המלנכוליה החדשה: לקראת שמאל אשכנזי

הכותרת עשויה להישמע כמו בדיחה. לקראת? לכאורה כל מה שכבר יש עכשיו – ותמיד היה – זה שמאל אשכנזי. בשיח הרווח השמאל הוא אשכנזי והאשכנזים הם שמאל. הרי מאז הבחירות, וכבר הרבה שנים לפניהן, האשכנזיות של השמאל מואשמת בכל כשלונותיו. יש שמבקשים מהשמאל להתחבר למזרחים, יש מי שמציעים לו להפסיק להתחנף למזרחים, ויש גם כאלה שמציעים לו להיעלם ודי. אבל מוסכם על כולם שאשכנזיות ושמאל בארץ הם שני צדדים של אותו מטבע. מצביעיו של השמאל הם ברובם הגדול אשכנזים – גם מסיבות היסטוריות וגם, כפי שכתב לאחרונה איתמר טובי (טהרלב), מפני שהשמאל משמר ומקדם את האינטרסים של האשכנזים כקבוצת זהות – כאן ועכשיו ובעתיד הנראה לעין.

אני לא חולק על הטענה הזאת, אבל יש משהו מטעה בניסוח שלה. אם השמאל האשכנזי מקדם את האינטרסים של קבוצת זהות פרטיקולארית, הרי שהוא לא באמת אוניברסלי ולכן גם לא שמאל. מוטב לקרוא לו, אם כן, שמאלבן (במלה אחת), המחנה האשכנזי (מחנ"אז?) או כל כותרת אחרת שתסיר את הבלבול. אני הצעתי לאחרונה את הכינוי "המחנה הבורגני”, היות שהוא צופן תובנה (מפרספקטיבה מרקסיסטית משהו) באשר לדינמיקה הפוליטית שמאפשרת אותו.

אבל העניין הוא לא רק מילולי. אם שמאל אשכנזי (אמיתי) הוא מן האפשר צריך למצוא את המלים שיבטאו אותו. וכינוי הוא התחלה טובה, אותו כינוי שמונעים ממנו כאשר משתמשים בכינוי לשווא ביחס למחנה הבורגני. אני רוצה להציע, אם כן, קווים לדמותו של מהלך תרבותי–פוליטי חדש, השמאל האשכנזי, שונה בהרבה ממה שבדרך כלל זוכה לכינוי הזה.

השמאל האשכנזי

את התגובות לביקורת הגוברת על האשכנזיות של המחנה הבורגני (או מפלגות השמאל–מרכז) אפשר לחלק לשתיים. יש המציעים להתבצר בזהות האשכנזית–מערבית ואף להשתמש במקורות הכוח של קבוצת הזהות הזאת כדי לחבל במדיניות הימין (ואף להתנכל לתומכיו המזרחים). מנגד, רבים רוצים "להתחבר למזרחים" או לאמץ "זהות היהודית" כדי לגנוב מצביעים מזרחים (או "מסורתיים") מהימין ולחזור מתישהו לשלטון.

המגמה השנייה רווחת בקרב הפלגים המתוחכמים יותר של המחנה הבורגני. עיתון "הארץ" התמלא בשנתיים האחרונות בטורים על תרבות ופוליטיקה מזרחית, מסיבות ובתי קפה היפסטריים בתל אביב אוהבים לנגן את משרוע לילה או אום כולתום, חברות כנסת היפסטריות מצטטות את ארז ביטון, ועיתונאים שגדלו במרכז תל אביב נזכרים בצד המזרחי שלהם. אנחנו נקראים להיזכר שאנחנו לא באירופה אלא במזרח התיכון ולהתנהג בהתאם. לא תמיד ברור מה זה אומר. אולי לשתות טובי ב"אנה לולו" במקום ב"הר סיני" והפוך על סויה ב"אלבי" במקום ב"באצ'ו”.

גם אני נהנה לקחת חלק במגמות התרבויות הללו. אבל "נהנה" היא המילה הנכונה, היות שאני בספק אם יש להן השלכות מרחיקות לכת; אם כבר הן עשויות להזיק במידה שהן מערפלות את מבני הכוח היציבים מתחת לחזות המתמזרחת לכאורה. עיתון "הארץ" לא הפך מזרחי כי מוסף גלריה מאכלס את רויטל מדר, איל שגיא ביזאוי או צפי סער. מבנה הבעלות והקו הפוליטי–תרבותי של העיתון נותרו בעינם ולכן ה"התמזרחות" לכאורה של העיתון נדמית כניכוס תרבותי ולא כטרנספורמציה, הרבה כמו צעירים לבנים בארה"ב שמנכסים מרכיבים מתרבות ההיפהופ. וזה לבטח תקף להיפסטרים למיניהם שמאמצים עגה או מקומות בילוי מסוימים מבלי השפעה של ממש על מסלול החיים או תפישות העומק שלהם.

יתרה מכך, אשכנזי שמתנהג “כמו מזרחי" לא הופך בשל כך למזרחי. ההפך, זה רק מאשרר את האשכנזיות שלו במידה שזה מדגמן את כוחו לשחק עם אלמנטים תרבותיים כאילו היו אקססוריז מגניבים. האזנה למוזיקה ערבית היא לא בהכרח יותר "מקומית" מאשר רכישת חולצת וינטג' בברוקלין. במקרים קיצוניים יותר ההתמזרחות משמשת כלי להדוף כל ביקורת על האשכנזי המתמזרח – אם מפני שכבר רבים מזהים אותו כמזרחי מלכתחילה או כי הוא יותר צדיק (או צדקן) מהאפיפיור התורן.

נדמה לי שרבים המתמזרחים שלא יכחישו את הטענה שהתמזרחות היא פריבילגיה אשכנזית. הם רגילים להגיד "אני מכיר בפריבילגיות שלי" בהטיות שונות. השאלה היא כיצד מחוות מילוליות, אופנתיות או אמנותיות משנות משהו במבנה הכוח שמאפשר את הפריבילגיות הללו (וכתבתי על כך כאן). אם נכליל משהו ששרה חינסקי כתבה בעשור הקודם על שדה האמנות הישראלית, ביקורת עצמית רק מלבינה את האשכנזי עוד יותר בכך שהיא מציגה אותו כרפלקסיבי, נאור, דינאמי, פתוח לשינוי ולכן "מערבי”.

האלטרנטיבה לכך, אני מציע, היא לא לנסות להפוך למשהו אחר, אלא לנסח מחדש את המקום שלנו עצמנו. זה המהלך שאני מבקש לכנות שמאל אשכנזי. המהלך הזה מתחיל בתרגיל מחשבתי, שהבחירות האחרונות במידה רבה מקלות עליו: מה זה אומר לחשוב על עצמנו כמיעוט? עלינו, האשכנזים, כמיעוט? מה חשוב לנו לשמר מהמורשת שלנו? כיצד המורשת שלנו יכולה לתרום לקואלציה דמוקרטית עתידית של מיעוטים, יחד עם פלסטינים, חרדים ומזרחים?

אני חושב שיותר קל לנו (ולא רק לנו) להתמקד בעוצמה במקום להיזכר שאנחנו גם חלשים. זה מזכיר לי שיחה צדדית וחצי שיכורה שניהלתי פעם עם שלושה יהודים אמריקאים צעירים בוגרי הרווארד. הם אמרו שהם "לבנים" וטענתי שלמרות שזה ודאי נכון במובן מסוים – כלומר יהודים (לפחות לא אורתודוקסים) משתייכים לאליטה האמריקאית ו"עוברים" כלבנים – אני מנסה להימנע מהכינוי הזה, היות שהוא מעלים את העובדה שרק לפני כמה עשורים יהודים התקשו להיכנס להרווארד. אני חושד שהנטייה להצהיר על הכוח שלך, לכאורה מתוך פוליטיות קורקטית, היא בעצם התענגות נרקיסיסטית על השייכות החדשה לאליטה ממנה הסבתות והסבים שלהם היו מודרים. לא עדיף דווקא להיזכר באיזה מובנים היהודים הם עדיין מיעוט, וודאי היו כאלה? אולי דווקא שם מונח המפתח לסולידריות עם מיעוטים אחרים.

כאשר מדברים על אשכנזיות כעניין מיעוטי או מינורי, שלא לומר על "מורשת" אשכנזית, עשויים לעלות בזיכרוננו שטייטלים וכלייזמרים. אף היה רגע כזה, מתישהו סביב אמצע העשור הקודם, שאי אילו צעירים תל אביביים (אז עוד לא היו "היפסטרים”) למדו אידיש והתחברו עם זקני ה"בונד". אני זוכר ערב אחד, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, שנכחתי באספה כזאת בבית לייוויק בתל אביב. היה מקסים אבל לא התחברתי. בשבילי המורשת האשכנזית לא היתה אידיש, שהוריי לא ידעו וסבא וסבתא סירבו לדבר, אלא הווי הקיבוץ ותנועת הנוער, שירי ארץ ישראל ("היפה”), מורשת חלוצית או כמיהה תמידית לאירופה.

הבעיה היא שהמטען ההיסטורי הזה מזוהה כעת ובצדק רב לא עם חולשה אלא עם עוצמה דכאנית. לא ברור איך להפריד אותו, אם זה בכלל אפשרי, מהמימד הזה. אבל דווקא חוויות של תבוסה כמו הבחירות האחרונות, ותבוסות נוספות שיבואו ודאי בהמשך, יכולות להוות כר לרגישות התרבותית–פוליטית החדשה שאני מציע. אפשר לקרוא לה "המלנכוליה החדשה". השמאל האשכנזי הוא השמאל המלנכולי.

המלנכוליה החדשה

לפני שנגיע לחדשה, כדאי להגיד משהו על המלנכוליה הישנה. בתרבות הציונית–אשכנזית היה מאז ומעולם, או לפחות מאז ברנר, קול פסימי ומינורי משהו, תמיד ספקני, אל מול הפרויקט המיינסטרימי של בניית היהודי – או שמא האשכנזי – החדש. קול שהדגיש את העבר האבוד, את האי–יציבות ואף חוסר התוחלת של הפרויקט, את הפליט האשכנזי הממתין לאפוקליפסה מתחת לחספוס הקיבוצניקי, את החרדה מהערבי, המזרחי, האירופאי, מהעולם בכלל. אל מול הגיבורים ההולכים בגדולות של משה שמיר או עמוס עוז אפשר לחשוב, בהקשר זה, על הגיבורים המינוריים והמבולבלים של יעקב שבתאי או יהושע קנז. אנחנו רגילים לחשוב על משבר האשכנזיות כעניין מרכזי רק מאז נפילת מפא"י בסוף שנות השבעים, אבל אסור לשכוח שתרבות תנועת העבודה היתה כה אוטופיסטית, כך שכל סטייה מהתכנית הזוהרת – ולו כשהבן עזב את הקיבוץ, לבטח כשחרושצ'וב הוקיע את סטאלין – היתרגמה לאכזבה ולב שבור. לפחות אצל נפשות רגישות יותר, מהסוג שהפיק את המלנכוליה הישנה.

אני מכניס את כל המגוון הזה בסל אחד, “המלנכוליה הישנה", כדי להבדיל אותו מהרגע הנוכחי, מפני שכעת אולי אפשר סוף סוף לעסוק באותם חומרים מתוך רגישות חדשה, מתוך תודעה של תבוסה. היוצרים שהזכרתי עדיין כותבים לעומת תרבות הגמונית, שגם אם לא קיימה את כל מה שהבטיחה, היא עדיין סובייקט נוכח ואקטיבי, דמות אב שדווקא חיותו הווירילית מאפשרת לרצוח אותו שוב ושוב כמו בטקס היטהרות קדום. אבל כעת כבר אין ספק: האב שלנו מת. גופתו מונחת לפנינו. ייתכן שהוא עוד זע קלות מכוח מכונות ההנשמה, כמו הדיבור החזרתי, הרובוטי, של ענת וקסמן וכמה פובליציסטים ב"הארץ". אבל הוא מת. שום דבר חדש או מעניין לא יצמח ממנו, גם אם יש מי שמנסים להסתיר את עובדת מותו כדי לשמר את ההגמוניה השוקעת שלהם.

"המלנכוליה החדשה" היא הזמנה להכיר בעובדת המוות ולהיזכר במה שהאב שלנו היה, באפשרויות שהוחמצו לאורך חייו, להפנות מבט אמפתי לחולשה והפגיעות שמהן הוא ברח ואותן הוא ניסה תמיד להסתיר. במונחים פרוידיאניים נראה שאני לא מציע מלנכוליה אלא אבל. פרויד טוען שמלנכוליה קשורה דווקא בהכחשה של האובדן, בשעה שהאבל הוא ההתמודדות איתו והעיבוד שלו המאפשרים להמשיך בחיים. עם זאת, המלנכוליה החדשה היא מלנכולית כי ההכרה באובדן של מבנה פוליטי–חברתי מסוים (שהוא, בהשאלה, דמות האב שלנו) מלווה דווקא בסירוב להיפרד מאידיאלים תרבותיים, פוליטיים ואסתטיים שהסדר הזה גילם ויצר. בלעדיהם אנחנו כלום, אוסף של פרטים ללא זהות ומורשת. זה העיסוק המחודש במורשת הזו שעשוי להזכיר לנו איך אנחנו רוצים לחיות בארץ הזאת בתנאים החדשים, מה חשוב לנו לשמר, על מה אנחנו חייבים לוותר.

דוגמה מובהקת למלנכוליה החדשה אני מוצא בספר המכמיר של יעל נאמן "היינו העתיד" מ-2011. נאמן מספרת על התבגרותה בקיבוץ יחיעם, (כמעט) תמיד בגוף ראשון רבים. אפשר לכתוב הרבה על הספר הזה, אבל מעניינת אותי במיוחד הרוח השורה עליו, זו שגורמת לנו לקרוא על מעללי דור ההורים שלנו – לפני ארבעים שנה בסך הכול – כאילו זו עדות על שבט ביער אמזוני או תיעוד נדיר של חיי מערות פרה-היסטוריים. זה הרגע הנוכחי, אני מציע, שמאפשר לעסוק במורשת הזאת מתוך הזרה מספקת, מתוך מרחק בטוח אך גם תמיד לא יציב, כזה שמאפשר לנו פתאום לחמול – עליהם וגם על עצמנו.

המלנכוליה החדשה היא אלטרנטיבה לשתי התגובות לשקיעת המחנה הבורגני. היא מדברת על אובדן, וגם על מה שאנחנו לא רוצים או יכולים להניח מאחורינו. מנגד טוענים כולם שלא איבדנו כלום – המתמזרחים והשמאל המזרחי בנימוק שלא היה מה לאבד. זה הכול תרבות של עגלונים מהשטייטל עם שיגעון גדלות; ואילו אשכנזיסטים כמו קרלו שטרנגר בנימוק שלא איבדנו, או לפחות יש לנו עדיין כוח רב שמאפשר לנו להמשיך להגן על האינטרסים שלנו כאילו לא קרה דבר.

נוכח זאת אני לא מציע להקים מפלגה אשכנזית חדשה, כביכול מודעת לעצמה ומכירה בפשעי העבר, וזאת בניגוד למפלגות האשכנזיות הקיימות. הדגש הוא דווקא על המימד התרבותי, ואם יש לו משמעות פוליטית היא לא בהתבדלות אשכנזית אלא דווקא בפתיחת אפשרויות לקואלציית מיעוטים שהאשכנזים הם חלק ממנה ולא מובילים אותה.

אם כבר, לאשכנזיות מיעוטית יש פוטנציאל להאיר נקודות עיוורות בשיח הביקורתי הנוכחי שמידרדר לעתים לפוליטיקת זהויות מהותנית ואוריינטליסטית. כבר הזכרתי את המאמר של איתמר טובי, שלצד התובנות הנכוחות מניח דיכוטומיה פשטנית משהו בין "אירופה" למזרח. השמאל האשכנזי מתגעגע לכאורה ל"אירופה" ובכך מסרב להתחבר ל"מקום". זה נשמע קצת כמו לאומנות נאצריסטית מפעם, זו שהכחידה את המיעוט היווני המפואר של מצרים ועוד כמה דברים.

מי בכלל אמר שגעגועים לאירופה זה רע? מזרחים אינם מתגעגעים לאירופה? אירופה הממשית והמדומיינת עיצבה ומעצבת את הזהויות של כולנו, והפולנים הם לא יותר גרמנים או צרפתים מהמרוקאים. ואילו האתגרים העכשוויים של חברת המהגרים האירופית רלוונטיים יותר למצב הישראלי – בשל הדמיון בתרבות הפוליטית – מאשר דילמות מקבילות בארה”ב. השמאל האשכנזי חייב להתעקש על הקשר לאירופה, שלמרות שהוא כרוך עמוקות במורשת הקולוניאלית הוא אינו זהה לה. עיסוק מחודש בעבר האשכנזי, כזה שידגיש למשל את הטרגיות הקומית שבניסיון להידמות לרוצח שלך – במקום לתרגם זאת מייד לביקורת צדקנית על הקרבן – עשוי לחולל פרובלמטיזציה מבורכת בזיהויים פשטניים בין האשכנזי לאירופאי או בין המזרחי למזרח–תיכוני. ליהודים, אשכנזים ומזרחים כאחד, יש רומאן ארוך מאות עם “געגועים" או "כיסופים"; בואו לא נהפוך כמיהות שכאלה לשם נרדף לדיכוי.

בשנות קיומו הבלוג הזה, ארץ האמורי, עסק רבות בביקורת האשכנזיות ובשיח המזרחי החדש. באחד מרגעי החיכוך – אחד מיני רבים בתחום הנפיץ הזה – מישהו (מזרחי כמדומני) כתב בפייסבוק שהוא אוהב לקרוא את הבלוג כי מדובר ב"חומר גלם אשכנזי משובח". בשבילי זו היתה מחמאה גדולה – כי האתגר הוא בדיוק זה: איך להיות אתה עצמך אבל בה בעת לפתוח שיחה – שהיא תמיד קונפליקטואלית וחיכוכית ולכן גם מלאת תשוקה – עם מיעוטים אחרים.

*

עוד פוסטים על המינוריות של החזק:

איך להישאר מערבי ובכל זאת נאור

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

החרדה לעתיד והעתיד החרדי

דימויים: מתוך "דודה קלרה" (1977), סרטו של אברהם הפנר.

ותודה לאורי, דני ועפרי – על שיחה אחת ועל רבות אחרות.

משתאכנז

מאיר בר מימון

מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה. מדינת ישראל הוקמה למענם ולמענם בלבד. מערכות הכוח, הכלכלה, החוק, הצדק והמוסר – כולן מגיעות מאירופה על ידי יהודים אירופאים ומיושמים על שאר האוכלוסייה, שהיא הרוב.

כשיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל הם כבר הגיעו למערכת פוליטית וכלכלית מוכנה שלא היתה ערוכה, לא רצתה ולא נבנתה להכיל אותם. יהודי מדינות האסלאם הועברו לגטאות בקצוות המדינה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין ותקיעת טריז בהתפשטות הערבים, שם הם הוסללו למקצועות יזע ללא אפשרות להתקדם והיו לבשר תותחים ולחזית הראשונה של פיגועי הפדאיון, קטיושות וקסאמים.

בעוד שבגטאות העבודה שנבנו בדרום ובצפון המנותקים נוצרה כלכלה של עוני עם מוצרים מיוחדים לעוני ומשכורות שלא מאפשרות התקדמות חברתית, בערים הגדולות במרכז הארץ התפתחה כלכלה אחרת שמאפשרת מעמד בינוני יציב, שלא אחת התקיים על חשבון העוני של גטאות העבודה, שבסופו של דבר הפכו למחנות אבטלה, פשע ותסכול.

והנה סיכום הסכסוך האשכנזי-מזרחי.

קודם כל מזרחי

רובנו, המזרחים, בני דור שלישי במדינה. סבינו מוגדרים כדור המדבר, שבורים, ללא זהות, ללא מדינה, זרים גמורים בארץ המובטחת שחשבו שהיא שלהם. חלקם הצליחו, חלקם טבעו בחולות מדבר הזהויות. הורינו ניסו להתקדם בחייהם, הם כבר קנו דירות משל עצמם, חלקם למדו באוניברסיטה, חלקם הפכו להיות סוחרים, חלקם עזבו את הגטאות אל ערים טובות ביותר במרכז, רובם לא הצליחו. אנחנו, הדור השלישי, אנחנו חכמים יותר, משכילים יותר, ובעיקר, והכי חשוב – אנחנו יודעים לדבר, או לפחות להבין אשכנזית.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינה שהיא לא שלנו, במדינה שלא רוצה לראות את צבע עורנו, אנחנו לומדים כל יום שהאיבר המרוקאי העדיף על האשכנזים הוא לא המוח אלא הזין, ושעור חום טבעי נחשב הרבה פחות מעור שזוף. אנחנו שוכרים דירות בתל אביב, עובדים בעבודות של אשכנזים, לפעמים מרוויחים כמוהם, אבל אנחנו יודעים שהשכן שלנו באותו בניין ממש, שאולי אפילו גר בדירה פחות יפה משלנו ואולי אפילו מרוויח פחות, אנחנו יודעים שאותו שכן, גם אם יש לו מינוס והלוואות, לנצח יצליח יותר מאיתנו, רק בגלל שהוא נולד להורים הנכונים.

אנחנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו הולכים למדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, שירה. אני אישית עושה דוקטורט במקרא בבית הספר לפילוסופיה. אנחנו מתוודעים למרצים אשכנזים, למרצות אשכנזיות שחושבות שבגלל שהן נשים אז הן נמצאות במעמד המדוכא ומתכחשות לאינסוף השלבים שמפרידים בינינו לבינן. אנחנו לומדים להכיר מרקסולוגים אשכנזים עשירים שמעולם לא חוו עוני, ספק אם אי פעם פגשו בעוני, שמכירים את תורתו של מרקס על בורייה אך בפועל מיישמים את משנתו של לפיד.

אנחנו לוקחים את ילדינו לגני ילדים פרטיים של אשכנזים כדי שיהיה להם עתיד, בעודנו כורעים תחת המינוס הכבד. אנחנו מנסים להיות מנומסים ולומר שלום לכל אשכנזי שאנחנו פוגשים כדי שלא ניתפס כגסים.

אנחנו משנים את שמות המשפחה שלנו כדי שנישמע פחות ערבים, פחות חומים, פחות בכלל, אולי כדי שלא נישמע בכלל, אולי עדיף לנו לא להתבלט בכלל, הרי עתיד ילדינו חשוב מכל דבר אחר. זוואי הופך לזהבי, ברדוגו הופך בר, מימון הופך רמון, בן טוטילה הופך לטל.

אנחנו המזרחים עם התודעה, יודעים שאנו חיים בעולם רע שאינו שלנו, וחלקנו מנסים לשנות אותו, חלקנו רוצים לקיים, להציל, לשמר או לייצר מחדש את הזהות המזרחית, חלקנו רוצים חלוקת משאבים מחודשת ופירוק ההגמוניה האשכנזית, חלקנו רוצים הכול ביחד.

אנו החומים

לאחרונה שוטף גל מזרחי חדש את ישראל, גל של שירה, ספרות, קולנוע, אתרי דעות ועוד דברים טובים ורבים, גל שמציב אלטרנטיבה חדשה לשלטון האשכנזי הבלתי מעורער. יחד עם זאת, המושג ׳פריבילגיות׳ החל שוטף את השיח ולמרות העובדה שאני מודע למערך הפריביליגיות הישראלי ולעוולות הקשות שנעשות לכל מי שמוגדר אחר (ובמובן אחר, אינני מתכוון רק למזרחים, אלא גם לאתיופים, רוסים, מהגרי עבודה, פליטים, וכמובן, ואולי בראש ובראשונה לערבים), אני חושב שהשימוש בשיח הפריביליגיות מוביל למבוי סתום ולהוצאת אנרגיה יקרה על מריבות שרק מסיתות את המאבק הצודק כל כך ממסלולו.

אינני חושב שההשוואה של המזרחים לשחורים בארה״ב היא השוואה נכונה, כי למרות כל העוולות שנעשו למזרחים במדינת ישראל, עדיין הם יהודים ובכך עמוסי פריבילגיות על פני התושבים המקוריים של האדמה הזו. אני חושב שהאנלוגיה הנכונה למצב המזרחים היא ההשוואה למצב הערבים בצרפת, כלומר לחומים.

האדם החום נמצא בתווך, בין המוחלש ביותר – השחור, וכמובן השחורה שנמצאת למטה יותר, לבין הלבן שכל העולם כולו בנוי להנאתו.

כבוגר במדינת ישראל נעצרתי לא פעם ולא פעמיים על ידי שוטרים, רובם חומים בעצמם, כיוון שהחזות שלי היתה חשודה. לא היתה פעם אחת שלא נכנסתי בשערי נתב״ג מבלי ששוטר יעצור אותי וייקח אותי לצד, ולא אחת עוכבתי על ידי שוטרים אם הלכתי לבדי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת.

עזבתי את ישראל לניו יורק, שם חייתי שבע שנים ברווחה כלכלית, עם אפשרויות רבות, ומעולם לא נעצרתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת.

אך פעם אחת, בשעת לילה לא ממש מאוחרת, באחד הביקורים שלי בישראל הלכתי עם בחור צעיר וחכם שנראה, בעגה גזענית, ערס. העובדה שהוא חבש כובע בייסבול שהסתיר את פניו, רק ליבתה את הדימוי. אני זוכר שהלכנו ברחוב שיינקין וחלפנו על פני רכב משטרה, החשש המיידי שלי עלה, הנה, הם הולכים לעכב אותי. אך הם לא עשו זאת ושנינו המשכנו ללכת. הבחור אמר לי לאחר כמאתיים מטר שהסיבה היחידה שלא עצרו אותו היתה אני, בזכותי הם לא חשדו בו כעבריין, אני! הרגשתי מלוכלך ובזוי, לא אמרתי לו את זה, אך הרגשתי באותו רגע פריבילגי, הנה, דלתות מדינת ישראל פתוחות בפניי הרבה יותר מאשר בפניו, ומדוע? כי אני הפכתי ללבן, גוון העור החום שלי כבר לא מרמז על השיוך התרבותי הנחות שלי אלא הוא פשוט סקסי, ואילו הוא? הוא הרי עבריין.

אני מודע לכאב שבוקע משיח הפריביליגיות ואני זועם לא אחת כאשר אני רואה אדם פריבילגי בינוני וסביר לוקח עבודה או הזדמנות של אדם מוכשר פי עשרות מונים ממנו רק בגלל שהוא מקורב לצלחת. אני רותח כאשר אני רואה כמה הזדמנויות יש לילדים בתל אביב ובערים העשירות בישראל לעומת ילדי ערי הריכוז בדרום ובצפון. אך אני לא יכול להשתמש עוד בשיח הפריביליגיות.

חבריי הטובים ביותר הם אשכנזים, חלקם פריבילגים, חלקם פריבילגים מאוד, אך אני לא רואה כיצד הם אשמים בלידה לתוך המעמד שלהם ויתרה מזו, איני רוצה לקחת להם את ההזדמנויות שלהם, כל אשר אני רוצה הוא לאפשר לאחרים את אותן הזדמנויות. ומי אני שאומר פריבילגיות בזמן שהוריי חיו בבית שהיה של ערבים, בזמן שאנחנו התקדמנו על חשבונם ועל גבם של ערביי לוד, בזמן שאבי קבור באדמה ערבית בבית קברות שמוקם באופן ציני מחריד בלב שכונה ערבית רק כדי למנוע מהם להתפשט? מי אני שאדבר על פריבילגיות בזמן שאתיופיות או יהודיות ממדינות אסיה הסובייטיות מנקות את החרא שלי שנדבק באסלת השירותים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב? מי אני שאדבר על גזענות בעוד אני גדלתי בחברה מזרחית גזענית שהדירה, לרוב באלימות, כל דבר שהיה שונה ממנה?

שיח הפריביליגיות, לצערי הרב, מייצר מחנות שברוב המקרים אינם נחוצים, הוא מכונן מזרחים ואשכנזים ופעמים רבות כופה זהויות על אנשים גם אם הם לא מעוניינים בכך, הוא הופך מזרחים שמתנגדים לשיח לאשכנזים ומכונן את הרוסים, שאיני יודע היכן הם עומדים במניפת הזהויות הישראליות, לאשכנזים פריבילגים. בסופו של יום הוא מעמיק את תחושת הזרות המזרחית ומעבה את ההגמוניה האשכנזית במקום לשבור אותה. ומה עלינו לצפות משיח הפריבלגיות? האם עלינו לבקש מכל האשכנזים לוותר על המשרות שלהם ועמדות הכוח ולאייש אותם במזרחים? ומה לגבי מזרחים פריבלגים? כאלה שמחזיקים במשרות ציבוריות, בעלי מפעלים, שרים בממשלה, האם עלינו להתייחס אליהם כאל אשכנזים? ומה לגבי גבר מזרחי? האם עליו לוותר על כל הפריבליגיות שיש לו מהיותו גבר ולפנות את מקומו לאישה מזרחית שהיא בעצם צריכה לפנות את מקומה לאישה אתיופית שצריכה לפנות את מקומה לאישה ערבייה וכו’?

ומה יקרה בישראל אם כל האשכנזים כולם ייצאו לרחוב, יכו על חטא ויאמרו, אנחנו פריבילגים? האם אז ישראל תשתנה?

אך מה יקרה אם נבטל את כל עניין הזהות העדתית ונחלק את ישראל לכאלה שיש להם וכאלה שאין להם? האין זה טוב יותר ויעיל יותר לדון בזכויות חלוקה על פני זכויות הכרה שרק מובילות למבוי סתום וליצירת חברה משוסעת, מסוכסכת, שבה פרטיה רבים זה עם זה במקום להילחם במערכת הנאו ליברלית?

קודם כל ערבי

והנה חוזרת האנלוגיה לחומים של צרפת. כאשר צרפת ניצחה בגביע העולם של 1998 בהובלת זינדין זידאן האלג׳יראי, החלו להישמע קולות חדשים בשיח שאומרים שהטריקולור הצרפתי החדש אינו אדום לבן כחול אלא חום לבן ושחור. ומה הוא אותו שיח חום-צרפתי? גם החומים בצרפת מודעים היטב למערכת השמרנית הלבנה שמבטיחה את כל ההזדמנויות לבניהם ולבנותיהן ומייצרת כלכלת סעד לחומים ולשחורים, מחזיקה אותם כפועלים, שוטרים וחיילים. אך בניגוד לחומים בישראל, אין הם רוצים לייצר בהכרח תרבות חומה מזרחית אנטי צרפתית הגמונית, אלא חוזרים ואומרים שוב ושוב, שהם – החום הזה, הערביות הזו, אינה אלא צרפת. הם הצרפתים החדשים ואם הם מוסלמים אז כנראה שגם צרפת היא כזו.

השיח המזרחי החדש מתייחס לאשכנזי כאירופאי וטוען שהמזרחי הוא הלא אירופאי וככזה הוא מלח הארץ, היליד של האדמה הזו ובפועל הוא מדוכא על ידי היהודי הלבן באופן יומיומי. הרצון לכונן תרבות מזרחית חדשה הוא ברמה העקרונית דבר טוב, אך הפיכתה לתשליל האירופאיות לוקה בחסר במקרה הטוב. הקריצה המזרחית לערביות לא רק שחוטאת היסטורית לתפיסת האירופאיות של אבותינו יהודי ארצות ערב, אלא גם שוללת מהערבים, ילידי הארץ, את האפשרות שלהם להזדהות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אבותינו יהודי ארצות ערב לא ראו את עצמם כערבים או כמחוברים לזהות הערבית של המדינות שלהם, שני פרטים יכולים לבסס את ההנחה שלי (למרות שאני מניח שרבים יתנגדו לה) : 1. אין בהיסטוריה היהודית של מדינות ערב אימוץ של שמות ערבים, מעולם לא נולד ילד יהודי בשם נידאל, או ילדה ערבייה בשם מנאר. נכון, יש שמות בעלי מקור ערבי כמו פרחה, אך אני לא מכיר שימוש מוסלמי נפוץ בשם הזה. 2. ברגע שהאירופאי הראשון דרך על מדינות ערב ולקח אותן כשלו, מייד היהודים אימצו את שפת הכובש והילכותיו, הם היגרו למדינותיו ואימצו את שמותיו, והתגאו במשרתת הערבייה שלהם. אימי נקראה קלודין ואבי נקרא ז’ק, סבתותיי היו רשל ואמה, וסביי אדוארד ולאון – הערביות מהם והלאה, אם כבר, הרבה יותר אירופה.

והנה כעת, הגל המזרחי מחפש את המזרחיות הזו ובעצם מכונן את עצמו כבן המזרח התיכון – כלומר ערבי, וכך לא רק שהוא חוטא להיסטוריית אבותיו (לא חטא גדול בסופו של דבר) אלא שהוא לוקח מערביי המרחב את הזהות שלהם. המזרחי החדש מאמץ את ה’טבעיות’ הערבית, מפנים אותה וקורא תיגר על האשכנזים שהופכים להיות גלותיים בארץ שהם הקימו לעצמם. באופן תיאורטי זו מהפכה מעניינת, אך הבעיה הגדולה היא שהגל המזרחי משאיר את הערבים שוב מחוץ למשוואה ולוקח מהם כל סיכוי להיטמע בחברה הישראלית ולהתכתב איתה ובנוסף, בכך שהוא מבקש לקחת את ההגמוניה, הוא בעצם הופך להיות אשכנזי פריבלגי בעצמו.

לצערי, עוד לא פגשתי מזרחי אחד בגל הזה שאמר או אמרה בפשטות שהם ישראלים, קודם כל ישראלים, וכל הכפיים והמופלטה הם הם הישראליות, בדיוק כפי שלהקת הנח״ל הלבנה, אריק אינשטיין וכל השאר הם גם הישראליות. ביצירת החיץ הזה בין המזרחים לאשכנזים, בקיבוע שיח הזהויות הקיצוני והמהותני באופן הוולגרי ביותר שקיים, המזרחים החדשים סוגרים כל אפשרות ליצירת זהות כוללת ישראלית, זהות שיכולה להכיל את הערבי, האתיופית, הפליט וגם את האשכנזי הלבן ביותר שאפשר למצוא. יתרה מזו, מזרחים רבים לא רואים את הדיכוי הזה, לא מקבלים אותו ולא מוכנים להפנים אותו, ומזרחים רבים מתנגדים לרטוריקה של השיח הזה, אך שתי הקבוצות הללו מושתקות. זה מהלך שלא מאפשר דמוקרטיה של וריבוי קולות, אלא מאבק בסגנון של ׳שקט, יורים׳, ונדבר אחרי המלחמה – מהלך שמוחק אפשרויות של ריבוי זהויות מזרחיות במקום אחת כללית שעמוד האש שלה הוא הדיכוי והשעבוד. ואני חייב לציין שפרקטיקות הנידוי, ההשתקה, ההתעלמות וביטול הקולות המזרחים שמסרבים לקבל את השיח חייבות לעבור בחינה מחודשת וניתוח של האלימות שמגולמת בהן.

ואולי אפשר אחרת?

קודם כל ישראלי

האם אפשר לצאת מהשבטיות הזו ולהתחיל לייצר חברה חדשה, סולידרית וצודקת? לדעתי כן. בין אינסוף הזהויות שנוצרות בחברה הישראלית, נשכחת זהות אחת בסיסית – ישראליות. ומה עם נאמר שאנחנו כולנו, גם הערבים, קודם כל ישראלים, ודין זועבי הוא כדין לפיד? אני משער שהרתיעה מהקמפייין ‘קודם כל ישראלי’ של וואלה! הייתה בגלל שבשם הלאום הזה נעשו ועדיין נעשות עוולות גדולות, אך מה אם נוכל לתקן אותו? אירופה, זו שנתפסת כמקום לידתו של מוצרט וכיבשת לבנה על ידי המזרחים החדשים, אינה כזו יותר, פריז היא העיר האפריקאית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לאפריקה. מאלמו בשבדיה הופכת להיות עיר בעלת רוב מוסלמי, וזה עוד לפני שדיברנו על מארסיי, ברלין, אמסטרדם, בריסל ולונדון. הדיון באירופה הוא לא על יצירת מיעוט שונה מהאירופאיות אלא על שינוי המושג אירופאי – לא עוד לבן אה לה מארין לה פאן, אלא אירופאית שיכולה לעטות רעלה ואירופאי שחור. אולי כדאי לנו לאמץ את השיח הזה ובמקום לבתר את החברה הישראלית לשבטים קטנים יותר עלינו לומר שישראליות היא גם אישה עוטה רעלה וגם אריתראי ופיליפינית דוברי עברית? יש גם דרך פרקטית לעשות זאת. אין הרבה מפלגות שמאל אירופאיות בישראל, מרצ היא בין היחידות, מה אם אנחנו המזרחים/ערבים/פליטים/מהגרי עבודה נתפקד בהמונינו למרכז מרצ ונריץ מועמדים שלנו ובכך נהפוך את מרצ למפלגת השמאל הישראלית? בכך נוכל לקרב את המזרחים לשמאל ונעצור את ההצבעה המזרחית הכללית למפלגות ימין שרק פוגעות באינטרסים שלהם, וגם נעמת את האשכנזים שמגדירים את עצמם כשמאל, עם הגזענות שלהם?

אולי הגיע הזמן לייצר מפלגה שתעמיד את עקרון הצדק החברתי והחלוקתי כעקרון העליון ובאותה נשימה תכבד את כל הזכויות התרבותיות וההכרתיות של כל אזרחי ישראל תוך כדי יצירת ישראליות תוססת, שמה שמאבחן אותה הוא לא השסעים שלה אלא עקרון האזרחות ולא הלאומיות. אולי הדרך שלנו להתחיל לצא מסבך הזהויות הוא לייצר זהות כללית שאינה לאומית/דתית/אתנית אלא אזרחית? ובכך סופסוף נשים קץ לשיח הפריבליגיות המדיר והלא תורם הזה?

יותר ולא פחות

יחד עם האזרחות האמריקאית שלי קיבלתי מכתב מנשיא ארה”ב, או לפחות בחתימתו, מכתב שמברך אותי על היותי אמריקאי, המכתב הזה ממוסגר ומלווה אותי כבר עשר שנים. הנה פסקה אחת ממנו:

אמריקאים מאוחדים לאורך הדורות על ידי אידיאלים גדולים ומתמשכים. האידיאל הגדול מכולם זו ההבטחה המתפתחת באופן מתמיד שכולם שייכים, שלכולם מגיעה הזדמנות, ושמעולם לא נולד אדם חסר חשיבות. המדינה שלנו מעולם לא אוחדה על ידי דם, זכות לידה או אדמה. אנו קשורים זה לזה בעקרונות שלוקחים אותנו מעבר לרקע שלנו, שמרימים אותנו מעל האינטרסים הצרים שלנו ושמלמדים אותנו אזרחות מהי. כל אזרח חייב לקיים את העקרונות האלה. וכל אזרח, בקבלתו את העקרונות האלה, הופך את המדינה שלנו לא לפחות, אלא ליותר, אמריקאית.

הנשכיל גם אנחנו לייצר עקרונות שלא קשורים לדת, אדמה, עדה או לאום?

*

דימויים: תצלומים מתוך אוסף התצלומים הלאומי. מלמעלה למטה: זולטן קלוגר (1.11.49, עולים ממרוקו מקימים את מושב רינתיה על חורבות כפר ערבי), גיל גולדשטיין (5.4.83, אשת הנשיא אופירה נבון מתכבדת בחגיגת מימונה), גיל גולדשטיין (5.4.82, הנשיא יצחק נבון מדבר בפני 100 אלף חוגגי מימונה בפארק סאקר בירושלים), זולטן קלוגר (17.10.49, מהגרים ממרוקו מקימים גדר מאבן בכפר עין הוד), פריץ כהן (2.11.65, מהגר מרוקאי בן 105 מצביע בבחירות לכנסת השישית), משה פרידן (12.8.59, דוד בן גוריון משוחח עם מהגרת ממרוקו באשדוד-ים),

תגובה: הזמן המשיחי של השמאל

כפיר כהן

במידה מסוימת לין חלוזין-דוברת וגל כץ מזהים את הבעיה עם המושג "פריבילגיה", אבל מכיוון שבעיניי שיח התלונה סביבו הוא סמפטום של בעיה עמוקה יותר נדמה שהכותבים מתיקים את הדיון במקום לרדת לשורש הבעיה. לפני שאמשיך אומר שלמרות הביקורת שאציע כאן, אני לא מטיל ספק במחויבותם של לין או של גל לעניין השוויון. אני חושב עם זאת שישנו גבול מאוד ברור למחשבתם ולמחשבה האזרחנית בכלל שעליו הייתי רוצה לחשוב כאן.

חלק א': שוויון ושוויון הערך

1. ראשית, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שבעוד ששני הכותבים תופסים את המושג "פריבילגיה" כבעייתי, הם לא פוסלים אותו אלא מפצלים אותו לשניים: טוב ורע. השימוש הרע הוא "שיח הפריבילגיות". זהו שיח מפצל, אישי, נרקיסיסטי, וכדומה. השימוש הטוב הוא "משטר הפריבילגיות". זה לא מושג שיחני אלא ממשי הבוחן כיצד פריבילגיות נוצרות ומבקש לקדם, כפי שגל מציין, פוליטיקה שתשנה את התנאים עצמם ולא תתעסק יותרמדי בדוברים. באופן מובלע "שיח התלונה" עומד תחת הקטגוריה "פרטי" ולמולו מציבים הכותבים את "המשטר" כ"כללי" ומעדיפים את הכללי על הפרטי. אך מאחורי הניתוח הזה מסתתר למעשה מאבק כוח היוצר אפקטים, או סמפטומים. מהו מאבק הכוח? אפשר לנסח אותו כך: מכיוון שחבריה של הפעולה הפוליטית אינם שווים זה לזה, מחוסרי הפריבלגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון.

לפני שנבחן את הפתרון נשים לב, קודם כל ומעל הכל, לכך שהסוביקט של הפתרון הוא בעלי הפריבילגיות. אלה מנסים לשכנע את שאר החברים של הפעולה הפוליטית בהיגיון הפוליטי שלהם, ולא, כפי שהם טוענים, בהיגיון הפוליטי בכלל. אם כך, היגיון פוליטי זה איננו עומד כשלעצמו, אלא הוא מוצב מתוך העמדה הפרטית של בעלי הפריבילגיות. בעוד הפרטיות של עמדה זו מוכחשת, היא מופיעה, כסמפטום, בתוכן של ההיגיון פוליטי. מהו תוכן זה? אפשר לנסחו כך: אפשר גם לשמור על הפריבילגיה וגם לקדם פעולה פוליטית שוויונית. אקרא להיגיון זה אדיטיבי (חיבורי), שבבסיסו פעולות החיבור והחיסור. היגיון חיבורי זה צריך להזכיר לקוראים את ההיגיון החיבורי של הימין: גם יהודית וגם דמוקרטית. בעוד השמאל, שאני מניח שלין וגל משתייכים אליו, יסרב בכל תוקף להיגיון החיבורי הזה, יש לבקר אותו גם כאן ולהתעקש שאי אפשר להיות גם וגם וכל ניסיון כזה ייצר כל מיני טקטיקות אידיאולוגיות שיציעו שוויון מדומיין, או מטאפורי, במקום שוויון ממשי.

2. בכדי לקדם את ההיגיון החיבורי השומר על האינטרס המעמדי, בעלי הפריבילגיות עוטים מראית אוניברסלית. הם אינם מדברים בשמם אלא בשם הסובייקט האוניברסלי "המתנגד למשטר". הסובייקט האוניברסלי, "חסר האינטרסים", מסביר לנו ששיחני הפריבילגיות פוגעים באפקטיביות ובאחדות של הפעולה הפוליטית. שוב נשים לב לדימיון בין הטקטיקה הזו לטקטיקות אחרות שהשמאל מגנה: כשם ש"אוהבי ישראל" מטיחים בשמאל האנטי-ציוני שהוא פוגע בישראל, כשם שאשכנזים שמאלנים מהמעמד הבינוני מטיחים בפעילים מזרחים המדברים על אי-שוויון אתני/מעמדי שהם מסיחים את הדעת מבעיית הכיבוש, וכשם שגברים מטיחים בנשים שהן פוגעות במשפחה ובילדים עם התביעות שלהן לשוויון, כך גם הסובייקט האוניברסלי קורא ל"שיחני הפריבילגיות" לדגל – להתאחד נגד המשטר. בנוסחה הפוליטית הזו, תמיד יש עקרון כלליות ש"גבוה" יותר (לאום/מדינה; כיבוש; משפחה) מעקרונות כלליות אחרים ומנקודת מבטו התביעה של ה"אחרים" מומשגת כ"פרטית", "קטנונית", "חסרת אחריות", "אינטרסנטית" וכדומה. הנה כך "השמאל" משכפל טקטיקות שיחניות בעיתיות במקום לחשוב מדוע שוב ושוב עולה הסתירה בין עקרונות כלליות שונים ומה יש לעשות בנדון.

3. למען הסר ספק, בניגוד לאידיאולוגיית רב התרבותיות והעמדה הצינית המקבלת את ריבוי עקרונות הכלליות כטבע,  אני מאמין שאפשר לדבר על עקרון פעולה אוניברסלי אבל לא באופן שבו מדברים עליו לין וגל. אני מציע אם כך, שההצבה של עקרון הכלליות (התנגדות למשטר) כמוצא מ"שיח התלונה" איננה אוביקטיבית אלא אידיאולוגית, ונועדה ראשית לייצר שקט פוליטי, ושנית להסיט את הדיון החשוב יותר מן הסתירה בלב הפעולה הפוליטית האזרחנית המבקשת להתנהל כאילו אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית. אנסח סתירה זו באופן שבו מצאנו אותה כאן: בעוד ההכרה (recognition) באי השוויון היא היא תנאי ההתארגנות הפוליטית המבקשת לבטלו, דווקא ההתכחשות (disavowal) לאי השוויון בין חברי הקבוצה היא תנאי האפשרות של הפעולה הפוליטית האזרחנית עצמה. בניסוח אחר, בעוד ההכרה באי השוויון מכניסה את חברי הפעולה הפוליטית ממרחבי החברה לחדר אחד בו הם מוצאים זה את זה, הדרך היחידה לצאת מהחדר ולשבור את אי השוויון היא דווקא השכחה של אי שוויון זה. מה מתרחש בחדר הזה, אם כך? בהשאלה מאלכסנדר קוז'ב שמתבסס על הגל, אשאל מה גורם לחברי הפעולה הפוליטית לשים בצד את אי השוויון(inequality) הממשי שבגינו נכנסו לחדר ולדמיין שלמרות ההבדלים ביניהם הם שווי ערך (equivalence) זה לזה כשהם יוצאים מהחדר? מכיוון שאי אפשר להתכחש לעובדה שאי השוויון עומד בעינו כשיוצאים מהחדר, הדרך היחידה להבין מטמורפוזה זו היא על הדרך הסימבולית והמדומיינת: החברים והחברות מייצרים צורה סימבולית (ארגון פוליטי) ושיח מדומיין (מטאפורות הזמן של לין) המאפשרים להם להבין את עצמם כשווי ערך למרות שהם אינם שווים זה לזה.

אבל האם לא ניתן לומר שהתכחשות מכוננת זו איננה מוגבלת לחוגי "שמאל" כאלו או אחרים, אלא עומדת למעשה בבסיס הפוליטיקה האזרחנית, הפרלמנטרית באופן כללי? האם לא ניתן לומר שהחדר אליו נכנסו הפעילים והפעילות משחזר במדויק את הפרלמנט הדמוקרטי ואת הסתירות וההתכחשות העומדים בבסיסו?  כך לפחות חשב מרקס כאשר ביקר את תורת המדינה של הגל וטען שהשוויון הפורמלי בין חברי הכנסת בפרלמנט מסתיר את אי השוויון הממשי (הקונקרטי), את העובדה שהם למעשה מייצגים אינטרסים צרים בחברה האזרחית, אך נתפסים ותופסים עצמם כמייצגים את עקרון הכלליות. נראה אם כך ש"השמאל", זה שקורא לעצמו אפילו רדיקלי לעיתים, המבין שישנה סתירה מובנית בין השוויון הפורמלי בין האזרחים המוצא את ביטויו בפורמליזם הפרלמנטרי ובין אי השוויון החברתי, מוצא את עצמו משכפל סתירה זו כאשר הוא נכנס לאותו חדר שעליו דיברנו.

אם כך, האם לא התהפכו עכשיו היוצרות? האם לא ניתן לומר שדווקא "שיחני הפריביליגיות" הם אלה שמכירים בסתירה הפנימית של הצורה הפוליטית הפורמלית ומבקשים, אפילו אם באופן לא מודע, עקרון כלליות אחר, בעוד"הסוביקט האוניברסלי המתנגד למשטר" מקדם דווקא את האינטרס הפרטי שלו וצורתו הפוליטית?

לכן, "שיח התלונה" איננו מוגבל ל"מחוסרי הפריבילגיות" או אפילו לחוגי "שמאל" מצומצמים. להיפך, הוא סמפטום אינהרנטי של הפוליטיקה האזרחנית של המדינה הדמוקרטית ולכן יש דווקא לאחוז בו ולחשוב עליו, מאשר להיפרע ממנו על ידי רפובליקניזם שמאלני נוסח "התנגדות למשטר".

4. אפשר ויאמרו כאן: האם לא כל פעולה פוליטית אזרחנית מבוססת על איזו התכחשות אלמנטרית? ודאי, ולכן יש לקדם פעולות מסוג אחר. ועם זאת אלה נמצאים מעבר לגבולות המחשבה האזרחנית ונדמים כסוג של בידיון.

חלק ב: פוליטיקה אזרחנית או צורת חיים 

כדי להציע חלופות יש להבין מה הגבול של דרכי הפעולה הקיימות.

1. אחזור לסתירה בלב הפעולה האזרחנית, הליברלית, ואבין אותה עכשיו במונחים טמפורליים. בעיית הזמן הפוליטי האזרחני מתגלמת, כפי שגל מציע, בהווה של הפעולה הפוליטית: "מה בינתיים?" בינתיים יש אי שוויון, וזה נחווה במיוחד על ידי ה"אחרים" החשופים לו יותר. היחס בין אי השוויון החברתי לשוויון הערך הפוליטי מתבטא בפער בין ההווה האי שוויוני לעתיד השוויוני, פער אותו מנסה הפעילות הפוליטית הזו לסגור. זאת אומרת שאט אט הסובייקט הפוליטי האזרחני מתחיל לחיות חיים כפולים. בפועל הוא חי את חיי אי השוויון אבל בדימיון הוא חי את החיים הפוליטיים של שוויון הערך. משום ששינוי ממשי לא מתרחש (המצב אף מחמיר כפי שלין מסבירה) מסתבר שאפשר לחיות את החיים הכפולים הללו עד אין סוף. בכדי להתמודד עם ה"אין סוף" הזה שנובע משוויון הערך הפוליטי הפעילים והפעילות מייצרים אין ספור שינויים סימבוליים ומדומיינים, בכדי לסמן את הזמן שלמעשה לא עובר בכלל. אי אפשר לפספס את האירוניה שהפעולה האזרחנית, החילונית, לכאורה, בנויה על הבטחה משיחית. למעשה, בראייה ביקורתית, היא קיימת מחוץ לזמן.

2. בעיית הזמן הפוליטי מופיעה אצל לין באופן סימפטומטי, דרך האוטופיה הזמנית, בה הזמן עצמו הופך להיות המדיום דרכו אפשר לחשוב את שוויון הערך של הפעילים הפוליטיים למרות שהם אינם שווים זה לזה במרחב, כביכול. אבל עיון קרוב יותר במטאפורות הזמן יעלה ששוויון הערך של מטאפורות הזמן מתאפשר רק על ידי ההתקה מזמן אחד לזמן אחר. אם נשים לב, מטאפורות הזמן לקוחות כולן מזמן הפנאי (ארוחה, ים, משחק) ותחושת האושר המתלווה אליה. באוטופיה הזמנית הזו, עכשיו במובן של שם תואר ולא שם עצם, כולנו שווים זה לזה רק כל עוד אנחנו בים, בזמן הפנאי. זאת אומרת שמטאפורות אלו לא קשורות בזמן כל כך אלא דווקא בעבודה, או דחיית העבודה. שכן מהו התנאי של שוויון הערך הזה, של הזמן הסנכרוני, האין סופי, של האושר בספירת הפנאי, אם לא עבודתם של ה"אחרים" שחייבים לטרוח כדי שזמן הפנאי יתאפשר? הנה שוב מתגלה כאן ההיגיון הספציפי, במקרה זה, הרומנטי, של אלה החושבים על פוליטיקה במונחים שלפנאי, שהוא בדיוק… פריבילגיה.

3. אני רוצה להציע עכשיו שבעיית הזמן או ההווה כ"בינתיים" של הפוליטיקה האזרחנית נובעת מן ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. בעוד פוליטיקה זו מצהירה בגאון שהיא מחברת בין הפרטי והפוליטי, לא רק שהיא כבר מניחה מראש את השבר הזה היא גם פועלת רק מתוך מגבלותיו.

אחת הטענות שמרקס מקדם ב"על השאלה היהודית" ובביקורת על תורת המדינה של הגל, היא הטענה שבניגוד לחברה הפיאודלית שהיתה פוליטית במישרין, החברה הקפיטליסטית מפרידה בין הפרטי והפוליטי. הפרדה זו נעשית כאשר "הפוליטי" נאסף מן החברה האזרחית עצמה ומופקד במדינה, שהופכת לספירה הפוליטית כשלעצמה ועבור עצמה (לפי מונחיו של הגל). מרקס ממדל את שתי הספירות האלו על השמיים והארץ, ואפשר יהיה גם להבין אותן, על פי המסורת היהודית, כהבדל בין קודש וחול. הספירה האזרחית היא ספירת החולין והאינטרסים הצרים, ואילו הספירה הפוליטית היא הספירה השמיימית והקדושה. בכדי להדגיש עד כמה רלבנטית ועקרונית ההפרדה הזו ל"שמאל" בישראל, נבחין כיצד הפרדה זו בין פרט/אזרחי/חולין ומאידך פוליטי/מדינה/קודש מכוננת את ההפרדה בין המאבק המעמדי המזרחי בקפיטליזם לבין המאבק נגד הכיבוש. כפי שאיתמר טהרלב הציע כאן לאחרונה, בעוד המאבק במדינה ובכיבוש הוא פוליטי וקדוש, המאבק המעמדי הוא ארצי ועניין של חולין. בעוד שאלה שמתעסקים בפוליטי ובפלסטיני נהיים קדושים, אלה שמתעסקים בשאלה המזרחית נעשים ארציים ומלוכלכים. אחת הטקטיקות לקידוש המאבק המזרחי היה על ידי המצאת המושג"יהודי-ערבי" על מנת לחבר בין המזרחי והפלסטיני, אך לא ארחיב על עניין זה כאן.

4. כפי שציינתי, לפי קוז'ב, הפרדה היסטורית זו מייצרת את הספירה הפוליטית והחוק כספירת שוויון הערך ואילו הספירה הפרטית נותרת כספירת אי השוויון. כאשר הפעילים מקבלים את אי השוויון של הספירה האזרחית/פרטית ומקדמים את שוויון הערך בפעולה הפוליטית הם כבר מקבלים את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. רק הפרדה כזו יכולה לייצר את הקטגוריה של ההווה כ"בנתיים", כסוג של המתנה לשינוי שיגיע מכיוון הפוליטי.

בכדי לראות שההמתנה היא קטגוריית זמן השייכת לשמאל האזרחני ולהפרדה בין הפרטי והפוליטי, נצטרך למצוא צורת חיים אחרת עבורה אין הפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן בין הווה פרטי לעתיד פוליטי. אני מציע שצורת החיים של המתנחלים, במיוחד הרדיקלים יותר, היא כזו. הם אינם "ממתינים" למשיח הפוליטי כעמיתיהם ב"שמאל" אלא מייצרים בעצמם את הזמן ההיסטורי שלהם. זאת אומרת שבניגוד לתפיסה של ה"שמאל" שחושבת שחלק מהמתנחלים חיים בזמן משיחי, על-זמני, נראה שההיפך הוא הנכון. בניגוד ל"אין סוף" של החברה הפרטית בישראל, המתנחלים חיים בהווה היסטורי, מכיוון שעבורם לא התרחשה ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. הפוליטיקה האתית של ה"שמאל" לא מניחה לנו להביט בצורת החיים הזו כי עבורה היא קיימת רק כאיזו סטייה רעה שיש להיפטר ממנה, ממש כמו צורת החיים החרדית. למען הסר ספק, אני לא תומך בצורות החיים הללו אלא מציג אותן כאן כמשל.

5. מה שונה בצורת החיים המתנחלית, החרדית (ואוסיף כאן גם את צורת החיים של המשפחות הקפיטליסטיות החזקות ביותר)? ראשית, בניגוד למשפחה שהולכת ומתפרקת ב"שמאל" האזרחני, כל הצורות האלו דווקא שומרות על המשפחה המתפקדת גם כצורה פוליטית. שנית, ועקרונית יותר, שלא כמו הסובייקט האזרחני המפקיד את המימד הפוליטי שלו במדינה ובחוק שלה, צורות חיים אלו מסרבות להכיר בחוק של המדינה ומעניקות לעצמן את החוק במידה גדולה מזו המתאפשרת בספירה האזרחית.

כפי שגל מציין, הציונות הייתה בדיוק תנועה שלא הפרידה בין הפרטי והפוליטי ויצרה זמן היסטורי משלה. מה שמיוחד בתנועה הזו הוא שהיא לא התעסקה כל כך בלמחות נגד האיפריה העותומנית או הבריטית (חוץ מברגעים האחרונים ממש), אלא מלכתחילה ביקשה ליצור לא פוליטיקה אחרת, אלא צורת חיים אחרת המעניקה לעצמה את החוק. זאת אומרת שצורת החיים הזו תפסה את עצמה כעצמאית והתכוננה לעצמאותה גם אם במשך עשרות שנים חיה תחת אימפריה כזו או אחרת.

6. זאת אומרת שבמקום להתיק את שאלת השוויון אל שוויון הערך של הפעולה הפוליטית האזרחנית, שכבר מניחה את החיים הפרטיים ואי השוויון, אפשר לדמיין פעולה שתשאף לייצר שוויון כבר בספירה הפרטית כך שלא ייווצר שבר בין הפוליטי לפרטי ולחיים "בינתיים". פעולה כזו היא איננה פעולה פוליטית בכלל, והיא לא עסוקה ב"להתנגד למשטר". היא פעולה שמבקשת ליצור צורת חיים משל עצמה והיא שומרת עליה מפני המדינה. אם נחזור לשיחת הפעילים והפעילות, אפשר יהיה לדמיין דרך פעולה בה במקום שוויון ערך פוליטי, יחליטו הפעילים והפעילות שהם מתחילים דווקא בשוויון עצמו דרך חלוקה מסוימת של המשאבים החומריים שלהם: לדוגמא כסף, שכירות, אדמה, וכן, גם זמן. אבל השוויון לא יגיע ממטאפורות כאלו ואחרות אלו מיצירת מקום בעולם בו הפעילים והפעילות יכולות להיות שווים ממש ולא רק שווי ערך. להבדיל מהפעולה האזרחנית, פעולה כזו לא מדמיינת את עצמה כחלק בשלם המדינתי, אלא כשלם בתוך השלם. בדרך פעולה כזו, האשכנזי ממעמד הביניים דווקא יתבקש לשמור על ה"פריבילגיות" שלו ואף להגדיל אותן, אבל הוא יתבקש להעביר אחוז מסוים, תמיד יותר ויותר גבוה, לקופה הקולקטיבית. ברגע הראשון, אם כך, פעולה כזו מתקיימת בתוך הסדר הקפיטליסטי/מדינתי, ומבקשת למשוך ממנו משאבים לטובת צורת חיים חדשה ושוויונית. בשלב מסוים, חוק צורת החיים הזו יתחרה בחוק צורת החיים הקפיטליסטית.

אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?

7. ייתכן שקושי זה נעוץ בכך שלשמאל האזרחני, בין אם הוא פריבילגי או לא, פשוט אין שום כוונה לעבור לצורת חיים קולקטיבית. מכיוון שהוא תופס את המימד הפרטי של חייו כצורת חיים שלמה ומפקיד את הכלליות שלו במדינה, הוא לא יכול לדמיין בכלל חיים אחרים. הוא רוצה להמשיך ולקיים את חיי הפרט הקפיטליסטיים. שיא האופק הפוליטי שלו הוא הפנטזיה הפוליטית החיבורית – זו המופיעה אצל לין – לפיה מה שיש לו (דירה, חינוך וכדומה) יהיה גם לאחרים. מכיוון שזה בלתי אפשרי בסדר קפיטליסטי, היוצר אי שוויון באופן עקרוני, ה"שמאל" מבקש לכסות על "החוב" כלפי האחרים על ידי פוליטיקה אשראית, מלשון אשראי. העברית מחברת בין הרשאה לאשראי (קרדיט). פוליטיקה כזו מרשה את הפעולה הפוליטית בהווה על ידי משיכת יתר פוליטית מהעתיד. אך ברור שכשם שהסדר הקפיטליסטי מכניס אותנו לחובות בהווה ולאשליה שאפשר לחיות ככה מבלי לפתור את בעיית ההכנסה, כך ההבטחה הפוליטית האזרחנית לעתיד טוב יותר מכניסה אותנו לחוב פוליטי שבדרך כלל אי אפשר להחזיר.

*

דימויים: ארבעה ציורים של הילמה אף קלימט (1862-1944).

שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי

תודה ללין חלוזין-דברת על פתיחתה של שיחה

1.

לאחרונה נשאלתי אם העובדה שלא כתבתי שום פוסט בשנה האחרונה משקפת ניסיון לפנות את הבמה – השיח הפוליטי-תרבותי במקרה זה – לאחרים, כלומר "לא-פריבילגיים" (ברוח משהו שכתבתי פעם). עניתי שלא היתה כאן שום החלטה; אני פשוט מרגיש שאין לי הרבה מה להגיד. אבל ייתכן בהחלט שהתחושה שלי ש"אין מה לכתוב" היא סימפטום, כלומר היא תוצאה של היותי חלק מקבוצה חברתית פריבילגית יחסית שלא חשה דחיפות מיוחדת – לפחות ברמה המטריאלית – בשינוי פוליטי. הגיוני שדווקא אלה שסובלים יותר מהמשטר הקיים ירגישו דחיפות לכתוב – כמו גם להוביל בעולם האמיתי – מאבקים פוליטיים.

זה עשוי להישמע כמו הבדל דק אבל הוא משמעותי בעיניי; זה ההבדל בין מה שאכנה פה "פוליטיקה" – כשיח המבין אותנו כסימפטום של משטרים, מעמדות, מגדרים, הקשרים – לבין מה שאפשר לכנות "אתיקה", המתמקדת באינדיבידואל ובהחלטותיו. טענתי תהיה שבשיח השמאלי בישראל (ולא רק בה) חלה תזוזה מצערת מהפוליטי לאתי, באופן שמטשטש את המרחב הפוליטי ומאשרר את אותן פריבילגיות נגדן אנו יוצאים.

אז מהי אתיקה? לצורך העניין (יש גם הגדרות אחרות) אגדיר אתיקה כשיח שמנהל האדם היחיד – עם עצמו ועם אחרים – אודות הדרך הנכונה לחיות את חייו. מטבע הדברים הרבה מזה יהיה אודות החלטות: מתוך הבנה של תנאי הסביבה, כמו גם העבר והזהות של האינדיבידואל, הוא אמור להחליט אילו פעולות לנקוט, מה ללמוד, עם מי להתחתן – אם בכלל – עם מי להזדיין, ועוד.

פוליטיקה, לעומת זאת, היא שיח שעוסק בתנאים בהם האינדיבידואל פועל. הפוליטיקה היא זו שמערערת על ההכרחיות של התנאים בהם הוא מחליט החלטות, שמציעה אפשרויות לשנות את התנאים הללו, שמצביעה על ההבדל בין התנאים של אינדיבידואל כזה לאחר. הפוליטיקה עשויה לערער את ההכרחיות אף של תנאים כמו מזג אויר, זהות מינית, או גיאוגרפיה.

הפוליטיקה והאתיקה שלובות זו בזו. הסיסמא הפופולרית כל כך בעשורים האחרונים, "האישי הוא הפוליטי", מבטאת את ההכרה שמימדים שונים שנחשבו חלק מהמרחב הפרטי – כלומר עניינה הבלעדי של האתיקה – הם פוליטיים. שהמיגדר של האינדיבידואל, הזהות האתנית, דפוסי המשיכה המינית – מימדים שנתפשו כ"טבע" נתון – הם יצורים היסטוריים ופוליטיים. גם אם גוון העור הוא במובן מסוים "עובדה טבעית", הרי שהמשמעויות של גוון זה לחיים של אינדיבידואל מסוים, לאתיקה שלו, מתווכת בהקשר הפוליטי שבו הוא חי. גם אם מאן דהו נמשך לגברים ערומים הרבה יותר מלנשים ערומות, השיום שלו כ"הומו", "ביסקסואל", או "סטרייט" (או שמא "הומו בארון") – וכל מה שנגזר מכך באשר להזדמנויות שנפתחות בפניו וההחלטות שעליו לקבל – כל אלה הם הבנייה פוליטית.

התזוזה המבורכבת מהאתי לפוליטי הפכה לחלק בלתי נפרד מהאג'נדה של השמאל במערב. אבל זה לא אומר שהאתיקה הפכה מיותרת. גם אם אנו מכירים בשרירותיות של מרכיבי זהות מסוימים, זה לא שולל מהם את כוחם הממשי. גם אם אפשר – ואפילו אם אנחנו רוצים – לשנות את ההקשר הפוליטי, עדיין צריך לחיות את החיים שלנו כאן ועכשיו. העובדה שבניינים הם מעשה ידי אדם, אין משמעה שאפשר (או אפילו רצוי) להרוס אותם. אחרי הכל, הפוליטיזציה של האתי משמעה, בין השאר, שלא ברור מי אנחנו מחוץ להקשר הפוליטי. לא אנחנו בנינו את הבניין אלא נולדנו לתוכו, ואם אנחנו לא רוצים למות עם פלישתים – להרוס את הבניין עם עצמנו בתוכו – אין מנוס מלחיות איתו, גם אם בניסיון מתמיד לאתגר את גבולותיו ואת המבנה הפנימי.

זה נכון במיוחד במקום כמו ישראל בו נדמה שלמדינה, למיתוסים שלה, לגיאוגרפיה הדמיונית שלה, יש הרבה יותר כוח מאשר לנהר או להר. גם אם אנחנו מזהים היטב את המניפולציה שיוצרת את בנו את מראית העין הזו, עדיין חייבים למצוא דרך לחיות במערה הציונית. והשאלה הזו – שאלת החיים "בינתיים", עד השינוי המיוחל – היא שאלה אתית.

2.

ואולם, שיח הפריבילגיות בפאזה הנוכחית שלו לא רק נותן מקום (הכרחי) לאתיקה אלא מבטל את המרכיב הפוליטי שמלכתחילה נותן לשיח הזה משמעות. במובן זה שיח הפריבילגיות הוא ריאקציונרי – הוא מבטל את ההישגים הכבירים שמשתקפים בסיסמא "האישי הוא הפוליטי". אפשר לומר שהוא מהפך אותו – הפוליטי הפך לאישי, אישי מדי.

שהרי מהי פריבילגיה? העובדה שמאן דהו נולד לאם ואב שמוצאם מאירופה – מה שמכונה במקומותינו "אשכנזי" – לא הופכת אותו אוטומטית לפריבילגי. הפריבילגיה מתווכחת בקיומו של משטר פוליטי מסוים בארץ שבתוכו אשכנזים נהנים מהון מטריאלי וסימבולי גדול יותר ממזרחים. אם להוריי יש כסף הם יכולים להעניק לי חינוך יותר יוקרתי, וגם אם להוריי אין כסף (כמו במקרה שלי למשל), צבע העור הקל עליי את הסוציאליזציה למוקדי כוח כמו עיתון "הארץ" או תוכנית מצטיינים באוניברסיטה. לזה אפשר לקרוא "הון סימבולי", והוא מאפשר לפעמים גם צבירה של הון מטריאלי. לפי הטיפולוגיה הזו יש, איפוא, פריבילגיות מטריאליות, פריבילגיות סימבוליות, ויש עוד להוסיף: פריבילגיות חוקיות. הן פחות רלוונטיות להבדל בין אשכנזים למזרחים אבל קריטיות להבדל בין יהודים לערבים כמובן.

מכל מקום, ברור שפריבילגיות אינן נובעות לוגית מתכונות טבעיות מסוימות אלא הן תוצר של איך התכונות הללו מתורגמות בתוך הקשר פוליטי נתון. לכן "שיח הפריבילגיות" התגבש תחילה כאופן ניתוח של המשטר וכיצד הוא מחלק זכויות דיפרנצאליות לקבוצות חברתיות שונות בהתאם לאינטרסים שלו. הזכויות הללו, בתורן, מייצרות תנאים אתיים שונים לאינדיבידואלים מקבוצות שונות. "שׁיח הפריבילגיות", אם כן, היה במקורו חלק מניסיון לפוליטיזציה של האתיקה – להראות שהתנאים שנדמים כ"טבעיים" הם מניפולציה של המשטר.

עם זאת, בשנים האחרונות, כפי שכתבה פה לין חלוזין-דברת, נראה שהמוקד של שיח הפריבילגיות עבר פנימה, מעיסוק במשטר הוא הפך בראש ובראשונה לעיסוק בעצמנו. מילים כמו "אשכנזייה", "גבר" או סטרייט" הפכו מילים נרדפות לפריבילגיות, כלומר פריבילגיות נתפשות, לפחות בשיח היומיומי, כתכונה מהותית של האינדיבידואל, ותפקידו של המשטר נדחק. אמנם באופן תיאורטי, אם נישאל על כך, כנראה נדע לומר שזו הבנייה, אבל בשיחה היומיומית ההכרה התיאורטית נדחקת. זה משתקף, לדעתי, בעובדה שהמושג דנן כבר לא מופיע רק כחלק מהביטוי "בעל פריבילגיות" אלא גם כשם תואר. "אני אישה פריבילגית", אמרה מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת.

משיח פוליטי שעוסק בניתוח של המשטר כחלק מניסיון לשנות אותו, הפך שיח הפריבילגיות לאתיקה, כלומר לכזה שדורש התמודדות בראש ובראשונה ברמה האישית. כך למשל הוטח בי לאחרונה בוויכוח פייסבוק שאני צריך להביע תמיכה בבד"ס, דווקא מפני שאני "פריבילגי". נראה שבמסגרת השיח הזה, העובדה שזה יזיק (עד יהרוס) את הסיכויים שלי לקבל מישרה אקדמית בעתיד, היא לא שיקול נגד תמיכה כזו אלא בעדה. אפשר לומר שככל שזה יזיק לי, כך זה יותר מימוש של הסגולה הטובה (ולא בכדי המושג האריסטוטלי הזה הולם כל כך). שהרי ויתור על משרה אקדמית הוא מילוי של הדרישה הפופולרית כל כך בימים אלה: שבעלי הפריבילגיה יוותרו על הפריבילגיה! שגברים אשכנזים, למשל, יוותרו על האקדמיה לטובת נשים מזרחיות או ערביות, או לכל מי שפחות פריבילגי מהם (כלומר כולן).

(ואגב, חשוב לי לומר שאני אכן לא תומך בבד"ס; כלומר אני לא מסתיר שום דבר. אבל אני מכיר בכך שאני לא אינדיבידואל מופשט אלא חלק מהקשר פוליטי קונקרטי, כלומר בכך שהאילוצים המטריאליים והסימבוליים שהוא מטיל עליי כנראה משפיעים על דעתי).

אבל אם נחשוב על זה, למה זה משנה כל כך שמאן דהו – נקרא לו גל כץ – יעשה מפגן הירואי ויוותר לטובת אישה מזרחית על המשרה האקדמית שלו (הכל היפוטתי כמובן, הסיכויים של כולנו – גם של גברים אשכנזים – לקבל משרה בימינו די נמוכים)? ומה זה בכלל אומר? הרי לא אני זה שקובע חלוקת תקנים באקדמיה.

גם אם זה אפשרי, מחווה כזו תגרום, לכל היותר, לאותו מאן דהו להרגיש טוב עם עצמו, ולבטח לאחרים להעריך אותו, אפילו להעריץ (אם הוא ידאג לפרסם את זה ברבים, או לפחות בפייסבוק…), אבל האם זה ישנה משהו בקונסטלציה הפוליטית, כלומר במשטר הפריבילגיות עצמו? במלים אחרות, למעשה כזה תהיה משמעות אתית לחיי המאן דהו אבל ההשפעה הפוליטית שלו תהיה זניחה.

3.

מעבר לכך, אני בספק אם אפילו אותו יחיד באמת יכול "לוותר על פריבילגיות". האם הוויתור, לצורך העניין, על משרה פוליטית בארץ לא יתורגם להון סימבולי שיאפשר, בתורו, לקבל מישרה במחלקה רדיקלית כלשהי באמריקה? ובמובן יותר בסיסי – האם העיסוק הביקורתי המתמיד בעצמם – ששיח הפריבילגיות הוא הביטוי המרכזי שלו – לא מאפשר לאנשי שמאל (כמעט תמיד אשכנזים) בארץ לאשרר את המעמד שלהם כמתקדמים ומשכילים באופן שמעניק להם עמדות כוח אלטרנטיבות – למשל בתעשיית העמותות – ולבטח הון סימבולי?

אפילו העמדה הגורסת שעל אשכנזים לעזוב את הארץ כדי לוותר על הפריבילגיות שלהם שוכחת שהישראליות האשכנזית שלהם מאפשרת להם, למשל, להשיג עמדות כוח באמריקה ובהמשך להשפיע גם על הפוליטיקה בישראל. כלומר הפריבילגיה אינה נמחקת כאשר עולים על המטוס בנתב"ג. זאת ועוד, ההירואיקה הזו תמיד נשארת ברמה שטחית למדי; כלומר אנחנו לא רואים אנשי שמאל מוותרים על הירושות שלהם במושבי השרון ובמרכז תל אביב.

ואם נחזור לטיפולוגיה שאפיינתי קודם: שני סוגים של פריבילגיות – חוקיות ומטריאליות – אינן נסדקות כתוצאה מהשיח האתי הזה, מהעובדה שכל אשכנזי בשמאל שמכבד את עצמו יתחיל דיבור פוליטי בביטוי "אני מודע לפריבילגיות שלי" או "אני אדם פריבילגי". יתרה מכך, הפריבילגיה היחידה שיכולה להיסדק כתוצאה מההשתייכות למחנה ההגמוני – הפריבילגיה הסימבולית – מתאשררת ומתחזקת בתוך השיח הזה. אחרי הכל, רק אשכנזים יכולים "להיות מודעים לפריבילגיות" שלהם ובתוך כך להופיע כנאורים וביקורתיים.

יוצא איפוא שלא רק ששיח הפריבילגיות הוא אימפותנטי לחלוטין כאשר מדובר בלב משטר הפריבילגיות – היתרונות המטריאליים והחוקיים של יהודים-אשכנזים – הוא מחזק את הפריבילגיות הסימבוליות שלהם בשמאל.

4.

אז מה אני מציע? אני לא בטוח. אני זוכר, למשל, שסבא שלי ויתר בשנות השלושים על הירושה שלו – אדמות פרדסים בפתח תקוה. הוא הצטרף לתנועה הקיבוצית והרכוש הרב של אביו הבורגני היה מעמסה לא נעימה ולבטח מיותרת. הוא הרי הקים עולם חדש, ואיתו היו הרבה מאוד אנשים שהוא ידע שהוא יכול לסמוך עליהם. זה היה מעשה פוליטי, היות שהוא היה חלק ממגמה או תנועה רחבה, ולא בכדי זה איפשר שינוי עמוק בתנאי חייו של האדם, לא רק תמרון שיחני-פייסבוקי בתוך התנאים הנתונים.

היום אין תנועה כזו, ואני לא מציע לאנשים לוותר על הירושות וגם לא על תקנים באוניברסיטה. מה אני כן מציע? אולי להתעסק קצת פחות בעצמנו. לא בכדי הנרקיסיזם של שיח הפריבילגיות בא ביחד עם עיסוק גובר ומוגזם ב"אישי" – מהסוג שהפייסבוק מאפשר. העיסוק הזה, שאורטל בן דיין ביקרה אותו היטב לאחרונה (גם בפייסבוק, כמובן…), מסתמך על הסיסמא ""אישי הוא הפוליטי", אבל אני חושב שבנקודה זו הוא כבר מהפך אותה. הפוליטי הפך לאישי באופן שעושה לו דה-פוליטיזציה. אתיקה של הכאה על חטא ומעשים פסאודו-הירואיים היא נשק עלוב – גם אם מצטלם היטב בפייסבוק – נגד הממשות הפוליטית.

המוקד צריך לחזור לפעולה מאורגנת נגד המשטר והתנאים שהוא מייצר במקום העיסוק האתי האובססיבי בחטאים המולדים של האינדיבידואל ובדרכים לכפר עליהן (במובן הזה האתיקה שאני מדבר עליה היא אתיקה פרוטסטנטית, שהרי ביוון העתיקה, עת נולד המושג "אתיקה", עדיין, לא היתה ההבחנה החדה שאני מניח כאן בין היחיד לקהילה הפוליטית). מחוות שיחניות כמו "אני מודע לפריבילגיות שלי" ואפולוגטיקה מתמדת אינן משרתות שום דבר אלא, כאמור, רק מבצרות את הפריבילגיה הסימבולית של השמאל-אשכזים.

יתרה מכך, וכאן אסיים, שיח הפריבילגיות לוקח מהמדוכאים את אחד ממקורות הכוח החשובים שלהם: כעס, אפילו שינאה. קשה לכעוס על מי שמתנצל כל הזמן, ואילו הכעס חשוב כדי לייצר את ההתנגדות שתיקח פריבילגיות, להבדיל מויתור עליהן. שהרי על פריבילגיות לא מוותרים, כמו שלא "מוותרים של השטחים". פריבילגיות נלקחות באמצעות שינוי המשטר הפוליטי, ולכן מה שצריך זה צדק פוליטי, לא מחוות אתיות.

*

דימויים: שלוש עבודות של אדם קפלן. מלמעלה למטה:

"לאדם קפלן, בברכה נאמנה, שמעון פרס"

The Corn Who Listened To Popcorn (תירס, אוזניות, נגן mp3, שיר הפופקורן)

"כתר כתר"