אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

1.

 בהתחלה אהבתי את הטקס של יום הזיכרון בגלל משמר הכבוד. החיילים בבית הקברות הצבאי עמדו במדי ייצוג ורובים מכודנים – כלי נשק שראיתי לפני כן רק באנציקלופדיות מאוירות לבני הנעורים. בשלב מסוים הם היו יורים מטח כבוד, והמחצצר היה מנגן תרועת אבל.
אז היה עולה איזה שר ממפלגת העבודה, בדרך כלל אהוד ברק או מתן וילנאי. גם זה ריגש אותי בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה ריגש אותי פחות. לא מאיזו סיבה פוליטית, אלא פשוט כי הנאום תמיד היה אותו דבר.
ואחר כך היה עולה הנציג של צה"ל. אמו של החלל בוכה, אבל נציג היחידה לעולם אינו בוכה כשהוא עולה לדבר. שלא כמו נציגי המשפחות השכולות, הוא כבר מדבר בשם המתים – והמתים לא בוכים. כמו שיום השואה נועד ללמד אותנו שכולנו ניצולי שואה, כך בא יום הזיכרון להזכירנו שכל החיילים, כלומר כולנו, חללים פוטנציאליים. זה טקס נרקיסיסטי: פולחן של הצבא יותר מאשר פולחן של הנופלים. כך, בזכות הנופלים, כל מעשיהם של הקצינים הלגמרי-חיים מקבלים הוד קודר ומשמעות נשגבת.
אני רוצה לטעון, או לפחות לבחון אפשרות, שהזיהוי המובן מאליו בין אלו שמתו לאלו שנותרו בחיים הוא שקרי. שהחיילים ששרדו מלחמות והפכו לקצינים בכירים חיים לא במקרה, אלא בזכות כך שהקריבו את החיילים שמתו, כך שהמתים הם למעשה הקורבנות של החיים; ושיש הבדל בסיסי בין שתי האוכלוסיות: החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה. לכן, לאותם חיילים ותיקים שנותרו בחיים אין שום זכות לדבר בשמם של המתים. או בפשטות: אהוד ברק לא היה מת בשום מלחמה.

אליסר פון קופפר, חופשה

 2.

There is a reason why the military is one of the few areas in which the State operates successfully. It is Darwinian. Bad soldiers die at a faster rate than good soldiers; bad generals lose battles and are replaced; nations with bad armies cease to exist.

Dale Amon

המחשבה המצמררת הזאת עלתה בי לפני כעשר שנים, בעקבות נאום של אקי אבני בסדרה "טירונות". אבני שיחק שם כזכור מ"פ בגבעתי. בפרק השלישי הוא מעמיד את החיילים שלו בחי"ת מול כתובת אש של "קשה באימונים קל בקרב", ואמר להם ככה:

 "הכתובת הזאת שבוערת היא תוכנית האימונים שלנו. כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט. חוסר משמעת. טעות בתפיסת מחסה. אי לבישת שכפ"ץ. אי שמירת מרחק בין נגמ"שים ובין חיילים. התפקיד שלי ושל הסגל שנמצא כאן איתי זה להפוך אתכם ללוחמים שלא טועים"

 אני לא יודע אם מה שאקי אבני אמר הוא נכון, אבל אני מניח שזה מבוסס על אמת מסוימת. באופן מוזר, זאת טענה די חתרנית, שלא אומרים לנו בדרך כלל במשדרים של יום הזיכרון: שאולי באמת החיילים שנהרגים הם החיילים הגרועים. כמובן שמי שנחשב לחייל גרוע הוא לא בהכרח אדם גרוע. אפילו להיפך. החיילים הגרועים הם החלשים, המרחפים, האומואים, הנשיים, הפלגמטים, הגלותיים, הנעבעכים, השלומיאלים והשוקיסטים. לאלה צריך להוסיף בוודאי את האידיאליסטים והאמיצים במיוחד, שנהרגים בסיטואציות אחרות.
כולם יודעים כמה החיילות מבוססת על מיומנויות טכניות. לכאורה, לפי המסר ששמו האחים ברבש בפיו של המ"פ אבני, האימונים אמורים להכשיר את החיילים להפוך לחיילים טובים. אבל ממה שאני יודע על שוקיסטים, אי אפשר לשנות אותם כל כך בקלות – ובטח שלא תוך כמה חודשים של אימון. מכאן נובע שפרופיל מסוים של מתגייסים, בעלי אותן תכונות שהוזכרו קודם, הם אלה שמתים במאסות הכי גדולות כשיש מלחמה.
לאנשים עם בעיות בריאותיות או גופניות מורידים לפעמים פרופיל. אבל אף אחד לא יפטור נער בן 18 משירות קרבי בגלל שהוא שוקיסט. יתנו לו להתגייס לחי"ר, ולמות במלחמה הבאה.

 3.

מכל השירים של יום הזיכרון, היחיד שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב הוא "אליפלט" של אלתרמן וסשה ארגוב. אותו "זמר פשוט גם תמוה" הוא שיר הזיכרון המורכב ביותר, וגם האכזרי ביותר. כזכור, אליפלט אינו גיבור מלחמה עשוי ללא חת, אלא טיפוס קצת מסתורי של "ילד בלי אופי" "ביש גדא גדול" ש"מחייך בבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך".
רבים משירי הזיכרון העבריים הם מעין סיאנסים, שבאמצעותם אמור להישמע קולם של המתים מגרונם של החיים: "אנחנו מגש הכסף", "הנה מוטלות גופותינו". אבל במקרה של אליפלט, נשמר פער מסוים בין החיים לבין המת. הם מרגישים מידה של אשמה; הם יודעים שהוא שונה מהם; בינם לבינו מפרידה אותה שאלה, "איזה ילד אתה, אליפלט?", שעליה איש לא העז מעולם להשיב.
במשך שנים תהיתי על השאלה "איזה ילד אתה, אליפלט?". כיום התשובה לשאלה די ברורה לי: אתה הומו.

לא במקרה נאמר כי "בו שכנים ושכנות דיברו דופי". שלא כמו דוּדוּ,  חברו הסטרייט השוכב לידו בבית הקברות, על אליפלט איש לא מספר איך "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים". השתיקה הזאת בנוגע לשאלת ה"לאן ומאיזה צד", אותה שלילה חוזרת של מלות השאלה המתפרסת על כשליש מהשיר, אותו "אם נגיד לך – מה זה יועיל?" (כמעט בבחינת (don't ask, don't tell, תופסת את מקומה של האמת בדבר אי-הזהות בין השורדים והמתים.
אריאל הירשפלד היה בכיוון כשכתב במאמר "חיוכו של אליפלט":

 התום המוחלט של הילד הופך בקרב לגבורה קיצונית, הזוכה בסיומו של השיר לגמול אלוהי. הצירוף המוזר שיצר כאן אלתרמן בונה גם שכבה סמויה יותר, חתרנית וטרגית, של דמיון עמוק בין דמות הגיבור הישראלי הראוי לבין דמות התמהוני… ההקבלה הזו הופכת את התמהוניות של אליפלט מתכונה פרטית למטפורה הגלומה בכל דמות של גיבור. הגיבור הוא אדם שאינו מבין שהמציאות ניצלה את תמימותו וגזלה את חייו כמי שגוזל צעצוע. ויותר מכך: אלתרמן מקלף כאן מעל דמות הגיבור את בגרותו ואת גבריותו וחושף את צעירותו ואת ילדיותו. הגיבור הוא תם מעצם היותו ילד, הרואה בחייו צעצוע.

 זה יפה, אבל הירשפלד כדרכו נפעם מדי ומפויס מדי. הוא מתעלם מהציניות שגלומה בשיר הזה, ומהאופן שבו מצדיקים החיים את המוות שגזרו על אליפלט. שהרי, קודם נותנים ל"ילד בלי אופי" למות בלי סיבה, ומסתכלים עליו כש"הוא זחל כך ישר מול האש"; ואחר כך מנחמים אותו ש"במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל". רוצה לומר: עכשיו כשאתה מת, סלחנו לך על זה שאתה הומו, או דביל, או גלותי.
אולי זה יישמע לחלקכם מופרך. אפשר לטעון שהומואים הם כבר לא נעבעכים, ואולי הם מתים כמו חיילים אחרים. אפשר גם לטעון שהנעבעכים המהורהרים הולכים ל-8200, אם כי גם בזה אני לא בטוח (אולי הנעבעכים האשכנזים הולכים למודיעין, אבל יש גם נעבעכים רוסים, מזרחים ודרוזים). מה שאפשר לדעתי להגיד זה שבתקופה שבה כתב אלתרמן את השיר, הצבא באמת היה מלא באליפלטים – בין אם אלה פייגלעך שלא עמדו בסטנדרטים של אורד וינגייט, או עולים חדשים שנזרקו להיהרג בלטרון.
המתים לא יתמרדו. אבל למען ההגינות, עדיף שאחרים לא ידברו בשמם.
עדיף כבר שיגידו: אתה מת, אנחנו חיים. נדפקת, אליפלט.