Posts Tagged ‘שייח ג'ראח’

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי

2 במרץ 2012

עמר שץ ויפתח כהן

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהיד לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. וזה היה שנתיים לפני, בשייח ג'ראח, בימי שישי הפגנו נגד פינוי פלסטינים מבתיהם, ובצאת השבת חבשנו מגבעות והפכנו לעורכי דינם של כשלושים מהמפגינים היהודים, שבתמורה לנחת זרועה של משטרת ירושלים, נעצרו באלימות וקיבלו כתבי אישום על תקיפת שוטר.

זה היה יום שבת גשום במיוחד כשנקשנו על דלת אולמו של אחד השופטים התורנים, לברר אם אצלו תישמע בקשת המדינה, לעצור את מי שרק אפשר. "האם אצל אדוני הדיון בשלושים העצורים?" שאלתי בחיל ורעדה; "יהודים או ערבים?" חתך דק השופט המכובד, ואני, פחדן שכמותי, אחז אותי שיתוק. להצלתי נחלץ שותפי הרטוב והעצבני יפתח כהן: "אזרחים ישראליים אדוני" השיב לו אחת אפיים. "יהודים או ערבים?" נדמה שלא הבין השופט המכובד, ויפתח צווח בשנית, "כולם אזרחים ישראליים, אדוני".

ובשעה שבית המשפט הדפיס את בקשות הארכת המעצר וכתבי האישום, הדפיסה הכנסת חוק המעניק חנינה לכל מי שעבר עבירות תוך התנגדות לפינוי יהודים מבתיהם, כלומר למתנגדי תכנית ההתנתקות. ממתינים ליומם בבית המשפט, התפלאו מפגיני שייח ג'ראח, ממתי חשוב לה לדמוקרטיה הישראלית מה כתוב בשלט המונף ומי גר בבית המפונה. מדוע מי שהפגין נגד פינוי יהודים מביתם פטור בלא כלום, ומי שמוחה נגד פינוי פלסטינים, והם פליטים כבר בפעם השנייה – זוכה בכתב אישום משפיל, בספסלי עץ נוקשים, באות קין ולעתים במאסר. מכיוון שכולם ילדים טובים ירושלים, עינם של מפגיני שייח ג'ראח לא צרה בחנינת אדם הנאמן לצו מצפונו אפילו הוא ימני, ובכלל לא על עצמם הם חשבו, אלא על מאות הנאשמים שהפגינו נגד מלחמות בלבנון ועזה, נגד פינוי אנשים מבתיהם בלוד ורמלה, נגד אלימות נגד נשים – בקיצור כל המיעוטים שחסרים את הכוח הפוליטי שיחון אותם.

הוגשה עתירה לבג"ץ. הצטרפו אליה אישי רוח שהשוויון מתאים להם, כמו סמי מיכאל ויוסי שריד. את כורסאות השופטים מלאו תשעה, גם הנשיאה היוצאת, גם הנשיא הנכנס. להבחנה בין יהודים לערבים התרגלנו, איכשהו אמרנו להם הכל, אבל החוק הזה כבר מבחין בין יהודים ליהודים. אמרו אירוע טראומטי, ואנו הטלנו ספק בכוחו של הרוב לקבוע את אסונו של המיעוט: הנכבה היא קומדיה לאחד, וטרגדיה לאחר; אמרו צריך לאחות את הקרע בעם, ענינו ש"העם" כולל את כל חלקיו, ושחנינה לרוב רק תעצים את המתח עם המיעוט. אמרו החוק עבר ברוב גדול, השבנו שחנינה אינה יכולה להיות סקטוריאלית משום החשש מעריצות הרוב, שתמיד יבקש להטיב עם חסידיו. לכן גם חוק החנינה הקודם, שנחקק לאחר מלחמת ששת הימים (וגם זה שנחקק עם קום המדינה), התייחס לעבירה, ולא לעבריין: ב-1967 ניתנה חנינה גם למי שתמך בארץ ישראל השלמה, גם למי שהתנגד לה.

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהייד, לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. השבוע ניתן פסק הדין בעתירה. השבוע גם נכנס לבית הסוהר העותר מספר 12, אורי אילון, לאחר שהורשע בהתקהלות אסורה. בג"ץ קבע שחנינת אנשי ימין מפלה ופוגעת בשוויון. דע עקא, תמיד מגיע דע עקא, זו תכלית החוק: לקדש קבוצה פוליטית אחת על חשבון רעותה, כתבה במעגליות הנשיאה הפורשת. הרוב היהודי בבית המשפט, ממש כמו הרוב היהודי בפרלמנט, עמד זקוף בהמנון, ודחה את העתירה: שמונה יהודים מול ערבי אחד. אפשר, כתב שופט המיעוט הערבי, שמאורעות אוקטובר 2000, דווקא הם האירוע הטראומטי ל"עם". התקשר עיתונאי לבקש תגובה. זה סיפור על ערבי שהוטל בצד הדרך, אמרנו לו, וכך ניצל מכתם שדבק בשמונה יהודים.


נרקיסים בביצה: על שמאלנים והטרדות מיניות

24 בספטמבר 2010

1.

מבט חטוף בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה (בביטוי הקולע של אילת מעוז) מלמד שהנושא החם בספטמבר 2010 הוא הטרדות מיניות. הדיבור הזה נמשך כבר כמה חודשים – בעיקר סביב המאבק בשייח ג'ראח והקריאה לפעילים לבוא להפגנות ב”לבוש צנוע” – אבל השבוע זכה לעדנה בעקבות מאמר שקרי של אחת רוני אלוני סדובניק, שמסתבר מתקרבת לאחרונה ל"מסורת" וחושבת שהומואים לא אמורים לצעוד בירושלים. כמה צדקנים תפסו טרמפ על המאמר, ואחד מהם אף הרהיב עוז וקרא להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח, כל עוד הפעילים לא משנים את גישתם לזכויות נשים (טוב שהוא לא דרש שהמטה ישנה את עמדתו גם ביחס למצבם של המקדשים הטיבטיים בלהסה).

אין לי את הכלים להכריע בסוגיה האמפירית – אילו הטרדות היו, וכמה בדיוק, ואם היה ניסיון אונס או לא היה. אני מקבל את קביעתה של אילת מעוז, לפיה גם בשמאל (ואפילו אצל ערבים!), יש הטרדות מיניות, כפי שיש באוניברסיטה או בבית הספר או בתנועת הנוער. יתרה מכך, כפי שמעוז כותבת, הסוגיה הזו רחוקה מלהיות "מוכחשת", ובשמאל הרדיקאלי יש על זה הרבה דיבור ומחשבה. השאלה המעניינת יותר, בעיניי, היא מה הדיבור הגובר הזה – מה שפוקו היה מכנה התפוצצות שיחנית – מלמד על הדימוי העצמי של חלקים בשמאל הישראלי, ולמה זה קורה דווקא עכשיו. הנחת המוצא, כמובן, היא שהעובדה שמשהו קורה היא לא הסבר מספק לעובדה שמדברים עליו – לא כל שכן שמדברים עליו יותר מבעבר – שהרי קורים המון דברים שלא מדברים עליהם.

הישות שאני רוצה לדבר עליה היא "השמאל הנרקיסיסיטי". כדי להבין על מה אני מדבר תנסו להיזכר בהפגנות שמאל בכיכר, אי אז בשנות התשעים (ולא רק אז). אנשים הלכו לשם כי הם נהנו לראות אנשים כמוהם, לבנים כחולי עיניים שמדברים עברית טובה. הם אהבו לשמוע את השירים שלהם ולהיזכר בימים היפים בקיבוץ או בתנועה. אם נחשוב על פעולה פוליטית כמימוש של חירות, אז ההפגנות בכיכר היו לכל היותר מימוש של החופש להסתכל במראה. היה אמנם את אוסלו ורצח רבין אבל רבים מהאנשים שבאו לעצרות האלה לא שאלו את עצמם, לפני ההפגנה, מה האינטרס שלהם, מה הם רוצים להשיג באמצעות הפעולה הזו. היה להם טוב, והם הרגישו שטוב להם, והם באו לכיכר כדי לחגוג את העובדה שטוב להם, שהם יפים ומוצלחים ובהייטק.

הנרקיסיזם של השמאל ההוא לא פס מן העולם, שהרי מסתבר שהרבה אנשים באים לשייח ג'ראח כי הם נהנים להסתכל במראה. אחרת הם לא היו מאיימים שלא לבוא לשייח ג'ראח אם לא יאפשרו להם להסתכל במראה, להיות בדיוק מה שהם רגילים להיות. חנה בית הלחמי, למשל, מעדיפה כנראה ללבוש מכנסיים קצרים, להיות כביכול "עצמה" בשדרות רוטשילד, במקום לבוא לשייח ג'ראח במכנסיים ארוכים.

יש אנשים שבאים לשייח ג'ראח, כך אני למד, לא כדי לממש את החירות שלהם כאזרחים – לקדם את האינטרס שלהם בביטחון ויותר חירות – אלא כדי "לעזור לפלסטינים”, ולכן אותם פלסטינים אמורים כביכול לקבל את פעילי השמאל המתייפייפים "כפי שהם", במחשוף. והרי זה לא מפתיע, כי חלק מהדימוי העצמי הנרקסיסטי שאני מדבר עליו מורכב גם מהאלטרואיזם המוסרני הזה. אנחנו היפים, הלבנים, וגם אלה שעוזרים. אנחנו "המחנה הפריבילגי" ולכן לנו אין אינטרסים. אצלנו הכל שפיר. אנחנו באים לשייח ג'ראח כדי להלבין את רגשי האשם שלנו (כפי שכתבה יפה שרה חינסקי, בהקשר אחר, על האמנות הישראלית) ולהיזכר כמה שאנו טובים. שיגידו תודה.

מה האלטרנטיבה? פשוט מאוד: תסתכלו על האנשים שפועלים יום יום בשייח ג'ראח, על אבנר ענבר למשל, המואשם על ידי הצדקן הנ"ל באיומים ובהפחדות. בניגוד לאנשי "החופש להסתכל במראה", ענבר ואחרים מעוניינים בחירות ממשית יותר. הם מבינים שהדיכוי בשייח ג'ראח ובמקומות אחרים מאיים גם על האינטרסים שלהם, על היכולת לחיות חיים מלאים בארץ הזו, ובעיקר על היכולת לחיות אותם לאורך זמן. הם גם מבינים שהאמצעי – או אחד האמצעים – כדי לקדם את האינטרס שלהם הוא מאבק משותף עם תושבי שייח ג'ראח, אלה שגורשו מהבתים שלהם לפני יותר משנה. הם יודעים היטב שהם פועלים במגבלות – וכל חירות ממשית היא מוגבלת – ואחת מהן היא שתושבי ותושבות המקום משתייכים לתרבות קצת שונה, שאכן אינה מצטיינת ביחסה לנשים. היות שהם חפים מההתנשאות והיומרה המאפיינת הרבה צדקנים – והיות שהם מבינים שנשים ערביות יוכלו להילחם על הזכויות שלהן רק אם ייפסק הדיכוי והן ייזכו למרחב דמוקרטי – בעצמן, בלי שחנה בית הלחמי תעשה את זה בשבילן; היות שכך, הפתרון של מטה המאבק לדילמה, פתרון שנראה לי סביר לחלוטין, הוא לבקש מהפעילים להפגין רגישות.

אומרים לי ש"גם לליברלים יש רגישויות". אני לא בטוח למה המסמן הזה, “ליברלים", מרפרר. אני מקווה שהוא לא מרפרר אליי, גם אם אני יכול להזדהות לעתים עם המשמעות של המילה. בכל מקרה, נדמה לי שיש איזה עיקרון בסיסי, כזה שאני יכול לייחס לנאורות או לקאנט (בתקווה שזה מזכה אותי מאשמת ה"רלטיביזם"), לפיו אדם אולי לא צריך להיפטר מהרגישויות שלו, אבל עליו לבחון אותן באופן ביקורתי, ולעתים גם להשהות אותן או לזמן מה אם מתעוררת תכלית ראויה – כזו שתסייע לקדם את האינטרס היותר בסיסי שלו בחירות. אני חושב שלאור המטרה הראויה של שייח ג'ראח, הדרישה להשהות את הרגישות שלך לשעתיים בשבוע – וללבוש מכנסי שלושת רבעי – היא בהחלט סבירה. ואם תגידו לי שהרגישויות שלכן לא מאפשרות את זה, אז אני מניח שהדיון לא יכול להמשיך. הרי במאה שערים הרבה גברים לא יסכימו ללבוש ג'ינס לשעתיים בשבוע, ולא משנה כמה אנסה לשכנע אותם. כך שאם מאה שערים הפכה מופת בעבור ה"ליברלים", אז שיבושם להם.

אומרים לי שזה לא לעניין שרק נשים נדרשות להתפשר. התשובה שלי לזה כפולה: ראשית, גם אני כגבר צריך להתפשר. השירות הצבאי שלי, למשל, הוא חלק חשוב מזהותי כגבר ישראלי. לא אסכים לוותר על הזכות לחשוב עליו ולעבד אותו ולדבר עליו. אבל כשאני מגיע לשייח ג'ראח אני לא מדבר על הצבא שלי. עוד דוגמא: חלק חשוב בזהות של הפלסטינים בשכונה, אני מניח, הוא רתיעה עמוקה מיהודים, אלה שגירשו אותם מסרפאנד (היא צריפין) ב-1948 ומשייח ג'ראח ב-2009. אבל כשהם מפגינים עם יהודים הם משהים את הרגישות הזו, לבטח לא מפגינים אותה יותר מדי.

שנית, זה נכון שנשים נדרשות לא אחת להשהות את המטרה הפמיניסטית הצודקת שלהן כדי לקדם מאבקים אחרים. אבל אני בכלל לא בטוח שזה העניין. מה נדרש כאן בסך הכל? האם לפגוע בייצוג הנשים בדירקטוריונים? לאסור על לבישת מחשוף בפומבי? לבטל את חוק ההטרדה המינית? לא. בסך הכל הן התבקשו לא ללבוש מחשוף שעתיים בשבוע. צודקת נעמה כרמי שהעניין הוא לא "לבישת גופיות" אלא הריבונות של האישה על גופה, החירות שלה להחליט מה ללבוש. אבל מה שנדרש פה מהאשה הוא לא לוותר על חירותה, אלא לממש אותה בכך שהיא תחליט לא ללבוש גופייה שעתיים בשבוע למען מטרה צודקת, כזו שתסייע לקדם את החירות שלה בטווח הרחוק יותר. דווקא מפני שהלבוש של האשה הוא פוליטי – כמו שכותבת נכון חנה בית הלחמי (הדבר הנכון היחיד שהיא כותבת) – אז הוא כפוף לשיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לעשות את ההחלטה הפוליטית הזו בשביל אף אשה, אלא רק להצביע על שיקולים רלוונטיים ולשים דברים בפרופורציות. הרי אף אשה לא נדרשה להתלבש בצניעות, הן התבקשו לעשות כן וההחלטה היא כולה שלהן. ייתכן שבית הלחמי חוששת שיותר מדי נשים יחליטו בניגוד לצו האדמו"ר(ית).

הפער בין הדרישה המינימלית לא ללבוש גופייה – שחיונית להישגים פוליטיים ממשיים בשטח – לבין הפראזות המנופחות על "אידיוטים מועילים" וזיכרונות ממהפכת אוקטובר, מעלה את החשד שיש פונקציה אחרת לפראזות. הפונקציה שלהם, אני רוצה להציע, היא לסמן מחדש גבולות, גבולות שהתערערו בשנה האחרונה הן בגלל העלייה בעיסוק בדו לאומיות (והתפוררות פתרון שתי המדינות) והן בשל הגילויים הממשיים של פוליטיקה דו לאומית בשטח, דוגמת המאבק בשייח ג'ראח. אי אז בכיכר רבין הערבים היו רחוקים מספיק, לא היה צריך לדבר כל כך הרבה על זה שהם מפחידים.

ההטרדה המינית, והחשש מהטרדה מינית – האימה מהגבר הערבי – הוא מנגנון במתיחת גבולות בין ה"שמאל הנרקיסיסטי" לבין מושאי האלטרואיזם שלו – הלא הם הערבים. השיח הזה משמר את הגבר הערבי במרחק, כמי שלעומתו מזדקקת שוב הבהירות והרפלקסיביות של האישה הלבנה. אבל כמובן שזה לא רק אצל נשים – היות שמצטרף לזה הדיבור על פגיעה אפשרית בזכויות פרט אחרות, של הומואים למשל, בסיטואציה דו לאומית עתידית. לא בכדי שיח ההטרדה המינית מהווה תירוץ להשפרצות של שביעות רצון עצמית. למשל: אנחנו "אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומאניסטי וקאטגורי, בשוויון ולחימה בדיכוי", כותב נמרוד אבישר.

החופש להסתכל במראה הוא לא רק פאתטי – הוא מדומיין. אם מישהי מעדיפה להיות חופשייה במחשוף בבית קפה בתל אביב, על פני להפגין בשייח ג'ראח, היא מוזמנת לעשות כן. אבל בישראל של היום, החירות לשבת בבית קפה כמעט שקולה לחירות לדמיין שאני יושב בבית קפה. זה אכן עניין מדומיין לחלוטין לחשוב שתוכלי להמשיך לשבת במחשוף בשדרות רוטשילד ולא לעשות דבר כדי להגן על האינטרסים שלך, כולל פשרות לפעמים. הרי פשרה היא ביטוי של מגבלה על החירות אבל גם של החירות עצמה, כי זה אני שבוחר בפשרה.

לסיום חשוב לחדד איזו נקודה: המאמר התחיל בהטרדות מיניות אבל התרכז בסוגיית הלבוש הצנוע. הסיבה לכך היא שבאמת אין לי מה לומר בעניין ההטרדות, כלומר ברור לחלוטין שבאונס ובהטרדות מיניות צריך להילחם ולטפל באופן נקודתי ומערכתי. אני רק טוען שהדיבור על הטרדות מיניות הוא מוגזם, במיוחד שהראיות לכך די דלות – ובמיוחד שיש הטרדות בהמון מקומות אחרים. הטענה היא שהדיבור המוגזם הזה – המשתלב היטב בשיח הפומפוזי על הצניעות – בא לשרת פונקציות אחרות. יתר על כך, לא נראה שלדוברים הרהוטים אכפת בכלל שהם פוגעים קשות באחד המאבקים החשובים והמרגשים שהתעוררו פה בשנים האחרונות. יש כאן שמאל שמעדיף להתענג על עצמו – על ידי הבחנתו מאחרים – במקום לפעול בשטח.

למול זאת, כל איש ואשת שמאל צריכים לשאול את עצמם מה הם מעדיפים: לפעול לשינוי המציאות או להיות נרקיסים בביצה?


2.

גם אם היו מקרים בודדים של הטרדות, צריך להיזהר מלגזור מזה מסקנות פוליטיות גורפות מדי שיאיימו על המאבקים המשותפים בשטח. יש מעשים שהם מגונים באופן מובהק, כמו גניבה, או הטרדה מינית, או הטרדה של מיעוטים בכלל; אבל במעבר בין הדיון המוסרי המופשט לדיון פוליטי, כזה הממקם דילמות מוסריות בזמן ובמרחב ספציפיים, יש להתחשב במגוון משתנים אחרים. המעשה נותר מגונה לכשעצמו אבל עולות שאלות באשר לפעולות שיש לגזור ממנו.

השבוע מישהו אמר לי בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סירבתי לפנות את השולחן שלי: "תפסיק להיות ישראלי, תהיה נחמד", עלו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שהופכים אותי לאובייקט, ולא הצלחתי להתרכז בכל השעות שאחרי. אחרי זה הוא בא להתנצל, והתברר שהוא פרופסור בבית הספר לעיתונות ע"ש פוליצר, ואף חתן פוליצר בעצמו. כששמע שעבדתי ב"הארץ" (שזו הוכחה שאתה "נאור" בקרב ליברלים מלוקקים) הוא אמר: “תבין מאיפה אני בא: ישראל יותר ויותר מבודדת את עצמה". אבל זה לא עזר. ההפך. הרגשתי שאני צריך להיות ישראליטוב כדי שהוא לא יעשה לי אובייקטיפיקציה כישראלי, והרי גם ישראליטוב הוא סוג של אובייקט. אני מניח שזו הדילמה הנצחית של המיעוט – חוויה שאני פוגש עתה לראשונה.

בכל מקרה, עד כמה שהאמירה שלו היתה מגעילה ומטרידה, אני יודע היטב שיש הרבה מאוד אנשים, בדרך כלל פלסטינים, שסובלים הרבה יותר ממעשי ישראל, יותר מהדוקטורנט היהודיישראלי באוניברסיטת קולומביה. לכן אמנם הבעתי את שאט הנפש שלי בפני העיתונאי המהולל וסיפרתי על האירוע לכמה חברים. ואולם, אם עולה השאלה האם עלבונות כאלה צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על המאמץ הראוי לבודד את ישראל בעולם, כאמצעי להפסקת הדיכוי – התשובה שלי ברורה: לא.

יש תשוקה בעיר כבושה

8 באוגוסט 2010

 בשבוע שעבר, פירסמה נילי לנדסמן פוסט בבלוג המאבק בשייח ג'ראח, שנפתח במלים האלה:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

נדמה לי שהמטרה של הפתיחה הזאת היא לעורר פרובוקציה – ואכן היא הצליחה לעורר את זעמם של כמה מהמגיבים והמגיבות בבלוג. אפשר לטעון שטקסט כזה מציג את קונספט האקטיוויזם באור קצת מגוחך: קשה לפנות ברצינות לציבור ולהסביר שהמאבק בשייח ג'ראח מבוסס על סולידריות עם פלסטינים מפונים או נועד למנוע את טרפודו של הסדר שלום, ובד בבד לא להסתיר שאמת המידה שלך היא קו התחרה של אקטיוויסטית כזו או אחרת.

קשה, ובכל זאת אפשר. כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

לאורך ההיסטוריה האנושית נעשו כל מיני ניסיונות לענות על השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר נראה לי שהתשובה די פשוטה, לפחות לגבי תקופתנו: רוב האנשים לא הולכים להפגנות כי לא מתחשק להם.

ראיתי פעם מערכון של שי ודרור שבו שתי הנשים הבורגניות הסבירו אחת לשנייה למה הן לא מתנדבות בוויצ"ו. הראשונה אומרת: "באמת, הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי זמן", והשנייה עונה לה: "הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי חשק". התשובה השנייה די מוצלחת, ואני מודה שהיא נכונה במקרים רבים גם לגבי עצמי. הייתי בשנה האחרונה רק פעם אחת בבילעין, ופעמים בודדות בשייח ג'ראח. יש כל מיני סיבות שבגללן אני לא יכול ללכת להפגנות ביום שישי, אבל כנראה שהסיבה העיקרית היא שפשוט אין לי חשק. כשאני קם בבוקר, אין לי תשוקה לעלות להסעה ולנסוע לשם.

קוזמה פטרוב-וודקין, לרחוץ סוס אדום

אולי ארגיז את חבריי האקטיוויסטים, אבל זאת האמת, אמת שאי אפשר להתווכח איתה. אפשר כמובן להטיף לי מוסר, לנופף מולי באצבע ולהאשים אותי שאני נרפה או צבוע. בדרך כזו, בהחלט אפשר לגרום לי ללכת להפגנות מתוך אשמה, או מתוך חובה. אני אלך לכמה הפגנות כמי שכפאו שד. אבל זה עדיין לא ייצור בי תשוקה, אלא דווקא ידכא את התשוקה שעוד הייתה בי. זאת אולי נשמעת כמו קלות דעת, אבל אני כותב את כל זה ברצינות ואפילו בכאב.

המודל של פעילות פוליטית על בסיס אשמה הוא די חזק בתקופתנו – יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מחוץ לגרעין הקשה של השמאל הולכים מדי פעם להפגנות. זה חשוב שלאנשים יהיה מצפון, אבל הבעיה היא שכאסטרטגיה פוליטית יש עם המצפון קצת בעיה. במקרה הטוב, השיטה הזאת הופכת את ההפגנה לסוג של טקס או פרקטיקה דתית של היטהרות, שמופנית בעיקר פנימה ולא החוצה. אני זוכר שבמלחמת לבנון השנייה הלכתי להפגנה ברחוב קינג ג'ורג', אבל כמה חברים שראו אותי חשבו שעברתי שם במקרה. זה גרם לי לשאול את עצמי האם כשמישהו עובר במקרה בהפגנה, למשל בשדרות רוטשילד, הוא בעצם עשה פעולה פוליטית בלי שאפילו רצה בכך. אני מניח שכן.

במקרה הפחות טוב, "הפגנה מתוך אשמה" היא לא כל כך פרקטיקה דתית אלא עוד צורה של שיפור עצמי: עוד אחת מהפעולות שעושה הבורגני במסגרת עיצוב הגוף והנפש שלו, כדי לעמוד בדרישות הסביבה. תקופתנו היא עידן השיפור העצמי, והפעילות הפוליטית משתלבת בתוך זה, כחלק מלייפסטייל של מעמדות מסוימים (מצומצמים מאוד בישראל). אבל המרוץ לשיפור עצמי לעולם אינו נגמר, והוא מתנהל באינספור חזיתות. וכשהמטרה היא שיפור עצמי ושלמות אישית, אפשר להמיר את ההפגנות בצורות אחרות של סגפנות. למשל: "קראתי היום את גדעון לוי מהתחלה עד הסוף, אז אני לא אלך להפגנה בגינת לווינסקי". או אפילו: "היום התאפקתי ולא אכלתי עוד פרוסה של העוגה, אז אני לא אלך לשייח ג'ראח".

יותר מכך: הרבה אנשים מוּנעים "לעשות משהו" על בסיס האמירה "שאני אוכל להגיד לעצמי / לילדים שלי שלא שתקתי כשהפאשיזם עלה". אני מעז לומר שזאת סיבה די דחוקה לפעולה פוליטית. כשיבוא הזמן, אחרי אסונות רבים, תמיד תוכל למצוא סיבה לסלוח לעצמך, ואפילו לאנשים אחרים יהיו דברים יותר טובים לעשות מלהזכיר לך איפה היית בצהרי 6.8.2010. רוב האנשים עושים בחייהם פשעים גדולים מלהישאר במזגן כשיש הפגנה. מה עוד שעמדה פוליטית היא לא המרכיב היחיד במאזן הכולל של אדם, וזה נכון אפילו לגבי מקרים קיצוניים כמו נאצים (לדוגמא, אני אוהב את לואי פרדינן סלין ואת ארנסט יונגר ולא ממש מפריע לי שהם היו נאצים. לעומת זאת, כנראה שאתייחס די בזלזול לסופר שנלחם ברזיסטנס אבל כתב ספרים טרחניים וגרועים).

כנראה שאין תחליף לתשוקה.

2.

יותר מכל דבר אחר, פוליטיקה שמבוססת על אשמה ועל התגברות, דחייה והדברה של תשוקות (ומבחינה זו להישאר בבית זו גם תשוקה) היא לא מוסרית. אם המטרה של השמאל היא לגרום לאנשים לפעול בניגוד לתשוקות שלהם, עדיף שלא יהיה שמאל. השמאל ינצח רק אם הוא יצור תשוקות חדשות: לא מבחינה זו שזה יבטיח שהוא ירכיב את הממשלה, אלא מבחינה זו שהוא בכלל יהיה. כי חושך הוא בסך הכול היעדר אור. פוליטיקה שמבוססת על דיכוי התשוקות "הלא נכונות" פשוט מצמצמת את סך כל התשוקה (או מעוררת תשוקות נגד ריאקציוניות), אבל בסופו של דבר היא נשארת חסרת כוחות. אונטולוגית, היא כלום.

ב-1984, אחרי הבחירות שבהן השיגה החזית הלאומית של לה פן את הישגה הגדול הראשון, כתב פליקס גואטרי מאמר קצר של שני עמודים בשם "La Gauche comme passion processuelle" (מומלץ לקרוא כאן באנגלית, אם כותבים  בתיבת החיפוש "The left as processual passion"). הוא כותב שם – 

What is it that separates the left from the right? Upon what does this essential ethico-political polarity rest? Fundamentally, it is nothing but a processual calling, a processual passion. There is no Manicheism in this division, because it does not involve the niceties of cut and dried sociological distinctions. (There does exist a deep-rooted conservatism, in the soil of the left, and sometimes a progressivism in that of the right.)

At issue here is the collective recapturing of those dynamics that can destratify the moribund structures and reorganize life and society in accordance with other form of equilibrium, other worlds.

אם נעזוב את צרפת (שבה תחזיותיו של גואטרי על התעצמות הפאשיזם וזחילה שלו אל השלטון התגשמו לחלוטין) ונביט לישראל, אפשר לאפיין את מפת התשוקות בערך ככה: הקפיטליזם מייצר תשוקה; המתנחלים מייצרים תשוקה; התנועה האסלאמית מייצרת תשוקה; גם הצבא מייצר תשוקה, והגנרלים מייצרים תשוקה עצומה לכוח. השמאל מייצר מעט תשוקה – זאת לא ביקורת, זאת הערכה כמותית.

"כל העולם יהיה שלנו", כרזה סובייטית מ-1935

למה היום השמאל מייצר מעט תשוקה? אולי כי הוא בכלל לא מנסה לייצר. המתנחלים סמוקי הלחיים שראיתי ביום שישי בשייח ג'ראח היו מלאי תשוקה. כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם. לעומת זאת, אם נתעכב רגע על מה שכתוב על הצד האחורי של החולצה שלבשה עומר גולדמן, נראה שם את המשפט "אין קדושה בעיר כבושה". אני יודע שקל יותר לבקר מאשר לעשות (זה מה שאני טוען בפוסט הזה בעצם), אבל המשפט הזה הוא פשוט שקרי. כל הקדושה של ירושלים בצורתה הנוכחית, הלאומנית-משיחית, נובעת מכך שהיא עיר כבושה. הכיבוש הוא מצווה, והוא מייצר תשוקות טרנסגרסיוויות עצומות – זו התשוקה שביסודה של מלחמת קודש. אפשר לתעב את הקדושה הזאת, ולנסות להתנגש איתה, אבל לטעון שהיא לא קיימת זה מוזר. במקום להטיל ספק בקדוּשות ובתשוקות של אחרים, עדיף להציע תשוקות משל עצמך.  

המשפט הזה, "אין קדושה בעיר כבושה" הוא גם די סימפטומטי, כי השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל. אבל כאמור, החמצת פנים לתשוקות של אחרים לא יוצרת הרבה. היא עשויה רק להוכיח שאין לך תשוקה. יותר מכך: הסירוס מופנה בעיקר לתוך המחנה. חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. בזמן האחרון יש נטיות הולכות ומתחזקות לכיוון הזה בשמאל, בקבוצות שונות בתוכו. אלה קמפיינים שהינם מכונות סירוס מהלכות, ואומרים בעיקר אילו תשוקות ופעולות הן לא נכונות. אף אחד לא נקי מזה, גם לא הבלוג הזה. למרבה הצער, הסירוס הזה הוא לא מאוד אפקטיווי – ככל שמתאמצים יותר להגשים את "והיה מחננו טהור" מגלים שהמחנה פחות ופחות טהור. אבל גם אם תסרסו ותבלמו את כל התשוקות הבעייתיות או הלא מדויקות, אולי תמצאו אפיק נכון יותר, אלא שלא ישארו בו הרבה מים חיים. יהיה בו רק טפטוף חלוש של כמה אקדמאים ואקטיוויסטים צודקים תמיד (עד שיתברר שיש להם דירה במעלה אדומים או פרשייה פדופילית מתקופת השירות הצבאי).

נראה לי שזה מה שעומד בבסיס עניין נוסף שקשור לשייח ג'ראח: הוויכוח בשאלת הלבוש הצנוע. אבל הנחת היסוד של הטענות נגד הבקשה ללבוש צנוע היא תמוהה. הרי אף אחד לא הכריח מישהי או מישהו לבוא להפגנות. יש כאן מאבק בשכונה פלסטינית, שנעשה מתוך סולידריות עם הפלסטינים שחיים במקום. אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח.

חיילים ומתנחלים. יש תשוקה, כנראה

ושוב, לדבר על תשוקה ולא על הריסת בתים יכול להישמע פלצני או מתפנק. אבל זה לא נכון. אי אפשר לעשות כלום בלי תשוקה. זה נכון שהקפיטליזם הוא היצרן העיקרי של תשוקות בתקופתנו, אבל זה לא אומר שתשוקה ביסודה היא דבר קפיטליסטי. ברור שהשמאל ייִצר פעם תשוקות הכי חזקות שאפשר לדמיין. אפשר למשל לראות את זה בספרים של אנדריי פלטונוב. אבל כנראה שהתשוקה ההיא גרמה לטראומה די חזקה, עד כדי כך שקשה עכשיו לשחזר אותה.

אני בכלל לא טוען שכל פעילות של השמאל צריכה להיות מגניבה, מצחיקה, סקסית וכיפית. זאת בעיניי הטעות של נילי לנדסמן. כי תמיד יש דרכים יותר יעילות להיות מגניב וסקסי מללכת להפגנות. גישה כזאת מניחה מראש שהתשוקה הפוליטית היא לא מספיק חזקה, והיא צריכה לרכב על תשוקות אחרות. ואכן, חלק גדול מהשמאל רוכב היום על תשוקות אחרות. למשל, תשוקה "לא להיות כאן", להשתלב בסביבה הגלובלית. למישהו יכולה להיות תשוקה למשרה אקדמית, וכיוון שהוא נמצא בחוג לספרות או להיסטוריה הוא יכתוב בגלל זה על קולוניאליזם. אבל בסופו של דבר, התרמית היא שקופה לכל מי שעיניו בראשו.

אני לא מתכוון לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות. אני יכול לומר לזכותה של תנועת השחרור הלהט"בית שלפחות במקורה היתה בה אמת מאוד גדולה: תשוקה שרוצה לפרוץ ובד בבד להסיר את המחסומים שהונחו עליה. יש שממליצים להשתלב בתשוקה הלאומית הפלסטינית, או לחשוק ברפובליקה העתידית הדו-לאומית. אישית, אחד הדברים שמפעילים אותי הוא שנאה לצבא. בכלל, כמו שכתב כאן גל, שנאה יכולה להיות תשוקה מאוד חזקה (ושנאה זה דבר שונה מאוד מסירוס והחמצת פנים) אם כי לא נטולת סכנות.

אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן.

פה ושם בארץ פלסטין

11 ביולי 2010

מתי שמואלוף

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).  

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ראח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

כיתוב: הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6 תצלום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

בדרך לירושלים יש תנועה ערה, ואני מוצא כי תמיד נדבק אלי הסיפור של "שחרור ירושלים". כאילו המפה היחידה שיוצרה במוחי היא זו של הממשלה. איך אני יכול למחוק את התוכנה, מישהו יכול לעשות לי פירמוט. "אולי רק הלב שלךָ" עונה לי הרוח ועוברת הלאה. בינתיים אנל'א מוצא מי השתחרר ממי? ואם התבצע השחרור, מדוע הלב שלי כל כך כבד עלי, כשאני שומע את הסיפורים על פעילות המחאה המשותפת של פעילי שייח' ג'ראח ביחד עם תושבי סילוואן.  משטרות של מג"ב מתערבבות לי ביחד עם חברות אבטחה פרטיות ושוב אותו סיפור על התנחלות יהודית בתוך שכונה פלסטינית בחסות החשיכה, המשטר. רחוק ביותר מאהדת התקשורת המקומית.

מנקודה זו מתחילים להנות מחו"ל. מאיר גל, צילום צבע, 2008

אני מחפש את שלטי ה"יציאה" ליד מבשרת ציון. אבל אין יציאה מתוך אישרעיל. אין באמת "יציאה" לנתב"ג. קטגוריית "היציאה" כמו המסמן שלו – שלט היציאה –  לא מתבצעת כשאני מביט אל האופק של ישראל 2010. אבל אני לא מפסיק לחפש את ה"יציאה". אותה מילה שהפכה להיות הדרך בה אנו מבלים – כלומר הדרך בה אנחנו "יוצאים". לפני כמה ימים השתתפתי בכנס של הקרן החדשה לישראל שנערך ביפו. ניר ברעם שהשתתף איתי שאל מדוע התקשורת התעלמה מהמאמר של משה ארנס ("אזרחות ישראלית לפלסטינים", הארץ, 2.6.2010)  בצורך בסיפוח השטחים ומתן זכויות שוות לתושבי הגדה. אמרתי לו שזה באמת מאמר שעורר אותי לחשוב האם מתבצע שינוי רוחב בחברה בישראל כמו זה שתואר בספר של רמון ארון "הטרגדיה האלג'ירית" (תרגם דורי מנור, ספרי עליית הגג, 2005). ארון היה האינטלקטואל הגדול של הימין הצרפתי הודיע שאין דרך להחזיק באלג'יריה ובזכותו בין השאר החל המפץ שהוביל לנסיגה מאלג'יריה וסיום הקולוניאליזם הצרפתי.

מערב העיר בירושלים, קורי העכביש של הבורגנות הבודדת בין המון רעב, נראה נטוש. שתי ילדות מסתכלות על הכיתוב בחולצה "אין קדושה בעיר כבושה" בשתי השפות. אחת מהן נלחצת. היא רואה את כל שלל אביזרי ההפגנות (מגאפונים, שלטים בעברית ובערבית, מסיכות של הקיסר נירון ברקת). הילדה הולכת מאיתנו וחוזרת והולכת ומסתובבת. ומתרחקת ומגניבה עוד סיבוב והולכת ודי. אני רוצה לשלם למלאך ההיסטוריה בעד ביקור במחשבותיה. אבל אין לי עם מי לדבר. האם היא מפחדת מערבית. האם היא לא אוהבת את חילול הקודש המתיימר. האם היא באה מחינוך רוויזיוניסטי או שמא היא פשוט משתוקקת להיות פעילה ומביעה כלפי חוץ את הדחייה מהדומים לנפשה. אני יכול רק לנחש. אבל אני רחוק מהצלחה של הבנת המרקם האנושי באיזור.


בפעולה האחרונה של גרילה תרבות "שירת שייח' ג'ראח" השתתף גם הילד מוחמד אל כורד (אשר משפחתו נושלה באופן לא חוקי מדירתה (תוספת הבנייה של ביתם ניתנה למתנחלים, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו משפחת אל-כורד חיה בביתה מאחור, בחלק הקדמי החדש גרים מתנחלים, והמפגש בין השניים בחצר ובשביל שמוביל לבית הוא בלתי פוסק ובלתי נמנע. יש לציין שהתוספת נבנתה באופן לא חוקי היות ועיריית ירושלים בקושי מאפשרת בנייה במזרח ירושלים. המפתח של תוספת הבנייה היה בבית המשפט במשך קרוב ל-10 שנים, כל עוד נמשכו הדיונים האם להרוס את התוספת או לא. יום בהיר אחד המפתח עבר לעורך דין של המתנחלים והם נכנסו לתוספת בנייה שהייתה אמורה לשמש את ילדיו של נביל אל-כורד. נביל בעצמו אמר לא פעם שהיה מעדיף שכבר יהרסו את התוספת בנייה מאשר שיתנו אותה למתנחלים), שנמסרה לעמותת שמעון הצדיק אינטרנשטיונל בשייח' ג'ראח). מוחמד קרא שיר שכתב. שיר די רדיקלי ונוקב. התמונה של הילד מקריא שיר בהפגנת גרילה נחקקה בי. שאלתי את עצמי מהי הגבולות של הפעולה הספרותית שלנו. האם מותר לילדים להשתתף בפעולות פוליטיות. שהרי יש בכך סכנה (בראשי עובר הדימוי של ילדים בשירות מחתרת צבאית שנושאים רובה). אך יש בכך גם ברכה כי באמצעות חינוך פוליטי הילדים לומדים על ישראל האמיתית ולא זו הדמיונית שמסופרת להם מעבר לדפי התעמולה.

מולנו נוסע הרכב של מאבטחי ההתנחלות בסילוואן. זהו ג'יפ צבאי דפוק וחבול, שקשה לראות את פרצוף של הנהג שלו. אחת הפעילות מספרת לי על ההתנהגות האלימה שלהם באותו ערב. בשבת קראתי כי השר אהרונוביץ טוען שהאנרכיסטים הם שהסיתו את תושבי סילוואן. הוא לא רוצה להתייחס לעובדות של ישוב שלם שאין בו זכויות אזרח ואדם בסיסיות! אחד הפעילים מניח בידי את הפלייר החדש שהוציא "לרסן את ברקת": "מאות תושבים בשכונת אל בוסתאן בסילוואן עתידים להפוך לחסרי בית בעקבות כונת העירייה להקים במקום "גן ארכיאולוגי". מדובר למעשה בפנטזיות תנכ"יות שמטרתן האמיתית היא ייהוד מזרח ירושלים ודחיקת רגלי תושביה הפלסטינים. ניר ברקת נבחר על ידי תושבי ירושלים אבל פועל כמשרתן של עמותות הימין. המדיניות ההרסנית שלו מזיקה למרקם החיים העדין במזרח ירושלים. הפינויים בשייח' ג'ראח, ההריסות בסילוואן ובניית ההתנחלויות במזרח ירושלים ימנעו כל סיכוי להסכם בירושלים ויפגעו בעתיד של כולנו."

המשורר אלמוג בהר מזכיר לנו במאמרו "חרדים מניר ברקת" (הארץ, 28.6.2010) שברקת נבחר בשל היותו התקווה ה"לבנה": משום שהוא לא חרדי, לא דתי, לא מזרחי ולא ערבי. והוא מבעיר את ירושלים בכדי לסלול את דרכו למעלה הפוליטיקה. מזכיר לי קצת את ברק שהיה אחראי על אינתיפאדת אל אקצה וגם על מהומות אוקטובר והנה שוב חוזר אלינו כשר הביטחון וראש מפלגת העבודה. בסוף מאמרו אלמוג בהר מבקש מסר חברתי מתקן גם למזרח ירושלים וגם למערבה. האם זה אפשרי לחבר בין שני המאבקים?

אין מדרכות בבית צפאפה

בית צפאפה. מצד שמאל של התמונה בית המתנחלים ומצד ימין בית משפחת אבו עאלי. 2010

התחנה הראשונה היא היישוב הפלסטיני של בית צפאפה. במקום אנו פוגשים עוד פעילים ופעילות. בדיבור שלהם אני שומע קולות שלא שמעתי בעבר. סיפורים מפחידים. ייאוש גדול מאלו שדווקא פועלים ופועלות להביא שינוי חברתי. החום כבר מונח לי הכתפיים כמו השלטים, המגאפונים ואני מתגעגע לשבת הכתיבה שלי. אותו זמן קדוש בוא אני קופץ לעולם אחר. אבל זו חובתי המוסרית שלא לתת לתרבות הפנאי להשתלט על הסופש שלי. אני בוחר במודע לבקר בתוך לב המאפליה המקומית.

מכון לרחיצת רכב, עצי זית וסלעים כתומים מקבלים את פנינו בכניסה הצפונית לבית צפאפה. ברקע רדיו ערבי מתערבב עם תוכנית שמארחת את חווה אלברשטיין. היא בוחרת שירים שונים וביניהם גם זמר ברברי ממרוקו. האם היא יכולה להגיע קרוב לעמה ולהביא מוזיקה מזרחית? שלטים בעברית מסמנים סכנה לנוסעים במהירות. הערבית נדחקת לשולי התמרור. כך מהונדס האיזור בידי העבריות, או שאולי צריך לומר ציונות.

תוכנית של בניית 6200 דירות מאיימת על המרקם המקומי של מזרח ירושלים הכבושה. הבתים אמורים להיבנות בגבעת המטוס, בואכה בית צפאפה, עד הר חומה. אחד הפעילים מעדכן אותנו שבשבוע שעבר היו 300-400 רובם פלסטינים, אך גם כמה יהודים ואמריקאים. האדמות עליהם בונים את התוכנית כחלק מעוטף ירושלים מופקעות. המשפחה שבאנו לבקר בבית צפאפה יושבת על אדמה שנמכרה ליהודים על ידי הכנסייה היוונית. השטח שנותר, שבו הם גרים במעין בקתות, שייך לדבריהם למשפחה ארמנית. הם לא בעלי הקרקע, אך מאז שהמתנחלים, שקנו חלק מהקרקע מהכנסייה היוונית, עברו לחיות לידם הם מנסים להביא לגירושם – על ידי איום בהריסת בתיהם על ידי הרשויות ועל ידי התקפתם באמצע הלילה. מדובר במשפחה של כשבעים איש, שהגיע כנראה אחרי 67 מהכפר עבאדייה (שנמצא אחרי בית לחם, וליד בית סחור)

כרגע עתיד האיזור נמצא לכאורה בדיון משפטי. אך מתנחלים כבר עברו לצד המשפחה וממררים את חייהם. יש כל הזמן עימותים. המתנחלים משתמשים במשטרה בכדי לאיים עליהם. המתנחלים אומרים להם שיסלקו אותם לגדה או לעזה. זאת מפני שיש למשפחה הזו תעודות זהות כתומות, למרות שהם משתמשים בחלק מהשירותים המקומיים, כחלק ממצב הכיבוש המתמשך. למשפחה יש הגנה מכמה עורכי דין. הבעל הלך להתפלל באל אקצה ולא במסגד המקומי של בית צפאפה. אנחנו מדברים באמצעות תירגום עם האימהות, אליהם מתלווים ילדים וילדות.

הפעילות והפעילים מתחילות להרהר בקול על תוכנית פעולה. אולי להפגין מול הכנסייה שמכרה את האדמה. מה לעשות במקרה שיותקפו. אריק אשרמן מ"רבנים למען זכויות אדם" (http://www.rhr.org.il/) מלמד אותנו כי חלק מבית צפאפה לפני מלחמת 67 היה עדיין בירדן. אך מי נגד מי בסיפור? מה החלק של מדינת ישראל? איך בונים הפגנה למען תושבי המקום ואל מול מי? אריק חוזר עם עובדות אחרי שיחת טלפון ארוכה עם אחד עורכי הדין. מדובר במשפחה ארמנית שמכרה ליהודים וכבר פינו חלק מהמשפחות וזה אבוד. אבל המשפחה הארמנית גם בקשר עם המשפחה הפלסטינית שנשארה במקום ורוצה שתקנה גם חלק מהאדמה. עדיין הסיפור לא לגמרי ברור.

החום הכבד הורג אותי. הוא מטפס לי על הרגלים ושולח משם מסרים מלהיטים לשאר הגוף. הגב שלי מלא זיעה, חבל שהבאתי תיק. גם ככה אני נושא את הדפים והעט כל הזמן ביד שלי. הפעילים סביב משתמשים בסלולרי. מסביבנו גם עז מלאת חוכמה שרוצה לשמוע על מה אנחנו מדברים.

הכניסה הצפונית לבית צפאפה, 2010

כלום יכולות המוכפפות לספר לנו את הסיפור שלהן, איני בטוח. אני קופצים לבקר במקום חסר ריבונות. אנו בנויים מתוך הריבונות של ישראל שממררת את חייהם מהרגע בו נולדו. ובכל זאת הסיפור מזנק מולנו. מתברר שהמתנחלים שמו מצלמות (מצביעה אל המצלמה התלויה על פנס כמה מאות מטרים מבית המשפחה". יום אחד מתנחלים נוספים מקרית ארבע עם כלבים והרביצו למקומיים. הם איימו עליהם שהם יגורשו מהמקום אם לא יתפנו ברצון. המתנחלים אמרו להם שאם הם יפנו לתקשורת, או לפעילים אז הם יגרמו להם לשלם הרבה. ושהמתנחלים מלווים על ידי המשטרה ששומרת עליהם.

הפעילות לא נרתעות ומתחילות לשרטט דרכי פעולה, עזרה במיידי במקרה של התקפה בידי מתנחלים. אחד הפעילים מלמד שכבר היה במקום עם חברה מקומיים והם מנעו מבולדוזר להרוס חלק מהמקום. עולה השאלה האם יהיה שיתוף פעולה בין המשפחה המקומית לבין הפעילים. שכן יגיע אחד הפעילים עם חולצה בעברית הם עלולים לחשוב שהוא חלק מהמתנחלים. איך יוצרים שיתוף פעולה באיזור מוכה דיכוי?! בינתיים הפתרון מגיע באמצעות הסכמה על החלפת מספרי טלפונים, העברת מצלמות לתושבי המקום, פגישה נוספת ללמוד על הפעולה באיזור למניעת כניסת יהודים לשכונה בכדי לבסס גושים יהודים בתוך כפרים ערביים. ובטווח הארוך נטוורקינג לחיבור בין סילוואן, שייח' ג'ראח, ובית צפאפה ויישובים נוספים. פעולה יהודית וערבית בכדי לייסד מרחב חדש של שיתוף-פעולה. שהרי חלק מההצלחה האדירה בשימור הכיבוש, הוא מדיניות הפרד ומשול. העניים, המזרחים והחרדים לא מפגינים בעד זכויות פלסטינים ואלו לא יכולים להפגין בעד זכויות האוכלוסיות הרשומות כחלק מהכוח שמדכא אותם.

עד כה עמדנו בחוץ ודיברנו מול האימהות המוקפות ילדים. אנו נענים בשימחה של צל צוהלת להכנס לתוך חצר המשפחה. הצל מקרר את הראש, הגוף מזיע כמו מכונת הנשמה. עוד מעט כבר נצא לכיוון שער שכם. אדון זמן נכנס ומודיע לנו על קיומו. לחץ מתפשט אצל הפעילים לזוז, שלא לאחר לנקודת המפגש השנייה. הקפה שמוגש לנו מתוק. אני חושד כי שמו סוכר בקפה בכדי לספק אותנו היהודים. רגיל לשתות קפה מר, כמו שהייתי מסתובב עם אבי בסמטאות נצרת, כשהוא הגיע למכור בגדים לסוחרים ערבים. עד היום עומד באפי הריח של השוק. מביט באבי מלמטה. מה חשבתי כשדיבר בערבית עם מבטא פרסי עם הסוחרים הפלסטינים? לעולם לא אדע.

מוצא את עצמי מהרהר בכוח של המצלמה במלחמה נגד הכיבוש. עם המצלמה מגיע גם מלאך ההיסטוריה ואנו יכולים לנסח את הסיפור של המפסידים. אך האם באמת נוכל להאזין לקולו של האחר, כשאנו עשויים מדם המנצחים? נשפך קפה שחור על המכנסים של אחת הפעילות, כמה בנות ניגשות אליה במהירות מגדרית עם נייר ומים. פעולה זו מזכירה לי את האוניברסלי דווקא מתוך הייחודי. אני מרגיש את הצורך לפרק את הסטריאוטיפ של המתנחלים. כמו שאמר פעם יהודה שנהב יום אחד נגלה כי לא מעט מהשמאל ישכון דווקא בתוך המתנחלים. כך נוכל לחזור לשלום על פי קווי 48 ולא נזדקק להפרדה בין יהודים וערבים שבנה מחנה השלום של השמאל האשכנזי של 67.  יום אחד התקווה תבוא ממחנה השמאל של המתנחלים, אני חוזר ומהרהר באמירה הזו. כמה נדירה היא בימינו. המתנחלים הם הרעים. אך מה יקרה כשמנהיגים ישמיעו קול שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו בישראל/פלסטין.

שער דמשק

שער שכם נודע בשמו שער דמשק, כי פעם הוביל לדמשק. כן, היה כאן מרחב עם ריבוי של תרבותיות וסובלנות. זאת לפני הממד הקולוניאלי שהביאה אירופה עם שרטוט גבולות בלתי אפשריים. אחרי התיכון אבי טייל בשנות השלושים לדמשק וגם לביירות. מה אני יודע על הרגשה של מרחב ללא גבולות מוכרים. התשובה פשוטה. אני זר למרחב כזה. והוא זר לי. אבל יומאחד הזרות תיהפך למוכרות.

מוכר בזאר, ילדים פלסטינים, מוקפים באקטיביזם יהודי, פלסטיני ובינלאומי מתחילים בצעדה לשיבוש המרחב הציבורי, בכדי לשנות את הסדר החברתי היונק ממנו. משער שכם נרד לשייח' ג'ראח. זו תהלוכה שהתחילה ב-1 במאי מספרת לי אחת הפעילות. המשטרה לא מונעת אותה באופן כוחני. אך בשייח' ג'ראח יחכו לנו כבר כוחות גדולים של שוטרים שימנעו אותנו להפגין בפני ההתנחלות הלא חוקית מעל הבית של נאסר וגם של משפחת אל כורד. הסיסמאות קופצות לאויר החמים הצבעוני של השוק "משייח' ג'ראח לבילעין, חורא חורא פלסטין". פלסטינים מצטרפים לשוק הרב-גווני של המחאה.

אורי עגנון, אחראי על להקת המתופפות. יש תמונה חזקה שלו, מעיתון אל קודס אל ערבי ביחד עם שרה בנינגה כשהוא מתופף המהפכה (כאותה שורה אלמותית משירו של רוני סומק) מכה בחוזקה על התוף, זועם, והיא עם המגאפון קורעת את השמים בצעדה המשותפת של השייח' ג'ראחים ביחד עם הסילוואנים… ובינתיים המתופפות מביאות אותי לרקוד, עם דף ועט בידי. איך אפשר לכתוב, מבלי לרקוד, איך אפשר לרקוד מבלי לכתוב. ההיסטוריה כולה רטט גדול. החום נשכח. היה חם, מי אמר למי? אני לא זוכר מה היה, רק ריקוד גדול בקצב משתנה.

מאה איש מתלכדים לכדי קבוצה. זה דבר לא רגיל בעולם כה ליברלי, מנוכר ומערבי הנשען על פולחן האגו. הן מניחות את האגו בצד ומתבגשות לקבוצת מחאה שמחה. המחאה מתחילה במוסיקה, אולי מקצב הבטקודה. הצליל משנה את האוויר וזה מוריד גשם של רעיונות כל כך אפשריים ויחד עם זה נדירים באיזור. אל תוותרו עלינו אנו מבקשים. פלסטין וישראל לא כל כך שונות. אפשר לרקוד ביחד באמצע יום שישי בצהריים. השבת לא נכנסה לפרשת פנחס. אבל איך תכנס ללא ריקוד וצליל. אללה הוא אכבר. בדרך המתגלגלת אני מוצא לפתע את עצמי בקדחת אקזוטית של רעב. יוצא מהמצעד והולך לקנות לעצמי משו לאכול. יש מאפה בצקי צהוב עם פינות חומות. יכול להיות מאפה וניל עם שוקולד. יכול להיות מאפה מלוח. העיניים לא מספקות פיתרון וממתינות לפה שייתן את תוצאותיו. מוכר הבאסטה עונה לי בערבית. כשאני שואל בערבית. אבל ברור אולי ברור לו שאני היהודי. אני מברך אותו "אללה יעטיק עפיה" ומשלם שתי שקל! החיים כאן זולים, אבל לא מברירה.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ראח, 2010

הקהל מתמלא בצעדה. הכורזת במגאפון מכריזה והקהל עונה. כמו בראפ. כמו בתפילה. שליח ציבור אמיתית היא. הטריטוריה משתנה במילה. רוב הקריאות בערבית מתובלות עם עברית. איזה כייף לשמוע את המזרח התיכון בשפה שלו. אני רואה את מוסטפא, ראפר פלסטיני, שהופיע איתי ביום הסטודנט האלטרנטיבי בירושלים. זה לא היה פשוט להופיע יום אחרי המשט, אבל הוא וגם אני עלינו על הבמה. הוא אהב את השירים שלי וקשר טוב נוצר אחרי ההופעה. וגם כשהופענו עם שירת גרילה תרבות בשייח' ג'ראח הוא הצטרף. אנו מחליפים שלום סטייל אמריקה במזרח ירושלים הכבושה. הוא שואל "מה קורה ניגר". אני מחייך. אחוות הניגרים. כאותה תנועה "ניגרטיוד" ("שחוּרות" מהעולם השלישי של המשורר מגאנה ליאופלד סנגור – שהחלה לפעול בשנות השלישים של המאה הקודמת).

אם תהיתי קודם לחלקם של ילדים במאבקים פוליטיים, כאן בצעידה היורדת משער שכם לשכונת ג'ראח התשובה ברורה יותר. הילדים הם אלו שמובילים את תהלוכת המחאה. אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה הפגנה שזאטוטים גאים ואמיצים כל כך הובילו אותה.  מתי אני כילד הובלתי תהלוכה. התשובה יותר בהירה. מעולם לא. בדרך מכוניות צופרות בעד ומכוניות צופרות נגד. אני מפחד מהנגד. שלא ייכנסו בנו. כי חלקנו עומד על הכביש. אני גם כותב מבחוץ על הקבוצה וגם חלק ממנה. גם רושם את הריקוד וגם רוקד את הרישום. אני מזכיר לעצמי שאסור להזדהות יותר מדי. הזדהות, יוצרת זהות, ומהם אמצעי הזיהוי שלי, הכול קורס לתנועה.

ישו כהה מופיע בתהלוכה הסגנונית, הוא זיכרון שמעניק מסגרת לחוויה חסרת המובן. אני מכניס את השיירה לזו של דורשי הצדק החברתי המתקן שיצאו, לפני שנים רבות, נגד הכוהנים של הדור הישן שהסתאבו ומכרו את נשמתם לסוחרים ולבאסטות בבית המקדש. ישו לא זכה לראות את הדת החדשה שצמחה מתוך היהדות שלו. גם כאן כנראה לא נזכה לראות את סיום הכיבוש עוד בחיינו. האם ככה חשבו הורינו. מה בכלל למדו אותי הוריי על הכיבוש, ומה למדתי בבית הספר. למה אני מחפש אשמים. כנראה כי אני רוצה פתרון. אבל את זה המיידי קשה לתפוס. הוא מתחמק ממיסגור ובכל זאת הוא טמון בהיסטוריה של הפוליטי.

אני פתאום שם לב שהמכריזה במגאפון הפכה למואזינית ראפרית:

Money for jobs and education

Not for war and occupation

הקהל מורח את המילים איתה ומניח אותן בתוך סד מוסיקלי שחור. היא נטענת באנרגיות הללו וחוזרת על המילים והקהל המשולהב עוד יותר מחזיר לה. אני אוהב ראפ, ספוקן וורד, שאלה ותשובה, יש בכך כוח גדול. זו אמנות הדיאלוג. מתוך הדרמה הזו צמחה התרבות בכלל והתיאטרון בפרט.

אני שם לב שאורי, המנצח על מתופפות המהפכה הולך הפוך. עם פניו אל התופים. כשכל גופו הוא מקל הניצוח. בניגוד למוזיקה הקלאסית, או אפילו לניצוח ההודי (ממליץ לראות את אנושקה שנקר כשהיא מנצחת על אירוע ההספד לג'ורג' האריסון) כאן כל חלק בגופו הוא המקל. הוא לא צריך שרביט. יש לו אמנם משרוקית בפה, אבל צריך לראות בכדי להבין את המבט של המתופפות בגופו עת הם לומדות איך להפוך לקצב את איבריו. התיאור הופך כאן מיני. מעניין מדוע. לא מתנגד לפטיש הזו. שיהיה. מקדימה לאורי, הולך בחור נוסף שמוליך אותו, כמו היה עוזר לאדם עיוור. זה יפה. זהו החוט של הפתיל של התבערה. המוזיקה של הראפ המחאתי המתגלגל ביחד עם התופים משני הקצב – ביט בוקס מתופפי הם הלב של המהפכה בגישה שיילדו השייח' ג'ראחים. הם אלו שגרמו למאות להגיע בכל שבת לכל מקום בו הם יהיו, אם זה בדהמש בין רמלה ובין לוד, ואם זה בסילוואן ועוד. זו התנועה של הדור החדש. המוסיקה היא המסר. המסר טמון במוזיקה. לא ראיתי את זה בהפגנות אחרות. וכשראיתי את זה – זה היה כשסיפרו לי – כלומר מתוך דמיוני הפורה. אך זה מנתח את השיגיונות המזרחיים שלי (-: ואני שמח שסוף סוף הגעתי לירושלים והצטרפתי לרוח הרעננה הזו.

אחת מהפעילות מידעת אותי כי זוג מרגלים משטרתיים (יס"מ) עוקב אחר התהלוכה. אני מודע לקיומם מצד ימין של המוזיקה. לבושים כמו אבירים שחורים באיזה סרט פנטזיה. מהנעלים ועד הראש המכוסה קסדה הם נראים כמו נבלים במלודרמה. כשהשייח' ג'ראחים מבקשים אישור להפגין אז המשטרה מבקשת למנוע צעדות נוספות כאלו במזרח ירושלים. אך השייח' ג'ארחים מתנגדים לכך. הפעם נשלחו אלו לתור את הארץ הקדושה ולתהות על הפרי, ועל פוריותה. מעניין איזה מסר הם העבירו לממוניהם – שאנו בכספי ציבור שלחנו והבאנו עלינו. השם ישמור למה יש לי חלק בכך?!

הפשיזם לא יעבור. והנה המוזיקה משתנה.

יש קדושה בהפגנה

המקום הולך ומתמלא. שוב לידי ילד זועק למגאפון. אני מזהה כאן כמה תל אביבים וגם מזוהה על ידי כמה אחרים מהפגנת הסולידריות של משוררות גרילה תרבות. התושבים הם חלק מההפגנה. מערב ירושלים לא נמצאת פה. היא מדינה רחוקה, אך כל כך קרובה. פוגש את יוסי יונה שאומר שזו הפגנה של דור חדש. אורלי נוי מסבירה לי איך המשטרה הצליחה להרחיק את ההפגנה מלהכנס לתוך השכונה עצמה ולעמוד מול ההתנחלויות הפוגעניות. כשנכנסו להקריא שירה הצלחנו לעבור את המחסום הזה. אולי כי שירה לא מאיימת על השוטרים.

מול ההפגנה שלושה קבוצות עומדות ומתנהלות בתוכן. עיתונאים ביחד הדוברות של השייח' ג'ארחים, שוטרים מתחת לעץ גדול ומגבניקים. המשטרה כהה יותר מרוב המפגינים היהודים. מדוע החלוקה האתנית כל כך ברורה על בסיס הצבע.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ארח, 2010

מילים ערביות צובעות את ההפגנה בגוון דו לאומי. הטריטוריה הפלסטינית היא לא רק אדמה, היא גם תרבות, שפה והיסטוריה. מדוע השמאל הציוני נרתע משימוש בשפה הערבית בהפגנותיו. נדמה כי חלק מהקהל של שייח' ג'ארח לא באמת בא להפגין ביחד עם השייח' ג'ארחים, אלא יותר להחליף שמאל-טוק. מישהי אחת אומרת לחבר תל אביבי אם הוא יכול להכיר לה את גדעון לוי שמסתובב בקהל מלא פאר. הוא לא רוצה. מפחד מגדעון לוי. אני מצחקק לי. ואז עוקף אותי דויד גרוסמן שנראה עייף מבעיתונות. מה הוא יגיד על קריסת הזמן הצהוב ועלייתו של שנת 1948 כקו פרשת המים. אני לא מעיז לשאול. הספיק לי הריתחה שספגתי על מאמר הדעה שכתבתי על ספרותו של עוז. פוגש את רועי ילין מ"אם תרצו – תנועה פאשיסטית". הוא אומר שצריך רק תנועה קטנה בכדי לייצר שינוי גדול. עשרה מנדטים בתנועה חדשה של השמאל. אני טוען שקדימה צריכה להתפרק לתוך השמאל. מישהו לידינו מחתים למשמרות בשייח' ג'ארח. רק לראות את סדר היום של התנועה הזו ולהבין עד כמה היא גדלה בקצב מהיר.

 

 

 

 

 

האם אפשר לצלם כיבוש

יוצאים לסיור במלון שפארד שעומד לקום וגם להתנחלות שהוקמה מעל הבית של נאסר בשכונת שייח ג'ארח.  בדרך עוברים בהתנחלות שהוקמה בתוך ביתו של נאסר. יוצא אלינו אדם עם כיפה שחורה, חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס וצועק: "נאסר תראה להם את כל הבתים שאני אקח לכם". מיכה רחמן, אחד מחבריה הותיקים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, עונה לו: "יהודי שחצן, אתה לא מתבייש". למיכה היה את האומץ לענות. רובינו שתקנו מרוב בושה ואשמה. מזמן לא נתקלתי בכזו שחצנות. אני מתנחם שנאסר מתושבי המקום יכול להלך איתנו. אני נשאר לדבר עימו על שאלת 1948 שהולכת ומחליפה את יוזמות השלום של 67 שמתוכן יצאו עד היום תנועות שמאל.

אין מדרכות מסודרות בדרך למלון שפארד. הולכים ביחד, חלקנו על הכביש. בדרך מכוניות שוב הופכות לחלק מהמחאה הפוליטית. השמאלנים, חלקם תושבי המקום מצפצפים בעד. החלק השני הימין הגזעני מוציאים לנו אצבע משולשת. אני פוחד להידרס. לא רוצה להיות קורבן.

נאסר מסביר לנו על כל העיסקה האפילה של קניית מלון שפארד. באתר של עיר עמים כותבים ברוח דבריו, אני מצטט: "תכנית הבנייה במלון שפארד היא אחת משורת תוכניות החותרות לחדור אל שכונת שיח' ג'ראח ולהקיפה בהתנחלויות ישראליות, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים, כמו גם בגן לאומי." לפי נאסר מ-67 נמכרו ליהודים רק עשרים ושבעה בתים בלבד. המטרה הסופית היא לייצר גושי התיישבות יהודיים ממעלה אדומים, דרך עוטף ירושלים, עד גוש עציון, סיפוח של כל הסביבה לירושלים לחתוך את בית לחם. הרכבת הקלה לא תאפשר להגיע לשלום בגלל סיפוח מזרח ירושלים. קלינטון אמר שנפריד בין גוש בנייה יהודי לבין גוש בנייה ערבי. והמתנחלים קובעים עובדות בשטח והופכים גושים ערביים ליהודיים. כמו התוכנית לבנות גן ארכיאולוגי באמצע סילוואן. להכשיר לכאורה את המקום באמצעות אלפי מטיילים שיבואו אליו.

יורדים חזרה לשכונה. הגוף שלי עייף. הרגליים כואבות. הלב מתפוצץ. צריך משו להירגע. הבשורה של אדוארד סעיד מהדהדת לי בראש. הוא טען שעם ההתנחלויות לא יהיה מנוס ממדינה אחת. האם היא כבר בפתח. ואם היא נכנסת בצורה כל כך אלימה למרחב, מה זה אומר על העתיד של האיזור. התנועה הלא אלימה של השייח' ג'ארחים מרעננת כמו כוס תפוזים סחוט עם קרח, היא יוצאת מתוך המקום. אך קהילות שלמות עדיין מנוכרות למאבק הפלסטיני. איך לחבר, עולם שנראה כה זר. אני מנסה להסביר לאימי מה עשיתי ביום השישי. בזמן כתיבת הדברים אני כבר אדם אחר. על גופי נחקקות התמונות מבית צפאפה, הריחות של שער שכם וחילופי הדברים בשכונת שייח' ג'ארח. אין טעם לכתוב את זה. צריך להיות איתם/ן לחוות את המחאה, האחווה והריקוד.

 

 

(הרשימה נכתבה במהלך סיור משולש שערכתי ביחד עם פעילי/ות שייח' ג'ארח ביום שישי, בתאריך ה-2.6.2010)