Posts Tagged ‘ריאקציה’

חילופי העונות / התנצלות / שובו של הסוריאליסט

13 באפריל 2011

1.

מה אפשר להגיד על מלחמת עזה השלישית, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה השנייה? מה אפשר להגיד על מלחמת עזה 2.5, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה 1.3, ושאי אפשר יהיה להגיד על מלחמת עזה 5.1? אנחנו רוצים להאמין שכל מלחמה כזאת לפחות מקרבת את הקץ. אבל בכלל לא ברור אם זה נכון. לא בכדי, נשלח סטנלי פישר לסין: גאוני הפיננסים של ישראל שכללו לכדי אמנות את היכולת לגייס עוד קצת קרדיט, כדי שיוכלו לחזור שוב ושוב על ההפרעה הטורדנית האלימה שלהם. הנה, החזרה בתשובה של גולדסטון סיפקה לצבא קרדיט לעוד מלחמה וחצי. כלומר, לא מלחמה אחת, אלא קצת יותר – שולי הרווח שהם אמנותו של הקפיטליסט המוצלח.

וגם אם הסיבוב האחרון קרה אחרי המהפכה במצרים ולפני המהפכה בסוריה, הוא נראה בדיוק כמו הסיבוב הקודם והסיבוב שלפניו. מספיק לשבת בארכיון ולפתוח עיתונים מלפני עשור, שני עשורים או שלושה כדי להגיע למסקנה העגומה: אם יש הישג מטאפיסי אחד לציונות, הרי הוא הפרכתה של הקביעה העתיקה על פיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

האם משהו באמת ישתנה, או שהכול יישאר אותו דבר? עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו: עונה חדשה של כוכב נולד, עונה חדשה של האח הגדול, עונה חדשה של הישרדות, עוד עונה חדשה של כוכב נולד. נזכרתי אתמול בשיחה שהייתה לי עם אותו ריאקציונר שהזכרתי בתחילת הפוסט הקודם. זה היה ב-2004. המשבר הכלכלי של תחילת העשור כבר נגמר, והריאקציונר ממש אהב את כוכב נולד. כשהתחילה העונה השנייה, עלה חשש שההתלהבות פוחתת והרייטינג נופל, אבל בזכות הראל סקעת הוא התאושש במהרה. ישבנו במשרד, והוא קרא את נתוני הרייטינג, חיכך ידיים ואמר בסיפוק: "עכשיו אפשר לומר בוודאות שיהיו לפחות עוד עשר עונות של כוכב נולד". כיוון שהייתי אז מרכסיסט יותר טוב מאשר היום, חרחרתי בזלזול. "הטעות הכי גדולה שלך היא המחשבה שהכול יישאר אותו דבר", אמרתי לו. "היציבות שאתה חי בה היא מדומה. אתה מדבר על עשר עונות של כוכב נולד? חכה שנתיים, ותראה שהכול במקום הזה יהיה שונה, שונה לגמרי, עד כדי כך שאתה בכלל לא תזכור מה זה כוכב נולד". הוא הביט בי בבעתה.
והנה, העונה התשיעית של כוכב נולד כבר התחילה. האם תהיה עונה עשירית? אני חושש שכן. קל יותר לדמיין את סופה של מדינת ישראל מאשר את סופו של כוכב נולד.

2.

בעקבות המהומה שהיתה כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני מרגיש צורך להסביר משהו. כשכותבים פוסט כל שבוע, הכתיבה הופכת לסוג של מדיטציה. יש בעלי בלוגים שתוקפים בכל פוסט שוב ושוב את נתניהו או את ליברמן. לי זה נראה קצת חסר טעם. יותר מכך: זה נראה לי כמו כניעה לדינמיקה הכללית של כפיית החזרה שתיארתי קודם. על קירות הסורבון ב-68' נמרחה הכתובת: "השעמום הוא קונטר-רבולוציונרי".

אחת הדרכים שבה אנחנו מנסים כאן לא לחזור על עצמנו, היא להכניס לדיון עוד ועוד תכנים, במאמץ לתחח אותו, או להזרים אליו קצת חמצן. הואשמנו ב"עידוד לפאסיוויות". זאת נראית לי האשמה מוזרה בהתחשב בכך שבמדור "נתזים", למשל, אנחנו מנסים לקושש מתוך מאות אלפי ידיעות שמתפרסמות ברחבי העולם מדי שבוע כמה ידיעות אופטימיות ממקומות אחרים שמספקות השראה פוליטית, ואולי גם עידוד. אגב, אנחנו עושים את זה באופן די אקטיווי.

דרך נוספת לשמר את התנועה המחשבתית היא לערער שוב ושוב על הנחות היסוד. אבל כשפועלים ככה, מגיעים לפעמים למקומות שלא צפית מראש. וכך, יש אנשים שאהבו את ההתקפה את הסטרייטים, אבל לא אהבו את ההתקפה על ההומואים. יש כאלה שהזדהו עם המלחמה נגד מחזירי המנות, אבל לא הזדהו עם המלחמה נגד רביב דרוקר. או שהזדהו עם הביקורת על המחנה הציוני, אבל לא עם הביקורת על המחנה הלא-ציוני.

אבל לא נורא. עם פוסטים באינטרנט אפילו לא עוטפים דגים בשוק. אין ברירה אלא להמשיך הלאה. כמאמר השיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע ליום הזוהר".

מקס ארנסט, כל העיר

 

3.

כיוון שרבים מקוראי הבלוג הזה נמצאים מעבר לים, אני חושש שחלקם לא שמעו על ה"האו", היבבה החדשה של הדור הבא. אני מפנה אליו גם כאן כשירות לציבור. ה"האו" עצמו נפתח בנימה די סוריאליסטית, עם שורה כמו "צבים מוטנטיים שהוכנסו למיקרוגל של הקיום, הפוכים על גבם, ברגלים מפרפרות, מתפגרים משיעמום ברחובות חד סטריים". אחר כך הוא הולך לכיוונים אחרים. אבל עכשיו, בבלוג "שתף", העלו אבנר עמית וגבריאל בורדון תרגום לחמישה קצרצרים מתוך 'השדות המגנטיים' של אנדרה ברטון ופיליפ סופו.
בקיצור, מתברר שהסוריאליזם הגיע לתל אביב. אמנם, באיחור של כמעט מאה שנה, אבל בהתחשב בכך שממילא הכול מחזורי, הרבה יותר מעניין להיתקע בטרנד של ראשית המאה הקודמת מאשר בטרנד של הקיץ הקרוב.
שמחתי, גם כי בדיוק התעסקתי בנושא, לצורך משהו שיתפרסם בקרוב, ושעוסק בין השאר ביחסיהם של הסוריאליסטים עם המהפכה. זאת פרשה די מעניינת, שמטבע הדברים גם נכתב עליה לא מעט. אבל נראה לי שאפשר גם לחשוב דרכה על שאלות שעלו כאן לאחרונה.
ב-1925, כמה שנים אחרי "השדות המגנטיים", פירסמו המשוררים הסוריאליסטים הצהרה מיליטנטית בשם "הסוריאליזם בשירות המהפכה". היא כוללת שורות כמו "אנו נחושים לחולל מהפכה"; "החברה תיתקל בנו בכל אחד מצומתי המחשבה שלה", ולבסוף:

הסוריאליזם אינו צורה שירית.
הוא זעקת הרוח השבה אל עצמה ודעתה נחושה לשבור את אזיקיה.
ואם יהא צורך, בפטישים ממשיים!

(תרגום: הלית ישורון, בתוך האנתולוגיה השימושית "דאדא וסוריאליזם בצרפת)

קשה להגיד שמישהו נבהל מהאיום. קריאת הקרב ההיסטרית של קבוצת המשוררים מתוארת לרוב כסוג של "העכבר ששאג". ז'אן פול סארטר כתב על כך ב-1948 את הדברים הבאים, שאצטט בהרחבה מסוימת –

…הסוריאליזם מכריז על עצמו כמהפכן ומושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית. זו הפעם הראשונה מאז הרסטורציה שאסכולה ספרותית מזדהה במפורש עם תנועה מהפכנית מאורגנת. הסיבות לכך ברורות: סופרים אלה, שהם גם אנשים צעירים, רוצים בעיקר לאיין את משפחתם – את הדוד הגנרל, את בן-הדוד הכומר –  כפי שבודלר, ב-1848, ראה במהפכת פברואר את ההזדמנות להעלות באש את ביתו של הגנרל אופיק [אביו החורג – ע"א]…  ומלבד זאת, הם מתמרדים כנגד האילוצים החיצוניים: המלחמה שזה אך הסתיימה, המלחמה על הצנזורה שלה, השירות הצבאי, המיסים, בתי הדין הצבאיים, שטיפת המוח; הם כולם אנטי-דתיים… וסולדים ברוחב לב מן הקולוניאליזם ומלחמת מרוקו. שאט נפש זה, שנאה זו, עשויים להתבטא במופשט, בתפישה של השלילה היסודית, שמני-וביה – ובלי שיהיה צורך להעמיד זאת כמטרה בפני עצמה – תגרור את שלילת המעמד הבורגני… אלא שזה גם הביטוי המותיר את העולם לחלוטין כמות שהוא. הם אמנם מצרפים לזה כמה מעשי אלימות פה ושם, אולם הפגנות לא סדירות אלה מצליחות לכל היותר לעורר שערורייה… התוצאה היא איפה שהם מייחלים כי יימצאו לצדם אחרים שיטלו על עצמם לבצע בכוח הזרוע את ההרס המוחשי, בעוד הם מייחדים עצמם לניסיונות הרוחניים… החורבן המוחלט שהוא [הסוריאליסט] חולם עליו איננו מזיק לאיש, דווקא משום שהוא שלם.
(תרגום: אליה גילדין, שם)

הסוריאליסט התל אביבי אפילו לא נלחם בדודו הגנרל. במקרים מסוימים, הוא בעצמו היה קצין עד לא מזמן. על כל זה כבר נכתב כאן הרבה. אבל ככל שהאבחנה הזאת מדויקת, ונכונה גם לתקופות ולמקומות אחרים, אני מוצא את עצמי מזדהה כרגע יותר עם הסוריאליסטים, "האינטלקטואלים הבורגנים" לפי סארטר, מאשר עם העמדה שלו עצמו. נראה לי שבחשבון ההיסטורי, המפעל הפוליטי של סארטר לא הגיע הרבה יותר רחוק מהמפעל של הסוריאליסטים.

כלומר, אם הסוריאליסט שלנו יושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית, וגם יתאפק לפחות שנתיים (ליותר מזה קשה לצפות) מתחילת פעילותו הסוריאליסטית ועד שייקטף על ידי איזשהו משרד פרסום – אז יופי, גם אם העולם יוותר לחלוטין כמות שהוא. כפי שכתב הוגה מפורסם אחר שאני נבוך להזכיר את שמו, אם יש לסוריאליסט תכונה חשובה אחת, הרי זה הפסימיזם. "ופירושו של דבר: פסימיזם לכל אורך הקו".

אם כבר, מה שהייתי מצפה מהסוריאליסט, במובנו הרחב של הביטוי, זה שיהיה קצת נגד תל אביב, ולא רק בעדה. אה, כן, ולא בגלל שברלין יותר טובה. כי כמו שברלין היא יותר מכל דבר אחר המקום שבו יושב שר האוצר של גרמניה, כך תל אביב היא לא רק בירת התרבות, מקדש הפתיחוּת ומעוז החופש. היא לא רק העיר שבה דגלי הגאווה מתנופפים ברחוב הראשי והשירה מודפסת על תחנות האוטובוס (אגב, המיזם הזה הספיק להידרדר במהירות: כרגע מה שמודפס על התחנות הוא שורות הפתיחה של עוץ לי גוץ לי).

אין מה להיות מאוהב כל כך בתל אביב, כי יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המקום שבו יושב הרמטכ"ל. אגב, האיראנים מזכירים את זה שוב ושוב, ובנקודה הזאת הם לגמרי צודקים.

 

יואש פלדש, דיוקן דניאל ק.

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

28 בפברואר 2011

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?

נתזים: מלחמות, הן כבר לא קורות בפייסבוק

6 בפברואר 2011

אחרי הפסקה של כמה שבועות לצורך איסוף כוחות והתרעננות, אנחנו מביאים לכם מבזק חדש של נתזים. בנוסף לסקירה הרגילה של מיטב מקורות המידע הפרוגרסיוויים, נציג מעכשיו רעיונות ודעות מעניינים מהעיתונות האולטרה-שמרנית, הימנית והימנית-קיצונית, במסגרת הפינה החדשה:

בחזית הריאקציה

הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה, קורא להחרים את ח"כ עינת וילף (עצמאות) על העובדה שהיא נשואה לגרמני. "ח"כ או ח"כית נשואי-תערובת, ככה סתם, זה כבר למעלה מכח סבלי", הוא כותב

כתגובת נגד לקמפיין האוכל הבריא שמובילה מישל אובמה, התנועה האנטי-צמחונית נהנית משגשוג חסר תקדים בארה"ב. עם ההמנון Eat Steak של הכומר הורטון היט צפוי לה עתיד מזהיר

הקומנטארי מסביר למה ראש לימבו, זה שטבע את המושגים "פמינאצית", הוא מהדמויות החשובות ביותר בתרבות של הדור האחרון

מאמר מעניין ב-American Conservative על market-anarchism – השקפה רדיקלית על פיה השוק החופשי מנוגד לקפיטליזם (!) וקרוב יותר לשמאל מאשר לימין. הם מאמינים בקדושת הקניין ומתנגדים למדינה, אבל לא פחות לתאגידים גדולים כמו וולמטארט

פט ביוקנן ימ"ש מייחל לנפילת מובארק, פרעה של זמננו

המוסיקה הסימפונית במשבר; הצעירים שעוד באים לקונצרטים מתעניינים בעיקר בזמרים והנגנים החתיכים, מתלונן Blaue Narzisse, וגם מציע איך להפוך ריאקציונרים דגולים כמו אוסוואלד שפנגלר לאייקונים

ולבסוף, חידושים בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית: ח"כ ניסים זאב מש"ס, שאירגן את ביקורו של המועמד הרפובליקני מייק האקבי בישראל, מקדם יחד איתו יוזמה להענקת מעמד של ילידים למתנחלים. "לארגון כמו האו"ם יש מאז שנת אלפיים ושבע עמים שונים שהוכרו כילידים, ארה"ב הכירה גם באינדיאנים כילידים וגם אם הם לא יקבלו את האדמות שלהם בחזרה יתנו להם פיצויים, גם אנחנו דורשים הכרה דומה", אומר ח"כ זאב

ועוד נתזים:

מתברר שבסמיכות לשיחה המסורתית על איך ילדים באים לעולם, אמריקאים ליבלים נוהגים היום לערוך שיחה עם ילדיהם על העתיד בצל ההתחממות הגלובלית. הספר Hot של מרק הרטסגור נפתח בהקדשה לבתו של המחבר: “For my daughter, Chiara, who has to live through this.”. ברוח ספרי ההתחממות הגלובלית מהדור השלישי, הספר עוסק בשאלה איך לשרוד את עידן ההתייבשות וההצפות, לא פחות מאשר בשאלה איך למנוע אותו.

ובינתיים: מחקרים מגלים שצעירים כבר לא מתעניינים במין. אבל אולי זה בגלל שהמחקרים האלה נעשו ביפאן

האם לתיאוריות פיסיקליות כמו תורת המיתרים, או ריבוי יקומים, יש השלכות פוליטיות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון? הפיסיקאי בריאן גרין טוען שכן. על סמך התפתחויות אחרונות בפיסיקה, הספר החדש שלו טוען שרעיונות כמו "היקום המחשב" מקבלים ביסוס חדש, עד כדי כך שכבר אי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהם

עוד מחקר מראה שהצעירים האמריקאים לא כשירים לשירות צבאי (ועוד מעט לא יהיו להם ערבים שילחמו בשבילם)

בהונגריה, עוד מדינה פוסט-קומוניסטית לאומנית, מקארתיסטית וקסנופובית, הממשלה הימנית מתקיפה את הפילוסופים. על הכוונת נמצאים כל מיני חוקרי חנה ארנדט, שמן הסתם היו בעבר חלק מהתנועה האנטי קומוניסטית אבל עכשיו נחשבים ליברלים מדי

הסופרת הניגרית צ'ימננדה אדיצ'י מספרת למדור הספרות החדש של הינדוסטאן טיימס על הגל הצעיר של הספרות הניגרית

וגם תעשיית הקולנוע הניגרית, נוליווד, חווה פריחה מחודשת, בעקבות ההצלחה של סרט האימה The Figurine

הנוער הבריטי עובר רדיקליזציה מהירה בתנועת המחאה נגד המדיניות של הממשלה שהחלה בנובמבר, ומשתכנע שהפוליטיקה הפרלמנטרית מתה. New Statesman מביא כתבת דיוקן מעניינת על קבוצת מהפכנים צעירים שהגיעו למסקנה שלדור שלנו אין עתיד וצריך לעשות משהו בעניין. את החליפות, שבאמצעותם הם נכנסים לאירועים של המפלגה השמרנית, מספק אחד החברים שהוא בן למשפחת אצולה מרוששת.  אגב, הם לא עושים סמים ולא סקס בשירותים

פייסבוק מחולל מהפכות? זה אולי מה שחושב יאיר לפיד, אבל התיאורטיקן האנטי-טכנולוגי יבגני מורוזוב טען בספר שיצא לפני כמה שבועות שהאינטרנט דווקא עוזר לשלטונות לבלום שינויים. לכאורה, המהפכה-שלא-היתה באיראן מלמדת שמהפכות טוויטר הן אפשריות, אבל למעשה היא מלמדת שמהפכות טוויטר נכשלות. ובינתיים, המהפכה במצרים משנה את התמונה. ואולי לא?

בעקבות הפופולאריות הגואה של דתות פגאניות במערב, שעליה כתבנו כבר לא פעם, מגיבה הכנסייה הקתולית בפעילות מוגברת של השתלמויות לגירוש שדים וכוחות אופל. במקביל, הבלוגוספירה הקתולית בארה"ב רותחת לאחר שמנהיגה של אחת התנועות נגד הפלות הודה שקיים יחסי מין עם אשה שבה הוא ביצע טקס לגירוש שדים

Rue89 החליט להקדיש פרויקט לשאלה: האם כריתת העורלה פוגעת בהנאה המינית? במרכז הפרויקט ניצב צעיר בשם מישל, שבגיל 22 עבר תאונה בזמן משגל ונאלץ לעבור מילה כפויה

ומה אפשר ללמוד מתוקידידס, ומגורלה של האימפריה הכאילו-דמוקרטית של אתונה בים התיכון, על המהפכות בתוניסיה ובמצרים?