Posts Tagged ‘רחובות’

ה-בו בו בו

15 ביולי 2012

תהל פרוש

בו הכל רצפה משויפת שצוירה למרחקים ארוכים

בו קטורת משכנים מסולסלים מקומה ב' שכתבו על

מי שפותח את הדלת שיסגור אותה – שילמנו הרבה על האינטרקום!

לא סוגרת, לא סוגרת,  בו חור שחור שחור שח

אור לא סוגרת. אני מצמידה את הדלת לקיר עם אופניים קשורים בברזל

מלובן שנוגע בעור לעולם לא אסגור את הדלת לצלצול

צורמני של פתיחה אוטומטית נקישת קוד קוד קוד

בו החיים מסתובבים מסתערים מצליפים מחרידים בו לחיים

שעון חול מצלצלים, כל דקה ננשם שקל, שקל, בו אין

אבל האין מסוחרר עמוק משוטח לועג ערום רץ עד לחצר המשותפת

עץ בחבל יקשור יטפס יגיע ייגע יירד ירוץ בדלת הפתוחה שקל שקל

אין אין מה בו! בעד לאור המצויץ המופלא של ארץ ישראל

כל מה שבו מגוחך, בלתי אפשרי להיות בו בחום של 34 מעלות צלזיוס

מהן בכלל, קווי החשמל של האינטרקום החדש, קווי החשמל

של מוחי, שאין לו חדש-ישן, בטוח שזהו נצח. מה שיש בו

אי אפשר לתאר, הבו לי מילים נוספות, כאלה עם סכינים

מריחות שפכטל, חודדי אספלט, כאבי שרירים, נפילות מגבהים ואוכל.

הבו לי מילים חדשות לבו, בו, בו ל- בו, בו, בו הד תחתית באר

אבל איפה יש באר? הד תחתית הים, שאין בה הד ואין תחתית מקובלת

וזוהי הטרגדיה. צריכה לשמוע הד באר בנקוש הדלי על אחד מקירותיה

צריכה לצנוח אל ה-בו השחרחר לבנבן כמו סיכה שנפלה משיער

ונחבטה במדרכה ונדרכה מיד בסוליית נעל, שוכנת ליד מסטיק

אבק ואלף עצמים לשעבר, שמתו כבר, כמוה. אלא אם יד תרים אותה

אולי ידה של הקבצנית מרחוב בן יהודה שהולכת לים בכל יום בשבע בבוקר

ונכנסת ערומה למים, שוטפת בגדים במי מלח, נהפכת למלך ים זקן בשבע ועשרה בדיוק

ניתן לפספס את כל זה, במיצמוץ. אולי תגאל את הסיכה הזאת ממוות. בו-מוות

או בו-חיים או בובובו של החיים כולם מפכים בו. זו הצרה

מפכים מדי, צריך לשבת על כיסא ומפכים מראש עד כף רגל, צריך לכתוב ומפכים

צריך לתקן, צריך להכניס בני אדם שמצקצקים בלשונם והם מפכים עד

ולמרות זאת אני מפזרת עליהם מלח לארוחת צהריים. ואוכלת סלק. ואורז מלא.

פלא מושלם שכל אלה נכנסים בבטן, מטחנת אוכל קסומה שאין לה תחתית

גם בבוקר גם בלילה, פלא אציל. אבל אין בכל זה כדי להעיב על מה ש-בו. כמה שמזוהם

ובלי חן וחסר תבונה צריך להודות, מקשקש הלוך חזור הלוך חזור, אין אין אין

משקשק בקצב ברזילאי, וכשזה לא עוזר, אין איןאין אין איןאין! וכשזה לא עוזר

אופרטה כמו בבית האופרה בפראג, עלובה ומהדהדת בד אדום לבד אדום, איייייייייין!

הא-אייייייייייייין! הא-אין. אבל בו יש הכל, גחונים משייפים רצפות לוהבות, בו יש הכל

חיילים מסתכלים מלוכלך, בו יש רחוב ועוד רחוב וכל הרחובות שכבר אי אפשר לצעוד בהם. מ-נו-חה!

הרחובות העצובים שהיו שלנו ואז ברחו ומאז אנחנו רודפים אחריהם, יש בו את כל הרחובות.

 

ז'אן מישל בסקיאט, ללא כותרת