נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

נתזים: "חלמתי: תבל מכוסה אפר"

הציונות הופכת לדת של כוחות האופל העולמיים, ובעקבות כך אוונגליסטים אמריקאים מאמצים מנהגים יהודיים

עזבו את ברלין, תשכחו מוורשה: הדבר הבא בשביל אמנים תפרנים והיפסטרים הוא דאר א-סלאם, טנזניה, מדווח מגזין פמבזוקה

עבודת הדוקטורט הטרייה של ג'ייסון ריצ'י באוניברסיטת אילינוי נושאת את הכותרת Queer Checkpoints: Sexuality, Survival, and the Paradoxes of Sovereignty in Israel-Palestine. העבודה פותחת בתפקידו של הקוויר הפלסטיני בשיח הלאומי וההומו-לאומי הישראלי. שיח זה מציג את הלהט"בים הפלסטינים כאוכלוסייה אומללה במיוחד הסובלת תמיד, ומתאר את האלימות המדינתית הישראלית נגד הפלסטינים כאמצעי המגן על הקווירים הפלסטינים הסובלים מתרבותם "החשוכה". על סמך מחקר שדה ממושך, החוקר מדגיש דווקא את הצלחתם של פלסטינים קווירים לפתח כישורי הישרדות במצבם המורכב, לשמור על יחסים עם סביבתם החברתית והמשפחתית ואפילו לשאוב הנאה מהסיטואציה. בכך הוא מנסה לחשוף סובייקטיביות קווירית השונה מזו הליברלית המוכרת להומו המערבי

ג'נה ווגינריץ', צמחונית לשעבר, מסבירה בגרדיאן למה חזרה לאכול בשר – אבל רק ארנבות ותרנגולות שהיא בעצמה גידלה בכבוד. ווגינריץ' טוענת שהצמחונות לא מאיימת באמת על תעשיית הבשר, ולא מציעה אלטרנטיווה לאנשים שלא יוותרו בשום מקרה על אכילת בשר. לשיטתה, המשמעות של צמחונות היא "לברוח מהמאבק" על גידול הוגן של חיות לבשר. הפיתרון היחיד: תאכלו את הכלבים שלכם!

ומאמר מעניין בג'רוזלם פוסט הטוען שהיהדות מעודדת הימנעות מאכילת בשר. הכותב, נשיא ארגון Jewish Vegetarians of North America (JVNA) טוען שבתקופת התגבשותה של ההלכה בשר נאכל רק בהזדמנויות שבהן הוקרבו קורבנות, לכן גם היום אין להתייחס לבשר כאל סתם אוכל שאוכלים כשרעבים. הוא מסתמך בי השאר על הרב שלמה ריסקין מאפרת

פוסט-פורים: מאמר מעניין על המיעוט המיני הנשכח ביותר במגילת אסתר: הסריסים

כתבה נרחבת ב-OWNI על תרבות המאנגה הקווירית ביפאן ונושאים סמוכים

מי היא גוגה אשכנזי, אשת סודו הקזחסטאנית של הנסיך-האולי-פדופיל אנדרו דוכס יורק, ומה הקשר שלה לגבי אשכנזי? (ספוילר: אין קשר)

Falafel Road, פרויקט וידאו מעניין של האמנית הפלסטינית לריסה סנסור והאמנית הישראלו-לונדונית אורית אשרי עוסק בשאלה מתי ואיך גנבה ישראל את הפלאפל? זאת בעיקר על בסיס ריאיונות עם בעלי דוכני פלאפל ישראלים וערבים בלונדון. וגם בעברית כאן.

בראדלי מאנינג החמוד קורא בצינוק את ביקורת התבונה הטהורה של קאנט

יוזמה בקהילה הגאה בבריטניה: במפקד הקרוב להט"בים יצהירו שהדת שלהם היא "לסבית". ויש מי שמתנגדים

קריאה רעננה להתאגדות של שחקניות פורנו

סקווטרים השתלטו על ביתו הענק של גאי ריצ'י והקימו בו בית ספר פרוגרסיווי. הם פונו

למה "סובלנות כלפי הומואים" הפכה לנושא החביב ביותר על כנסיות פרוטסטנטיות ליברליות ומה זה אומר על פוליטיקת ה-gay friendly הליברלית בכלל

למה לא נותנים לליברלים (כאן במובן החיובי של הביטוי) לגמור משפט בתוכניות טוק שואו אמריקאיות?

ניתוח עומק על תוצאות משאל העם על החוקה במצרים ומשמעויותיו מבחינת השמאל

כתבה נרחבת בניו יורק טיימס על טכניקות מתוחכמות יותר מבעבר ללימוד מדעי הרוח, כולל למשל שירה, באמצעות כלים דיגיטליים שונים

אסופה חדשה של שירה פרוגרסיווית באורדו

UFO digest על מעורבות החיזרים בצונאמי ביפאן

ובקרוב אצלכם:13  הכורים האטומיים המסוכנים ביותר באמריקה

בפינת ההתרופפות המוסרית: סטודנטית מקליפורניה חגגה ועלצה בעקבות רעידת האדמה ביפאן רק כי הסטודנטים היפאנים הפריעו לה ללמוד בספרייה

לחובבי הז'אנר: תגובה אנטי-ציונית הולמת למניפסט הפרו-ציוני של האנטידויטש, עם תיאור מעניין של ההתפתחות ההיסטורית של השמאל הגרמני מבחינת היחס לישראל

מכתב מסן פרנסיסקו

ישי מישורי

16.03.11

היי,

טוקיו, דימונה, בנגאזי, רמאללה: ארבעה מקומות שאני לא נמצא בהם כרגע. אני הרי גר כעת, כידוע, בעיר סן פרנסיסקו. עברתי לכאן לפני שלושה חודשים וטרם מצאתי עבודה (או אופניים). אני מתפרנס כרגע ממעט תרגומים שאני עושה עבור לקוחות ישראליים שנותרו לי – ואם מישהו זקוק לתרגום לאנגלית, אשמח מאוד לדעת על כך. תקוותי למצוא עבודה כאן במסגרת "הרשת החברתית" שלי די התערערה כאשר הבנתי שכל המכרים שלי כאן נמנים על קוראי "ארץ האמורי", כולם שמאלנים – וכולם אקדמאים. תודה רבה! אני הרי מחפש עבודה בעולם האמיתי.

בכל אופן הדבר מותיר לי הרבה זמן פנוי, ועקבתי בדריכות אחרי המהפכות המדהימות במזרח התיכון. התכוונתי לכתוב עליהן, ועל המפגש שלי עם הליבראלים המקומיים; אבל אז התרחש הצונאמי ביפן. אני כותב בהשפעת האירוע הזה, המתחבר – באופן מבהיל מעט – לכמה מחשבות שהיו לי לגבי דברים אחרים. כדי להסביר כמה מחשבות שהיו לי בנושא – בעיקר בנוגע לשיח סביב הקטסטרופה המתנהל בבלוג הזה – אני חייב לקחת צעד אחורה ולהקדים כמה משפטים לגבי המקום בו אני נמצא כעת.

פוסטר ברחוב ולנסיה פינת רחוב 22, סן פרנסיסקו

 

1. ייצוג מס.1: יש הרבה "שָם" שָם

גל כתב כאן כמה פעמים כבר על דמותו של הליבראל, ואני מוצא את עצמי מנהל מחקר כמו-אנתרופולוגי משל עצמי בנושא. כולם כאן הרי "ליבראלים". גם ה"רדיקאליות" שפגשתי היו, נו, די ליברארליות בעיני. ומצאתי שיש מאפיין המשותף לליבראליות של גל (ניו יורק) ולליבראליות המקומיות (קליפורניה), למרות ששלל מאפיינים אחרים מפרידים ביניהן: המאפיין הזה הוא זחיחותן הבלתי-נגמרת. ההבנה שמרב ה"רדיקליות" כאן הן בעצם, במושגים הישראליים שלי, "ליבראליות" הטרידה את שלוותי. אני הרי חולק את אותן התפישות הפוליטיות עם כמה מהן. אז למה הן נראות לי כל כך זחוחות? וכל כך מרוצות מעצמן? הלוא אחד מהיבטי היסוד של החוויה הרדיקאלית בישראל, כמו שאני מבין אותה לפחות, היא הלקאה עצמית ברמה כלשהי (גם אם נמוכה יחסית). צריך קצת להרגיש רע כדי להיות "פוליטי" (ועל אחת כמה וכמה "רדיקאלי") בישראל. כאן – לא.

גרטרוד סטיין כתבה על אוקלנד, העיר השוכנת לחופיו המזרחיים של מפרץ סן פרנסיסקו, ש"אין שם 'שם'" (there’s no “there” there). אני ממש חולק עליה. אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים של החווייה הליבראלית-מערבית הוא ריחוק הכרחי, מדומיין וממשי, מזירת ההתרחשות הפוליטית. בין אם מדובר ב"מזרח התיכון" (שזה הכי "שם" שיכול להיות כאן, בכל מיני מובנים); בהפגנות הנוכחיות נגד שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים במדינת וויסקונסין (כלומר במה שמכונה כאן "מידל אמריקה"); במלחמה באפגניסטאן או בשערוריית "וויקיליקס" – הכל מתרחש "שם". ועל אחת כמה וכמה האסון היפני.

וזה מוקד הזחיחות. חייזר שהיה מגיע לארץ וצופה ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט – אולי תמצית השמאל-מרכז הליבראלי והתגלמותו השנונה ביותר – היה עשוי לקבל את התחושה שניו יורק היא אי באוקיינוס האטלנטי, המרוחק אלפי קילומטרים מארה"ב. אמריקה מוצגת בתוכנית כאומה של תמהונים מצחיקים (וכך כמובן גם שאר העולם). האמריקאים הסובבים אותי מסרבים כאחד להתייחס לשרה פיילין, למשל, כיישות פוליטית ממשית; הרי אסור להפריע לדחקה. האמריקאים שבאו לחיות בשולי היבשת – למשל בניו יורק או באיזור המפרץ – כאילו נחלצו מ"אמריקה האמיתית" (ובכך שהם מקבלים את המושג הזה הם כמובן שותפים לשיח של אנשים כמו גלן בק), וכעת הם חיים במקום-לא-מקום, שממנו הם יכולים לבקר באופן מנותק ואובייקטיבי את שאר העולם. מועמר קדאפי רחוק מהם כביכול אותו מרחק כמו ג'רי פולוול; ומצחיק בדיוק כמוהו.

טינה פיי בתפקיד שרה פיילין. לא להפריע לדחקה

 

אני חייב להגיד שבמחשבה שניה זה דווקא משהו שאני כן מכיר מישראל. כשמגיע תייר מחו"ל ושואל על הכיבוש או על מתנחלים, רוב מכרינו היהודים-ישראלים מגלגלים עיניים וממהרים להפריד את עצמם מהם. ההתנחלויות הם ה"מידל איזראל" של הליבראלים מתל-אביב; ההכרה-העצמית שלהם מבוססת על ההתבדלות מהן. פלסטין נמצאת אף היא הרי מבחינתם "שם". במאמר מוסגר אציין שמעניין בעיני שאחד הפרוייקטים המרכזיים של "אנארכיסטים נגד הגדר" הוא להביא אנשים "לשם" (ואולי גם, ש"להיות כאן" זה עקרון מהותי להבנה הרחבה של מה זה אנארכיזם בעיני).

2. ייצוג מס. 2: עמימות הכור העולה בלהבות

כל זאת כהקדמה למה שאני רוצה לכתוב לך בעצם על יפן. ככל שאני שוהה כאן יותר, אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים בתודעתי הפוליטית בישראל היה העובדה שהיתה מבוססת-מיקום, ואילו כאן היא מבוססת בדימויים. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה של הפעולה הישירה – ברור שהיא מתווכת בדימויים; אבל לפחות ישנו נסיון לגשר בין שני התחומים. היחס בניכר הפוך. כל המידע על "מה שקורה" מבוסס על דימויים; והדיון על "מה צריך לעשות", אף הוא ברמת הדימוי (אם בכלל). ברור שאפשר לטעון את אותו הדבר גם על ישראל (העובדה שעבור רוב הציבור, חדשות ערוץ שתיים הן המציאות); אבל בארה"ב מועקת הסימולקרה הופכת ממש קשה מנשוא. התחושה המצטברת היא שבעוד הישראלים יודעים מה קורה, אבל מכחישים (או מאמנים את תודעתם "שלא לדעת"); האמריקאים פשוט לא יודעים שום דבר, ומתגאים בכך.

הצונאמי ביפן, על תוצאותיו הגרעיניות-אפוקליטיות, מהווה דוגמא מאלפת. כל החברים האמריקאים שלי שולחים זה לזה קטעי וידאו מדהימים המראים רמות הרס בדיוניות (בדיוק כאלה המוכרות מסרטי האסונות למיניהם). אבל אף אחד מהם לא עוצר להרהר בהשתמעויות הרלוונטיות של הנושא למדינת קליפורניה – מדינה שיש בה מספר כורים אטומיים פעילים, הבנויים ביודעין על גבי קווי שבר רגישים, דווקא באיזור המועד לרעידות אדמה תכופות. זאת, למרות שאם נאמין לדיווח בתוכנית החדשות הדי-רדיקאלית Democracy Now, הרי שהישנות האירוע כאן בארה"ב ייתכן ואף כנראה צפוי. לדברי המהנדס הגרעיני ארני גונדרסון (Arnie Gunderson), בארה"ב אף פועלים כיום לפחות 24 כורים גרעיניים שהמפרט שלהם זהה לזה של כור פוקושימה דאיצ'י – ואשר נבנו על-ידי אותה החברה: ג'נראל אלקטריק. די מפחיד.

 

עשן מיתמר מיחידה מס. 1 בכור האטומי פוקושימה דאיצ'י, 12.03

כאשר האזנתי לתוכנית, חשבתי על הדברים שכתב בעבר בבלוג עופרי, על העובדה שהקטסטרופה כבר כאן. ואני לא מתכוון להפניית אצבע מאשימה בסגנון "ראיתם? הנה התרחש אסון גרעיני!". אני מתייחס לעובדה שלדברי איילין מיוקו סמית' (Aileen Mioko Smith), מנהלת ארגון Green Actionהמבוסס בטוקיו – ואף היא מרואיינת באותה התוכנית – מדובר פחות באסון טבע ויותר במחדל מעשה ידי אדם. היא מפנה את תשומת-הלב, למשל, להיעדר פרוטוקולים ברורים בנודע לפינוי התושבים מאיזור הקרינה. במובן הזה, אם ניקח בחשבון שוב את הזהות בין הכורים הפועלים בארה"ב לבין זה שפעל עד לא מכבר ביפן, הרי ש"האסון הגרעיני" כבר לגמרי כאן, ורק מחכה לקרות.

ואפרופו המרחק בין המציאות לדימויים: השאלה הראשונה שעלתה בראשי כששמעתי את דבריה של סימת' היתה, האם יש פרוטוקולים לפינוי המוני במקרה של דליפה בכור בדימונה? איך בדיוק מנסחים נהלי פינוי במקרה של תקלה בכור שלא קיים? אין לי ספק שהתקשורת הישראלית לא התייחסה לנושא הזה אפילו ברמז. ולפני שאחד הקוראים בבלוג מאשים אותי בחוסר היכרות עם התחום – הרי אין לי שום מושג אם הכור בדימונה דומה לזה שבפוקושימה, יכול להיות שהוא שונה לחלוטין ואין מה להשוות – אני ממהר להדגיש שאני רק מתייחס כאן לקיומו של הכור כדימוי מתעתע (או "עמום"). אחד המאפיינים הברורים של ראוות האסון היא העובדה שפתאום פורצת לתוך ה"מציאות" ההכרה שבעצם אף אחד לא מנהל את מהלך העניינים: הקטסטרופה כבר כאן.

 

מועמר קדאפי והמטריה. מטורלל?

 

3. ייצוג מס. 3: מי הוא המשוגע

זה אותו התהליך שלאורו חוויתי את ההתפתחויות בלוב, ובמזרח התיכון בכלל. התחושה שווילון כבד הוסר מעל המציאות (כלומר, במקום שאני נמצא, מעל דימוייה) – וגילה בהסרתו את גודלם האמיתי של הדברים והאירועים. למשל: שהעם (כל עם) יודע יותר טוב מכל מנהיגיו איך לנהל את עצמו. למשל: ששליטי בחריין נאמנים לסעודיה וארה"ב יותר משהם נאמנים לבני-עמם. למשל: שבראש לוב עומד עריץ קטן ומשוגע. הדימוי האחרון היה חביב במיוחד על התקשורת הליבראלית בארה"ב, הממשיכה להתעכב בהנאה מופגנת על מלוא הופעותיו התמהוניות (כמובן שהזכורה ביותר היתה כשאר ישב במכונית עם מטריה). שער ה"ניו יורקר" (שופר הליבראליזם המגה-זחוח) של השבוע אף מציג אותו בדמות דחליל.

סייף אל-איסלאם קדאפי בעל החזות ה"מערבית". לא מטורלל?

 

עכשיו, אני לא מתווכח עם העבודה שקדאפי הוא רודן משוגע; השאלה היא למה בדיוק התקשורת המערבית התאפקה מלהציג אותו ככזה במשך ארבעים שנה? התשובה היא, כמובן, שבמשך כל התקופה הזו פעל בשיתוף-פעולה הדוק עם האינטרסים המערביים והאמריקאיים. מרגע שאלה השתנו, פתאום בשלה הקרקע להציגו כמטורלל. דוגמה מושלמת לכך היו מסיבות העיתונאים והראיונות שניהל בנו בעל "החזות המערבית", סייף אל-איסלאם: לו שודרו לפני חצי שנה היו מהוות, מבחינת התקשורת המערבית, דוגמא נהדרת להיותה של לוב "כלכלה מתפתחת" או משהו כזה. ובהקשר הזה אני רוצה לפתח עוד את הרעיון שהקסטרופה כבר כאן: הווילון שנקרע מעל המציאות במזרח התיכון הוכיח שמי ששולטים במדינות האיזור אינם אנשי מקצוע נטולי-פניות; השליטים – ממצרים ועד בחריין, מלוב ועד לישראל, הם חבורה של מטורללים. קטסטרופה שלטונית.

שמעון פרס וחברים. סליחה, לא מטורלל?!

ונדמה לי שמחובתנו הפוליטית להצביע דווקא על הייצוגים המתיימרים להיות "נורמטיביים" ו"נורמאלים". אלה המציגים את השליטים כאזרחים מערביים, או לכל הפחות מתמערבים (חליפה ועניבה, פקידים נטולי פניות שמנהלים את העניינים באופן אובייקטיבי יעני). אני מתכוון, למשל, לדימוי שעלה בדעתי ברגע שראיתי את הווידאו של קדאפי: הצילום של שמעון פרס שהסתובב בקרב חברי ב"פייסבוק" בשבועות האחרונים – בחברת כמה מחבריו המסתערבים. לא מטורלל? וממתי בכלל פרס מסתובב בחליפה, כמו איזה פקיד מהבנק העולמי?

כחלק מזיהוי העובדה שהקטסטרופה כבר כאן, אני חוזר למסקנה שהסקתי כבר במלחמת לבנון השניה: אחת השאלות המכריעות בנוגע לכל ביקורת היא מתי היא נאמרת (למשל, כשהפגַנו נגד מלחמת לבנון עוד במהלך הקרבות, חטפנו מכות רצח מהיס"מ ונעצרנו; שלושה חודשים אחרי-כן, העמדה שלפיה לא היה צריך לצאת בכלל למלחמה כבר היתה מיינסטרימית אפילו בתקשורת). מחובתנו להצביע כיום, עכשיו ובזה הרגע על דימויים המתקבלים כנורמטיביים בתרבות הישראלית – ולהודיע שהם מטורללים לחלוטין. ואולי תמיכה בהפגנות העממיות שהתרחשו בימים האחרונים בגדה ובעזה תהיה התחלה טובה.

אז שלום מאיזור המפרץ המנומנם, ואם מישהו מקוראי הבלוג איננו עובד באקדמיה, ויש לו כיוון להעסקה משתלמת כלשהי כאן באיזור, אשמח לשמוע.

תודה,

ישי