Posts Tagged ‘רונן שובל’

ציונות כתרבות, או: הפוטנציאל החתרני של שרה'לה שרון

30 במרץ 2012

יריב מוהר

ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים הן כלי סינון איום אבל יש להן גם יתרון קטן. באמצעות ועדות קבלה מבקשים יישובים למיין מועמדים חדשים למגורים על בסיס "התאמה חברתית" שמאפשרת לכבס נטיות גזעניות. לא פעם מתבססות הוועדות על הטענה של היות היישוב בעל תרבות מובחנת – כיישוב "ציוני". המשגה זאת – שנועדה לחסום כניסת מיעוטים, ובפרט פלסטינים אזרחי ישראל – מציבה את הציונות במעמד זהה לתרבות של מיעוט שרק רוצה להסתגר ולהגן על זהותו מהזרם המרכזי. זו פרספקטיבה מלאה בעיוותים, שראוי לחשוף אותם ולהילחם בהם, אבל כשלעצמה היא מכילה אלמנט חתרני סמוי ובלתי צפוי.

על פניו, הגדרה של הציונות כתרבות הזקוקה להגנה לצורך שימורה היא היתממות, שהרי הציונות היא ההגמוניה ולא קולו של מיעוט – או כך לפחות נהוג לחשוב. למעשה, אם מסתכלים על הציונות כעל תרבות כוללת, ולא רק כעל שלילת השיוויון הפוליטי והקהילתי של הערבים, הרי שספק רב אם היא כל כך הגמונית. ספק רב אם ריטואלים וסמלי תרבות ציוניים, המזוהים לרוב עם טיפוסים אנכרוניסטיים או פריפריאליים, הם חלק מהתרבות היומיומית של ההגמוניה או של תרבות הרוב בישראל. האמריקניזציה מבוססת תקשורת ההמונים, תרבות התאגידים, ריאקציות של כתות דתיות פרה-לאומיות – כל אלה דומיננטיות בישראל הרבה יותר מהציונות (כתרבות מקיפה).

והרי ההתרגשות הלאומית הכללית מטקס בהר הרצל פעם בשנה אינה דבר מה שייספק את ה[ניאו-]ציונים בתרבותם. אלו הלובשים טי-שירטים עם הדפסי פופ-ציונות של הרצל ושות'; אלו המודאגים מתת-הייצוג של "תרבות ציונית" במדיה ובאקדמיה; אלו המתגוררים באותם קיבוצים ומושבים "לאומיים", בהם ערבי ההווי מכילים יותר שירי עם ואדמה מאשר פואטיקה סוציאליסטית גרידא; אלו הרוצים את מי שמתאימים ל"תרבות קהילתית ציונית" בהרחבות וביישובים הקהילתיים; אלו המשתתפים בהתלהבות ולא מכורח בפסטיבל הציוני של משרד החינוך עם עלות הסער; אלו שהולכים לערבי שירת ארץ ישראל בציבור לא משום שהם חושבים ששרל'ה שרון זה הדבר הכי קולי מאז סיד וישס – כל אלו רוצים הרבה יותר מטקס שנתי בהר הרצל. לעיתים הם רואים את הציונות כדרך חיים מלאה.

אם מסתכלים על "הציונות" כתיאור של קהילת תרבות, ולא כעל אוסף הנחות יסוד פוליטיות, הרי היא מאבדת מעוקצה ההגמוני – היא הופכת לעוד קהילת תרבות בשלל הקהילות המאכלסות את ישראל. עדיין יש לציונות כזו מרכיב של חתירה להגמוניה ושל שלילת זכויות מסוימות מהמיעוטים, אבל ניתן למצוא מרכיב כזה, ברמה כזו או אחרת, בקרב עוד קבוצות תרבות בישראל – החילונים הליברלים הרואים עצמם כ"אוניברסלים", רוב המתנחלים האידיאולוגיים, חלק מהחרדים, גורמים איסלמיסטים ודומיהם רוצים גם הם להיות הכוח המוביל, המכתיב והשולט בישראל.

ופה בא החלק הקשה – להבחין בין מכלול תרבותי לגיטימי ובין מרכיבים שלו שאינם לגיטימיים – מרכיבים של חתירה לדומיננטיות על חשבון קבוצות אחרות. הבחנה כזו מחייבת, למשל, לקבל את החרדיות כקהילת תרבות לגיטימית באותה דבקות בה ראוי לדחות את שאיפתם של חלק מהחרדים לכפות פה מדינת הלכה לכשיוכלו. זו הבחנה מאוד לא-אינטואיטיבית, יש להודות. הרי תרבות נתפשת במידה רבה כשלם בלתי ניתן לפירוק, גם בעיני בני התרבות עצמה. ובכל זאת, העובדה שתרבויות מתפתחות – ובדרך מאבדות רכיבים ורוכשות רכיבים חדשים – מראה שהסתכלות כזו יכולה, באופן מעשי, לכונן מציאות שונה.

הסתכלות כזו מדייקת את השיח שלנו. היא מאפשרת לנו להבין שלא חייבים לצמצם תרבות למרכיבים דכאניים שניתן לאתר בקרבה. לא נכון לצמצם את הסימבולים הציוניים רק לחתירה להגמוניה יהודית או להדרת ערבים (מרכיבים שאכן רצוי כי יעברו מן העולם הפוליטי). יש מי שמחזיקים בהשקפה יסודנית או מהותנית לגבי "הבסיס" הקולוניאליסטי של הציונות. זו ביקורת המתייחסת לציונות כמניפסט מופשט או נראטיב היסטורי ושוכחת את התופעה התרבותית העכשווית, הנחווית באופנים שונים ומגוונים. הרי בפועל ישראלי המתרגש מאייקון של הרצל אינו מתרגש בהכרח מעיגון הדומיננטיות של יהודים בישראל – לא בבסיס ולא בכלל. ייתכן שהוא מתרגש מהתקומה של מיעוט נרדף כעם ריבוני; ייתכן שהוא מתרגש מאותן הצלחות שישראל השיגה בזמנה התחום כמדינה; וייתכן שהוא חושב, משום מה, את אלטנוילנד ליצירת מופת בכתיבה אוטופית.

בכל אופן, המתקפה על "הציונות" כמושג כוללני מערבבת ביקורת פוליטית עם דחייה אסתטית. מתקפות כאלו לא לוקחות בחשבון שהציונות היא יותר מחתירה להגמוניה. למעשה, ניטרול ההגמוניות שלה טמון דווקא בהפיכתה לתרבות, עוד תרבות. וזו תהיה כנראה תרומתו הגדולה ביותר של רונן שובל ודומיו לחברה בישראל – הדה-הגמוניזציה של הציונות.

לפי החזון הזה, בתוך הרב-תרבותיות הישראלית יהיו גם קהילות ציוניות לצד מגוון קהילות התרבות האחרות. הן יחגגו את שיבתם – המדומיינת והממשית – של יהודים לארצם ההיסטורית, ימזערו את תרבויות המוצא שלהם ויסגדו לכל מיני טקסים ישראליים ויהודו-לאומיים. יהיו מי שיעקמו את האף לנוכח האסתטיקה הזו (אני אישית צפוי לעיתים להימצא בעמדה הנגעלת ולעיתים בעמדה אמביוולנטית הרבה יותר, הנובעת מהמיקס הקשה להתרה בין ישראליות לציונות) אבל גם אז נדע כי נקלענו לקהילה מסויימת עם נוהגים מסויימים ולא למזימת השתלטות. אם תרצו, אין זו הגמוניה.

האם זו לא הסתכלות אופטימית מדי? האם השימוש הדמגוגי של היישובים הקהילתיים, של אם תרצו ושל דומיהם בטיעונים ליברליים ורב-תרבותיים אכן ישמוט את הקרקע מתחת לשאיפה שלהם לדומיננטיות ולהשתקת קולות אחרים? נכון שהם לא מתקשים להיות צבועים או בלתי עקביים בטיעוניהם – כלומר להשתמש בקלף הרב-תרבותי רק כשזה נוח – אבל אם יידחקו לפינה הם יאלצו להשיב לשאלה, האם הציונות שהם מקדמים היא קהילת תרבות שצריכה להישפט ככזו, או שמא מדובר בעמדה פוליטית שרואה את קיומה כמחייב את שלילת הזכויות הקולקטיביות של מיעוטים. כך הם יאלצו לבחור בין חשיפת השאיפות הדכאניות שלהם לדבקות בהיתממות המתגוננת והפסאודו-פרוגרסיבית, שמחייבת אותם בעולם הצדקות רב-תרבותי עם כללים משלו. אם הם ישתמשו בעקביות בטיעונים הרב-תרבותיים הם עשויים להרגיל ציבור רחב למסגר את העניין שלהם כעניין קהילתי, מקומי, שאין לו לגיטימציה לחרוג מגבולות הקהילה שלו.

מלים: אם תרצו, לחן: בוב דילן

14 בפברואר 2012

יוסי ברטל

זה כשנה מתלהבים פעילי אם תרצו מהזמר והמשורר מתן קולנשר. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא הפך לזמר החצר של התנועה, שבחודשים הבאים יקבע בית המשפט אם מותר לכנותה פשיסטית. ארז תדמור, גנב התחמושת הצה"לית ופעיל מרכזי באם תרצו, שיבח אותו באתר התנועה ותיאר את שיריו כ"מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי". תדמור אף הציג את מועמדותו של קולנשר לפרס היצירה הציונית שחנכה לימור לבנת.

כחלק מקידום המכירות של ספר השירה שלו – כולל דיסק מצורף – התארח אותו טרובדור ציוני לפני כמה חודשים בטלויזיה החינוכית ושטח בקצרה את משנתו האמנותית והפוליטית. מה שתפס את תשומת ליבי והפתיע אותי, היא השפה המוזיקלית בה קולנשר משתמש: הדבר היחיד שמחבר את המוזיקה שלו לישראל או לציונות היא יהדותו של בוב דילן, שאמור להוות השראה למוזיקה שהיא לא יותר מרוק רך של חננות אשכנזים (סטרייטים) מרמת השרון. אין במוזיקה הזאת שום דבר ישראלי, שום מעבר הרמוני שמזוהה עם הזמר העברי הישן, אף נגיעה של מלודיה יהודית אשכנזית או ספרדית' וכמובן – הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר. סתם ייבוא מאמריקה שעוכב לכמה שנים במכס. השירה של קולנשר גם לא נשמעת גברית או לוחמנית, ואף כוללת כמה קפיצות לגובה.

מה ש"ציוני" בשיר הזה הן המילים בעברית, שהן לא יותר מביקורת אנטי-ליברלית במיטב המסורת הפשיסטית האירופית. שלא כמו עמיר בניון או אריאל זילבר, שמזוהים פוליטית עם הימין אך פונים על אף מגבלות הצנזורה למאזינים מחוץ לגבולות הגטו הדתי-לאומי, קולנשר לא מנסה להביא את המוזיקה של חב"ד או קלקיליה לגל"צ, אלא מקבל את מגבלות הטעם המוזיקלי של פרברי תל-אביב.

לפני כמה ימים אמר גל אוחובסקי לרונן שובל, בראיון לוחמני שעליו נאלץ להתנצל אחר כך: "אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות, הכי נראה בחור מבית טוב, הכי נראה כזה נחמד שמאלני ואתה בדיוק ההפך מזה". אוחובסקי, שלמעשה מייצג את פלח האוכלוסייה אליו פונה אם תרצו, תיאר בדיוק את האסטרטגיה שלהם שרבים וטובים כבר כתבו עליה (ובראשם שלום בוגוסלבסקי).

הניסיון ליצור מראית עין של "לא שמאל ולא ימין", הצגה של חילוניות אשכנזית, חביבה ולא-ייצרית, הם מרכיבים חשובים בפוליטיקה של אם תרצו. לא בכדי מרכזת התנועה את פעילותה במרחב האקדמי והתרבותי – זה שאליו לא יכלו להכניס את עמדותיהם מבלי הכסות ה"תרבותית" והמרוסנת. הקליפ שהם הכינו לשיר "אני אחיך" של עומר בניון אולי העלה את הפופולריות שלהם בקרב קהל הבית המזרחי של תומכי הליכוד, אבל פיספס לחלוטין את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה התנועה: להגיע לליבם של מצביעי קדימה.

קולנשר פועל מוזיקלית כמו שאם תרצו פועלים פוליטית, והוא מודה בכך בראיון: "זה כיוון פופלרי, אנחנו מנסים להציג שירה עמוקה ונותנת תובנות (…) בצורה שאפשר להקשיב לה". האימוץ של מוזיקה רכה ונעימה בה אין לא יצר, לא גבריות מתפרצת ואף לא סימון אתני, נמצאת לכאורה בדיסוננס לפרויקטים תרבותיים של תנועות לאומניות ופאשיסטיות אחרות בעולם. אלה פנו לרוב להאדרה של כוח ואלימות ושימוש במוטיבים תרבותיים של מסורת לאומית מדומיינת. אבל בדיוק כמו ש"אם תרצו" לא תצא עדיין במצעדים צבאיים בחוצות העיר או להפגנות בעד הקמתו מחדש של בית המקדש, כך גם קולנשר לא מתכוון להתפרע בזמן הקרוב. הוא יודע שעל מנת לחלוק את התובנות העמוקות שלו עם החברים מרמת השרון (שממנה מגיע גם מנהיג התנועה, רונן שובל) – אלה שטעמם המוזיקלי והפוליטי דוחה קיצוניות שכזאת – הוא חייב להביא את הלחן מאמריקה, ממש כמו שהקמפיינים של אם תרצו ושאר ארגוני הימין החילוניים מיובאים מלב הממסד הנאו-קונסרבטיבי בארה"ב. לא מפתיע אם כן שהמוזיקה שמאמץ הארגון – שחלק ניכר מהפוליטיקה שלו מעוצב על ידי עולמם הרוחני של יהודים אמריקאים (ותורמים אוונגליסטים) – תפנה לתרבות המוזיקלית של מדינת האם כמקור השראה.

השאיפה של קולנשר להסתנן לאותו מיינסטרים מעורפל – זה שהפך לדבריו קורבן ל"טשטוש ליברלי" – מתמצת בהתנחמדות מוזיקלית, חסרת כל ייחוד או אמירה מקורית. אני כותב את כל זה בעיקר בגלל שחבל לי. פשיסטים שמרשים לעצמם להיות פאשיסטים יכולים לכתוב מוזיקה מעולה, חתרנית ומעוררת השראה. לעומת זאת, הניסיון להיות פשיסט בעור של בוב דילן פשוט יוצר חרא של מוזיקה, שלא מצליחה להיות יותר מקוריוז. אבל לכו תדעו עד כמה נמוך יכול להגיע טעמם המוזיקלי של מצביעי קדימה, שלא לדבר על טעמם הפוליטי.

מוזיקה פשיסטית מעוררת השראה

יהודוקרטיה

30 באוגוסט 2011

יותם חותם

 1.

קשת רחבה של מתחים בין חילונים ודתיים התעוררה מחדש לאחרונה בארץ. עניין זה נשכח מעט, לאור האופן שבו הדיון הציבורי במרי האזרחי של השבועות האחרונים כבר את הכותרות. בדברים הבאים אני מבקש אפוא לשוב לעסוק בשאלה רחבה יותר הקשורה בהתעוררות מחדש של המתח בין חילון ודתיות בארץ, שהושלכה לאחרונה מעט לשוליים. התעוררות מחדש של מתחים אלו חשובה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הדיון על יוקר המחייה. הסיבה לטענה זו נעוצה בכך שהתעוררות זו מלמדת על שינוי עמוק בתפיסתה של המדינה את עצמה, שבוודאי וקשורה – גם אם בעקיפין – במרי האזרחי אותו אנו חווים כעת: פניה חדה מזהות חברתית ופוליטית יהודית-דמוקרטית אל מסגרת חיים יהודוקרטית. ההבדל המרכזי בין שתי צורות החיים החברתיים-פוליטיים נעוץ בכך שהמדינה היהודית-דמוקרטית מצאה את עצמה בין המשפתיים של המתח הלא פתור בין האידיאלים הלאומיים-חילוניים ובין הזהות היהודית שנקבעה למדינה. אך הכוחות החזקים שמניעים אותה עתה להיות מדינה "יהודוקרטית" מתיכים את הקצוות הללו לכדי סיפוח מוחלט של המעשה הלאומי לרצונו של האל, ללא שארית.

מספר רב של אירועים עכשוויים מלמדים על המעבר החד למערך החברתי-פוליטי החדש. רובם מתחוללים סביב סמלים מכוננים של המדינה, בהם מתרחשת מלחמה של ממש על שליטה והגמוניה. אחד הסמלים הללו הנו בית המשפט העליון, ועל המאבק המתמשך במסדרונותיו, ועל האיוש של כיסאותיו נכתב לא מעט לאורך השנים האחרונות. אלא שעתה שמים לב יותר ויותר כי מוקד חשוב לא פחות להבנת מלחמת הדת שניטשת עתה, הנו הצבא, אחד המוסדות המרכזיים – ואולי המשמעותי שבהם עבור הקונצנזוס הישראלי – של הלאומיות החילונית. הצבא אינו מגן החוקה החילונית, בין השאר משום שאין חוקה כזו בישראל. אך הוא סמל מכונן של התודעה הלאומית-חילונית, שבמרכזה עומד ה"הומו-פאבר" בגרסתו היהודית מודרנית, כלומר העברי החדש, החזק, האקטיבי, האחראי על גורלו והמסרב להיות נתון לגחמותיהם של אחרים. על הנעשה עתה במסגרת מוסד זה ניתן ללמוד דווקא מאירוע שנדחק לאחרונה מעט לשוליים: הוויכוח על תפילת "יזכור" החילונית, שהתגלע לפני כמה חודשים. בעקבות לחצים של גורמים דתיים, נדרש מהצבא לערוך שינוי בטקסט המקורי באירועי הזיכרון וההנצחה הרשמיים. השינוי הנדרש בטקסט, המבוסס על חיבור של ברל כצנלסון שנכתב לאחר הקרב בתל-חי, הינו העמדת "האל" במקומו של "העם" כמי שיזכור את חללי מלחמות ישראל.

דרישה זו היא בעלת משמעויות עמוקות: אם חילון הזיכרון העניק לעם את מה שהיה שייך במסורת היהודית לאל, הרי שעתה יש הדורשים להחזיר עטרה ליושנה תוך השבת האל למקומו הקדום במקומו של "העם". דרישה זו מתריסה בכל עוזה כנגד התשתית החילונית להוויה הישראלית בכך שהיא מקבעת את מלכות האל על הארץ. לא פחות מאשר רסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי. אני חושב כאן על סיפרו הוותיק של ריצ'רד ניהבור "מלכות האל באמריקה", שם הצביע על הדתיות העמוקה שהניעה את המתיישבים הראשונים באמריקה. עבורם ההתיישבות הייתה לא פחות מאשר כינון האוטופיה הדתית, נקודת הסוף של גלות הקדושה מן הארץ, והתחלת זמן ה"הווה-הנצחי" המשיחי. משהו מתודעה זו, על פי ניהבור, עדיין מניע את גלגלי התודעה האמריקאית לדורותיה, גם אם במסלולים מחולנים למדי שהטרידוהו – אם לומר בלשון המעטה. החשיבות של דברים אלו של ניהבור נעוצה בכך שהם תקפים גם למקרה שלפנינו בעניין תפילת "יזכור", אם כי באופן מעט שונה. הרסטורציה של מלכות שמיים, הנדרשת עתה מהמוסד החילוני, מבקשת ממנו להכריז על קבלת ריבונות האל על הארץ במובן היהודי הלכתי, ולעצב מחדש את זהותו. לא עוד כסמל של ה"הומו-פאבר" החילוני-מודרני, אלא כשליח ההבטחה האלוהית בתרגומה הלאומי – כמי שמקבל עליו את "מלכות האל על הארץ". סמלי כל כך ומשמעותי, אפוא, שהדרישה הזו הונחה לפתחו של הצבא. גם אם נראה כי הצבא דחה את הדרישה לעת עתה, עצם העמדת מוסד זה במרכז המאבק לרסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי, אינה דבר של מה בכך. היא משמעותית עוד יותר בצרוף התקפלותה המתמשכת של הממשלה מול האלימות פורעת החוק של פעילי הימין הדתי, או קבלת חוקים אנטי דמוקרטיים בהם מהדהדת הלוגיקה היעקובינית של נוער הגבעות. פירושה הסימבולי של הדרישה לתקן את נוסח "יזכור", הינה שבעתיד הלא רחוק, ואפשר שכבר עתה, הצבא לא יוכל עוד להוציא לפועל את פקודות המדינה כאשר אלו יסתרו את דברי הרבנים. על משבר עמוק זה כבר מצביעים לא רק אנשי אקדמיה החשודים מלכתחילה בניתוק מ"העם", אלא – אם לשפוט על פי מגוון הכתבות האחרונות שהתפרסמו בעיתונות הכתובה – אנשי צבא ומערכת הביטחון בכללותה, היודעים דבר או שניים על הדינאמיקות המתחוללות עתה בתוך המוסד הצבאי.

אך ישנו גם מימד אזרחי ליהודוקרטיזציה של המדינה, כזה שלא זכה עד עתה להרבה תשומת לב. דוגמה טובה לכך הנה ההתאגדות של קבוצות חילוניות ברחבי הארץ לאור כניסתם של גורמים דתיים לאזורי מגוריהם. לאחרונה חגגו חברים באחת השכונות הללו את הכרעת הוועדה לתכנון ובניה לסגור את גן הילדים של חב"ד שהוקם בשכונה, ושנתפס כמאיים על אורחותיה. מעבר לעימות על גני ילדים ושולחנות מאולתרים להנחת תפילין, מה שבולט לעין היא ההתגייסות של אנשים חילונים ליצירת קבוצות שמטרתן מלחמת תרבות על רקע דתי, מתוך תחושה כללית של איום קיומי – איום על אורחות החיים, המסורת והאידיאלים העמוקים ביותר של החילוניות הוותיקה והמבוססת. קבוצות אלו, של אותה חילוניות וותיקה, מזהות את עצמן כקבוצות מיעוט הנאבקות על שימור אורחות חייהם, על רקע ההוויה הדתית הכללית ששוטפת את המדינה. כאן לא מדובר במוסד לאומי שעבר טרנספורמציה כמו במקרה של הצבא. מדובר בהגמוניה שעברה היפוך. כאן כוונתי היא שבעבר הייתה זו ההגמוניה חילונית שהתמודדה עם לחצים ודרישות של קבוצות דתיות לשימור זהותן הפרטיקולארית באזורי מגוריהם, בשיטת החינוך הייחודית להם, או בקבלת הכרה כלשהי באורחות החיים הכלליות. עתה, מנגד, מדובר בתחילתה של הכרה כי ישנה הגמוניה דתית ושכנגדה קבוצות חילוניות וותיקות צריכות לפעול למען שימור זהותן הפרטיקולארית במקומותיהן. המעניין הוא שההתארגנות המדוברת של קבוצות חדשות אלו אינה מבקשת להיאבק על אופייה של המדינה. על כך כבר וויתרו. ההתארגנות החדשה מבקשת אך ורק לגדר – לשים סייג – בכל הקשור לתחום המושב הספציפי של חבריה, כפי שביקשו למשל ניטורי קרתא בעבר. שמירת החומות החדשה, אפוא, הנה זו של החילוני הוותיק למול המדינה היהודוקרטית.

 

2.

במובן מסוים, וחשוב לשים לכך לב, מתחים אלו על רקע דתי, שצצים עתה ביתר שאת ויתר עז, אינם רק סיפור מקומי. הם נותנים ביטוי מקומי לתהליכים רחבים יותר השוטפים את העולם בכללותו, ושרבים רואים בהם סימן למציאות ה"פוסט-חילונית" של תקופתנו. תחת המושג "פוסט חילוניות" בו עוסקים הוגים מרכזים כמו יורגן הברמאס, צ'רלס טיילור, לצד רבים אחרים, מבינים בדרך כלל שני עניינים. האחד הינו שיבתם של הדת והדתיים למרכז הבמה החברתית, תרבותית ופוליטית. האחר הנו ההבניה מחדש של הזהות החילונית עצמה. זו האחרונה אינה תופשת עצמה יותר כצורה של "התרחקות" מדת ומדתיות במובן פשוט כלשהו. היא תופשת עצמה יותר ויותר כמעשה מרכבה של יחסים בין קודש וחול, בין מוטיבים דתיים המבעבעים תחת תרגומם (החילוני) לענייני העולם הזה. כמובן, שני עניינים אלו, המלמדים על המצב הפוסט חילוני – שיבתה של הדתיות למרכז הבמה, והעיצוב מחדש של הזהות החילונית – כרוכים זה בזה. עבור הברמס מדובר במצב המזמין תפישת אזרחות חדשה עבור אירופה. הסוציולוג פיליפ ווקסלר מאידך מסיק כי מדובר בחברה השקועה ב"מיסטיקה של העולם הזה". בכך הכוונה כי מדובר בחברה חילונית, דהיינו שבמרכזה נמצאים ענייני העולם הזה ולא הענות לדרישותיו של האל, שמאמצת מחדש את החוויה הדתית המיסטית, כצורה של מטאפיזיקה והצדקה עצמית המספקות את הלכידות החברתית. לא רק קבוצות שוליים כמו, מתקשרים, אנשי ניו-אייג', תיאוסופים, נח-נח-נחמנים ומקבילותיהן הספיריטואליות, נותנות ביטוי לחוויה חילונית-רליגיוזית חדשה זו. יותר מכך, מדובר בחברה החילונית בכללותה, בהבנתה העצמית, הנותנת ביטוי לכך. רה-מיסטיזציה של העולם, ולא דה-מיסטיזציה של העולם – אם לשחק מעט עם המושג המכונן של מקס וובר – היא המאפיינת את העולם של זמננו.

אלא שהתכונות הללו קשורות בעולם המערבי בלבד. הלכה למעשה, עוסקת האקדמיה היום יותר ויותר בהשלכות השונות של הסיטואציה ה"פוסט-חילונית" הזו על אירופה, או אמריקה, ובוויכוחים הנוקבים על כיסויי הראש בצרפת; על בנייתם של מסגדים בערים המרכזיות בגרמניה; על חינוך בחברה מרובת זהויות אתנו-דתיות; ועל התחזקות של הימין הקיצוני, הנישא על גלים של שנאת מוסלמים (או יהודים), הנתפשים כזרים בחברה המזהה עצמה מחדש כתרבות נוצרית שעברה תהליך של חילון. אך אין פניה של ה"פוסט-חילוניות" בפינה הצפון מערבית של היבשת הארו-אסיאתית כפניה בישראל. אם לומר זאת בבוטות, הרי שפניה של הפוסט חילוניות בישראל קרובים הרבה יותר לאלו שבאירן ובטורקיה מאשר לאלו בגרמניה וצרפת. כאן למשל לא מדובר בשיבה של דתיות באותו מובן שמדובר בה באירופה, משום שהדת מעולם לא הפסיקה להיות נוכחת. התוצאה כאן היא אחרת. אם לומר זאת בקצרה, הרי שהתוצאה של המצב הפוסט חילוני בישראל הינו ניצחון סופי ומוחלט של החיבור בין לאומיות ודתיות. אלו הם אפוא פניה של היהודוקרטיה, שבה משתלטת הגרסה הרדיקאלית ביותר של תפישת העולם הדתית-לאומית על החיים במרחב הציבורי המשותף. מה שהיה עמדת מיעוט מרקד בסבסטיה, מסיים כדת הפוליטית שסיפחה לעצמה את המדינה. הדיבורים על "מדינת יהודה" שעוד נשמעו לפני כמה שנים, איבדו כעת מתוקפם, משום שאין צורך במדינה כזו, כאשר ישראל עצמה עברה יהודוקרטיזציה. התיאולוגיה הפוליטית החדשה של המדינה היהודוקרטית ניזונה הרבה יותר מהמשיחיות הגלויה, חסרת העכבות, של תלמידי הרב קוק, מאשר מזו הדיאלקטית, לפרקים פרגמאטית, של בן גוריון. והיא גם ביטוי לחיבור, אולי פרוורטי, של ניגודים: מהצד האחד תפישת הנעורים המודרנית המבוססת על השהיית החוק והחוקה של החברה והתרבות בשם הביטוי העצמי, האותנטיות וההתחברות עם הניצוץ האלוהי הפנימי, ומהצד האחר הדת היהודית הדורשת הליכה בחוקותיה ומצוותיה לשם קימומו של עם כהנים וגוי קדוש.

 

3.

"פוסט-חילוניות" בישראל פירושה, אפוא, יהודוקרטיה על אחת משתי צורותיה, ממנה הזהירו את כולנו לפני יותר מארבעה עשורים הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ. עתה בשלו כנראה התנאים להתבססותה, משום שהשיבה לדת ודתיות, לצד העיצוב מחדש של ה"אני" החילוני מאפשרים זאת. תיאוקרטיה יהודית, או יהודוקרטיה, נעה על ציר מתחים חדש, שיש להכיר בסכנותיו. זהו הציר שבין מדינה בשליטת כוחות הדת ההלכתית, השומרת לכל הפחות על חלקים מהמסגרת הפורמאלית, הפרוצדוראלית, והדמוקרטית ובין הגרסה היהודו-פשיסטית שבה אין מי שיגביל את זכויותיו של הריבון היהודי לפגוע במיעוטים או במתנגדים. מאמרו של רונן שובל על ה"תיאוקרטיה החילונית" מעוגן בדיוק בצומת הזה. שובל מבקש לחוקק חוק יסוד "ישראל כמדינה יהודית" שמשמעותו המוצהרת היא להותיר את המעטפת הדמוקרטית על כנה, ומשמעותו הסמויה עיקור הדמוקרטיה מכל תוכן. העיקר טמון בכך ששובל וחבריו אינם ביטוי לעמדה ימנית רידקאלית, יש שיאמרו פאשיסטית, במשמעות ההיסטורית של המושג. זו הבנה שגויה של התופעה, המתעלמת מהאופן שבו העמדה המדוברת אינה אימוץ של הגיון ימני לאומי מהסוג של ז'בוטינסקי למשל, אלא ביטוי מובהק של הגיון דתי מהסוג שדובר בו כאן. לא לחינם האויב של שובל וחבריו היא ה"תיאוקרטיה החילונית" כפי שהגדיר זאת במאמרו. אגב כך, הצעתו של שובל קיבלה משמעות קונקרטית  כאשר 40 חברי כנסת תמכו בהצעת חוק היסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שבמרכזו ביכור אופייה ה"יהודי" של המדינה על פני אורח החיים הדמוקרטי.

אם לשפוט לפי מצב העניינים העכשווי, אם כן, האפשרות השנייה של נפילה לתהום המדינה היהודו-פשיסטית אינה בלתי סבירה. אפשרות זו, שאין להקל בה ראש, מבשרת, כמובן, על סופה של הדמוקרטיה הליברלית, משום שכבר עתה ישנם רבנים שאינם מהססים לתמוך – באופן ישיר, על דרך השתיקה, או מתוך "הליכה עם הזרם" – ברדיפתם של מיעוטים, או דיכויים של מתנגדים, מתוך פרשנות מעוותת, חסרת עידון, יצרית ואפלה, לרעיון "אתה בחרתנו" ואלו יחזיקו במסגרת החדשה את מפתחות הריבונות. ומדינה יהודו-פאשיסטית, כמו מדינה אילסמו-פאשיסטית, היא איום קיומי בראש ובראשונה על עצמה. אך באופן עמוק ביותר היא מעידה על חוסר היכולת להחזיק באופן קולקטיבי, לאורך זמן, בשטח ההפקר, העמום, המורכב, של התיאולוגיה החילונית, שאינה חסרת אל, אך בה בעת היא כופרת, ושממנה ניזונה ה"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" של הציונות. אני משתמש בביטוי זה, משום שהוא מחזיר אותנו לדבריו של גרשם שלום ואולי גם לחרדה שתקפה אותו לנוכח המשיחות הגלויה המוצהרת של הציונות הדתית אותה הכיר היטב. מכל מקום, דיאלקטיקה של רציפות ומרד הייתה בסופו של חשבון בדיוק זו שעמדה בבסיס נוסח התפילה החילונית שמילותיה היו "יזכור עם ישראל", כמו גם בזהות היהודית-דמוקרטית שנקבעה למדינה, ושאיתה פתחתי את דברי. זו הייתה תפישת עולם חילונית-תיאולוגית, שלא וויתרה על הטרנסצנדנטיות האלוהית אלא הפכה אותה למוחלטת – דהיינו למנותקת לחלוטין מענייני העולם הזה, וככזו מהדהדת בהם, כקול מן העבר, נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת. התיאולוגיה החילונית הזו לא ביקשה לפתור את המתחים הרליגיוזיים שהרכיבו אותה, אלא להפוך את העמימות העוטפת אותם לבסיס הלכידות החברתית של הדורות הבאים, ולעשות זאת תוך שימוש בחינוך הממלכתי. אפשר שחוסר היכולת להכיל מקום שכזה על ציר של זמן, ובאופן משותף, מגביר כעת את החשש כי כיליונה של המדינה קרב ובא. גם לחשש זה, אני מעז לומר, יש מקום חשוב ביציאתם של כה רבים לרחובות ל"מרי האזרחי" אותו אנו חווים כעת.