Posts Tagged ‘שיבוט’

פארק היורה של מפא"י

9 במרץ 2010

כשהייתי נער ולמדתי בפנימייה בשדה בוקר, לחברים שלי ולי היה אוסף גולגלות. תוך כמה חודשים הצטברה לנו קולקציה די יפה, עם כמה עשרות פריטים. היו לנו גולגלות של: עכבר, צבוע, עפרוני, יונה, גמל, גירית, חולד, דג נסיכת נילוס, ועוד כמה. מה שהיה חסר לנו זה גולגולת של אדם. לא היה לנו גם אף פרימאט אחר, אז זה היה די מתבקש מבחינה סיסטמית שננסה להשיג. ניסינו לחשוב איפה אפשר למצוא גולגולת, ואז נזכרנו: יש בשדה בוקר קבר אחד, בעצם שניים. הקבר של דוד בן גוריון ואשתו. עוד לפני זה, ידענו להפיק טובות הנאה מהקבר הזה. למשל: ביום שבו לאחת הבנות בשכבה היה יום הולדת, הקנצלר הלמוט קוהל ביקר בקבר. אחרי שכל המכובדים הלכו, נשאר על המצבה הזר של הרפובליקה הפדרלית. אז אחד החברים שלי קטף כמה פרחים, והכין לה זר נחמד בצבעי שחור-אדום-צהוב. זה היה ממש הצלחה.
בסופו של דבר, נדמה לי שהתוכנית לחפור את קברו של בן גוריון לא התממשה – אולי כי זה היה בסמוך ליום הזיכרון לחייל האלמוני, ומישהו קיבל רגליים קרות. אבל נזכרתי בסיפור המורבידי הזה היום, כשקראתי ב"הארץ" על הפולחן של קבר יגאל אלון בגינוסר, שמונהג בעיקר על ידי הקאדרים של הנוער העובד המתחדש. רבים מאיתנו מכירים את הנוער המופלא הזה, ומי שלא, יכול לקרוא למשל כאן.
להלן הסבר קצר: מדובר בדרך כלל בקומונרים בשנת שירות, או בחברי "תנועת הבוגרים" המשגשגת של הנוער העובד– מעין כת נזירית של אידיאליסטים מסורים שוויתרו על טיול למזרח ועל חיים בורגניים רגילים כדי ללכת בעקבותיהם של חלוצי ביתניה ודומיהם. הם חיים במשותף, לרוב בערים בפריפריה, ומקדישים את חייהם ל"שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך". אם התיאור מוטעה – אשמח לקבל תיקונים.

אלון. יגאל בריון מקיבוץ גינוסר

כבר כמה זמן הקומונות האלה מעניינות אותי, כי מדובר באנשים שבאמת חיים באופן די רדיקלי. לא פעם נתקלתי בהם, הולכים עם טי-שירט ועליו הדפס עם פרצופו של בן גוריון, מדברים על שינוי החברה. כדאי לזכור: רבים מהם אינם רוכשים שום סוג של השכלה גבוהה, ולא נכנסים לשום מסלול מקצועי. בזמן שרבים מאיתנו צוברים תארים או מטפחים קריירה, הם יושבים בנצרת עילית ומקדישים את חייהם לחינוך הילידים, סליחה, הילדים, והכול ברוח הגותם המעמיקה של ברל כצנלסון ויצחק שדה.  נהוג לומר שאי אפשר לבקר אותם. הרי במקום לראות "האח הגדול" הם עושים משהו, ולא סתם משהו אלא חינוך.
בכל מקרה, ההתלבטויות שלי תמו כשקראתי את הידיעה על הפולחן המתפתח של יגאל אלון. מורן צלניק, חבר קיבוץ "נעמ"ה", קיבוץ מחנכים עירוני שחבריו מתגוררים בנצרת- עילית, אומר בכתבה:

"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון; חיים בתוך ערי פיתוח ופעילות ליצירת קהילות ואיגודים בתוך חברה שמתפרקת ומופרטת. אלון ידע להבין שיש 'כלים שלובים' – קשר הדוק בין כל מרכיבי החברה. אי אפשר רק לדבר על שלום בלי לדבר על צדק חברתי".

מורן צלניק הוא אולי נורא נחמד. יהיו שיגדירו אותו "נאיווי", אבל זאת לא הבעיה. מה שהוא עושה הוא מגעיל. כי מי זה יגאל אלון? יותר מכל דבר אחר, יגאל אלון היה בריון. בריון אלים מאוד, שהאלימות היתה למעשה האידיאולוגיה היחידה שלו. כן, הוא היה אשכנזי. כן, הוא היה קיבוצניק. כן, היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים. אני לא מתנגד אוטומטית לכל בנאדם מהפרופיל הזה. אבל יש דברים שאסור לשכוח. אלון הוא האדריכל של מפעל מחיקתם המכוונת של 400 כפרים פלסטיניים. אניטה שפירא, ברב המכר הסנטימנטלי שלה על אלון, כתבה שאלון "היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים, ואף ביצע גירושים המוניים במלחמת תש'ח". כחסיד "האקטיוויזם" (במובנו הישן), אלון היה הרבה יותר טרנספריסט מבן גוריון. הסוציולוג אורי בן אליעזר כותב בספרו "דרך הכוונת" איך אלון ודיין התנגדו אפילו למדיניות של הפרדה בין "ערבים רעים" ו"ערבים טובים". בריאיון לדליה קרפל אומר בן אליעזר:

"אלון ודיין, אומרים: לא, אין להפריד בין ערבים 'טובים' לערבים 'רעים', ויש לפתור את הבעיה ולהיכנס בהם. ההתלבטות של בני הדור הזה קצרה, והיא מהר מאוד מיתרגמת לפקודת אש. וזה הדבר המדהים בפרסונה הצברית הזאת, שמצד אחד עשתה דברים נוראיים, ומצד שני לא הפסיקה לומר שהיא אוהבת ערבים ויש לה מוסר לוחמים נעלה".

הוא מספר גם על פעולה ש בה השתתף יגאל פייקוביץ-אלון כבר ב-1938: ""הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו? לא קרה דבר. מישהו אמר'פויה' ובכך זה נגמר". הוא מוסיף ומתאר את אלון בתור דמות המפתח בהיווצרות המיליטריזם הישראלי:

"הם הצברים, הבנים לדור המייסדים. הם פיתחו את המיתוס שהצבר הוא אדם עליון. משה דיין חשב בגיל עשר שהוא אדם עליון וכך גם יגאל אלון, ובגיל 13-12 הם נערכו לתגרות על יבולים עם נערים ערבים: הם מכירים לכאורה את הערבים, והם מאמינים שהערבי מבין רק את שפת הכוח".

מאז שקראתי את הדברים האלה, רפלקס ההקאה מתעורר אצלי כשאני שומע על יגאל אלון. וזה עוד לפני שהזכרנו שהוא למעשה מייסד קריית ארבע. אני שואל את עצמי: מה זה בעצם אומר ש"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון"? איזה רעיונות היו ליגאל אלון מלבד אלימות, גזענות וקצת טיהור אתני? למה אנשים צעירים מתעקשים להעריץ בריון – לא מהפכן, לא מורד אלא סתם בריון עם בלורית שעלה לגדולה והפך לשר החינוך?
ועוד: איזו מין רדיקליות זאת, להאמין באופן פנאטי במה שכולם מסביבך חושבים – אפרטהייד, ציונות, התיישבות? ומה יוצא מהחינוך שהם מרביצים? מה הם עושים חוץ מלייצר עוד נערים עשויים ללא חת, שבמקום לשרת בשק"ם יתגייסו לקרבי וייהרגו ו/או יהרגו? נערים יפים שלי, שבו בבית. גדלו את הבלורית שלכם בשקט. אם בא לכם, תראו "האח הגדול". כמו שכתב כאן אחד המגיבים, אף אחד לא אמר שתמיד עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום.
אם יש להם תשוקה נקרופילית לאבות תנועת העבודה, יש לי הצעה ברוח הפתרונות הטכנולוגיים המוצעים כיום לבעיות שונות. למה לא להקים פארק יורה לראשי מפא"י. אפשר לשבט שם את בן גוריון, גולדה, דיין, ידין, גנדי, טבנקין, ברל – את מי שלא רוצים. מצדי שיירעו חופשי במכלאה. מצדי שיזדווגו ויתרבו ביניהם. רק יש לי בקשה אחת: שהגדר תהיה גבוהה.

העולם מיותר – יש את אווטאר

3 בפברואר 2010

משהו מוזר קורה לעולם ממש בימים אלה. בלי לשים לב, היחסים שלנו עם הטבע נכנסים לשלב חדש לגמרי. אני לא מדבר על תהליכים של עשרות ומאות שנים, אלא על משהו שקורה ממש עכשיו, בחודש האחרון, או ליתר דיוק: מאז ש"אווטאר" יצא לאקרנים.

מעייף כבר לדבר על אווטאר. לכולם יש מה להגיד על אווטאר, וכל יום מתפרסמת תיאוריה חדשה על מה שהסרט הזה בעצם אומר. בכל מקרה, נראה שהדבר הטריוויאלי והבסיסי ביותר שאפשר להגיד על הסרט הזה הוא שזה "סרט ירוק". ג'יימס קמרון עצמו אמר ש"אנחנו עומדים ללמוד בדרך הקשה שכדאי לנו לתפוס שכל ולהתחיל לחיות בצורה מאוזנת עם המחזורים הטבעיים של החיים בכדור הארץ". שיהיה.

רבים אמרו בצדק שהחזון האקולוגי של קמרון הוא פשטני, כמו הדמיון הפוליטי שלו. מהאפיפיור ועד רחל טל שיר – לכולם יש ביקורת. אבל אם שמים בצד את מה שאווטאר מתיימר להגיד, ומסתכלים על מה שקורה בפועל ככל שהסרט נצפה על ידי מאות מיליונים בעולם, מגלים תופעה אחרת לגמרי: אווטאר מבטל את העולם. הוא בא במקומו. התחושה הראשונית של מי שמוריד את המשקפיים בסוף אווטאר היא שהעולם הוא מיותר. יש לו תחליף הרבה יותר טוב, וקוראים לו פנדורה.

כך שלכאורה, אווטאר מדבר על איך הורסים את כוכב הלכת, או איך שומרים עליו, אבל תוך כדי כך הוא עושה דבר הרבה יותר משמעותי: הוא יוצר כוכב לכת חדש. במונחים צרכניים, מי שנכנס לאווטאר, ורואה בתלת מימד את השרכים הזרחניים והמפלצות דמויות הקרנף, מקבל סחורה לא פחות טובה מזו שהוא מקבל מהטבע שבחוץ. בסוף הסרט, הוא יודע על הצמחים של פנדורה הרבה יותר משהוא יידע אי פעם על רוב הצמחים ביערות האמזונס או בערבה התיכונה.

לכן, זה בכלל לא משנה שכל החיות והצמחים האלה לא באמת קיימים. מבחינת רובנו, כלומר אלה שמקבלים את הטבע שלהם בצורת מצגות פאוורפוינט וסרטים בנשיונל ג'אוגרפיק או ביוטיוב, המערכת האקולוגית שיצר קמרון היא יותר טובה מהמקור. לא רק שהיא יותר מדהימה ויותר דרמטית; יש לה יתרון אחד נוסף: לא צריך להתאמץ כדי לשמור עליה. היא חסינה מהכחדה, כי היא שמורה כקובץ על ההארד דיסק.

כל זה נשמע כמו תרגיל אינטלקטואלי, אבל זה רציני לחלוטין. המינים של כדור הארץ באמת מוחלפים בקבצים על ההארד דיסק. אני מתכוון כמובן לפרויקטים ההולכים ומתרחבים לשמירת דגימות דנ"א של חיות בסכנת הכחדה, שמיועדים לכאורה להציל את הקוד הגנטי של החיות האלה כדי שניתן יהיה לשבט אותן בעתיד. כמו שכתבתי במקום אחר, פרויקט כזה מתבצע אפילו בישראל. "הוצאתי מהנמר 80 אלף תאים. תיאורטית אני יכול להפיק מזה 80 אלף נמרים", אמר הד"ר עמיר ערב, האיש שעומד מאחורי פרויקט "תיבת נוח" בצופר שבערבה. "אנחנו מתכוננים שזה יעמוד שם 100 שנה, 200 שנה – כמה זמן שיהיה צורך – עד שהחיות האלה ייעלמו, ואין ספק שהן ייעלמו. אם אנחנו רוצים שהנכדים של הנכדים שלנו יראו איך נראה פיל – נצטרך לעשות שיבוט כזה".

לד"ר ערב ולדומיו יש כוונות טובות, אבל אי אפשר שלא לתהות על ההיגיון שבבסיס המודל שלהם. שהרי, אם האזורים שבהם חיים הנמרים מתמלאים ביישובים, והחיות שמהן הם ניזונים נכחדות, אין ממש סיבה שמתישהו בעתיד פתאום יהיה לנמרים מקום על פני כוכב הלכת הזה. אם היערות של האמזונס נכרתים כדי לפנות מקום למטעי ביו-דיזל, אין ממש סיבה שפתאום בעתיד יתפנה מקום כדי לשחזר אותם ולהחזיר עטרה ליושנה.

למעשה, אף אחד לא ממש מצפה שהדנ"א שעל ההארד דיסק באמת ישמש לשחזור עולם החי – מלבד, אולי, דוגמיות פה ושם. אבל עצם העובדה שהקוד הגנטי של החיות שהולכות ונכחדות מסביבנו שמור איפשהו, מצליחה באופן כלשהו להרגיע אותנו. זאת המשמעות של מנטליות הגיבוי. באווירה תרבותית שבה הגנטיקה היא הכול, דיסק און קי ועליו גנום של כבש רעמה שקול לגמרי לכבש רעמה חי ודוהר. עכשיו אפשר להכחיד אותו בלי רגשי אשמה. יש לו גיבוי.