לקראת קמפיין הבחירות של המפלגה הדו-לאומית

איתמר מן

1.

זמן קצר אחרי שגל קרא כאן להקמתה של מפלגה דו-לאומית, וח"כ טאלב א-סנע מסיעת רע"ם-תע"ל יצא בהודעה שיגיש למפלגתו הצעה לתיקון המצע ברוח זו. בין אם יאושרו התיקונים ובין אם לא, עוד לא ברור איך תיראה המפלגה. אני מקווה שח"כ א-סנע הוא רק סנונית ראשונה, ובקרוב נראה דומינו של מפלגות, בשמאל ובימין, שיציעו גרסאות שונות ומגוונות של הרעיון הזה. נדמה לי כרגע שעדיף שמפלגה דו-לאומית כזו תהיה גוף חדש, נגיד בראשותו של חסן ג'בארין, אם היה מסכים.

הכותרת בוואלה מהרה להכריז: "בניגוד לחוק יסוד." הכוונה לסעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת, שקובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת.. אם יש במטרותיה… (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

אבל הקביעה הזו ממש לא נכונה. כי אם עד עכשיו פרש בית המשפט העליון בצמצום את הדרישה של סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, והגן על אפשרותן של מפלגות שאינן גזעניות במוצהר להתמודד בבחירות, ברור לגמרי שמפלגה דו-לאומית תעמוד בדרישות הסעיף. דו-לאומיות, מעצם הגדרתה, היא תפיסה שאמורה לתת ביטוי ללאומיות יהודית, לצד לאומיות פלסטינית. במלים אחרות, מפלגה כזו לא תשלול מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא תקרא להקמתה של מדינה יהודית, דמוקרטית, ופלסטינית, בכל סדר שתרצו.

אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שמה שהולך ומתחוור כרגע זה שמפלגות דו-לאומיות – לפחות כל עוד מדינה פלסטינית אינה נראית באופק – הן הסוג היחיד של המפלגות שיכול לעמוד בדרישות הסעיף. כמובן, לא מבחינת הדרישה ל"יהודית", אלא מבחינת הדרישה ל"דמוקרטית". ואני רוצה להסביר את זה דרך עמדות שהשמיעה לאחרונה חתנית פרס ישראל, הפרופ' רות גביזון.
   

 

2.

לא רק טאלב א-סנע חושב כעת על דו-לאומיות, גם  גביזון עסוקה באותן הסוגיות. בשבוע שעבר הגיעה לסדנת זכויות האדם בבית הספר למשפטים של ייל, על מנת לדבר על "פתרון המדינה האחת". בטיוטה שהגישה מפנה גביזון בין היתר לספרו של עלי אבו-נימה, שלאחרונה התפרסם עליו גם מאמר מעניין במגזין היהודי-אמריקאי המקוון The Jewish Forward. בין היתר, מסבירה גביזון שיש אפילו כמה יהודים ישראלים שהתחילו לתמוך ברעיון של מדינה אחת, מתוך מחשבה שהסיכויים לכך שבסופו של יום הוא יתממש הם גבוהים, ומוטב שיקבלו את פניו בדרכי שלום ונועם.

בחלק האנליטי של הטיוטה הבחינה המשפטנית הוותיקה בין שלוש תפיסות עולם שצריכות, לדעתה, לעמוד בבסיסו של כל דיון פוליטי: ליברליזם, דמוקרטיה וזכויות אדם. אלא שבמסגרת אף אחת מתפיסות העולם כשלעצמן אין סיבה להתנגד למדינה אחת יהודית-פלסטינית. צריך אפוא לדעתה למצוא מקור אחר, פוליטי, להתנגדות. אם הבנתי אותה נכון, שתי ההתנגדויות שלה הן שמדינה כזו לא תוכל לספק ביטחון לאזרחיה, ושאף אחד מ"הצדדים" בעצם לא רוצה בה. מפלגה דו-לאומית היא, פוטנציאלית, התשובה הכי טובה לשתי ההתנגדויות של גביזון.

גביזון מסמנת משבר באידיאולוגיה של "שתי מדינות". בשלב זה, היא סבורה, ספק אם אפשר יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים. הטיוטה שלה מנסה להתמודד עם אתגר: מדינה ליברלית, דמוקרטית, המגנה על זכויות אדם, צריכה בעקרון להעניק לכל האוכלוסיה תחת שליטתה זכויות לייצוג פוליטי, ולכן במקרה שלנו, גם לפלסטינים בשטחים. בהנחה שהסדר שבו יש לפלסטינים זכויות פוליטיות משלהם אינו בהישג יד, כיצד ניתן לשמור על מדינה דמוקרטית מבלי להעניק זכויות פוליטיות בישראל לפלסטינים המתגוררים בשטחים?

נדמה לי שלפחות בגרסה הקיימת, פרופ' גביזון אינה מצליחה להתמודד עם האתגר. גם אם שלוש תפיסות העולם אינן יכולות להחליף סדר יום פוליטי (ואני מסכים לכך), הן כן מתיימרות לומר מה אסור בשום פנים ואופן לכל סדר יום פוליטי לכלול. ציווי אחד כזה, הוא לא להחזיק אוכלוסיה אזרחית תחת שליטה קבועה בלא זכויות פוליטיות. נחזור אפוא רגע חזרה לדרישות של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. לפי הניתוח הזה, מצע מפלגתי ששולל זכויות פוליטיות מפלסטינים עד שתהיה להם מדינה משלהם – נפרדת או במסגרת דו-לאומית – הוא מצע ששולל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. במלים אחרות, לא ניתן להתנגד להענקת זכות בחירה לפלסטינים במסגרת הדרישות של חוק היסוד.

3.

בעניין הטענה שאין מי שרוצה מדינה דו-לאומית, לא ברור לי אם זו טענה נכונה. מעבר לשאלה האמפירית, מה שמאשפר לה להישמע הוא שלמרות ההצעה של א-סנע, אין בינתיים מסגרת פוליטית מאורגנת שפועלת למען המטרה הזו, ובגלל זה חשובה מפלגה דו-לאומית. כדי לנסות לברר מהן האפשרוית של מפלגה כזו לפעול, אני רוצה לפנות רגע לסעיפי חוק המפלגות. אני מתנצל על כך, אבל נראה לי שהמסקנות מעניינות, וזה שווה את זה.

חשוב שמפלגה כזו לא רק תקרא להסדר דו-לאומי, אלא שגם תהיה מורכבת מרשימה שמייצגת – או שלפחות שואפת לייצג – את כל האוכלוסייה הרלבנטית. יכול להיות שזה מפתיע, אבל קריאה מילולית של חוק המפלגות מתירה באופן עקרוני לפלסטיניות שאינן אזרחיות מדינת ישראל להיות חברות במפלגה הזו, ולבחור במסגרת מוסדותיה את הנציגים של המפלגה לכנסת.

אפשר לקרוא את סעיפי חוק המפלגות ולחשוב שנדרשת אזרחות ישראלית על מנת להיות חבר/ה במפלגה. למשל, לפי סעיף 2 "מאה בני אדם או יותר, שהם אזרחי ישראל בגירים ותושביה, רשאים לייסד מפלגה על ידי רישומה בפנקס המפלגות".  סעיף 6  קובע ש"כל אזרח ישראל בגיר שהוא תושב הארץ רשאי להתנגד לרישום מפלגה". וסע' 20(א) אומר ש"אזרח ישראל כשמלאו לו 17 שנים והוא תושב הארץ, המקיים את התנאים שנקבעו בתקנון לחברות במפלגה, רשאי להיות חבר במפלגה, ובלבד שאינו חבר במפלגה אחרת." לכאורה, שלושה סעיפים שמלמדים על כך שמפלגה ישראלית היא גוף שהחברים בו יכולים להיות אך ורק אזרחי ישראל.

אבל החוק לא מחייב חברי מפלגה להיות אזרחים. סע' 1 מגדיר: "מפלגה – חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים". "בני אדם" ולא "אזרחים" – בניגוד לסעיפים למעלה בהם הזכויות מוגבלות לאזרחים בלבד. אין לי מושג אם יש בארץ מפלגות עם חברים שאינם אזרחים, אבל לפי החוק, אין סיבה לחשוב שלא.

אז נכון שצריך מאה אזרחים כדי לרשום מפלגה דו-לאומית (דבר אפשרי), ושפלסטינים מהשטחים ומעזה לא יוכלו לרשום התנגדויות. זה נראה לי בסדר בינתיים. אפשר לחשוב אולי שדווקא בסעיף 20 טמונה הבעיה. הסעיף מתיר לאזרחים להיות חברים במפלגות, ומכאן אפשר אולי להסיק שמי שאינם אזרחים אינם רשאים להיות חברים במפלגות. אבל  במבנה של החוק הסעיף מגיע מאוחר יחסית, ומה שהוא נועד לעשות זה להבחין בין אזרחים בני 17 לבין בוגרים. אבל גם אם הקריאה המילולית הזו אינה משכנעת לדעתכם, זה לא סוף הסיפור.

מעבר להתנגדויות הנוגעות לנוסח החוק, יכולה כמובן להיות גם התנגדות עקרונית יותר: מפלגה היא גוף שנועד לייצג את הקהילה הפוליטית, ואין סיבה שמי שאיננה חברה בקהילה הפוליטית תוכל לעצב מפלגה שכל מטרתה היא לשנות את הגדרתה של אותה קהילה. אבל זה דווקא היופי ברעיון הזה, שמשכפל את מבנה הכוח כפי שהוא קיים כעת – אבל הופך אותו לבעיה. הפלסטינים בשטחים הרי כן חברים בקהילה הפוליטית הרלוונטית, לפחות ככל שהשאלה היא איזו קהילה פוליטית יכולה לעשות הבדל בחיים שלהם. במובן הזה, טעות לחשוב שמפלגה דומה צריכה לקום ברשות הפלסטינית ולרוץ לפרלמנט הפלסטיני. רעיון כזה רק ישחזר אשליה של סימטריה, כאשר המונופול על השימוש באלימות נמצא אך ורק בידיה של ישראל. כל פעילות פוליטית צריכה להתייחס אליו.

בהנחה שזה המצב, הניתוח המילולי של החוק הוא באמת לא העניין החשוב ביותר. גם אם לא היה החוק נוקט בשתי מלים שונות "בני אדם" ו"אזרחים", אפשר היה לקבוע בתקנון המפלגה שרשימת חבריה לכנסת נקבעת על ידי גוף אחר, שבו יתקיים ייצוג דו-לאומי מלא. בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה: אם תהיה מתישהו מפלגה דו-לאומית היא תוכל לייצג את כולם. כמובן שזה לא יהיה ייצוג דמוקרטי, כי חלק (אני מקווה שחלק גדול) מחבריה לא יוכלו לבחור או להבחר ביום הבחירות. ועדיין, זו התחלה טובה.

4.

אפשר אפילו ללכת רחוק ולהפוך את הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית למשהו פתוח עוד יותר, שיכלול פליטים פלסטינים שנמצאים בבגדאד או בטורונטו וסבתות יהודיות בלוס אנג'לס או איסטנבול. כך, כל מי שהמדינה העתידית תשאף לייצג אותה, תוכל כבר עכשיו להשתתף בדו-לאומיות מעשית. חשבו על סוג של אאוטסורסינג של הפוליטיקה. האיחוד האירופי (שאמנם לא נמצא כרגע בשיאו אך בינתיים שורד), למד אותנו שיכולים להיות לכך גם יתרונות. כך, כמו שהפוליטיקאים ברומא מאשימים את בריסל בכל פעם שהם צריכים ליישם מדיניות לא-פופולרית, יוכלו נציגי המפלגה בכנסת להפנות אצבע מאשימה החוצה. הם יראו את עצמם כבאי כוחה של קהילה לא-טריטוריאלית שמתכנסת אחת לשנה במלון ארבעה כוכבים; או בהעדר תקציב, קהילה וירטואלית שעורכת פגישות סקייפ אד-הוק.

5.

החשש הביטחוני של גביזון לא שכנע את כל המאזינים. שני פרופסורים בכירים בקשו להבהיר לה שכל חשש כזה יכול להיות לגיטימי רק בגבולות שלוש תפיסות העולם עליהן הצביעה: "אחרת אנחנו בעולם של הובס." אבל צריך להתייחס לחשש הזה בכבוד. אם תהיה אי פעם מדינה דו-לאומית, אפשר אפילו להניח שיתממש. אין סיבה לחשוב שלא תהיה אלימות על רקע לאומני או דתי. החברה שתיווצר תהיה מעמדית באופן קיצוני אפילו יותר מעכשיו, דבר שיוביל כנראה לעלייה בפשיעה פלילית. בארה"ב הובילה הדה-סגרגציה לכליאה מסיבית של גברים שחורים, ולא בטוח שכליאה המונית עוד יותר ממה שיש עכשיו של פלסטינים היא דבר רצוי – אפילו אם יחד עמה יגיעו זכויות פוליטיות. גם דרום-אפריקה היא כמובן דוגמה רלבנטית.

הליברליזם מניח שזה סיכון ששווה, ואפילו חובה לקחת אותו: שלילת חירות ממי שהורשעו או נחשדו בעבירה היא מותרת, בעוד ששלילת חירויות פוליטיות על בסיס קבוצתי היא אסורה. מי שמגדיר עצמו ליברלי, לא אומר – לפחות לא בקול רם – שמוטב היה לו הייתה דרום אפריקה משמרת את שלטון האפרטהייד, כדי למנוע את גל הפשיעה. אבל אם התשובה העקרונית הזו לא עושה את העבודה, אפשר לענות על השאלה גם בצורה פרגמטית ולשאול באיזה מצב צפויה כלכלת האלימות להיות בזבזנית יותר: מדינה דו-לאומית, או מדינה ששולטת באופן בלתי מוגבל בזמן באוכלוסיה אזרחית חסרת זכויות. בכל מקרה, מה שחשוב הוא לענות על השאלה הזו, ולא לדבר באמצעותה על משהו אחר.

אבל התשובה הטובה ביותר להתנגדות של גביזון לאור האפשרות לאלימות, היא להציע לה להצטרף למפלגה דו-לאומית. אם דו-לאומיות מעשית במסגרת מפלגתית תצליח עוד לפני כל כינון אפשרי של הסדרים מדיניים חדשים, תהיה בכך הוכחה נוספת – למי שעדיין לא מאמינה – שקיימת פוליטיקה משותפת, מעל ומעבר לאלימות. במלים אחרות, מדינה כזו תוכל לעבוד. לפחות, טוב יותר מעכשיו.

 

שפיות זמנית

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאו–פוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לא–שפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".

לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיות–ליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרו–אמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).

בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודו–שמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאי–שפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).