Posts Tagged ‘שירה מרגלית’

פנייה לקוראות

12 בספטמבר 2011

בנשימה הקצרה שבין מהפכה עולמית למלחמה טוטאלית, רצינו לעצור לרגע ולהעלות נושא שמטריד אותנו. לשם כך אנחנו חורגים ממנהגנו וכותבים ביחד.

כשהקמנו את ארץ האמורי, בפברואר 2009, הכוונה לא היתה לייסד בלוג אישי נוסף, גם לא משותף. הרגשנו שחסרות במות לכתיבה איכותית בעברית, על ענייני השעה ומעבר לה, ורצינו לתרום במשהו למילוי החלל הזה. לא בכדי, אם כן – מיד אחרי שהאופי של הבלוג קיבל את דמותו הראשונית – הפצרנו בקוראינו להפוך בעצמם לכותבים. “כותבים אורחים" קראנו לזה.

ובעצם – “כותבת אורחת". שכן אפשר לומר שאת הבעיה עליה אנחנו רוצים לדבר היום, צפינו כבר אז. התשתית של וורדפרס מחייבת להעניק איזו תווית לכל הכותבים האורחים, והעדפנו את צורת הנקבה. חשבנו שזו דרך לגרום לנשים להרגיש יותר בנוח, רצויות יותר, מה גם שבאמת אין הצדקה לדבוק בצורת הזכר.

בשנה וחצי שחלפו מאז הכותבות האורחות הפכו לחלק חיוני ובלתי נפרד מארץ האמורי. מתוך 231 מאמרים שפורסמו כאן, 65 – כלומר יותר מרבע – הם לא של עפרי, גם לא של גל, וגם לא של "האמורי" המסתורי. בחודשים האחרונים השיעור הזה גדל עוד יותר. אלא מה, שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים, והשיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג. במשעולי הפייסבוק זה הפך לסוג של בדיחה. היה כבר מי שכתב בגאווה אחרי שפרסמנו את הפוסט שלו: “עכשיו גם אני כותבת אורחת".

המצב הזה מפריע לנו. אנחנו רואים בו את הכישלון הגדול ביותר של הבלוג הזה. היינו רוצים להבין למה זה ככה, ואיך אפשר לשנות את זה.

למעשה, כבר בחודשים הראשונים לקיומו של מוסד הכותבת האורחת חשבנו שהמצב הזה לא סביר. אבל חשוב להסביר שברוב מוחלט של המקרים, אנחנו לא מזמינים את הטקסטים שמתפרסמים כאן. הפוסטים האורחים פשוט נוחתים בתיבת הדואר שלנו, ואם הם נראים לנו מתאימים אנחנו מפרסמים אותם. לכן, עד לא מזמן, היה נראה לנו שאין הרבה מה לעשות לגבי הגבריות הבולטת של האנשים ששולחים לנו טקסטים, מלבד סגירת הבלוג לחלוטין.

כרזת האופרה הקלה "פיגמליון וגלתיאה", 1845

היו שהרגיעו אותנו, והסבירו שהחשיבה על ייצוג היא אנכרוניסטית – כי באינטרנט, בשונה מעיתון או תוכנית טלוויזיה, אנחנו לא תופסים שטח בעיתון של אף אחת, אלא מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה. ואכן, יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה. הנה, רק לפני כמה ימים התפרסמה עסקת הענק של רכישת שליש מ"אתר הנשים סלונה" על ידי שירה מרגלית. באותה הזדמנות הוזכר בכמה מקומות שרוב הבלוגוספירה היא נשית, ורק בבלוגים העוסקים בפוליטיקה, תקשורת או עניינים סמוכים יש הגמוניה בולטת לגברים.

ובכל זאת, או דווקא משום כך, אנחנו לא חושבים שאפשר להסתפק באמירה כמו "נשים כבר יכתבו במקום אחר". בזמן הנוכחי זה כמעט מובן מאליו לומר, שאי אפשר לנהל דיונים על כל מיני שאלות גורליות כשכמעט כל המשתתפים בדיון הם גברים.

דרך אחת להתמודד עם המצב הזה, הוא להכריז על עצמנו כמיעוט. באותה מידה שלימודי גבריות הפכו בשנים האחרונות לתחום משגשג, אפשר אולי להכריז על ארץ האמורי כ"אתר בנושא גבריות" או "במה למחשבה גברית". יותר מכך: אפשר לטעון, שנושאים מסוימים שעולים כאן בבלוג, ומוצגים כנייטרליים, הם למעשה נושאים הצבועים בגבריות.

הנה דוגמא: בסמסטר האחרון, התקיים באוניברסיטת תל אביב סמינר ושמו קריאה בקפיטל של מרקס. מי שהשתתף בסמינר הזה (וזה כולל לא מעט אנשים שכותבים כאן בבלוג וקוראים אותו) זוכר אולי שמספר הסטודנטיות בכיתה היה ממש קטן, באופן בולט ביותר. בדיון השתתפו כמעט רק גברים.

כל זה בתקופה שבה מדעי הרוח הם תחום די "נשי" – אם לא ברמת הסגל הבכיר, לפחות ברמת הסטודנטים לתארים השונים. אז מה ההסבר לגבריות הבולטת של הסמינר על הקפיטל? האם, בלי ששמנו לב, מרקסיזם הוא עסק של גברים, כמו סטייקים או כדורגל? האם "אידיאולוגיות" או "מלים גדולות" הן עניין גברי?

אולי. אבל אולי מוטב שנימנע מהעלאת ספקולציות. גם ככה יש משהו בעייתי, על פניו, בפוזיציה שלנו. אנחנו שני גברים שמדירים – אמנם ממש לא במתכוון אבל בפועל — נשים, וגם מכים על החטא. אכן, יורים ובוכים. במובן מסוים, המאמר הנוכחי עלול להיות המשך של הבחירה בתווית "כותבת אורחת", כלומר תקינות פוליטית במובן הגרוע שלה (היחיד?) – קוסמטיקה שנותרת כמעט תמיד מעל פני השטח. לכן אולי מוטב להימנע מהסברים, שהרי הסברים, בכל הנוגע לא/נשים אחרים, תמיד מסתכנים בפטרונות.

בכל מקרה, אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה נשים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. לכן היינו רוצים לפתוח דיון על הסוגיות שהעלינו – גם בכלל וגם בהקשר הספציפי של ארץ האמורי. כמובן, אנחנו פתוחים לביקורת – עלינו, על סגנון הכתיבה והתגובה בבלוג, על הזהות המינית שלנו, מה שרק עולה לכן (או לכם) על הדעת.

ובנוסף, היינו רוצים לפנות אל הקוראות של הבלוג הזה ולומר להן: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: "בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכן! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכן.

בואו! בואו נחיה כאן יחד!".