איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה

אדישות. אדישות היא בעיה שהמומחים לפוליטיקה מתקשים להתמודד איתה. כל עוד ההמונים כועסים, אפילו אם הכעס שלהם מופנה למושא "הלא נכון", אפשר להסביר את זה. אבל אם הם נשארים בבית ולא עושים כלום, מה יש להגיד? לפעמים אומרים שאדישות היא מחאה, אבל זאת תשובה טאוטולוגית – הכול חייב להיות מחאה, אז גם האדישות היא מחאה. אם מישהו אדיש לפוליטיקה, זה אומר שהוא פשוט לא שם. הוא לא חלק מהסיפור הזה.

הבחירות לרשויות המקומיות הן דווקא מבחן טוב כדי להבין את הסובייקטים הפוליטיים בישראל. בבחירות הכלליות קצת יותר אנשים מצביעים, כנראה בגלל שהן נוגעות לעניינים של חרדה קיומית. מפחידים אותם שהערבים יהרגו אותם, אז הם הולכים להצביע למישהו חזק שיבלום את הערבים. אם חולדאי היה מאיים במלחמה נגד חולון אולי גם בתל אביב היתה יותר התגייסות. אבל בפועל בבחירות המקומיות אין איומים של ממש. לכן אנשים לא מצביעים.

חולשת הרצון. נכנסתי פעם לדירה עם עוד שתי שותפות. אחרי כשבועיים, אחת מהן קראה לי לשיחה ושאלה אותי אם אני מודע ל"בעיה שיש בדירה". חששתי שמדובר בחולדות, או בשכן מטורף. אבל התברר שהבעיה היא ש"אף אחד לא שוטף את הכלים בכיור". שאלתי אותה: אנחנו כאן, שניים מתוך שלושת הדיירים, וגם השותפה השלישית היא נחמדה. למה שלא נשטוף פשוט את הכלים? היא הביטה בי ברחמים. "זה מה שאתה חושב. אתה עדיין תמים. זה לא יקרה", היא אמרה. היא צדקה.

במושגים פוליטיים, הדיירים בדירה הזאת היו מנוכרים לעצמם. הם התייחסו לרצון שלהם כמשהו חיצוני להם. אבל אולי המצב הפוך דווקא. אנחנו מחוברים מדי לעצמנו. בשביל להיות פוליטיים אנחנו צריכים להיות מנוכרים לעצמנו, וזאת היכולת שאיבדנו.

נכון, היתה מחאה חברתית. בתור מטאפורה, המחאה החברתית היא כאילו השותפים בדירה היו עושים הפגנה נגד עצמם בנושא הזנחת הכלים בכיור.

מי זה "אתם". צריך להגיד את האמת: איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה. אנחנו כבר לא אזרחים. אנחנו לא מאמינים בטוב המשותף. אין כאן עניין של איזה "הם". האדישות דווקא חוצה גבולות של קבוצות. ובמוקדם או במאוחר זה יקרה גם ברמה הלאומית: כשהממשלה היא בסך הכול חברת אבטחה, זה לא ממש משנה מי יושב בממשלה. רוב האנשים לא אדישים בחיים הפרטיים שלהם (אם כי חלקם בהחלט כן). ברמת הגוף רובם (אם כי לא כולם) מגיבים לגירויים. אבל הם לא מדמיינים את הסיפור שלהם דרך החברה או המדינה. אפשר להגיד לאנשים: "תקשיבו, אם אתם לא תתארגנו שום דבר לא ישתנה". אבל זה לדבר לחלל הריק, כי אנשים לא מזהים את עצמם ב"אתם" הזה. הם בזים לזה, זה נשמע להם כמו זמזום. אם המנהיג מספיק כריזמטי, ומשכנע שהוא יכול לסחוף מספיק אנשים וליצור תנועה המונית, הם יחשבו איך הם יכולים להרוויח בבורסה מהתנועה ההמונית הזאת.

הסיבה להגירה. זאת בעיה של מצוקה נראטיבית, כפי שהגדיר זאת איתמר טהרלב. סביר שזאת גם אחת הסיבות שאנשים מהגרים, לא פחות מגודל החשבון בסופר: הגירה מאפשרת להם לחיות סיפור שבו הם או המשפחה שלהם לבד מול העולם, והסוף של הסיפור תלוי רק בהם (ובעולם, אבל על "העולם" אין לנו שליטה). הבעיה היא שאחרי כמה שנים, או שהם נכשלים או שהם מצליחים. אבל אם הם לא משתנים תוך כדי התהליך, ולא הופכים לחלק מקולקטיב אחר (למשל: השמאל הגרמני, הימין הגרמני) – הם נשארים לבד עם ההצלחה. נשאר להם רק לחכות למוות.

חיי היתוש. אי אפשר לדבר על פוליטיקה עם האנשים מסביבנו, כי הם לא סובייקטים פוליטיים. גם אנחנו מצליחים להיות סובייקטים פוליטיים רק במאמץ, בהשפעת איזה סופר אגו. אבל אם נתפוס מישהו ברחוב ונברר איתו מה הוא רוצה, נגלה יצור עם זיכרון של יתוש. כסובייקט, הוא נולד לפני יומיים, ויעלם בעוד שלושה. יש סובייקטים שנולדים ומתים לאורך מסיבה אחת בסוף השבוע. יש סובייקטים שזמן החיים שלהם הוא כזמן הכנה של פשטידת ברוקולי. אחר כך ייוולד סובייקט חדש, קצר ימים לא פחות, איפשהו, מתישהו.

זה לא כל כך נורא. גם חיים של יתוש יכולים להיות מרתקים. בתוך המחזורים הקצרים האלה יש לפעמים ריגושים לא קטנים. אבל יתושים לא חיים ברפובליקה.

ילדים. ילדים, כך אומרים, מעניקים משמעות לחיים. יש איזה סיפור ללוות, לדאוג לו. אולי, אבל אני מתקשה להאמין בזה כשאני רואה את האבות עם המבטים המרחפים באוויר כשהם הולכים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית. רוב ההורים הם מנהלים של המשפחה. כמה אמהות מתעניינות בחוויית החיים של הילדים שלהן בגיל 14?

הטעות של הנאורות. ממילא, אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שאנשים שואפים לאושר. זאת הטעות הראשונה של הנאורות, שהרומנטיקה זיהתה כבר לפני מאתיים שנה. איך זה קשור לבחירות המקומיות? כי מועמדים בבחירות מקומיות מבטיחים בעיקר שאם הם ייבחרו יהיה יותר טוב. וזה לא מה שאנשים רוצים. אומרים על המרקסיסטים שהם רוצים שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. רוב האנשים פשוט לא רוצים.

תחקירים. בעיתונות מדברים כבר שנים על הצורך בתחקירים. אבל כידוע, כשמפרסמים תחקיר מעט מאוד אנשים קוראים אותם. עכשיו, בעידן ראשי העיר המודחים-רצים-מנצחים, תחקיר עשוי בכלל לשחק לטובתו של הפוליטיקאי שנגדו הוא מופנה.

הזיות. אומרים שבשלב מסוים כשהגוף סובל והאיברים נמקים אנשים חולים שוקעים בהזיות ומרחפים בעולמות אחרים. אפשר להגיד שזה מה שקורה בישראל. אפשר לנסות להעיר אותם. אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתם. אם כבר, עדיף אולי לחשוב איך להיכנס להם לתוך החלומות.