Posts Tagged ‘שירה ופוליטיקה’

מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'

9 בדצמבר 2011

תהל פרוש

לא ניתן אלא להתאגד, לפעול יחד. זוהי האמת הפשוטה שלמדנו על גופנו בקיץ הזה. וכך יש לפתוח את התגובה לאורי הולנדר, שנבחר השבוע, כך התבשרנו, למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במקומו של רפי וייכרט. אותו הולנדר פרסם מאמר (16.11 בז'ורנל של מעריב) שבו תקף את איגוד המשוררות והמשוררים החדש, שקם לפני כחודשיים ושם לו למטרה להיאבק עבור מעמד השירה והמשורר/ת. הוא תיאר אותנו כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה", המשיך בזה שכינה אותנו "איגוד טפילים פואטיים" ו"רימות" ולבסוף אף קינח בשאלה מדוע יש צורך במאבק בכלל.

הנה תיאור מצב קצר העונה לשאלה הנאיבית שלו: בזמן האחרון שלוש קרנות ומפעל הפיס הפסיקו לסייע להוצאת כתבי עת וספרי שירה. כבר עשורים פסטיבלים וכתבי עת אינם משלמים למשוררים כי אין להם מהיכן. לאחרונה נסגרו מספר כתבי עת ואחרים נאבקים על קיומם. ההוצאות הגדולות כמעט ולא מוציאות ספרי שירה. הוצאות ספרים אחרות עושקות משוררים ומבקשות מהם תשלום על הוצאת ספרם. אם יקבלו פרס, יקחו לפעמים את הכסף לכיסם. רשתות הספרים מניחות את ספרי השירה וכתבי העת לשירה בפינות אפלוליות. צריך לומר זאת בראש חוצות: תקציב התרבות בישראל מחפיר. 610 מיליון ש"ח, 0.2% מתקציב המדינה, אחוז קטן פי ארבעה מתקציב התרבות של מלטה או הונגריה למשל. לספרות מוקצבים כ-12 מיליון שקלים בשנה, כשני אחוז מאותו תקציב תרבות זעום. סכום שנתי זה כולל למשל גם מימון ספריות לעוורים ושלל תחומים נוספים. על עצמות הדג האלה עט כל עולם השירה, הספרות וגופים רבים אחרים.

איגוד המשוררות והמשוררים נועד לשנות את המצב הזה. אבל הולנדר, כך מתברר מטורו, סולד מהתאגדות. גם אם חלק מאבחנותיו נכונות, הרי שהוא יוצא נגד פעולה משותפת שבאה לסייע גם לו. הדבר דומה למצב שבו בכובעו האחר כעיתונאי, היה מתנגד לקיומו של מאבק עיתונאים בגלל שכתב נדל"ן אשר לא מוצא חן בעיניו חבר בו. ובמילים אחרות, ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק עצמו.

Poetry slam

אני חשה צורך לפרק את הסלידה שלו מהתאגדות, מכיוון שהיא מייצגת קול רווח ועמוק בחברה, קול האחוז בעתה מפני ה'אנחנו'. כוונתי היא לפחד של היחיד לשפר את מצבו דרך פעולה עם אחרים, אימה שהקפיטליזם מטפח. הולנדר מראה היטב בטורו כי הבעתה מה'אנחנו' כרוכה בפחד מהתחככות עם בני אדם על כל שונותם זה מזו ופגמיהם. היחיד נאלץ לצאת מחדרונו הסטרילי, שבו ניתן לו לטפח דלוזיות נרקיסיסטיות באין מפריע, אל העולם, ולוותר על משהו לטובת הישגים משותפים. כפי שהדבר נכון בתחומים רבים אחרים, במקרה של מצב המשוררים והשירה אין ספק שיש צורך בפעולה דחופה של יציאה מהחדר.

פחדיו של הולנדר מהסתופפות עם בני אדם לשם התאגדות ניכרים גם בכך שתקף את שפתם של חברי האיגוד החדש. הוא ציטט מתוך עמוד הפייסבוק הפתוח של הקבוצה שלנו ובכך מצא הוכחה לכך שאיננו ראויים להיקרא משוררים ולהתאגד. כמורה נוקדן ללשון, הולנדר חושב שעברית חייבת לפעול על פי החוקים בתחילת המילון, אחרת אין זו שירה. הוא מייצג גישה מיושנת הרוצה לראות אמנות שנעשית על ידי אליטיסטים עבור קבוצה אליטיסטית המחזיקה את חוקי הלשון בכיס המשי שלה. בעיניו, המגדר חייב להיות יציב ומשוררים אף פעם לא יכולים להיות רעבות. אבל העולם משתנה כל העת וזז. השירה אינה מעוז שמרנות, טירת ניקוד בצורה בפני הבערות וההמונים, אלא להפך. היא המעבדה המתקדמת ביותר לניסויים בלשון ויכולה לכלול שפה שבורה וטראומטית כמו גם שפה משחקית נמוכה או גבוהה.

הולנדר מקעקע את הלגיטימיות של פעולת האיגוד בגלל איכות המשוררים, אבל איגוד המשוררים לא נועד כדי לקבוע אם אורי הולנדר או כל אדם אחר הוא משורר או גרפומן. הנה, אף כי זכור לי ששירתו של הולנדר הטילה עלי שיממון עז בפעם שנכפתה עלי כשישבתי במקרה בבית הקפה "סוכר", הרי שאני גם עומדת על זכותו להמשיך לעשות כן. מאבק המשוררים נועד לסייע גם לו כפי שמאבק התסריטאים נועד לסייע באמצעות חוק הקולנוע לכל תסריטאי. אמנם הולנדר מאשים אותנו בהיותנו "טפילים פואטיים", אבל במקרה שנצליח, הולנדר ודומיו יהיו לא רק טפילים פואטיים אלא גם טרמפיסטים על חשבון המסתכנים. שכן הם יתוגמלו על שיריהם סוף סוף, יוכלו להופיע ביותר פסטיבלים, יפרסמו ביותר כתבי עת עם יותר תפוצה, וישעממו בנוחות את קהל שומעיהם.

Poetry slam

חשוב להדגיש כי מטרתו של המאבק אינה רק להשיג עוד כמה שקלים לשירה; אנחנו רוצות ורוצים להפוך את מאבק המשוררים לחוד החנית של המאבק על התרבות בארץ הזו. לפעול לעיגון מעמד היוצר והתרבות בישראל. אנחנו רשאים גם לפתח אופטימיות ששינוי כזה אפשרי. האיגוד הצעיר שלנו שקיים רק כחודשיים, כבר הביא להישגים: תגמול המשוררים בפסטיבלים וכתבי עת נהפך לנושא מרכזי לאחר שהודחק שנים, ומשרד התרבות כבר חושב על דרכים חדשות לסייע לעולם השירה לאחר שכבר שכח ממנה.

הדרך לפנינו עוד רבה והולנדר עלול לפגוש בעוד רבות ורבים שלא יסמפט את שפתם או שירתם, אבל אני מזמינה אותו להצטרף למאבק שלנו על דמותה של התרבות הישראלית. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר, בבית העם ברוטשילד 69, אנחנו נערוך כנס חירום על מצב השירה. הוא יתחיל בשעה 17:00 בחוץ, בשדרות רוטשילד, היכן ששורות אוהלים עמדו במחאה כל הקיץ. אחר כך ניכנס פנימה להרצאות, להקראות שירה ומופעי שירה. זו תהיה הזדמנות נדירה של משוררות ומשוררים בעלי טעמים אסתטיים שונים ומקבוצות שונות להיפגש, למחות על כך שהשירה הושלכה לציפורני השוק החופשי ולהתחיל לגבש בסיס רחב לשינוי. אני מבטיחה לשמור להולנדר כיסא פלסטיק.

וראו גם:

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

נתזים (13): עד הקטסטרופה הבאה

5 ביוני 2010

לכבוד שבת אחר הצהריים הוחלט בארץ האמורי להעניק לקוראינו מפלט אסקפיסטי לסוף השבוע – כמה שעות של חסד בין הטבח של השבוע החולף למלחמה של השבוע הבא. מהדורת נתזים ה-13 יוצאת לדרך.

בשל הקטסטרופה הפרטית שלנו כמעט שכחנו מהקטסטרופה הגדולה באמת. הונגריה הודיעה השבוע שגם שם הממשלה הקודמת עיוותה את נתוני התקציב, והמצב הרבה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. גם אם אתם לא חובבי פפריקה, הכינו את המקלטים: בעקבות המשבר ההונגרי אגרות החוב של ממשלת צרפת נכנסו אתמול לצרות, ואילו ספרד בצרות צרורות סוכנות דירוג אשראי בולטת המליצה להוריד את הדירוג שלה מ-AAA ל-AA פלוס (זה המקום לשאול: למה דירוגי אשראי גרועים נראים טוב כל כך?).

עוד תוצאה חיובית של משבר החובות היווני: כדי לכסות את הוצאותיה על תוכנית ההצלה, גרמניה תיאלץ כנראה לוותר על התוכנית המפלצתית לבנות מחדש את ארמון העיר (השטאטשלוס) בקצה אונטר דן לינדן שבברלין, שבשבילו החריבה את ארמון הרפובליקה הנפלא של מזרח גרמניה.

וחדשות רעות מהודו – המפלגה הקומוניסטית איבדה את כלכתא אחרי עשרות שנים וצפויה לאבד בקרוב את מדינת מערב בנגל, מעוז היסטורי של השמאל המרקסיסטי בהודו. “השמאל בהודו בשקיעה סופנית", מאבחן אחד המומחים.

ספר הזיכרונות של שארל דה גול, Le Salut, הוכנס לחומר הלימוד לבחינת הבגרות בספרות, ובתגובה חתמו 1500 מורים צרפתים על עצומה נגד המהלך, בטענה שמדובר בפוליטיזציה של מערכת החינוך. בלה פיגארו כועסים על המורים, ואפילו בלה מונד מגן פייר אסולין על איכויותיו הספרותיות של דה גול, ומזכיר שהליצן היושב כעת באליזה די רחוק מדרכו הפוליטית של מייסד הרפובליקה החמישית. ומה קרה ביום שבו דה גול שקל להתאבד?

אשל רודי (ימין) באחת מטיסותיו הרבות. הפעם לא לישראל

הגילויים על הקשרים בין סוחר הנשק-השמדההמונית הממולח (וכבוד הנשיא) שמעון פרס, לבין משטר הרשע והפשע בדרום אפריקה, ממשיכים לזרום. עיתון גדול ביוהנסבורג מספר כיצד שר ההסברה של משטר האפרטהייד, אשל רודי, הביא איתו – באחת מטיסותיו הרבות מתל אביב בשנות השבעים – מרכיב כימי חשוב לפיצוץ מתקנים גרעיניים. אגב, מעניין כיצד חתן פרס נובל לשלום העתידי נהג לשעשע את האורח בעת ביקוריו התכופים (גם ראש המודיעין הדרום אפריקאי היה מצטרף מפעם לפעם). מזל שאלוף אלי מרום היה עדיין צעיר מדי.

אם תהיתם מדוע כל כך הרבה נשים שחורות באמריקה הן רווקות חד הוריות, הנה התשובה: ב-2008 ל-13% מהגברים השחורים היתה בת זוג לא שחורה, לעומת 6% בלבד מהנשים השחורות. בקיצור, הגברים השחורים השווים הולכים עם לבנות. וגם שערורייה באוניברסיטת הרווארד: אחת מעורכות ה-Harvard Law Review, ז'ורנאל הסטודנטים שברק אובמה היה נשיאו השחור הראשון, אינה פוסלת את האפשרות שאפרואמריקאים פחות אינטיליגנטים מסיבות גנטיות.

ככה נראים ראיונות למועמדים לכמורה בכנסייה הקתולית בארה"ב: מתי קיימת יחסי מין לאחרונה (התשובה המומלצת: לפני שלוש שנים ומעלה)? האם אתה אוהב ילדים יותר מאשר אנשים בגילך (לא)? מה אתה חושב על פורנוגרפיה (לא חושב)? וכמובן, כל מיני שאלות על גברים.

רעיונות יצירתיים לעצירת הדליפה האדירה במפרץ מקסיקו – כריות פלסטיק עצומות שימולאו בנפט על קרקעית האוקיינוס, גוש בטון אימתני וגם – פיצוץ גרעיני מבוקר.

מת אנדרי ווזנסנסקי, המשורר הסובייטי ובן דורם ורוחם של יבגני יבטושנקו ובלה אחמדולינה. וזה עוד סימן לתום עידן – עידן שכבר תם מזמן בשירה הרוסית. עוד מחדר המתים: פיטר אורלובסקי, משורר הביט וחברו לחיים של אלן גינסברג (הנה ההספד בניו יורק טיימס וגם שיר שלו, שתרגם יפה רועי צ'יקי ארד); ופול גריי, פעיל ותיק לזכויות הומואים והאחראי הראשי לביטול האיסור על משכב זכר בבריטניה.

אלן גינסברג ואנדרי ווזנסנסקי בימים טובים יותר

למי שלא מכיר: מומלץ לבקר באתר של סטיב פייק. הרבה תצלומים מעניינים של פילוסופים חשובים המנסים לומר – בגוף ראשון – מהי הפילוסופיה בשבילם.

ולמי שלא נמאס: הרשימות המלאות מהסמינר של מרטין היידיגר, “על המהות והמושגים של הטבע, ההיסטוריה והמדינה", מתפרסמות כעת לראשונה. יש הטוענים שהסמינר הוא ההוכחה הניצחת למשוואה היידיגריזם = היטלריזם.

בגיליון של יום שני הקרוב, יפרסם הניו יורקר את רשימת עשרים הסופרים הצעירים הצפויים לעתיד מזהיר. הממסד הישראלי יכול להיות רגוע: לא נפקד מקומם של חביביו אורחיו הקבועים של פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים ניקול קראוס ובן זוגה ג'ונתן ספרן פוייר.

השבוע נאלץ להתפטר ראש ממשלת יפאן, יוקיו הטויאמה, לאחר שלא עמד בהבטחת הבחירות שלו לפנות את הבסיס האמריקאי באי אוקינאווה, וזכה לכתף קפואה מברק אובמה. הבלוגר והפרשן סטיבן קלמונס מתקשה להבין כיצד הקשיחות של אובמה עבדה מול הטויאמה – מנהיג מעצמה של 128 מיליון איש – ונכשלה מול האח הקטן של יוני נתניהו.

בינתיים נבחר להחליף אותו שר האוצר נאוטו קאן, הזקוק עדיין לאישור הרשמי של הקיסר אקיהיטו. אומרים שהוא כריזמטי למדי, עם עבר של פעיל זכויות אדם. אותו לבן כספית!

ובעניין קרוב, הפרשן וסוקרהעל ג'יימס זוגבי, ממנהיגי הקהילה הערבית בארה"ב, מתפלא על אחד הטורים האחרונים של כספית. כספית כותב שם שלפי "מקורות" (עאלק), נתניהו הוזמן לבית הלבן כי "הקופה של המפלגה הדמוקרטית ריקה", והיא זקוקה לכסף היהודי לפני הבחירות לקונגרס. אלא שמסתבר שהקופה דווקא מלאה בכסף, הרבה יותר מאשר הקופה הרפובליקאית. הלב יוצא אל זוגבי: הוא חשב לתומו שבעל הטור הבכיר של עיתון יומי בישראל הוא אדם רציני ולא שבשבת עיתונאית ופוליטית עם חולשה להפועל תל אביב וארגוני ימין קיצוני.

אסלה יפאנית חדישה

האסלות של העתיד הגיעו ללונדון. ביפאן זו כבר אופנה רווחת אך קונטרוברסאלית.

ובזמביה, פרויקט חדש ומבטיח: שתן אנושי להשקיית שדות חקלאיים.

מסתבר שהאופציה ל"טיפול רוחני" הוסרה ברגע האחרון מחוק הבריאות של אובמה.

למי אסור ולמי מותר להרבות בנשים? בהשראת "מכתבים פרסיים" למונטסקייה, הסוציולוג אריק פסן חושף בלה מונד כמה צביעויות צרפתיות עכשוויות.

ובמאמר לגרדיאן, הפילוסוף אטיין בליבאר פוסק את פסוקו: הפרוייקט האירופי גמור. מת.

ולסיום נחזור לאזורנויומנו של הנינג מנקל, הסופר השוודי הפופולארי ואחד מחטופי המאווי מרמרה. וגם – כמה תצלומים של פרחאן דוגן בן ה-19. דוגן יפה התואר נהרג במהלך הלינץ' שביצע בגיבורי השייטת.