Posts Tagged ‘שכתוב ההיסטוריה’

חשיפה: הרומן הסודי של היהודים עם הקפיטליזם

10 בפברואר 2010

בהוצאה לאור של אוניברסיטת פרינסטון יצא לפני כחודש ספר הנושא את הכותרת המסקרנת Capitalism and the Jews, פרי עטו של ג'רי ז' מולר. מולר, היסטוריון מהאוניברסיטה הקתולית של וושינגטון, מסביר בפתח הספר שהיחסים בין היהודים לקפיטליזם לא נחקרו במידה מספיקה, בין השאר מכיוון שהם "נופלים בין הכיסאות" בין שתי הדיסציפלינות – היסטוריה יהודית וכלכלה. הוא עצמו סוג של ניאו-שמרן קנאי (או אולי סתם שמרן קנאי. לפעמים גם התוספת ניאו היא מחמאה מיותרת), ובהתאם לכך מציג בספר נראטיב פשוט למדי, שממקם את היהודים בתפקיד הבנים הנבחרים של הקפיטליזם. לטענתו, הקפיטליזם הוא הגורם המעצב של ההיסטוריה היהודית, ולפיכך גם ההתנגדות לקפיטליזם היתה ועודנה סוג של אנטישמיות. וכך גם להיפך: באותה מידה שהיהודים זכו ליחס כפוי טובה משום שהמציאו את הקפיטליזם, והקפיטליזם הוכתם בגלל הקשר ליהדות. הוא מבסס זאת בין השאר באמצעות פירוט התפקיד המרכזי של יהודים בייסוד המערכת הפיננסית האירופית.

שלדון אדלסון ואני מתכננים את המשך ההיסטוריה היהודית

מוזר, כי אני נזכר שסבתא שלי סיפרה לי איך במלחמת העולם הראשונה, חיילים גרמנים השתלטו על הבית של אבא שלה באוקראינה של היום. בשעות הבטלה, הקצין הגרמני, מיור ברוטבק,  נהנה להתווכח עם אבא של סבתי, והטיח בו שמשה היה הקומוניסט הראשון, ולכן כל היהודים הם קומוניסטים (למי שציפה שבמשפט הבא יקרה משהו נורא, צר לי לאכזב אותו. הקצין הגרמני דווקא הביא פירות יבשים, ולימד את סבתא שלי את האלף-בית, אם כי יום אחד הוא התעצבן וירה בפרה המשפחתית). האמירה הזאת היתה סוג של קלישאה במחצית הראשונה של המאה ה-20, וגם אחר כך; והקלישאה הזאת אומצה על ידי יהודים וגויים, סוציאליסטים וקפיטליסטים. זה לא מפתיע, בהתחשב בחוסר הפרופורציה המוחלט בין חלקם הקטן של יהודים באוכלוסייה האירופית לבין ייצוגם המאסיווי בהנהגת המפלגות הקומוניסטיות, כפי שמתאר היטב יורי סלזקין בספרו.

אבל בעידן הנוכחי, סיפור האהבה של היהודים עם השמאל הוא סיפור שלא מועיל כמעט לאף אחד לספר אותו. ההיסטריונים של עם ישראל הם ברובם ציונים, והציונות מנהלת כרגע רומן לוהט עם הימין העמוק (בפרפרזה על יו"ר המפלגה הסוציאליסטית הישראלית). בתקופה שבה היהדות מזוהה עם ישראל, וישראל ניצבת בחזית הריאקציה ומגלמת את ההתנגדות הקנאית ביותר לכל צורה של אנטי-קולוניאליזם, משפט בינלאומי וסוציאליזם – בתקופה כזו הזיקה ההיסטורית בין היהודים לשמאל הופכת לפרט שרבים מעדיפים להדחיק. אפילו על הזיהוי המרכזי שהתקיים בתעמולה הנאצית בין יהדות לבולשוויזם לא ממש מלמדים בבתי הספר של גדעון סער; מישהו עוד עלול לשאול שאלות, ולשמוע שמות כמו רוזה לוקסמבורג, קרל ליבקנכט וגוסטב לנדאוואר. את אלה עדיף לשכוח, או לפחות אין סיבה לזכור. בסופו של דבר, אפילו "הזיכרון היהודי" הוא לא בלתי מוגבל.

מולר מעדיף להתמקד ביהודים שהקימו את הדויטשה בנק ואת דרזדנר בנק. זה לגיטמי, אך כדאי לשים לב להקשר הרחב יותר שבו הדבר נעשה. הסובייקט הנוכחי של ההיסטוריה היהודית, כפי שהיא נכתבת באמריקה וישראל, הוא הקפיטליסט השמרן – מוולסטריט או מדרזדן. ההיסטוריה משוכתבת לאחור כדי לתאר את הסיפור היהודי כסיפור של יזמים ובעלי נכסים, שהיו מוכנים לברוא עולם נפלא של יוזמה חופשית אלמלא כמה בולשוויקים ונאצים עמדו בדרכם. הפרטה היא בכלל סוג של יידישקייט. מיציאת מצרים והלאה, כולנו היינו בנימין נתניהו-ים או שלדון אדלסונים. ואלה שלא היו, כנראה לא היו ממש יהודים.
מולר טוען שהזיהוי של יהודים עם קומוניזם הוא עיוות. הוא  אינו מתעלם מתפקידם של היהודים בקומוניזם, אבל הוא מסביר זאת בכך ש"קיומה של האנטישמיות עזר לדחוף חלק מהיהודים לתנועה שהבטיחה להעלים את האנטישמיות על ידי ביטול שורשיה, שלפי תפישה זו היו נטועים בקפיטליזם עצמו". במובלע, הוא אפילו מאשים את המהפכנים היהודים בעליית הנאציזם. לשיטתו, "בגרמניה, שבה האנטישמיות הפוליטית היתה בירידה לפני 1914, תפקידם של היהודים במהפכות שאחרי המלחמה היה המרכיב המרכזי בתחיית האנטישמיות בימין". זה נשמע כמו סיפור אהבה מפוספס – הימין ממש רצה לאהוב את היהודים, אלמלא כמה ליבקנכטים שקלקלו את ההרמוניה.

אבל לא נורא. זה יותר טוב מ"יהודים ומלחמה בטרור: מאברהם אבינו ועד אבי דיכטר". וגם זה עוד יבוא. החבר'ה במרכז שלם לא יושבים בחיבוק ידיים.