What are the job prospects in Israel?: רשמים מנסיעה להודו (חלק ב')

לחלק הראשון

הברהמין השני שלי או: המהפכה המינית. האתגר שהצבתי לעצמי עם הגיעי להודו – פגישה עם ברהמין – נראה יותר ויותר עלוב. אני מתקשה לפגוש מי שאינם ברהמינים. ובעצם, הרי זה לא מפתיע שיוצא לי לשוחח בעיקר עם גברים אשכנזים וסטרייטים. אולי מוטב להציב לעצמי אתגר ראוי יותר, למשל שיחה באנגלית עם דאלית משכיל (קומוניסט?).

את הברהמין השני שלי פגשתי ברישיקש, ביום ההמתנה לאוטובוס הלילה לשימלה. היה זה לא אחר מאשר הבן של בעלי "הקוטג' השווייצרי", הגסטהאוס החביב על תרמילאי וישראלי רישיקש. הבעלים אמנם אינם שווייצרים אבל הכי קרוב שאפשר באקלים הטרופי הזה – ברהמינים שחומים למחצה וארים למהדרין. אותו בחור, בן 24 בסך הכל, פתח בשאלה כבדה: "למה לדעתך הודו כל כך ענייה?". אבל במהרה הפוליטי פינה מקום לאישי, או לאישי הפוליטי. התברר שהתכנסנו כאן, למעשה, כדי לדבר על החברה שלו, שזרקה אותו לפני חודשיים.

"היא אמרה לי: אתה שואל אותי לאן אני הולכת, מה אני עושה, עם מי אני מדברת?" חבל, גם היא היתה ברהמינית, וההורים ודאי היו מאשרים את החתונה, למרות שהיא לא "מוסדרת" (arranged). אלא שנמאס לה מהחקירות – היא עברה לדלהי והחלה ללמוד עיצוב פנים.

אתה יודע, הוא אומר, הבנות היום הן לא מה שהיו פעם – רק רוצה פאק פאק. הן הולכות כמו במערב. גם אני עכשיו פאק פאק, לא אכפת לי, רק לעשות פאן. אז איפה אתה פוגש בנות? בהודו כל כך פשוט לזיין? "רק פאק פאק, זה מה שאני רוצה עכשיו". כן, אבל איפה אתה פוגש אותן ופאק פאק? איפה — נגיד באינטרנט, במועדון לילה? איפה? "לא באינטרנט. אין מועדון לילה". אז מה, בדרה דון יש מועדון לילה? "לא, רק בלדהי".

אבל דלהי רחוקה מרישיקש לפחות שבע שעות נסיעה.

לא פלא שהברהמין כבר מביט קדימה. בקרוב הפמיניזם של האקסית, שברחה לעיר הגדולה, יישאר זיכרון מטושטש. הוא אינו פוסל "נישואים מוסדרים". ואיך תדע שהיא זו שמתאימה לך? הרי תפגוש אותה רק פעם אחת, אולי פעמיים. "אני בטוח שהורינו רוצים את הטוב ביותר בשבילנו. הם יודעים".

דרה דון. את האוטובוס לשימלה לקחתי מדרה דון. הלונלי פלנט הבטיח מסוף אוטובוסים "סופר מודרני". אולי כך זה היה ב"זמן ביצוע התחקיר", כפי שאוהבים לכתוב שם. בינתיים הודו הולכת ומשתלטת על המסוף, שוודאי תוכנן במשרד ממוזג הרחק הרחק מכאן. הרוח והשמש והזוהמה מעכלים את ספספלי הפלסטיק. בהודו אתה יכול להבין איך ערים שלמות התכסו בחול והפכו לשמועה, כתב יפה ו.ס. נאיפול. שכבות חדשות של ציביליזציה קמו על זיכרונן. ולא שאין בזה נחמה — פולחן השימור יהפוך את כולנו, ביום מן הימים, לתמונות בתערוכה.

באתי לפה בשעה חמש אחר הצהריים ואז הבנתי שהאוטובוס יבוא רק בחצות הלילה. הייאוש אחז בי. היה חם כל כך ומלוכלך. הילכתי הנה והנה עם כל התיקים. ולפתע ארע נס – במרכז התחנה התגלה גן פתוח. פיאות דשא סימטריות, ערוגות פרחים, שני טורים נאים של עצי פרי. אולי מחווה נאה לדרה דון שהיתה, עיר מטעי התה של ימי הבריטים. מעט החסד הזה גרם לי לחשוב כמה מעט חסד עושה הארץ הזו עם יושביה. הבנתי יותר את עולי הרגל העולים יחפים אל גנגוטרי, במספרים הולכים וגדלים. שהרי בכרכי הענק האלה, יש כל כך מעט מקום לשיחה או לשתיקה.

ארמונות וגנים. ואז עוד נס – שלושה נערי חמודות ניגשים אליי. Hello, we are north eastern people, כאילו עצם העובדה הזו, שהם אנשים צפון מזרחיים (כלומר מהארצות ההודיות שממזרח לבנגלדש) אמורה לגרום לי להתעניין בהם. מה שנכון, כמובן. ביליתי איתם את כל השעות הבאות, במיוחד עם דובר האנגלית הנפלאה, השוצפת, ממדינת אסאם.

אביו מוסלמי ואמו נוצרייה, אבל הם כולם – הוא מספר – "רציונאליסטים". את התיכון הוא למד במדראס שבדרום, בתיכון מהולל של המיסיון. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הם למדו בשיעורי היסטוריה וספרות.

הוא העדיף להתמקד בהיסטוריה וסיפר שהוא קורא אדוק של מגזינים על פוליטיקה בינלאומית (לצד מגזינים על מכוניות, תעשיית ההייטק המתפתחת וכוכבני בוליווד). הם למדו על המהפכה הצרפתית, ועל זו הרוסית, וגם על זו הסינית. היסטוריה הודית הם למדו גם, אבל היא מעולם לא עניינה אותו יותר מדי. "זה לא מה שמשנה" (what matters). "מה היה פה לפני שהבריטים הגיעו? כלום. אוסף של נסיכויות ומלכים". סיפרתי לו שבדיוק קראתי על השליטים השיעים של לוקנאו (כיום בירת אוטאר פראדש), שהפכו את עירם למחוז אגדה של גנים וארמונות ושירה מעודנת, עד שזו נחרבה ב-1857, עת הבריטים דיכאו את המרד ההודי הראשון.

"אז היו ארמונות וגנים, אז מה? הבריטים בנו מסילות רכבת וכבישים". רציתי לומר לו שהיום אין ארמונות וגנים, וגם הכבישים לא משהו. אך שתקתי. חשבתי על הגן הזה, בתחנה ה"סופר מודרנית", שאפילו הוא – ממבט קרוב יותר – מתכסה אט אט באשפה, והערוגות מאבדות את קווי המתאר שלהן. כך הולכות לאיבוד כוונותיו הטובות של האדריכל, שוודאי שב מבית ספר אופנתי בלונדון, או שמעולם לא טרח לצאת מלונדון.

שימלה. האנשים יפים כל כך בעיר הערפילית והעשירה הזו, בירת הקיץ של הודו הבריטית. מדי קיץ עלו לפה הפקידים בהמוניהם ממישוריה הלוהטים של דלהי. ואכן, מלבד הקופים האפורים והאנשים החומים, זה נראה כמעט אותו דבר כמו המולדת הישנה: רחוב ראשי יורד במתינות ועוטף את הגבעה, והילדים חוזרים מבתי הספר באפודות ועניבות צווארון. הנערים והנערות כאחד לובשים סקיני ג'ינס וסנדלים ומאזינים לאיזו מוזיקה באוזניות. והשיא: על כל מי שיעשן או יירק ברחוב יושת קנס של 500 רופי (מה שמציב בעיה בפני התייר המזרח תיכוני).

ברחבה המרכזית פסל אשה. חשבתי שזו המלכה אליזבת השנייה (משהו בשיער ובפוזיציה), אבל התברר שזו אינדירה גנדי. חרות עליו איזה ציטוט סתמי לחלוטין, משהו בסגנון: "תמיד התגעגתי לגבעות הירוקות ולאנשים הטובים של הימצ'אל פראדש" (המדינה ששימלה היא בירתה).  חשבתי לעצמי שזה די פאתטי (ולא שאליזבת השנייה לא פאתטית, אבל תמיד יש להם, למשל, את אליזבת הראשונה). האם זה גורלן של כל מדינות הלאום שאינן באירופה? הן נידונו לפאתטיות? לפתע החיקוי המושלם של עיירת נופש בריטית, עליו התענגתי כל כך עד לפני רגע, נראה לי פרוורטי, כמעט כמו עלילותיה של משפחת המלוכה הבריטית בדור האחרון – מין מסך קרטון, תחליף זול לממשות הפוליטית וההיסטורית. אפשר לקרוא לזה קיטש.

אבל בסין – גם היא לא באירופה – לא הרגשתי כך. כשראיתי את פסלו של מאו בערים הגדולות ובעיירות הקטנות (ובכל עיירה היה פסל של מאו – התחרות היא על גודלו), זה לא נראה לי כמו חיקוי. הפסל רצה לומר: פה ביקרה ההיסטוריה. על הכפר הזה יכולים לכתוב בניו יורק טיימס. גם מהכפר הזה חוששים האנליסטים במכוני המחקר בוושינגטון.

אז זה לא שמרכז העיר שימלה נראה לי קיטשי מפני שזו אינה הודית האמיתית, האותנטית (למעשה, דווקא הודו האמיתית, האותנטית, הופכת קיטש בעודה מתגלית לעיני התייר המערבי – אם היא נותרת לכאורה בתרדמתה). הוא נראה לי קיטשי מפני שהוא ייצוג ריק של מפגש בין מזרח למערב. זה לא המפגש רווי המתחים שאכן מגלם את הרגע ההיסטורי הנוכחי — בשנחאי, בבנגלור או ברובעי המהגרים של פאריס — אלא מפגש שלכאורה כבר נגמר והסתיים בשלום, הסתיים בשלום כבר בסוף המאה ה-19.

מוסא עליו השלום. בדרך לשימלה, על ספסל ההמתנה לאוטובוס: מאיפה אתה? ישראל. אתה מוסלמי? לא. אני יהודי. קוראים לי גל. ולך? חוסיין עלי. אז אתה מוסלמי? כן. תגיד, הוא שואל, What are the job prospects in Israel? מצחיק. לא ידעתי מה לענות. אפילו חוסיינים ישראלים מתקשים למצוא עבודה, אז איזה חוסיין עלי מהודו? רשיד, שנראה כמו מנהיג החבורה, היה חסר מנוחה.

אתה דתי, שאלתי את רשיד, הולך למסגד? "כמובן. אני מתפלל חמש פעמים ביום ובקרוב אעלה לרגל למכה. אם אתה מוסלמי אתה הולך למסגד, אין דרך אחרת".

החלטתי לעבור לנושא קליל יותר, ללא הצלחה. בעד מי אתה במונדיאל? "גרמניה".

שתיקה קלה. אני אומר שאני בעד הולנד. "למה?" לא סיפרתי לו על הסצנה ב"אנה פרנק" שבה תושבי אמסטרדם תוקעים צבעוני צהוב בדש החולצה.

לשמחתי, שני האחרים – היותר עליזים בחבורה – החלו לשמוע מוזיקה. אתה אוהב מוזיקה הינדית? שאלתי את חוסיין עלי. "כמובן", ענה בשבילו רשיד, "מוזיקה הודית, בוליווד". זה היה אותו "כמובן" החלטי של ההליכה למסגד.

אז איך המלחמות הגדולות – אם בכלל – רשומות בחייהם של שלושה סטודנטים מוסלמים הודים, בדרכם לחופשת קיץ בשימלה? בגאווה הם אמרו שהם לומדים בג'אמיעה מיליה אסלאמיה (האוניברסיטה האיסלאמית הלאומית), שנוסדה על ידי ד"ר זכר חוסיין, הנשיא השלישי של הודו  אז הכל טוב ויפה בהודו הרב-תרבותית? ייתכן. ממהדורת הנתזים האחרונה למדתי שגם הינדים לאומנים אוהדים את נבחרת גרמניה – אז אולי זו אפשרות של גשר.

אחרי המתח הראשוני, שלושת הסטודנטים מדלהי היו אדיבים עד מאוד, ובדרך הארוכה לשימלה קנו לי כוסות צ'אי בכל הפסקת השתנה. כמו במפגש עם האויגורים המוסלמים, בצפון מערב סין, גם כעת הרגשתי באופן מוזר קצת בבית: הלהג בו הם דיברו (תערובת של הינדי ואורדו) נשמע ידידותי יותר לאוזניים, ופתאום רשיד שאל אותי אם אנו עובדים את "מוסא עליו השלום" (מוסא עלא סלאם). אנו לא עובדים אף אדם, השבתי, רק את אלוהים. כמובן כמובן, הוא אמר, "אין אלוהים מבלעדי אללה", ותיקן: התכוונתי לשאול אם הוא הנביא שלכם (your Rasul)? הנהנתי באחווה מונותיאיסטית – אני ורשיד בין כל הפגאנים מסביב.

אנדי וסינתיה. באחת מארוחות הבוקר בשימלה פגשתי את אנדי וסינתיה, שגרים בסנטה קרוז שבקליפורניה. אנדי הוא מורה לכתיבה יוצרת, וגם "מסאי וסופר" (ככתוב בכריכה האחורית של ספריו). סינתיה לומדת, בין השאר, שירה הודית ורגועה בהרבה מאז שאובמה נבחר. "הוא לא מושלם. הוא לא יכול לשנות את הכל". אנדי יהודי אבל אינו מוכן לבקר בישראל. גם לא ביקר. עד גיל 17 (אי שם בשנות השבעים) הוא היה ציוני. אבל אז קרא ספר על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הוא סיפר את זה במבוכה, מחוסר ברירה. הוא פחד שאם נדבר על ישראל אני אשנא אותו – אבל אחרי השיחה שלנו אנדי התחיל לשקול ביקור בירושלים. הרגשתי קצת כמו עמוס עוז, אם כי אני באמת ובתמים באתי לקלל. ובכל זאת, יצאתי מברך.

לאנדי וסינתיה יש גם בית בצפון קליפורניה, ביערות, כזה שהם בנו לגמרי לבד, ועשו בו (במו ידיהם) כמעט את הכל. אי אז, בשנות התשעים, כשבנו אותו, גרו באזור זוג ישראלי. קראו להם איימי וגבי. גבי בדיוק כתב ספר. הם שאלו אותו: איזה ספר? גבי אמר: עזבו, זה בעברית, על איזו מלכה אחת. קוראים לה "באדולינה". הם שואלים אותי: "תגיד, זה נכון שהספר מאוד הצליח?" כן. ומה אתה חושב עליו? לא קראתי. אבל זה לא הפריע לי לצטט מאמר ישן של גדי טאוב, מהימים בהם עדיין הסכמתי איתו מדי פעם. "וזה נכון שאיימי הפכה לגורו?" לא יודע. אולי מי מהקוראים יידע.

לאנדי וסינתיה אין ילדים. לא שאלתי. הסקתי זאת מהעובדה שהם מרבים לטייל בעולם, אחרי שאנדי מרוויח מספיק משיעורי הכתיבה יוצרת. הם מטיילים עד שנגמר הכסף. הפעם זה אמור להימשך לפחות חצי שנה. רציתי לשאול: למה החלטתם לא להביא ילדים? לא שאלתי. את ספרו הראשון (הוא השאיל לי אותו ליומיים) הוא מקדיש ל"סינתיה, שידעה מה לעשות". חשבתי שזה קשור למשהו. לצערי אני עדיין מדמיין איזו טרגדיה אפלה כאשר אין ילדים בסביבה.

חיבבתי מאוד את אנדי וסינתיה, והם שיכנעו אותי לבוא איתם לקינור.

עמק קינור. האדמה כאן טובה לבעליה. השלג לבן על הפסגות הרחוקות והתפוחים אדומים על העצים. טורים טורים הם עולים מתוך מרבדים של תלתן ופרחי בר. והבתים עדיין עשויים עץ ואבן, לסירוגין. בלונלי פלנט כתוב שזה טוב נגד רעידת אדמה.

הנשים חזקות, סוחבות שקים של תפוחי אדמה. הגברים רזים ומכווצים משהו. שני המינים חובשים מגבעות לבד ירוקות ואפורות, ולחלקם יש עיניים בכחול מסוים מאוד. אחד מכחולי העיניים שואל אותי (אשתו מחייכת): מאיפה אתה? ישראל. "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מישראל". באמת (להפתעתי אני כמעט גאה)? איזו? "טכנולוגיית השקייה, בשביל התפוחים". סיפרתי לו שגם סבא שלי היה מגדל תפוחים בהרים.

"איזה זן תפוחים אתה אוהב?" גרנד סמית (האמת שגם חרמון, אבל לא ידעתי את שמו הלועזי של הזן האדום הזה). יש לכם כזה? "מעט. כמות קטנה. ההודים לא אוהבים חמוץ, אוהבים מתוק". הוא צוחק.

אנדי אומר לי: "אני תוהה אם הם יודעים כמה התמזל מזלם לחיות את החיים האלה". ואני חושב:

אידיאליזציה אמריקאו-ליברלית אופיינית. הרי ראיתי את האיכרים מזי הרעב, בשדות הלוהטים שבין דלהי לרישיקש. אולי רק בקינור, עם התפוחים, הג'ראס והפרויקטים ההידרו-אלקטריים זה שונה. אבל הלונלי פלנט מבכה את העמק הבתולי האבוד, שלפני ההידרו-אלקטריקה. ואני חושב: הם רוצים קיטש.

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

כשהמראנו מבן גוריון במטוס של חברת התעופה המלכותית, הנוסעת לצדי קראה את "11 דקות", ספרו של פאולו קאולו. קוראים לה תום, "תל אביבית מלידה". להודו היא נוסעת בפעם הרביעית, אחרי שנכשלה בבחינות הלשכה, ולפני מועד הבחינות של הסתיו. שאלתי למה מחשב? היא אמרה שהיא כותבת "ביוגרפיה או רומאן", היא עוד לא החליטה, על חייה הסוערים עד כה (היא בת 27). מקור ההשראה שלה הוא "סיפור על אהבה וחושך". "ספר מדהים", היא אמרה.
בהודו היא תשהה חודשיים, והיא תתחיל את הטיול בקאסול (מושבת הסטלנים המרכזית בעמק פרוותי) – היא לא יכולה אחרת. "אני חייבת את קאסול, אני כבר חודש חולמת על קאסול". שם גם תישאר כנראה רוב הטיול, עם גיחה קצרה לבאגסו, סמוך לדרמסהלה. שאלתי: יצא לך להיות בעמק קינור או בעמק ספיטי? לא. היו אנשים שהלכו ל"כפרים", אבל לי לא היה כוח.

המלה הזו, "הכפרים", חזרה כמה וכמה פעמים. תמיד יש את המקום שבו תום נמצאת או היתה, ויש את "הכפרים" – כל מה שנמצא ברדיוס של  יותר מחצי קילומטר מקצה הג'וינט שלה. ובכלל, היא לא יודעת דבר וחצי דבר על המדינה שהיא נוסעת אליה."תיזהר מההודים, יש אצלם הרבה גנבים". חשבתי לעצמי: הבחורה הזו אמיתית או קריקטורה? ואולי אני המוזר פה? הרי ככה הם חיים גם כאן (כלומר שם, אצלכם), בתוך רדיוס של כמה קילומטרים מ"הכפרים".

היא מצטערת שהיא לא למדה פילוסופיה, כי "זה מה שאני עושה כל היום, מתפלספת וחופרת", אבל אבא רצה משפטים.
את ההפסקה בעמאן נאלצתי לבלות איתה ועם הסוכריות שאמא שלה שלחה איתה. הרגשתי איך זה מתחיל לסגור עליי – אני הופך פיון חסר חשיבות, נאלץ לחזות במלים ובמחוות הגנריות הללו, שמישות לכל דיכפין, ואיני יכול לברוח. מה הם יגידו?

למזלי רווח לי כשהמטוס המריא מעמאן. במושב מצדי השני התיישב אחד, דוקטורנט למחשבת ישראל, "חובב סיקים" כהגדרתו, שנוסע לסיים את כתיבת הדוקטורט באמריצר. בין היבשושיות המלומדת שלו והסתמיות ההולמת שלה, הרגשתי ששוב יש לי תפקיד בעולם. אילולא אני השיחה היתה גוועת.

.

דלהי. בחמש בבוקר המונית הנחיתה אותי ב"מיין בזאר" של פרהגאנג'. העיר היתה חמה ומאובקת והערפיח דבק בעור. הפרות רבצו בנחת והכלבים שוטטו בזנבות מקופלים. הרגשתי שאני חייב להימלט ורכשתי בסוכנות מפוקפקת כרטיס אוטובוס לרישיקש, במחיר מופקע (כל כך מופקע שאני מתבייש לספר – אם כי סביר שבזבזתם יותר על ארוחת הצהריים האחרונה שלכם).

עד מועד הנסיעה הילכתי בסמטאות הבזאר. בין דוכן לדוכן, בזווית העין, הבחנתי בכוכים כוכים בהם ישנים אנשים בשעות הלילה. התביישתי לנעוץ מבטים אבל העין לכדה צלמיות של אלים, בני אדם לרוב והרבה בדים בכל הצבעים. יכולתי רק לדמיין כמה חם בפנים, אם כל כך חם בחוץ. שלושה או ארבעה בחדר, אפילו שישה. וחלונות אין ומסביב רק עוול ושריפה.
ובכל זאת, עם בוקר הם הגיחו מהכוכים – רחוצים ונקיים וטובי לבב. רציתי לבכות על ההודים הללו, או על העולם. אני חושב שזה היה קתרזיס של אחרי הטיסה.

פוליטיקה 1. באוטובוס לרישיקש ישב מאחוריי כהן דת הינדי – עד כמה שהצלחתי להבין – או לפחות אחד שעורך טקסי נישואים. הרבה מלים נשפכו על הצורך להתמודד בחו"ל עם שונאי ומבקרי ישראל. מעט מדי נכתב על הטירדה האמיתית – תומכי ישראל מושבעים. כששמע שאני מישראל, הכהן הגיב בהערצה. ישראל חזקה, הוא אמר, הודו חלשה. הודו גדולה וחלשה, ישראל קטנה וחזקה. אתם יודעים איך לטפל במוסלמים. מלמלתי משהו על זה שאנו חיים עם מוסלמים וצריך ללמוד לחיות בשלום. אבל יש מוסלמים טרוריסטים, הוא אמר. אמרתי: יש מוסלמים טובים ומוסלמים רעים, כמו שיש הינדים טובים והינדים רעים.

"לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים", הוא קבע, כל כך מרוצה מהמשפט הסימטרי שיצא לו, עם הניחוח הלוגי המשכר (הוא חובב סימטריה כפי שאולי הבחנתם). לבי לא עמד לי לאכזב אותו, מה גם שלאן כבר השיחה יכולה להתפתח? השבתי לו: זה תלוי איך אתה מגדיר מוסלמי ואיך אתה מגדיר טרור.
זה השתיק אותו. לפחות עד שהוא הפציר בי לבוא להשתין. חשבתי שההצעה במקומה, אבל אז התגלה שאנו אמורים להשתין בעוד האוטובוס מתקדם לאיטו בפקק – ועוד בבוץ מהצד השני של האוטוסטרדה (מלה חזקה לכביש המשובש הזה. אבל ניחא). ואכן, הפקק התחיל להשתחרר בעודנו משתינים, ואני מהלחץ התקשיתי להשתין. ייאמר לזכותו של כהן הדת שהוא המתין בסבלנות (אחרי הכל, כל צה"ל עמד מאחוריי). רצנו כל עוד נפשנו בנו.

פוליטיקה 2. תרגמתי למענכם את הידיעה הראשית של גיליון ה"הינדוסטאן טיימס" באחד מימי השבוע האחרון (העיתון באנגלית השלישי בתפוצתו במדינה). מצאתי אותה משעשעת. אבל זה דורש קצת רקע: בחודשים האחרונים, אחרי שנה שנתיים של שקט, שוב חזרה האלימות לקשמיר. זה התחיל בתקריות פזורות של יידויי אבנים והמשיך במספר הרוגים בהתנגשויות בין הצבא ההודי לבדלנים המוסלמים.

אז הנה הידיעה (העברית המוזרה לעתים באה להעביר את האנגלית המוזרה):

רק בן 13, וכבר מיידה אבנים ותיק

——————————
שישה חודשים חיפשה משטרת סרינגאר את השחקן הראשי בתקריות יידוי האבנים שפקדו את העיר. ביום שישי, כאשר המשטרה לכדה אותו, היא גילתה שמדובר בנער בן 13.

הוא לקח חלק בלפחות 50 מקרים של ידוי אבנים, ללא שום רמז מדוע הוא עשה זאת, אמרה המשטרה. המשטרה מטפלת בו כעת, ומאכילה אותו גם.
המקומיים העניקו לילד את השם "ואירדאת", שבשפה הקשמירית משמעו "תאונה קטלנית".
הנער עובד כמנקה בחנות מקומית אבל מכנה את עצמו "איש מכירות". "הוא אפילו אינו יודע שמישהו שרק מנקה ומסיר אבק בחנות אינו איש מכירות", אמר גורם משטרתי.
כאשר הם תפסו אותו, הוא לבש חולצה קרועה ומכנסיים בלויים. הדבר היחיד שהמשטרה הצליחה למצוא עליו היה חפיסה של סיגריות זולות.
ואירדאת נמסר חזרה למשפחתו, היות שהוא "צעיר מכדי להירשם בפלילים", אמרה המשטרה. "הוא רק נער תמים, די לא בוגר, שלא ידע מה הוא עושה. אין מניע בכלל, שום סכום כסף אינו מעורב, הוא אפילו אינו מדבר על ידוי אבנים ככלי מחאה", הוסיף המפקח הראשי.
המשטרה אמרה שואירדאת, שאביו מת, השתייך למשפחה מאוד ענייה. הוא למד עד כיתה ג'. "המורים היו מכים אותי. אז שנאתי ללכת לבית הספר ולבסוף יום אחד עזבתי את הלימודים", אמר הילד, לפי דיווחי החוקרים.***
עוד ידיעות מהעמוד הראשון של ההינדוסטאן טיימס: יותר מעשרה הרוגים לצבא ההודי מידי המורדים המאואיסטים במרכז הודו. הפרשן לענייני מאואיסטים: הבעיה היא לא אסטרטגית אלא טקטית. הכוחות אינם מקפידים על נוהל פינוי צירים;  מאיאוואטי, ראש הממשלה הדלית (כלומר בת למה שכונה פעם "קסטת הטמאים") של מדינת אוטר פראדש, יצרה מחוז מנהלי חדש וקראה לו על שם אחד המנהיגים ההיסטוריים של הדלית. משפחת גנדי ומפלגת הקונגרס זועמות: המחוז – חלק מאזור בחירה מסורתי של שושלת נהרו-גנדי – היה אמור להיקרא על שם רג'יב גנדי, ראש הממשלה המנוח ובעלה של מנהיגת המפלגה, סוניה גנדי.

.

בהארטי. עדיין באוטובוס, פגשתי את בהארטי. היא קראה רומאן רומנטי באנגלית, וסיפרה לי שבעלה עובד בפירמה פיננסית במומבאי (London based כפי שהיא הדגישה מספר פעמים). היא בת 24 ובמקור מדרה דון (לא רחוק מרישיקש). עם בעלה היא התחתנה ב"נישואים מוסדרים" (arranged marriage). היא אינה מאמינה באהבה, או יותר נכון, היא תיקנה, היא מאמינה באהבה אבל לא בנישואי אהבה. אז אהבה יכולה להתחרחש רק מחוץ לנישואים?, שאלתי. היא ציחקקה. לא היתה תשובה.

על ארוחת הצהריים היא התעקשה לשלם (ונראה היה שהפרוטה מצויה בכיסה), וכשחזרנו לאוטובוס כהן הדת מהסיפור הקודם הציג לי איזו תנועה מגונה. רוצה לומר: זיינת אותה? אמרתי לו: תתבייש לך, אתה כהן דת! הוא אמר: זה בסדר. אתם רק צריכים להתחתן, אני אערוך את החתונה (כל העניין היה מביך במיוחד, היות שהיא ישבה במושב סמוך). חשבתי לעצמי שזה אולי אומר שההפרדה בין סקס לדת היא מחשבה שבאתי איתה מהבית. אחרי הכל, האלים ההודיים הם יצורים מיניים למדי, אפילו אולטרה מיניים.
בשלב כלשהו היא הזמינה אותי לשבת לצדה. you are not very talkative, היא פסקה. אמרתי לה שאני עייף אבל אשמח לענות על שאלות. היא שאלה ועניתי, לא תמיד לשביעות רצונה. בסוף החלפנו אימיילים. היא הבטיחה לבוא לניו יורק.

רישיקש. חמה כמו דלהי, אבל יש כאן בריזה מלטפת בשעות אחר הצהריים ובתי קפה. הייתי יכול לחיות גם בלב הסהרה, אם היה שם בית קפה. ב"בודהה קפה" עלו על נוסחת הלונלי פלנט: מוזיקה הודית מתוחכמת וביטלס לסירוגין. השולחנות מלאים תרמילאים, למרות שזו לא העונה. דווקא נחמד בשל כך. מחוץ לבית הקפה רואים מעט מאוד תיירים. אפילו בית חב"ד סגור על מנעול ובריח.
אני קורא את הספר הנהדר שחברי עמיחי השאיל לי (יומן מסע של ו.ס. נאיפול בהודו), ושותה צ'אי. נעים פה, בעיקר לפנות ערב. אבל אחרי יומיים הצפנתי – באופן זמני – לגנגוטרי.

.

הברהמין הראשון שלי. מאז הגעתי להודו רציתי לפגוש ברהמין אמיתי. אולי זו האובססיה הנושנה שלי להירארכיות חברתיות (כשהייתי קטן פיתחתי שליטה מרשימה במדרג האצולה האירופי. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא מתיישב עם סוציאליזם) – או הזדהות פשוטה עם דורות דורות של מלומדים, המדקלמים שוב ושוב שברים של מסורת עתיקה, בלי ממש להבין אותה.

לצערי בהארטי התגלתה כבת לקסטת הלוחמים – אמנם מכובד למדי, אבל אם הברהמינים נולדו מראשו של ברהמה, הלוחמים הגיחו נמוך יותר, מזרועותיו. אפילו כהן הדת (האמת שלא במפתיע לאור הוולגריות) אינו ברהמין. בהארטי ידעה לומר, לפי בגדיו, שהוא בן לקסטת הסוחרים (הירכיים של ברהמה). מסתבר שהחוק ההודי כבר אינו מחייב שכהני נישואים יהיו ברהמינים. בושה וחרפה.

את הברהמין הראשון שלי פגשתי בגנגוטרי. עם שקיעת החמה ירדתי מאחד המדרונות המיוערים (יפה שם להפליא – והקדושה מרחיבה את הלב ואת הדעת). עמדתי סמוך לקו המים. שני גברים טבלו בגנגס הקפוא, כפי הנהוג, והצעיר מביניהם לקח אותי תחת חסותו – תחילה למקדש ואז לחדרו, ללמד אותי לעשות מדיטציה (בעוד חברו הזקן מנסה לישון).

כשיצאנו מהמקדש, שאלתי: "האיש במקדש היה ברהמין, נכון?" (בשלב זה כבר הבנתי שזה לא יאה לשאול אדם ישירות מה הקסטה שלו, אז הלכתי בדרכים עקלקלות). כן, ברהמין. גם אני ברהמין, הוא אמר (וקוראים לי פאוואן, פאוואן קאושיק). האמת שכבר יכולתי לנחש זאת – מהעובדה שהוא דיבר אנגלית מצוינת אבל סיפר שהוא מ"הכפר" (אמנם רק שעה נסיעה מדלהי).

אבל האליטה, מסתבר – כדרכן של אליטות – שוקעת. פאוואן בן 27, אבל הוא לא מתחתן וגם לא מחפש עבודה. "אני משוגע", הוא אמר. יש עוד משוגעים בין חבריך? כן, כמעט כולם, הוא צחק. את הכסף הוא מקבל מאדמות המשפחה, המשכירה – ממש כמו במושבים מסוימים בדרום השרון – שטחים למבני תעשייה.

פאוואן, מסתבר, הוא מחסידי אושו. וגם אני אמור להיות אחד כזה, בסוף השיחה. כך לפחות הוא הבטיח. אני מניח ששיחה עם אחד מחסידי אושו היתה משעממת אותי די מהר, בנסיבות אחרות, אבל פאוואן הוא הודי, וחשוב יותר – הוא ברהמין. אז החלטתי לראות מה יש לו להגיד.

שתינו צ'אי באחת המסעדות. "אתה צריך לחפש את אלוהים" הוא אמר. אני לא כל כך מאמין באלוהים, אמרתי. פתאום הוא הגיח משלוותו וכמעט צעק: אז לשם מה (?what for) לשם מה הכול? לו ידעתי לתרגם את אבידן לאנגלית, הייתי מספר לו על העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת, שמצדיקה כביכול את הכל. אבל במקום זאת הרחקתי את עצמי מהסיטואציה (כדרכי בקודש) ועניתי בשאלה: אז זה מה שמניע אותך? אתה חושב שתמצא את אלוהים? מצאתי את אלוהים. אני אלוהים. אתה אלוהים. שאלתי: אז מה עם שיווה? (הצבעתי על צלמית של שיווה בפינת החדר. תמיד יש צלמית של שיווה בפינת החדר). גם זה אלוהים, וגם העמוד הזה יכול להיות פסל של שיווה אם תראה אותו ככזה, אם תהיה אלוהים, הוא אמר.

פאוואן היה נוגע ללב. הוא היה רגיש ודק הבחנה (פתאום הוא שאל: ?you feel comfortable with me), אבל גם לחלוטין מרוכז בעצמו. עליי הוא לא שאל דבר. כשהוא אמר שהשאלה היחידה החשובה היא: מי אני? ניסיתי לספר לו על סוקרטס, אבל זה לא עשה עליו יותר מדי רושם. הוא זנח את הכל בגיל 18, כשפגש את המורה שלו – פקיד בנק ביום, חסיד אושו בלילה. כמו המורה, פאוואן מתעורר בחמש בבוקר ועושה שש שעות מדיטציה. הוא מתעמל. מהיפעלויות הגוף הוא מחוסן, הוא אמר. הוא עושה "סקס של הנפש".

המשך יבוא. פאוואן הזמין אותי לבקר בכפר. הוא יבוא בעצמו לקחת אותי מדלהי, בסוף הטיול. עד אז, הוא ביקש, אני צריך לקרוא משהו של אושו.

האליטה החדשה. גם הם היו שם, בגנגוטרי – במכנסיים טובים ומצלמות משוכללות. למשל כמו זה שפגשתי במונית (ככה הם קוראים פה לג'יפ עמוס בלפחות עשרה אנשים, כולל זה שצמוד לנהג וההילוכים בין רגליו). הוא היה מכוער למדי, עם אוזניים גדולות – גדולות עד כדי כך שדימיתי לראות בו התגלמות אנושית של גנפתי (או גאנש), האל הפיל (או פילפילון. באיורים הוא נראה ידידותי למדי).

גנפתי עבר בגיל 15 ללונדון, לחיות עם קרובי משפחה. הוא עבד שם כמה שנים ב-recruitment. עכשיו, בן 24, הוא חזר להודו, "להתחיל קריירה". שם הוא התגורר, חשבתי, ברובע מהגרים קודר. כאן הוא חוד החנית של הודו החדשה.

אתה מפה מסיבות דתיות? שאלתי. לא לא, הוא הזדרז להשיב. ואחרי שהות קצרה הוסיף: אתה יכול לקרוא לזה "סיבות רוחניות".

גנפתי שמח לשמוע שאני מתחיל ללמוד בקולומביה, ומייד הניח שזה יהיה ב-great business school שלהם. לא רציתי לאכזב אותו (מה גם שבשלב זה הבנתי שלימודי פילוסופיה נשמעים להם מוזר, מאוד מוזר), אז הסתבכתי בטבעת שקרים מענגת, כולל משהו על הפירמה המשפחתית שאני אמור לרשת בסופו של דבר.

במחשבה לאחור, אולי זה לא נבון לעצבן את גנפתי. אלים יודעים לבחון כליות ולב. אבל כנראה גם זו מחשבה שבאתי איתה מהבית.

מלים מלים מלים. אי שם בדרך, בין כפרים ועיירות, עלתה משפחה על המונית – לא לגנגוטרי, רק לעיירה הבאה, מרחק שעה נסיעה. בהפסקת ההשתנה אב המשפחה פנה אליי. הוא לא ידע מילה באנגלית. אבל הוא דיבר. אליי הוא דיבר. ודיברתי בחזרה. היו שם הרבה מלים באויר, מה גם שבשלב מסוים הבנתי שאין שום צורך לדבר באנגלית. דיברתי אליו בעברית, ואף דיקלמתי כמה שורות של טשרניחובסקי ("שחקי שחקי על החלומות זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת. לא מכרתיה לעגל פז").

איזו מין תפישה של תקשורת מניחה הפנייה הזו? אני חושב כעת. מה התכלית של הפנייה? היא ודאי השיגה רוח טובה, ומידה רבה של משחקיות. אפילו יש על מה לכתוב הביתה. אבל תכלית לא היתה שם. הוא פשוט דיבר – כי הייתי שם. גם אני כבר דיברתי, מבלי להחליט שעכשיו אדבר. חייכתי, גופי אמר כמה דברים עלומים. הוא פשוט המשיך את השיחה.

הוא לא חשב שהמלים שייכות לו. שהוא מבין את המלים, שהוא מתכוון דווקא למלים הללו ולא לאחרות. כמו אחד הברהמינים מהספר של נאיפול, זה שסבא שלו דיקלם מנטרות בסנסקריט מבלי להבין מה הן אומרות. ואולי גם כמו בהארטי. למה התחתנת בנישואים מוסדרים? שאלתי אותה."ככה עשו תמיד. יום אחד ההורים הודיעו, ואני בדיוק סיימתי קולג' למסחר". וקודם, לא רצית לאהוב? "לא חשבתי על אהבה או על נישואים. התרכזתי בלימודים".

אלה אנחנו שהחלטנו שלדיבור יש תכלית, ויש את הכוונה, זו ששייכת רק לי, וזה אני שאמור להעביר אותה – ואחרים אמורים לקבל, ולאכסן אותה אי שם בראשם. ופתאום אנו מגלים שזה פשוט לא עובד. הכוונה לא עוברת. ה"משמעות" הולכת לאיבוד.

אז היתה מעט קדושה גם ברגע ההוא, בין העיירות בדרך לגנגוטרי, בהפסקת ההשתנה. חזרנו על מלים כמו בטקס עתיק, וכמו המיתוסים ההודיים שקראתי, היה בזה משהו משחקי, בלתי צפוי. אנשים מספרים את הסיפור, בכל פעם קצת אחרת – אבל מדמיינים שכך זה סופר מאז ומתמיד, שהמלים אינן באמת שלהם (אבל במידה מסוימת, הן כן).

המונסון. כעת כולם כאן, במדינת אוטרקאנד, מחכים למונסון. "רק עוד כמה ימים והמונסון יופיע", הבטיח ההינדוסטאן טיימס לקוראיו. אני, לכשעצמי, בקרוב אסע לשימלה. אולי כך אמלט מהגשם.

אבל אולי צריך לקבל אותו, להיכנע. זה קורה לי פה הרבה: זו היתה החלטה רצונית להיכנע לחום, לוותר, וכך גם את הנסיעות האינסופיות והצפופות עד מחנק, ואבק הדרכים, והפקקים ביציאה מדלהי.