כלכלי" ומחזיק במוצהר בתפישה כלכליתחברתית פחות או יותר ליברלית). בניון למעשה אומר כאן: השמאל בדמותו של ביילין לא מכיר את הערבים ולא מייצג אותם. אני, בניון, שעבדתי וחייתי עם הערבים, מכיר אותם טוב יותר מאשר השמאל.

בניון, איש הימין הדתי, שפוסל את הזהות הפוליטית הפלסטינית ונלחם בה (בשיר "ריבונו של עולם", למשל, הוא משווה בין חברי הכנסת הערביים לבין אנשי חיזבאללה), ושמתקיף בפראות את השמאל הישראלי המכיר בזהות זו, משבח ואפילו מזדהה עם התרבות הערבית, עם עולמה הסמלי והאמנותי, כפי שזה מתבטא למשל במוזיקה, בדת או בחייהם הפשוטים של פועלי הבניין הערבים. הזדהותו של בניון בטקסט הזה אינה עם הערבים, כפלסטינים או כפרולטרים, אלא עם הזהות הסמלית שלהם כמדוכאים, כאנשים פשוטים ועניים; כמייצגים של איזה אידאל רוחני של צניעות וענווה.

באותו אופן, ניתן לראות כי המחאה של בניון בטקסט הזה לא מכוונת כנגד המדינה, קל וחומר שלא כנגד הכיבוש, הצבא או הציונות; לא ניתן לגזור מדבריו שום מסקנה פוליטית אמיתית. הרי לא המעסיק של הפועלים הערבים (אביו של בניון?) ולא הדמות במחסום (אשר מוגדרת, שימו לב, כנציג "השלטון", השררה המופשטת, ולא כחייל צה"ל או כנציג המדינה היהודית) הם ישויות קונקרטיות שניתן להתנגד אליהן; אלא לכל היותר לכתוב שיר נוגה על ליבם המאובן. בראיון שהתקיים איתו בשנת 2010 תקף בניון בחריפות "חברות תקליטים, אנשי משפט, חברי כנסת ופוליטיקאים", בנוסף לרשות הפלסטינית, גלי צה"ל, בג"ץ וערוץ 2 (מיותר כמעט לציין שהראיון התקיים באחד מגופי התקשורת הגדולים). כך ניתן לראות, שהמרד שמציע הפופוליזם אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם: הם מנותקים, מנוכרים, לא קשובים (בניגוד לבניון הרגיש, הנפגע, המתפרץ), חסרי נאמנות ובעלי זהות שונה; ככאלה, אין שום דבר שיוכלו לעשות על מנת להפסיק להיות יריבים, עליהם פשוט לחדול מלהיות.

במרכז: ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל (1945-1930, 1954-1951)

זוהי, אם כן, הזעקה הפופוליסטית של עמיר בניון. בניון, שהעמיד את עצמו עוד בימיו הראשונים כיוצר אותנטי, לא מתווך ולא "מתוחכם", כאישיות עממית העומדת מול הממסד, ממשיך את המהלך הפופוליסטי בכך שהוא הופך את המחאה שלו לציבורית ולחיצונית יותר. אך בניון לא מפנה את חיציו נגד הישות המדינית האמיתית, שהיא מדינת ישראל, על מוסדותיה, צבאה והכוחות הכלכליים והחברתיים שפועלים במסגרתה, אלא נגד ישות מדומיינת, ממסד או "שלטון" אמורפי באשר הוא. בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר, ורותם אותו לעגלה של "אם תרצו", של היהודים האמריקאים חומדי הווילות בשטחים, של תעשיית הבטחון ושל המנגנון הממשלתי השמן שמחזיק ומפרה אותה. כל אלה, בהשקפה עולמו של בניון, הם הכוחות האותנטיים, האמיתיים והעממיים – רק לא ביילין.

הפופוליזם בישראל ידע שינויי פאזות רבים; יש כאלה המתארכים את תחילתו בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון (כמו דני פילק), ויש כאלה הרואים אותה כתופעה אינהרנטית לחברה המודרנית ולדמוקרטיה בפרט. עם זאת, את הפופוליזם בשיח הפוליטי העכשווי בישראל ניתן לאתר בעיקר סביב השיח הציוני המתחדש (המכונה לפעמים ניאוציונות), שבניון הוא מעין וריאציה עליו. כך למשל ארגון ניאוציוני כמו "אם תרצו" רואה את תפקידו בחשיפה ובהבסה של האליטות הפוסטציוניות באקדמיה ובעולם התקשורת, בעוד השמאל הציוני, מאזור אחר של המפה הפוליטית, הכריז מלחמה על "הסמולני שותה האספרסו". המשותף לשני הגורמים האלה, כמו גם לבניון, הוא ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי. במישור סמלי זה האויב מוגדר כאוסף של סטאטוסים חברתיים (סטריאוטיפיים ושטחיים לרוב), והניצחון עליו מוגדר כהדרתו מהמרחב הציבורי; דבר שנעשה באמצעות הוקעתו הפומבית, השפלתו והאדרה של ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.

בעוד אמירה פוליטית ראויה יודעת לרדת מהערכי למעשי, ומהכללי לפרטי, אמירותיו של בניון ושל שאר הזרמים הפופוליסטים, נשארות ברמה מופשטת ולרוב לא יורדות משם, אלא לגיחות קצרות של הוקעת "בוגדים" ועידוד "יצירה ציונית". בעוד הפוליטיקה הישראלית, בשמאל כמו גם בימין, מאופיינת באקטיביזם, בפעלתנות ובפולחן ה"עשייה", מתאפיין הפופוליזם, על זרמיו, בהתנערות מהקונקרטי לטובת הסימבולי, ומהמעש לטובת נאומים חוצבי להבות, בין אם כאלה שנושאים צורה של שירים, כרזות או מניפסטים.


על רקע זה ניתן וצריך להבין את גלישתו ההדרגתית של בניון לימין. המסר האמיתי של בניון לאו דווקא שייך לעמדה פוליטית מסוימת כלשהי, כמו שאלה מצויות בשיח הפוליטי הישראלי, אלא בשליפה של הפוליטיקה מתוך המרחב הציבורי ובריקון כל אמירה מהמימד הפוליטי שלה. ניתן לסכם את המהלך הזה במשפט שאמר בניון לאחר שנשאל על שירו "אני אחיך": "צה"ל לא שייך לא לימין ולא לשמאל". העמדה הפוליטית, אם כן, היא שולית ביחס לצורה שבה היא מועברת: בניון יכול להיות בעד מפלגה כזו או אחרת, בעד או נגד פעולה צבאית כזו או אחרת או מדיניות כזו או אחרת, הדבר החשוב הוא הקונצנזוס. הפופוליזם, בהיותו לא יותר מאשר שפה, אוצר מילים סמלי, יכול להיות מנוכס על ידי כל גורם וגורם; ואפילו שלי יחימוביץ' טרחה בראיון אחרון לתקוף את אהוד ברק, לא על מדיניותו ועל מעשיו בתור שר בטחון, אלא על מגוריו במגדל אקירוב, על היותו "ציני ואינסטרומנטלי" ו"נהנתן" (גם הצירוף השגור "פוסט ציוני" לא נפקד מדבריה של יחימוביץ' על ברק).

כתשובה לשאלתו של עפרי אילני, אם כן, "מה קרה לעמיר בניון?", ניתן לענות כי לבניון לא קרה דבר. מה שהשתנה הוא הדפוס שבו מתנסח הפופוליזם הישראלי. אם בעבר, תחת מנחם בגין, ייצג הפופוליזם את "ישראל השניה" והעלה טרוניות רלוונטיות על קיפוח והדרה, ואם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הופנה הפופוליזם כנגד האליטות והשמאל, ולפחות שמר על קוהרנטיות פוליטית, הפופוליזם של קונגלומרט נתניהוקדימהליברמן, זה של ה"הסברה" וההפרטה, מקבל תפנית פוסטמודרנית, ועוסק בסופו של דבר בדימויי מדיה ריקים מתוכן. תחת המשטר הפופוליסטי הנוכחי יכול חב"דניק להעמיד פועלי בניין ערביים אל מול השמאלנים עם המשקפיים, ועורך דין תל אביבי יכול להעלות מהאוב את פרצופו של רבין איש הפלמ"ח כדי לנגח את ביבי איש הסיירת כ"לא ציוני".