Posts Tagged ‘רעב’

מחשבות על עיסות

11 באוגוסט 2011

גור אילני

באחד הימים בתחילחת השבוע, יצאתי לשיטוט של בוקר במאהל. משתדל לא לצעוד לאנשים לתוך מברשת השיניים, התקרבתי לעבר אזור שתמיד משך אותי בכל התארגנות – המטבח. ברור לי שאם הייתי גר במאהל, במקום לדון בנושאים שברומו של עולם הייתי פועל מטבח פשוט, או מקסימום אחראי על הפס הקר, עד כמה שמשהו יכול להיות קר בחוץ באוגוסט. אדם ניגש אל ה'דלפק' וקיבל מנה לא גדולה של עיסה חסרת צבע במכת מצקת לתוך צלחת הפלסטיק הרב פעמית שלו.

אוכל יכול להסעיר את החושים כשהוא נתחב באירוטיות אל תוך פיו העורג של אהובך, הוא יכול להיות חומר לספר נהדר שמקשט את השולחן, הוא יכול להיות סיבה לצאת למסע הרפתקני למערב אוסטרליה, וכן – הוא יכול להיות הדבר הזה שהוגש באותו בוקר במאהל המחאה.

בשנים האחרונות מצא את עצמו האוכל במרכז העשייה המקומית. תכניות טלויזיה בכל שעה, שוקי מזון, מסעדות שף, בלוגים על אוכל, ספרי בישול שנארזים יחד עם קופסה לקחת למשרד, וסיבה עיקרית של גולים לבוא לביקור בארץ – כי הדבר היחיד שנשאר לצפות לו בכיליון עיניים במהלך התור להחתמת הדרכון הוא הביקור אצל אבו-חסן.

רון מיברג תיאר פעם את ישראל אהרוני שוכב על הרצפה מותש וחבול אחרי ביקור של משטרת ההגירה שעצרה עובדים לא חוקיים במסעדתו. כמו ב"עפיפונים" של רומן גארי – התותחים ניסו לעצור את היצירה הקדושה שמתרחשת במסעדתו, אך הוא, בעזרת כוחות על-אנושיים, הצליח לעמוד בלחצים ולהמשיך להגיש למקומיים דים-סאם.

אני ממשיך לעבר חלק אחר של המאהל במטרה ללמוד עוד על המטבח המהפכני ועולה לעבר פינת בר-אילן. אוהל תמים למראה, ועליו מדבקה עם מסר: בתוך האוהל הזה שובת רעב אדם מאז ה-19.7.

(הדימויים מתוך הסרט "הזלילה הגדולה)

 האוכל הפך עבורי למפלט היעיל ביותר מפני המציאות. כשאין לך על מה לדבר ומה לעשות ואיפה לקבור את עצמך, לפחות יש את השוק עם הקובה של עמומה, הדוכנים עם הירקות בלאדי, הקצב שמוכר בשליש מחיר מהסופר בשר טרי וטוב, אם כי מקורו אינו ידוע. אחר-כך אפשר לבשל. פאי בטטה ועשבי תיבול, פלפלים ממולאים בבשר ואורז.

בשורת האוכל האורגני והטבעי הביאה איתה את הדרך החדשה להתכחש לכל מה שקורה מסביב: במסווה של חלב עיזים גלילי נמכר במחירים גבוהים נוזל לבן שמקורו בהתנחלות מהר חברון. טחינה מלאה, קמח מלא, בצלצלי שאלוט ופטריות פורטובלו כבשו את המדפים ואת המטבחים – לא לפני שחלפו בסערה על פני מחסום היציאה מן השטחים הכבושים.

קווי תעופה חדשים נחנכו בין ישראל לבין ארצות שונות – שולחים מטיילים רעבים בכיוון אחד וצדפות וחסילונים בכיוון הנגדי. המעמד הבינוני גיבש תכנית: אם לא נצליח לשנות את העולם, פשוט נאכל אותו.

אלא שמשהו קרה. התכנית עלתה על שרטון – והמחאה פרצה. ההמון גדש את השדרה, והררי קרטוני פיצה נערמו ליד פיצריית טוני ווספה. יחצ"נים מן הממסד שיסו את המגיבים בתשלום בתרבות בתי הקפה, הקרואסונים, והזמנת הסושי למאהל. תגיד לי מה אתה אוכל ואני אגיד לך מי אתה. כי אם אתה אוכל סושי אז כנראה שאתה גם ממומן ע"י הקרן החדשה. קבוצת פעילים יצאה לעבר ביתו של ראש הממשלה, כשבאמתחתם סושי ונרגילה כשי ממעמד הביניים הנשחק. חשבתם שנאבקים על אידיאלים? זה נראה יותר כמו פוד-פייט.

האיש מהאוהל החליט שהוא שובת רעב. שלושה שבועות (עד מוצאי צום תשעה באב) שהוא לא אכל קבבוני-טלה. אולי החום עוזר, התיאבון גם ככה לא משהו. ההיסטוריה מלאה בשביתות רעב. מאייבי נתן ועד למתמחים בבי"ח מאיר, מאבקים צודקים מצטיינים ביכולתם למצוא את אותו אדם שבוחר להקריב את בטנו למען מטרה נעלה ולחוש את עקצוצו המענה של הרעב. זה, בתמורה, מקנה לשובת את העליונות המוסרית הנחוצה לדימויו העצמי, ומבדילה אותו מהשבעים והמושחתים.

תרבות הרעב אינה זרה ליושבים בארץ, גם לא ליהודים בכלל. למעשה היא נעה על ציר אחד, שנמתח בין מחנות הריכוז לבין מסעדת מול-ים.

אבל עוד יותר מששובתי הרעב משמעותיים – אוכלי העיסות הם מובילי תרבות הנגד. כי לא לאכול בכלל זה אצילי – אבל לאכול עיסה בתיאבון זה מהפכני. באותה מידה שהאיש בתחתונים היה הסמל של המאבק בראשיתו (ולא אדם עירום, לדוגמה) – איש העיסה שפגשתי אתמול בבוקר מגדיר עבורי את המקום שהדברים נמצאים בו כעת.

אני מברך על בואם של השפים לבשל למוחים ולהעניק את הברק החסר, לכאורה, בחיי המאהל, אבל בשביל מאפים איטלקיים כמו שהכין השף הנודד מאיר קרנש אפשר לבקר אצל טוני וספה. לעומת זאת, בשום ספר מתכונים מעוצב לא תמצאו את הרצפט למה שראיתי מוגש אתמול בבוקר.

 

היום, בניגוד לעבר, יש כאן אנשים שמוכנים לאכול מרקחת שאפילו סבתא שלהם לא היתה מאשרת. אולי הם מכפר שמריהו, אבל הם לא נרתעים מקצת איכסה. הם קוראים בכך תיגר על תרבות השפע והצריכה, ועל תרבות השואה של הסבתא, שעברה לה איכשהו בלי משים דרך אמא. העיסה נראית ממש טעימה כשהם אוכלים אותה, ואני מקווה שבעתיד לא ימציאו שום מתכון שישדרג אותה ויהפוך אותה למשהו אחר ממה שהיא. מי היה מעלה על דעתו שהמרדף אחרי טעם החיים האבוד ימצא מרגוע דווקא כאן?

אחרי שנסיים להחליט אם בכלל צריך להציג דרישות, נגבש את מסמך הדרישות, וניישם אותן עד האחרונה, אני מקווה שנדע לשמור על המצה הקדושה של מאבק האוהלים. שהעתיד הוורוד טומן בחובו, בנוסף לרשימת הישגים, עוד קצת תבחיל חסר צבע.