אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

שפיכה עלובה, לא מתוזמנת

דמיטרי שבצ'נקו

מעשה שפיכת המים של אנסטסיה מיכאלי על ח"כ ראלב מג'אדלה מצטייר לכאורה כמעשה אגרסיבי של השפלת נבחר ציבור, באופן רחב יותר – השפלה בוטה של הציבור הערבי כולו. המהומה התקשורתית, העונש החמור שנגזר עליה מטעם ועדת האתיקה ואף גינויים רשמיים ממפלגת ישראל ביתנו עצמה מסמנים שנחצה איזשהו קו אדום.

הקו האדום אכן נחצה, אלא שלא מדובר בקו אדום של אלימות, אתיקה או גזענות. למעשה, אנסה להראות שמדובר באקט של חולשה שחשף את אחת מנקודות התורפה של הימין. גורם בישראל ביתנו שצוטט במעריב אמר כי "אנסטסיה עושה בושות למפלגה. לא מן הנמנע שבתום הקדנציה אביגדור ליברמן יודיע שמיכאלי לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה…". קולות כאלה שנשמעים במפלגה שבד"כ איננה מתביישת באמירות או מעשים גזעניים/ אלימים/פרובוקטיביים, מעלים שאלה, מה בדיוק מעורר את מבוכתה נוכח מעשיה של מיכאלי.

צילומי הפרשה מציגים משהו מוזר בהתנהלותה של מיכאלי. לאחר חילופי דברים עם מג'אדלה, מיכאלי פתאום משתתקת, כמו מצייתת לקריאתו "תשתקי". היא רושמתמשהו בפנקס, אוספת את דבריה ופונה לצאת, אולם משנה את דעתה, ממלאת כוס במים, מתקרבת למג'אדלה ובעדינות שופכת על בגדיו. תנועותיה משדרות היסוס וחוסר בטחון. כאילו מיכאלי לא בדיוק מבינה מה היא עושה.

אי אפשר שלא לחשוב על פרשה דומה, שללא ספק מוכרת למיכאלי. בשנת 1995 בתכנית טלויזיה "אחד על אחד" של הערוץ הרוסי הראשון, נפגשו שני חברי פרלמנט ולדימיר ז'ירינובסקי מהמפלגה הלאומנית "לדפ"ר" ובוריס נמצוב מהמפלגה הליברלית "יאבלוקו". הויכוח ביניהם נסב סביב אירועים דרמטיים של אותם ימים של חטיפת בני ערובה על-ידי מורדים צ'צ'נים בעיר בודיונובסק. בלהט הויכוח, ז'ירינובסקי עקץ את נמצוב, שהיה בעבר ראש העיר של ניז'גורוד וגער בו על כך שהמחוז תחת פיקוחו הצטיין באחוז גבוה של מחלות מין. בתגובה, נמצוב הזמין את יריבו לעבור טיפול אצלם. "נרפא אותך"- אמר נמצוב. "לא צריך לרפא אותי"- השיב ז'ירינובסקי. "רק שתי זריקות וזהו"- התעקש נמצוב. בשלב הזה, ז'ירינובסקי אחז בכוס מיץ המונח מולו ושפך על פני נמצוב. נמצוב לא נשאר חייב ושפך את המיץ שלו, למרות שז'ירינובסקי הצליח להתחמק. מיד לאחר מכן התכנית ששודרה בשידור ישיר עברה לפרסומות.

ההבדל בין שתי התקריות נעוץ במיומנות הפרובוקטיבית של המשתתפים. ז'ירינובסקי ידוע כדמות ססגונית ביותר, מעין ליצן של האופוזיציה – ליצן גם במובן שמותר לו לומר ולעשות את מה שאסור לאחרים. פעולת שפיכת המיץ נראתה טבעית וספונטאנית לחלוטין, כמו גם התגובה של יריבו. אף על פי שלתקוף את היריב באגרופים היה נחשב למעשה יותר גברי ואסרטיבי, גם לשפיכת נוזלים על פני היריב יש ערך פלוצנטרי סמלי. יחד עם זאת, האירוע היה פרובוקציה מוצלחת גם מבחינת האפקט על הצופה, שיש בו אלמנט של זעזוע ושל ריגוש.

אני טוען שתקרית המיץ של ז'ירינובסקי היא חלק מהזיכרון הפוליטי הקולקטיבי בתודעה הרוסית, וכאשר מיכאלי שפכה מים על ח"כ ערבי, במודע או שלא במודע היא חזרה על הפרובוקציה המכוננת. אלא שהניסיון המסורבל לחזור על הפרובוקציה המקורית היה פתטי כמו ניסיון לחזור על אותה בדיחה פעמיים. אינני משוכנע, עם זאת, שמה שהכשיל את מיכאלי היה חוסר כשרון. הסיבות לכישלון מורכבות יותר.

נשים לב לאופן שבו נולדה שפיכת המיץ של ז'ירינובסקי – כהמשך אורגני של חילופי עלבונות בדבר התפקוד המיני הכושל של היריבים. שפיכת המיץ הייתה כמו הוכחה הדדית של פוטנציה. לשפיכת המים של מיכאלי קדמה שתיקה ובלבול מצדה בזמן שמג'אדלה המשיך להשתלח בה. באופן מפתיע, לאחר שמג'אדלה צעק לה "תשתקי", מיכאלי אכן השתתקה – המילים כאילו נעתקו מפיה, למרות שהיה ברור שהיא רוצה להמשיך לדבר. מיכאלי לפתע מצאה את עצמה בחוסר פוטנציה, והנסיון המגושם לתקוף את היריב אומנם נגמר בשפיכה, אך בואו נסכים – בשפיכה עלובה ולא מתוזמנת. ולא על הפנים – על בגדיו.

נשים לב גם למילים האחרונות של מיכאלי: "לא יכולים להעליב נשים בכנסת. אם אין גברים בכנסת שיודעים להגן על אישה, אני אגן על עצמי". המשפט המבולבל מצביע על משבר מגדרי מרתק שאפשר לנסות להתחקות אחר טבעו.

'לא יכולים להעליב נשים בכנסת' – לכאורה בעברית עילגת, מיכאלי מנסה לומר שאסור להעליב נשים בכנסת. למעשה, מה שמשתמע זה שהנוכחים לא יודעים להעליב נשים בכנסת (כמו שהיא יודעת! – ע"ע תקרית המשט של חנין זועבי). המילה 'יכולים' גם מרמזת על פוטנציה שנתפסת על-ידי מיכאלי כיכולת להשפיל.

מאידך, מיכאלי מצפה להגנה מגברים, אותה היא לא מקבלת. אבל הגנה ממה? מג'אדלה אכן כינה אותה חוצפנית ופשיסטית, ודרש ממנה לשתוק, אולם מדוע מיכאלי לא יכלה להחזיר לו באותו מטבע? מהלומות מילוליות בין חברי כנסת הן דבר שבשגרה – הפגנת פוטנציה הדדית. משום מה גבר ערבי הצליח להשתיק אותה כבמגע קסם – כאילו סירס אותה בבת אחת.

בעליהום על חברת כנסת חנן זועבי, מיכאלי פעלה ב"נחישות ובמקצוענות" (כדברי נתן זהבי), כאשר היא מגובית על-ידי המון גברי צוהל מאחוריה. אבל הפעם אלכס מילר ממפלגתה לא הגן עליה. מיכאלי נאלצה לבחור – האם להיות אישה מושפלת או להפוך מישהו אחר לאישה מושפלת. הניסיון העלוב להציג את התקרית כאקט של עצמאות נשית ('אני אגן על עצמי') למעשה מאיר את עולם המושגים הפסוודו-פמיניסטי של מיכאלי. בעולם הזה הדרך היחידה לא להיות אישה מושפלת היא להפוך לאישה משפילה. אלא שהתקרית חושפת שכדי להשפיל, מיכאלי זקוקה להגנה גברית. ושוב אנו שואלים, להגנה ממה?

שפיכת המים לא הייתה צעד אקטיבי של השפלה. למעשה, זה היה ניסיון לפצות על ההשפלה הטראומטית שחוותה כאשר מג'אדלה הצליח להשתיק אותה. באמצעות תקיפת זועבי, באמצעות חוק המעקר את המסגדים מקריאות מואזין, מיכאלי יוצרת לעצמה פאלוס מדומה, מצג שווא של פוטנציה. פתאום העדר הפאלוס של מיכאלי נחשף על-ידי מג'אדלה בעל הפאלוס האמיתי. מיכאלי פתאום מצאה את עצמה זקוקה להגנה, שלא קיבלה מחבריה לסיעה.

וזאת שאלה מרתקת – האם הסתייגות נחרצת של ישראל ביתנו ממעשיה של מיכאלי חושפת את העובדה שהעדר פוטנציה היא עובדה מביכה שמאפיינת את המפלגה עצמה? הרי גם השפלת השגריר הטורקי בזמנו הייתה פרובוקציה כושלת שחשפה יותר מכל את רגשות הנחיתות של אנשים קטנים שמוצאים את עצמם בתוך הפוליטיקה הגדולה. שהסתגרות ושנאת זרים הן פחד בלתי נשלט מהפוטנציה של האחר. שהכוח של הימין הוא רק הגנה על חולשה בלתי נסבלת. הפרובוקציה של מיכאלי היא לא יותר מסימולקרה של פרובוקציה, כפי שהאידיאולוגיה והחקיקה של ישראל ביתנו הנם סימולקרה ותו לא.

"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

נתזים: מיכאל בן ארי צדק

תוך 5 שנים לא יהיו יותר דירות פנויות בברלין. כבר עכשיו המחירים מזנקים

בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות

ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי

צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ":  אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת

הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות

משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס

העולם התת קרקעי, אתנסיוס קירכר (1602–1680)

 

האם בבריטניה לא נשארה מוזיקת מחאה?

מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה

לטובת העתיד של כולנו, חייבים לעצור את הרהביליטציה של גורג' וו' בוש

מצגת: עשרת ספרי ההיסטוריה המעניינים של הסתיו, ביניהם Clean: An Unsanitised History of Washing ו-A People's History of the World

ביוגרפיה חדשה של שרה ברנאר; וגם של ז'אן אמרי, "הפילוסוף מאושוויץ"

ופיליפ קרלו, הסופר שכתב ביוגרפיות של רוצחים, מת

אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?

במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס

ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו

בקיצור: מיכאל בן ארי צדק.

תמונת הסטודנט מנפץ השמשות בהפגנות נגד הקיצוצים הדראקוניים באוניברסיטאות מייצגת את מאוויה הכמוסים של בריטניה לשחרור דיוניסי אלים, טוען הגרדיאן

כיצד הפכו הירוקים בגרמניה – בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר במפה הפוליטית שם – למפלגה הכי לוהטת בסקרים, אבל גם למפלגת קונצנזוס משעממת?

מדעי הרוח, אויבי העם החדשים: New Left Project מראיין את הפילוסופית אונורה אוניל לרגל הקיצוצים האכזריים של קמרון