נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

"אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם"*

אישור הזמנה לקבוצת פייסבוק שפתח משורר הביאה אותנו, קבוצת יוצרות ויוצרים לעקבה. היצירה באה בעקבותינו. שירה שיתופית בשטף, שתף של שירה שיטפונית. ישבנו בחדר מלון, והתחלנו ללהג ביחד. זה לא מובן מאליו (הביחד החדש הזה). כי למדנו על כל המשוררים האירופאים הלבנים המתים שכתבו ומתו לבד ופתאום גם תקרית דיפלומטית בשדה החיטה של המילים.

הכתיבה לא היתה זקוקה לצבא. המבוכה השתלטה והשתיקה את מה שלא ניתן היה להביך ולהשתיק. הפנקס של עתידן-עתיקן עבד סיגריות נוספות מבלי שנצטרך להפעיל איזה שרת קפוא בערבות סיביר. הסיקסטיז רצו שנעשה מין חופשי, מאה עשרים ואחת מלחמות של הלב רצו שנכתוב ביחד, אז צאו החוצה ותנו לשתף. המהפכה מתחילה בתוך העצמי, אך דווקא שם נגלה את כולנו מקופלים כסרדינים בתוך שימורי שיר.

 

ג'יניוס פיש

הנפשות שלקחו חלק בצורה כזו או אחרת במחרוזת:

יעל בירנבאום

יערה כליף

מתי שמואלוף

נעם אדרי

אבנר עמית

נעמה בוצר

 בראשית

*

ארבעים דקות מהגבול

התרגשות נספגת בבייגלה

*

גבול חדש מדגדג להיפרץ.

דרך הערווה

מטוס על חוט

*

חתול בבטן | חתול נמר | חתול מגרגר | חתול גורי | חתול גרילה | חתול בוגר | חתול רבגוני | חתול בורגני | חתול נרגן | חתול גנרי | חתול רגיל

*

אמן סלע אדום

 

 

שמות

*

הן חצו את הגבול

צפורניים אוחזות ברגליים

ידיים בעיניים

רכובות כפיות על גלגשת

דלת נטרקה

והד חזר מגוף

להתריע

 

 

ויקרא

*

בכי קורס בגעגוע לשֵם

למה הוא הנמיך את הקול?

צליל זכרוני כמו סוכר בתה

הנני, אתה פה?

*

עצה | לישון ביחד ולנוח לבד

*

מיכליפיב עולה על הגב ונוגעת

כמו כלבלב שחזר מן הים

                   עם הגאוּת

חלבלבית ומשוגעת

נשימתה צדפות

*

יא חביבי, אור עינֵיך אלמוגים

*

העץ שחיבק אותך | שמח מאד | צמח מאד

*

חוף זהויות | להזות בו

הייה הזוויות | הייה הזוויות

*

הקטע של המזרח התיכון: תקריות דיפלומטיות.

נא לבוא בעירום רשמי בלבד

*

( "על אהבה בפיתה")
גם אתה כותב שירים
על אהבה
את שלך איבדת בחושה בסיני
אני את שלי בעקבה
מצאתי
הרווק הכי זוגי בתל-אביב
לוקח אותי לפלסטין טין טין
פותח לי את דלת ימין מין מין
מתי בפעם האחרונה פתחת את המנהרה
אוף, תשאיר את ביבי פעם אחת מחוץ לתמונה
יש לו את כל הגינונים
המגונים המשונים
של ג'נטלמן פולני
במכנסי ספנדקס
עם רווח בשיניים
בשני דינר קונה לי
את השקיעה בפיתה
אני אטרוף אותה על הסלעים
הוא ישחרר את השלייקעס
יש לך קצת טחינה על השפה העליונה
שר הבדואי בשפת הסימנים
אני עונה במרוקאית מדומה
נ נ נ ה  נ נ ה  א ב י ו נ ה

*

כל זאת ועוּד

 

 

במדבר

*

בעורק הירדני הראשי

משאית סוחבת סלע

*

אבן אבנים הכל אבן

*

בג'יפ שיחה על יצירה וכלכלה בישראל

"אין כאן שום הערכה לאסתטיקה"

בחוץ המדבר נפרס כמניפה קדמונית

*

דיונה אדומה | זקַן מנשק עין | אנחת כאב

*

באמצע ואדי ראם

שממה אל עד-אין-דור

מדברים על מלחמה עם איראן

*

תגיד לי, אתם מישראל? כן

תלאביב? כן

אני פלסטיני, מרמלה

הייתי קטן

ואז ביום אחד – פוף

                   ירדן.

תלאביב? טוב, טוב

תל אביב טוב

חיפה

טבריה

תלאביב? טוב, טוב מאד

הרבה תפוזים

       ים

                   ראיתי

*

אנא מעאכ

מן כל אלבי

יא פלסטין

 

 

דברים

*

לא מצאנו את הטנק | אבל המדוזות הסגולות

*

ישראליות בחמאם

הכי חו"ל בעולם

ישראליות באדים

עם סבון בלי בגדים

*

אוהב נעים בגב | אני והגבר הסורי-אפריקאי | כמו בן ואב

*

תודה ערבה

*

השבח לאֵם

 

* סעיף שתיים ב"מות המחבר ותחיית המחברים" של "שֶתֶף: בית ליצירה שיטופית"

הקפיטליסט האחרון

 תהל פרוש

 

Rise like lions after slumber

In unvanquishable number

Shake your chains to earth like dew

Which in sleep has fallen on you

Ye are many – they are few

(זהו הבית האחרון במונולוג ארוך שנושאת התקווה, שאביה הוא הזמן, אל בני האדם. את הפואמה שנקראת מסיכת האנרכיה כתב פרסי שלי, משורר השייך לתנועה הרומנטית, ב-1819. הוא כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים).

*

כל זה כבר כאן, אני מתכוונת לשעה שאחרי הקפיטליזם. לא משנה כיצד נקרא לזה, אחרי המבול או לפניו, הדבר כבר כאן. הזמן הזה הגיע עוד לפני שהתחלנו לחשוב עליו במונחים כאלה. כאלה הן תנועות גדולות היסטוריות, מתחילות במקום לא נראה לעין ומעט מעט מתחוור שאנשים חיים כבר את הפרדיגמה הבאה. לקפיטליזם לקח מאות שנים לקבל שם ומערכת סדורה של ערכים עד שפרץ במאה ה-18 לחיינו והסדר החברתי-כלכלי החדש עושה דרכו באותה צורה. אני מאמינה שיותר ויותר מאיתנו יזכו לחיות אותו, יש בינינו שחיים בו כבר עכשיו.

אבל אתחיל מהתחלה. כשחשבתי כיצד לכתוב על השלב הבא אחרי קפיטליזם, מיד דמיינתי את הקפיטליסט האחרון שיישאר כאן. בדמיוני הוא יצא ממחילה תחת האדמה לעולם חרב, דומה כנראה למה שעלה גם בראשם של עפרי וגל כששמו את חשרת העננים הקודרת בתמונה המתנוססת מעל הפרויקט. בכל מקרה בדמיוני הקפיטליסט האחרון יצא לעולם מלא באוויר מחניק ועשן, הביט בשמים הלבנים וטמן את ראשו בידיו בייאוש. ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון.

כמה ריחמתי על אותו קפיטליסט אחרון, שעיניו ממצמצות מול השמש החולה של עולם כלה. דמיינתי אותו משום מה בדמותו של אדם סמית הליברל הראשון, איש אופטימי ללא תקנה, שהאמין כי מצא דרך לתעל את דחפיהם הפראיים של בני האדם למערכת הרמונית של שגשוג. כמו הקפיטליסט האחרון שלי הוא האמין כי אין גבול לתושיית הבריות ולמשאבי הטבע, ושבהינתן חופש לבני האדם, יד נעלמה ומיטיבה תבטיח איזון בין צרכים, תיאום בין ביקוש להיצע ושלום ואחווה בין אינטרסים שונים.

רק שהבדל עצום היה בין הקפיטליסט הראשון לקפיטליסט האחרון שחזיתי בדמיוני. והדבר היה שברון הלב של האחרון. כי הוא היה עד להתפוררות התקווה שברעיון של הקפיטליזם, עד לחרחורי גסיסה אלימים וארוכים של מערכות ענק עולמיות ולעלייה מבעיתה של פיאודליזם דורסני של בעלי הון ובירוקרטיה ממשלתית שטנית. יותר מכל היה עד להתנפצות שיוויון ההזדמנויות שהבטיח הקפיטליזם. בעיני רוחי הקפיטליסט האחרון היה בן למעמד חסרי הקניין. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, אבל גם אחרי שיצא מאותה מחילה לא ידע זאת.

מוזר בעיניי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לתאר עולם הרוס כל כך בלי קפיטליזם. בניגוד לכל  האמונות שאני מחזיקה בהן, מחשבותיי המרו את רצוני ויצאו במחול שדים נגדי. אני מניחה שהדבר נבע גם מהעובדה שנותר לי מה להפסיד אם הקפיטליזם ייעלם ושהמחשבה על כך עוררה בי פאניקה. בעצם נסחפתי לחשוב על טרגדיה המונית, כזו שחברות ענק מנסות בדרך כלל לשווק לציבור כדי שיגלח להן חובות. המוני בני האדם חסרי התודעה הקפיטליסטית נראו לי לפתע מאיימים מאוד, בדיוק כפי שכרגע ההמון בעל התודעה הקפיטליסטית נראה לי מאיים מאוד.

מאיים אבל לפחות המון שמסודר במערכת כלשהי, חשבתי, דפוקה ועקומה ככל שתהיה. כמובן שמאחורי המחשבה הזאת רובצת מערכת אמונות מערבית: הוגי הסדר הקפיטליסטי האמינו שהאדם הוא יציר תשוקות מגונות, שכוחות הרס מנהלים אותו וכי יש צורך לנתב את תשוקותיו ההרסניות למערכות חברתיות נוקשות. תאוות הבצע נראתה לכמה הוגים במאה ה-18 כמו דחף שאם ירתמו אותו לטובת החברה – בני האדם ייצאו נשכרים ממנו. כך תאוות בצע עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.

לפי האידיאולוגיה המקובלת של הכלכלה הנאו-קלסית, בני האדם רוצים כסף, ומאחר שלקפיטליזם אין גבולות והשוק החופשי לכאורה מתרחב בלי סוף, הרי שבני אדם הלכה למעשה רוצים כסף בלי סוף. אפשר לראות את הפרדיגמות הללו בניסויים בתורת המשחקים, תחום משותף לכלכלה ולפסיכולוגיה שמנסה לעקוב אחר המניעים האנושיים הפועלים בחיים הכלכליים. בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם. כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות. אל שיתוף פעולה ועזרה לזולת מתייחסים כאן בחשדנות.

מערכת שבאה להחליף את הקפיטליזם חייבת להתייחס למבנה הפסיכולוגי שהמערכת הנוכחית מניחה כאל מובן מאליו. מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר, מתשוקה מרכזית אחרת, חשבתי. ואז חשבתי גם על השאלה איפה התשוקה שלי נמצאת. התשובה היתה שהיא לא בכסף או בצבירת רכוש או במיקסום רווחיי. חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה ושדומים לי בזה, העברתי בראשי את אופן החיים שלהם, שלנו, שנגזר מתוך תשוקות אחרות והבנתי שאין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו.

אנחנו חברת נוודים עירונית. כדאי להתחיל מזה כשמתארים את העולם אחרי הקפיטליזם. אין לנו בית משלנו. המערכת הכלכלית הישנה הקפיטליסטית, כפי שהיא, לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה ויותר מזה אפילו לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון של מגורי קבע. אין שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים כך שעלינו להיות נוודים. אם יש הבדל מעמדי בולט אחד בעיניי בתקופת הזאת, במעבר בין הכלכלה הישנה לחדשה, הוא בין הנוודים ליושבי הקבע. מדובר על הבדלים מעמדיים אפילו בין בני אותה משפחה במרחק של דור אחד. זהו הבדל מהותי ועתיק ומובלט גם בתנ"ך בסיפור קין והבל למשל; נגזרו ממנו תכונות אופי אחרות, יעדים אחרים וגורל אחר.

התודעה הנוודית מייצרת באופן טבעי מבט מנוכר כלפי רכוש וכלפי אופני הבעלות בכלל. היא מייצרת גם מבט מפוכח אל התקוות והכמיהות למגורי קבע ולדרכים לממש אותן. צריך להבין כי בחברה הקפיטליסטית הישנה צבירת הון מסומנת כהצלחה, הבעלות על קניין מסומנת כהצלחה, ריבוי מסומן כהצלחה. לכן הנוודות היא כישלון בחברה הזאת. כדי לצאת מהכישלון הזה ולספק את היצר של הבעלות על רכוש וצבירתו, המערכת הקפיטליסטית מסמנת את עולם העבודה כפיתרון. לא משנה כעת אם העבודה יצרנית או לא – האתוס הכלכלי הישן אומר שאם נעבוד ונתאמץ נוכל להגיע למעמד הנכסף של יושבי הקבע. בכלכלה הגלובלית אגב מדובר על יושבי קבע במובן הגלובלי – בבחינת בכל מקום בעולם יכול להיות לי בית.

עבודה אם כן כמסלול תנועה לינארי בעולם הישן כדי להבטיח יציאה מהארעי אל הקבוע ואז אל הקבוע הגדול יותר ויותר. אבל הבטחתו של מסלול כזה בתקופת המעבר למצב הכלכלי הבא – היא שקר גס. מחוץ לכמה מובלעות מסוימות בעולם הישן עבודה אינה מקיימת את בני האדם – אותנו. המחיר שמשולם על המשאב העיקרי שקיים ברשות כל אדם, הזמן, נעשה זול ומגוחך. ואילו האדם נתבע לשלם מחירים שערורייתיים על היטמעותו בשוק העבודה הקפיטליסטי – מבחינה חברתית ונפשית. 

נוסף לזה העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת. היא מתכווצת כל הזמן, יותר אנשים מובטלים, מפוטרים ומושלכים ממנה מרגע לרגע ובשרירותיות. עבודה כפי שנראית בעולם הישן אינה מייצרת הווה או עתיד כלכלי עבורנו ואנחנו יודעים את זה. לכן העבודה מחזקת את תנועת הנוודות. לכן יש לנו ציפיות נמוכות – עבודה אמורה לספק כסף בהווה הארעי עבור קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים כמו ביגוד, טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו. זו עבודה שיש להרוויח בה את הכסף לתנאי המחייה הבסיסיים.

מחוץ לעבודה המפרנסת קיימת עבודה נוספת. זו עבודה שאין לה שוק בעולם הישן. אין לה ביקוש. זו עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה, הייעוד לשמו הגענו לעולם או בפשטות ההתנסות שאותה אנחנו מחפשים. זו יכולה להיות כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה. זו יכולה להיות עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות עבודה חברתית, טיפולית, הוראה או הורות. המשותף לכל העבודות הללו שהן לא יכולות לפרנס אותנו, הן לא משתלמות כלכלית אלא במקרים חריגים וברי מזל, ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות.

במונחים של העולם הקפיטליסטי דווקא זו ה"קריירה" שלנו; שלא כמו בעולם הישן ה"קריירה" שלנו דווקא לא מכניסה כסף ומסלול ההתפתחות בה כלל לא מבטיח תגמולים כלכליים. שלא כמו בעולם הישן (אלא אם נולדנו למעמד בעלי הקניין) עלינו לתמוך ב"קריירה" שלנו בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר, מהזן שתואר למעלה. אם להיות מדויקת, במונחי העולם הישן, הפרנסה היא התחביב שלנו – אך כזה שלא ניתן להיפטר ממנו.

אם ככה, אנחנו יצרניים אבל האינטרס הכלכלי שלנו נופל ומתמוטט מול תשוקות אחרות שחיות בנו. אם המעשה הרציונלי בעולם הישן היה למקסם את פוטנציאל רווחיך בעבודה קשה, הרי המעשה הרציונאלי עבורנו (אם למושג רציונאלי יש עוד משמעות עבורנו) הוא למקסם את פוטנציאל הזמן, להביאו לידי מיצוי עבור מה שאנחנו מזהים כחשוב ומספק. עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק. צריך לשים לב שאני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי.

התודעה הנוודית של העולם אחרי הקפיטליזם, עולם המעבר, מייצרת אסתטיקה מסוימת. למשל ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות בישראל, כפי שהיטיב לזהות זאת ידידי אריק גלסנר, הוא ריאקציה לשוק העבודה הקפיטליסטי. לדעתי זהו גם סממן לחברה הנוודית המתפתחת. שירה היא כלי אמנותי של נוודים נפשיים או נוודים במובן הפיזי. שירה לא דורשת אמצעי ייצור שאחרת היו כובלים אותה למערכת הישנה המתמוטטת, והיא יכולה להיות מועברת בעל פה ובקצרה יחסית בכל מקום. השירה גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה. לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם. אפשר למצוא מבעים אסתטיים נוספים לנוודים: אני יכולה לחשוב כרגע על בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים. ובכלל, בכל הקשר מדובר על אסתטיקה שבה מרבים להשתמש וממעטים לרכוש. אני מניחה כשאלה פתוחה את המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר, אילו אפשרויות אסתטיות חדשות הוא מייצר, האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?

אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית. ככזו היא שמה מאחוריה את חליפות אנשי העסקים, ההיררכיות המשרדיות והבין-משרדיות, את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם. היא שמה מאחוריה את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול. הכלכלה הרומנטית אינה אוהבת כסף באופן מיוחד. בכלכלה הרומנטית יש מקום מרכזי לתבונה האישית ולאקטואליה הנפשית וכך מסתיימת ההפרדה המעיקה בין מחשבה רציונלית לכזו שאינה. אין בכלכלה הרומנטית היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה. מכיוון שההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה, בכלכלה הרומנטית יש שאיפה להסדיר מבנים שיאפשרו זאת. נעלמו האדרת חיי עבודה וצבירתו של כסף ומשום כך אין שעות עבודה רבות ואין תאגידים. ואולי יותר מכל, בכלכלה רומנטית קיימת מרכזיות לתכונות כמו הגינות, רכות וחמלה; לערכים כמו מנוחה ומחזוריות. וגם נעלמו הפחד והבושה הקשורים במונח בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד.

אני רוצה לסיים כאן ולומר שכל ניסיון שלי לנסח את ההתנסות החברתית-כלכלית שלי ושל אחרים, התנסות שאני משייכת אותה לתקופת מעבר ארוכה מאוד בין הקפיטליזם לסדר החברתי הבא – ובכן כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון או כמעט כישלון. חלק מהסיבות הן קוצר יריעה היסטורי ומרחב ממשי מוגבל של כתיבה לבלוג. אבל הסיבה העיקרית היא שאני בעצמי הקפיטליסטית האחרונה, כולנו כאלה. ממצמצים לאור הבוהק של האפשרויות האחרות ומנסים לפענח אותן ובה בעת מכורבלים עדיין בשיטה הישנה שהולכת ונפרמת סביבנו. ולכן הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה.

מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'

תהל פרוש

לא ניתן אלא להתאגד, לפעול יחד. זוהי האמת הפשוטה שלמדנו על גופנו בקיץ הזה. וכך יש לפתוח את התגובה לאורי הולנדר, שנבחר השבוע, כך התבשרנו, למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במקומו של רפי וייכרט. אותו הולנדר פרסם מאמר (16.11 בז'ורנל של מעריב) שבו תקף את איגוד המשוררות והמשוררים החדש, שקם לפני כחודשיים ושם לו למטרה להיאבק עבור מעמד השירה והמשורר/ת. הוא תיאר אותנו כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה", המשיך בזה שכינה אותנו "איגוד טפילים פואטיים" ו"רימות" ולבסוף אף קינח בשאלה מדוע יש צורך במאבק בכלל.

הנה תיאור מצב קצר העונה לשאלה הנאיבית שלו: בזמן האחרון שלוש קרנות ומפעל הפיס הפסיקו לסייע להוצאת כתבי עת וספרי שירה. כבר עשורים פסטיבלים וכתבי עת אינם משלמים למשוררים כי אין להם מהיכן. לאחרונה נסגרו מספר כתבי עת ואחרים נאבקים על קיומם. ההוצאות הגדולות כמעט ולא מוציאות ספרי שירה. הוצאות ספרים אחרות עושקות משוררים ומבקשות מהם תשלום על הוצאת ספרם. אם יקבלו פרס, יקחו לפעמים את הכסף לכיסם. רשתות הספרים מניחות את ספרי השירה וכתבי העת לשירה בפינות אפלוליות. צריך לומר זאת בראש חוצות: תקציב התרבות בישראל מחפיר. 610 מיליון ש"ח, 0.2% מתקציב המדינה, אחוז קטן פי ארבעה מתקציב התרבות של מלטה או הונגריה למשל. לספרות מוקצבים כ-12 מיליון שקלים בשנה, כשני אחוז מאותו תקציב תרבות זעום. סכום שנתי זה כולל למשל גם מימון ספריות לעוורים ושלל תחומים נוספים. על עצמות הדג האלה עט כל עולם השירה, הספרות וגופים רבים אחרים.

איגוד המשוררות והמשוררים נועד לשנות את המצב הזה. אבל הולנדר, כך מתברר מטורו, סולד מהתאגדות. גם אם חלק מאבחנותיו נכונות, הרי שהוא יוצא נגד פעולה משותפת שבאה לסייע גם לו. הדבר דומה למצב שבו בכובעו האחר כעיתונאי, היה מתנגד לקיומו של מאבק עיתונאים בגלל שכתב נדל"ן אשר לא מוצא חן בעיניו חבר בו. ובמילים אחרות, ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק עצמו.

Poetry slam

אני חשה צורך לפרק את הסלידה שלו מהתאגדות, מכיוון שהיא מייצגת קול רווח ועמוק בחברה, קול האחוז בעתה מפני ה'אנחנו'. כוונתי היא לפחד של היחיד לשפר את מצבו דרך פעולה עם אחרים, אימה שהקפיטליזם מטפח. הולנדר מראה היטב בטורו כי הבעתה מה'אנחנו' כרוכה בפחד מהתחככות עם בני אדם על כל שונותם זה מזו ופגמיהם. היחיד נאלץ לצאת מחדרונו הסטרילי, שבו ניתן לו לטפח דלוזיות נרקיסיסטיות באין מפריע, אל העולם, ולוותר על משהו לטובת הישגים משותפים. כפי שהדבר נכון בתחומים רבים אחרים, במקרה של מצב המשוררים והשירה אין ספק שיש צורך בפעולה דחופה של יציאה מהחדר.

פחדיו של הולנדר מהסתופפות עם בני אדם לשם התאגדות ניכרים גם בכך שתקף את שפתם של חברי האיגוד החדש. הוא ציטט מתוך עמוד הפייסבוק הפתוח של הקבוצה שלנו ובכך מצא הוכחה לכך שאיננו ראויים להיקרא משוררים ולהתאגד. כמורה נוקדן ללשון, הולנדר חושב שעברית חייבת לפעול על פי החוקים בתחילת המילון, אחרת אין זו שירה. הוא מייצג גישה מיושנת הרוצה לראות אמנות שנעשית על ידי אליטיסטים עבור קבוצה אליטיסטית המחזיקה את חוקי הלשון בכיס המשי שלה. בעיניו, המגדר חייב להיות יציב ומשוררים אף פעם לא יכולים להיות רעבות. אבל העולם משתנה כל העת וזז. השירה אינה מעוז שמרנות, טירת ניקוד בצורה בפני הבערות וההמונים, אלא להפך. היא המעבדה המתקדמת ביותר לניסויים בלשון ויכולה לכלול שפה שבורה וטראומטית כמו גם שפה משחקית נמוכה או גבוהה.

הולנדר מקעקע את הלגיטימיות של פעולת האיגוד בגלל איכות המשוררים, אבל איגוד המשוררים לא נועד כדי לקבוע אם אורי הולנדר או כל אדם אחר הוא משורר או גרפומן. הנה, אף כי זכור לי ששירתו של הולנדר הטילה עלי שיממון עז בפעם שנכפתה עלי כשישבתי במקרה בבית הקפה "סוכר", הרי שאני גם עומדת על זכותו להמשיך לעשות כן. מאבק המשוררים נועד לסייע גם לו כפי שמאבק התסריטאים נועד לסייע באמצעות חוק הקולנוע לכל תסריטאי. אמנם הולנדר מאשים אותנו בהיותנו "טפילים פואטיים", אבל במקרה שנצליח, הולנדר ודומיו יהיו לא רק טפילים פואטיים אלא גם טרמפיסטים על חשבון המסתכנים. שכן הם יתוגמלו על שיריהם סוף סוף, יוכלו להופיע ביותר פסטיבלים, יפרסמו ביותר כתבי עת עם יותר תפוצה, וישעממו בנוחות את קהל שומעיהם.

Poetry slam

חשוב להדגיש כי מטרתו של המאבק אינה רק להשיג עוד כמה שקלים לשירה; אנחנו רוצות ורוצים להפוך את מאבק המשוררים לחוד החנית של המאבק על התרבות בארץ הזו. לפעול לעיגון מעמד היוצר והתרבות בישראל. אנחנו רשאים גם לפתח אופטימיות ששינוי כזה אפשרי. האיגוד הצעיר שלנו שקיים רק כחודשיים, כבר הביא להישגים: תגמול המשוררים בפסטיבלים וכתבי עת נהפך לנושא מרכזי לאחר שהודחק שנים, ומשרד התרבות כבר חושב על דרכים חדשות לסייע לעולם השירה לאחר שכבר שכח ממנה.

הדרך לפנינו עוד רבה והולנדר עלול לפגוש בעוד רבות ורבים שלא יסמפט את שפתם או שירתם, אבל אני מזמינה אותו להצטרף למאבק שלנו על דמותה של התרבות הישראלית. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר, בבית העם ברוטשילד 69, אנחנו נערוך כנס חירום על מצב השירה. הוא יתחיל בשעה 17:00 בחוץ, בשדרות רוטשילד, היכן ששורות אוהלים עמדו במחאה כל הקיץ. אחר כך ניכנס פנימה להרצאות, להקראות שירה ומופעי שירה. זו תהיה הזדמנות נדירה של משוררות ומשוררים בעלי טעמים אסתטיים שונים ומקבוצות שונות להיפגש, למחות על כך שהשירה הושלכה לציפורני השוק החופשי ולהתחיל לגבש בסיס רחב לשינוי. אני מבטיחה לשמור להולנדר כיסא פלסטיק.

וראו גם:

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

חילופי העונות / התנצלות / שובו של הסוריאליסט

1.

מה אפשר להגיד על מלחמת עזה השלישית, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה השנייה? מה אפשר להגיד על מלחמת עזה 2.5, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה 1.3, ושאי אפשר יהיה להגיד על מלחמת עזה 5.1? אנחנו רוצים להאמין שכל מלחמה כזאת לפחות מקרבת את הקץ. אבל בכלל לא ברור אם זה נכון. לא בכדי, נשלח סטנלי פישר לסין: גאוני הפיננסים של ישראל שכללו לכדי אמנות את היכולת לגייס עוד קצת קרדיט, כדי שיוכלו לחזור שוב ושוב על ההפרעה הטורדנית האלימה שלהם. הנה, החזרה בתשובה של גולדסטון סיפקה לצבא קרדיט לעוד מלחמה וחצי. כלומר, לא מלחמה אחת, אלא קצת יותר – שולי הרווח שהם אמנותו של הקפיטליסט המוצלח.

וגם אם הסיבוב האחרון קרה אחרי המהפכה במצרים ולפני המהפכה בסוריה, הוא נראה בדיוק כמו הסיבוב הקודם והסיבוב שלפניו. מספיק לשבת בארכיון ולפתוח עיתונים מלפני עשור, שני עשורים או שלושה כדי להגיע למסקנה העגומה: אם יש הישג מטאפיסי אחד לציונות, הרי הוא הפרכתה של הקביעה העתיקה על פיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

האם משהו באמת ישתנה, או שהכול יישאר אותו דבר? עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו: עונה חדשה של כוכב נולד, עונה חדשה של האח הגדול, עונה חדשה של הישרדות, עוד עונה חדשה של כוכב נולד. נזכרתי אתמול בשיחה שהייתה לי עם אותו ריאקציונר שהזכרתי בתחילת הפוסט הקודם. זה היה ב-2004. המשבר הכלכלי של תחילת העשור כבר נגמר, והריאקציונר ממש אהב את כוכב נולד. כשהתחילה העונה השנייה, עלה חשש שההתלהבות פוחתת והרייטינג נופל, אבל בזכות הראל סקעת הוא התאושש במהרה. ישבנו במשרד, והוא קרא את נתוני הרייטינג, חיכך ידיים ואמר בסיפוק: "עכשיו אפשר לומר בוודאות שיהיו לפחות עוד עשר עונות של כוכב נולד". כיוון שהייתי אז מרכסיסט יותר טוב מאשר היום, חרחרתי בזלזול. "הטעות הכי גדולה שלך היא המחשבה שהכול יישאר אותו דבר", אמרתי לו. "היציבות שאתה חי בה היא מדומה. אתה מדבר על עשר עונות של כוכב נולד? חכה שנתיים, ותראה שהכול במקום הזה יהיה שונה, שונה לגמרי, עד כדי כך שאתה בכלל לא תזכור מה זה כוכב נולד". הוא הביט בי בבעתה.
והנה, העונה התשיעית של כוכב נולד כבר התחילה. האם תהיה עונה עשירית? אני חושש שכן. קל יותר לדמיין את סופה של מדינת ישראל מאשר את סופו של כוכב נולד.

2.

בעקבות המהומה שהיתה כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני מרגיש צורך להסביר משהו. כשכותבים פוסט כל שבוע, הכתיבה הופכת לסוג של מדיטציה. יש בעלי בלוגים שתוקפים בכל פוסט שוב ושוב את נתניהו או את ליברמן. לי זה נראה קצת חסר טעם. יותר מכך: זה נראה לי כמו כניעה לדינמיקה הכללית של כפיית החזרה שתיארתי קודם. על קירות הסורבון ב-68' נמרחה הכתובת: "השעמום הוא קונטר-רבולוציונרי".

אחת הדרכים שבה אנחנו מנסים כאן לא לחזור על עצמנו, היא להכניס לדיון עוד ועוד תכנים, במאמץ לתחח אותו, או להזרים אליו קצת חמצן. הואשמנו ב"עידוד לפאסיוויות". זאת נראית לי האשמה מוזרה בהתחשב בכך שבמדור "נתזים", למשל, אנחנו מנסים לקושש מתוך מאות אלפי ידיעות שמתפרסמות ברחבי העולם מדי שבוע כמה ידיעות אופטימיות ממקומות אחרים שמספקות השראה פוליטית, ואולי גם עידוד. אגב, אנחנו עושים את זה באופן די אקטיווי.

דרך נוספת לשמר את התנועה המחשבתית היא לערער שוב ושוב על הנחות היסוד. אבל כשפועלים ככה, מגיעים לפעמים למקומות שלא צפית מראש. וכך, יש אנשים שאהבו את ההתקפה את הסטרייטים, אבל לא אהבו את ההתקפה על ההומואים. יש כאלה שהזדהו עם המלחמה נגד מחזירי המנות, אבל לא הזדהו עם המלחמה נגד רביב דרוקר. או שהזדהו עם הביקורת על המחנה הציוני, אבל לא עם הביקורת על המחנה הלא-ציוני.

אבל לא נורא. עם פוסטים באינטרנט אפילו לא עוטפים דגים בשוק. אין ברירה אלא להמשיך הלאה. כמאמר השיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע ליום הזוהר".

מקס ארנסט, כל העיר

 

3.

כיוון שרבים מקוראי הבלוג הזה נמצאים מעבר לים, אני חושש שחלקם לא שמעו על ה"האו", היבבה החדשה של הדור הבא. אני מפנה אליו גם כאן כשירות לציבור. ה"האו" עצמו נפתח בנימה די סוריאליסטית, עם שורה כמו "צבים מוטנטיים שהוכנסו למיקרוגל של הקיום, הפוכים על גבם, ברגלים מפרפרות, מתפגרים משיעמום ברחובות חד סטריים". אחר כך הוא הולך לכיוונים אחרים. אבל עכשיו, בבלוג "שתף", העלו אבנר עמית וגבריאל בורדון תרגום לחמישה קצרצרים מתוך 'השדות המגנטיים' של אנדרה ברטון ופיליפ סופו.
בקיצור, מתברר שהסוריאליזם הגיע לתל אביב. אמנם, באיחור של כמעט מאה שנה, אבל בהתחשב בכך שממילא הכול מחזורי, הרבה יותר מעניין להיתקע בטרנד של ראשית המאה הקודמת מאשר בטרנד של הקיץ הקרוב.
שמחתי, גם כי בדיוק התעסקתי בנושא, לצורך משהו שיתפרסם בקרוב, ושעוסק בין השאר ביחסיהם של הסוריאליסטים עם המהפכה. זאת פרשה די מעניינת, שמטבע הדברים גם נכתב עליה לא מעט. אבל נראה לי שאפשר גם לחשוב דרכה על שאלות שעלו כאן לאחרונה.
ב-1925, כמה שנים אחרי "השדות המגנטיים", פירסמו המשוררים הסוריאליסטים הצהרה מיליטנטית בשם "הסוריאליזם בשירות המהפכה". היא כוללת שורות כמו "אנו נחושים לחולל מהפכה"; "החברה תיתקל בנו בכל אחד מצומתי המחשבה שלה", ולבסוף:

הסוריאליזם אינו צורה שירית.
הוא זעקת הרוח השבה אל עצמה ודעתה נחושה לשבור את אזיקיה.
ואם יהא צורך, בפטישים ממשיים!

(תרגום: הלית ישורון, בתוך האנתולוגיה השימושית "דאדא וסוריאליזם בצרפת)

קשה להגיד שמישהו נבהל מהאיום. קריאת הקרב ההיסטרית של קבוצת המשוררים מתוארת לרוב כסוג של "העכבר ששאג". ז'אן פול סארטר כתב על כך ב-1948 את הדברים הבאים, שאצטט בהרחבה מסוימת –

…הסוריאליזם מכריז על עצמו כמהפכן ומושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית. זו הפעם הראשונה מאז הרסטורציה שאסכולה ספרותית מזדהה במפורש עם תנועה מהפכנית מאורגנת. הסיבות לכך ברורות: סופרים אלה, שהם גם אנשים צעירים, רוצים בעיקר לאיין את משפחתם – את הדוד הגנרל, את בן-הדוד הכומר –  כפי שבודלר, ב-1848, ראה במהפכת פברואר את ההזדמנות להעלות באש את ביתו של הגנרל אופיק [אביו החורג – ע"א]…  ומלבד זאת, הם מתמרדים כנגד האילוצים החיצוניים: המלחמה שזה אך הסתיימה, המלחמה על הצנזורה שלה, השירות הצבאי, המיסים, בתי הדין הצבאיים, שטיפת המוח; הם כולם אנטי-דתיים… וסולדים ברוחב לב מן הקולוניאליזם ומלחמת מרוקו. שאט נפש זה, שנאה זו, עשויים להתבטא במופשט, בתפישה של השלילה היסודית, שמני-וביה – ובלי שיהיה צורך להעמיד זאת כמטרה בפני עצמה – תגרור את שלילת המעמד הבורגני… אלא שזה גם הביטוי המותיר את העולם לחלוטין כמות שהוא. הם אמנם מצרפים לזה כמה מעשי אלימות פה ושם, אולם הפגנות לא סדירות אלה מצליחות לכל היותר לעורר שערורייה… התוצאה היא איפה שהם מייחלים כי יימצאו לצדם אחרים שיטלו על עצמם לבצע בכוח הזרוע את ההרס המוחשי, בעוד הם מייחדים עצמם לניסיונות הרוחניים… החורבן המוחלט שהוא [הסוריאליסט] חולם עליו איננו מזיק לאיש, דווקא משום שהוא שלם.
(תרגום: אליה גילדין, שם)

הסוריאליסט התל אביבי אפילו לא נלחם בדודו הגנרל. במקרים מסוימים, הוא בעצמו היה קצין עד לא מזמן. על כל זה כבר נכתב כאן הרבה. אבל ככל שהאבחנה הזאת מדויקת, ונכונה גם לתקופות ולמקומות אחרים, אני מוצא את עצמי מזדהה כרגע יותר עם הסוריאליסטים, "האינטלקטואלים הבורגנים" לפי סארטר, מאשר עם העמדה שלו עצמו. נראה לי שבחשבון ההיסטורי, המפעל הפוליטי של סארטר לא הגיע הרבה יותר רחוק מהמפעל של הסוריאליסטים.

כלומר, אם הסוריאליסט שלנו יושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית, וגם יתאפק לפחות שנתיים (ליותר מזה קשה לצפות) מתחילת פעילותו הסוריאליסטית ועד שייקטף על ידי איזשהו משרד פרסום – אז יופי, גם אם העולם יוותר לחלוטין כמות שהוא. כפי שכתב הוגה מפורסם אחר שאני נבוך להזכיר את שמו, אם יש לסוריאליסט תכונה חשובה אחת, הרי זה הפסימיזם. "ופירושו של דבר: פסימיזם לכל אורך הקו".

אם כבר, מה שהייתי מצפה מהסוריאליסט, במובנו הרחב של הביטוי, זה שיהיה קצת נגד תל אביב, ולא רק בעדה. אה, כן, ולא בגלל שברלין יותר טובה. כי כמו שברלין היא יותר מכל דבר אחר המקום שבו יושב שר האוצר של גרמניה, כך תל אביב היא לא רק בירת התרבות, מקדש הפתיחוּת ומעוז החופש. היא לא רק העיר שבה דגלי הגאווה מתנופפים ברחוב הראשי והשירה מודפסת על תחנות האוטובוס (אגב, המיזם הזה הספיק להידרדר במהירות: כרגע מה שמודפס על התחנות הוא שורות הפתיחה של עוץ לי גוץ לי).

אין מה להיות מאוהב כל כך בתל אביב, כי יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המקום שבו יושב הרמטכ"ל. אגב, האיראנים מזכירים את זה שוב ושוב, ובנקודה הזאת הם לגמרי צודקים.

 

יואש פלדש, דיוקן דניאל ק.

נתזים (3): טרנסקסואליזם איראני, איליאדה ובוטוקס

במערכת "ארץ האמורי" חוגגים לאחר שאתמול נחצה רף עשרת אלפי הכניסות. זמן טוב לפרק נוסף במדור הפופולארי "נתזים – כל מה שמעניין".

נתחיל בטפיחה קלה על השכם. סלאבוי ז'יז'ק, האוראקל מלובליאנה, תקף את "אווטאר" מעל דפי הניו סטייטסמן. לדבריו, היצירה של ג'יימס קמרון מעמידה דיכוטומיה כוזבת: קבלת המציאות או בחירה בפנטזיה, אבל "אם אנו באמת רוצים לשנות את המציאות החברתית, עלינו לשנות את הפנטזיות שגורמות לנו להתאים למציאות הזו”. הסרט, אומר ז'יז'ק, מאפשר לצופים לסמפט את הילידים הכחלחלים, ולהמשיך לדחות – לאחר שיסירו את משקפי התלת–מימד – את המאבק האלים, הממשי, של קבוצות מדוכאות. מזל שז'יז'ק לא קורא עברית, אחרת היינו רומזים שהוא שאב השראה מ"ארץ האמורי". טוב, אולי אודי אלוני הדליף לו.

אבל אנחנו לא מתחשבנים. ז'יז'ק ודאי מזהה כמונו שתי סיבות לאופטימיות: רק לפני שבוע ספגה מפלגתו של ולדימיר פוטין, “רוסיה המאוחדת", מכה קשה בבחירות המקומיות ברוסיה ואיבדה את הרוב שלה בארבעה מתוך שמונה אזורים. העיר הגדולה בסיביר עברה לידי הקומוניסטים. שלשום הכריזה האופוזיציה על "יום זעם" ואלפי מפגינים יצאו לרחובות. גם בצרפת נחל הימין כישלון חרוץ בבחירות המקומיות. הסוציאליסטים, יחד עם השמאל הרדיקאלי והירוקים קיבלו 52% מהקולות, בעוד שהפופולאריות של סרקוזי בשפל. בהמשך יגבש "ארץ האמורי" את עמדתו לגבי הבחירות בצרפת (שיתקיימו ב-2012). השאלה כמובן היא איזה פלג טרוצקיסטי קיקיוני הכי ראוי לתמיכתנו.

המיתון שמכה בפוטין משנה סדרי עולם גם באמריקה – ועכשיו גם את דימוי הגוף. בשנה שעברה נרשמה נפילה של ממש במספר הניתוחים הפלסטיים – 1.9 מיליון ניתוחים לעומת 2.1 מיליון ב-2005. פרשנים טוענים שאין מדובר בירידה זמנית אלא בצייטגייסט חדש. סדרות ותכניות ריאליטי שמעודדות שינויים פלסטיים יורדות מהמסך ואילו המעמד הבינוני מעדיף פרוצדורות שאינן משנות את הגוף באופן בלתי הפיך. במספר טיפולי הבוטוקס וזריקות לשפתיים, למשל, נרשמה יציבות ואף עלייה קלה.

ובכלל, נראה שכל המעצמות מתנדנדות חוץ מהענק הסיני, שאולי אינו גרוע כפי שעושים ממנו. קחו למשל את אפריקה. התקשורת המערבית נוהגת לצייר את המעורבות הסינית ביבשת כסיוע רבתי לרודנים אכזריים והובלה של מיזמי פיתוח הרסניים, אבל ספר חדש מצביע גם על הצדדים החיוביים – כולל לחץ פוליטי על סודאן וזימבבואה – במדיניות האפריקאית של בייג'ין. בקרוב גם אצלנו?

וכעת, לזוג ידיעות קוויריות:

אחת השחקניות האהודות באיראן, פרזנה ארסטו (Arastu), נעדרה ממסך הטלוויזיה לשנה. לאחרונה היא חזרה, אלא שעכשיו הוא מעדיף תפקידים גבריים. כמו טרנסקסואלים אחרים באיראן, נהנה גם ארסטו, בן 42, מהסיוע הנדיב של המדינה לניתוחי שינוי מין, והיה לסלב הראשון שניצל את ההטבה.

בדי צייט תוכלו למצוא סקירה ממצה על אתרי תיירות לסביים. סוכנות מינכנית, "לילה נסיעות" שמה, מציעה דיל לסביות לאוזבקיסטאן, במסגרתו פוגשות הבוצ'יות הגרמניות נשות קריירה אוזבקיות ודנות איתן על מעמד האשה במרכז אסיה.

לטענה לפיה ההומואים בצבא הולנד אחראים לטבח בסרברניצה, קדמה התבטאות של שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, לפיו האירופאים נעשו בשנים האחרונות "רכים" מדי. עם חילופי דברים כאלה, אין זה מפתיע שעיתונאים באמריקה התנפלו כמוצאי שלל רב על השיר החדש של קרול אן דאפי, “משוררת החצר" הבריטית, והכריזו: “עכשיו כבר אי אפשר לומר שאנחנו פחות מתורבתים מהיורואים". דאפי, הנדרשת מתוקף תפקידה לשורר אירועים בחיי האומה הבריטית, נתנה ביטוי פואטי לפציעה של דיוויד בקהאם בגיד אכילס בשבוע שעבר, זו שתמנע ממנו לשחק במונדיאל הקרב.

“ארץ האמורי" מביא את השיר כולו כשירות לקוראים, וישפטו הקוראים בעצמם – עד כמה מוגזם הערבוב בין כדורגל לאיליאדה?

Achilles

Myth's river — where his mother dipped him, fished him, a slippery
golden boy flowed on, his name on its lips.

Without him, it was prophesied, they would not take Troy.

Women hid him, concealed him in girls' sarongs; days of sweetmeats,
spices, silver songs…

But when Odysseus came, with an athlete's build, a sword and a shield,
 he followed him to the battlefield, the crowd's roar,

And it was sport, not war, his charmed foot on the ball…

But then his heel, his heel, his heel…

אגב, מסתבר שגם לברוקלין יש "משוררת חצר" המבקשת, ברוח ברוקלינית, לבטל את הילת המשורר ולקרב את השירה אל העם. הרובע הרב–תרבותי מינה פייטן רשמי עוד ב-1977. בעוד שרובע קווינס עקב אחר שכנו מדרום וכונן משרה דומה לפני כעשור, מנהטן, ברונקס וסטייטן איילנד עדיין poetless.

לסיום, מגזין “ארץ האמורי" מברך את ידיד המערכת, יותם פלדמן, על שחרורו מהשבי המצרי. עוזי בנזימן הוציא לנו את המלים מהפה.