גם אני בכיתי בנאום של דפני ליף

רוני הירש

בהפגנת המיליון לא הייתי בארץ. אני חושבת שאולי ספרו אותי בכל זאת. את הנאום של דפני ראיתי באור יום, מקרטע דרך חיבור אינטרנט פיראטי בוויינט. לפחות נחסכו ממני דברי הפרשנים וגם הקאט באמצע. הייתי לבד והרשיתי לעצמי לבכות על הכל. זה לא שפוליטיקה לא גורמת לי לבכות, עניינים כמו חופש הביטוי ואפילו שוויון זכויות לא אחת גורמים לי להזיל דמעה של התרגשות כשנדמה לרגע שהם ניצחו. זו אחת הסיבות שאני פה, מרחק שתי יבשות ואוקינוס, בצעדים הראשונים לקראת דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. ובכל זאת, ולמרות שאף אחד לא ראה, ולמרות ההרגל הזה, מול מסך המחשב, רציתי להבין על מה הדמעות. רציתי להבין למה הן כל פעם מתחילות מחדש. איך לכל אורך הנאום הדי ארוך הזה, הוא מצליח לשמור על מומנטום. למה אפילו השורות הקיטשיות על משוררים וחלומות עשו לי את זה. גם אם יכולתי לצפות אזכור כלשהו, מרומז, לנאום של מרטין לותר קינג בוושינגטון, 1963.

כי אפילו לבד, באור יום, עם כל ההכנה הפוליטית, כל המגננות האינטלקטואליות וכל הביקורתיות כלפי הממלכתיות העודפת, המשיחיות המוגזמת, הלאומנות המופגנת של העצרת, היה משהו כמעט מביך בדמעות האלו, שנכנעו לרגש ולדימוי המתוזמן היטב של ההמונים בככר.

ובכל זאת, בימים האחרונים, ולמרות שאספתי המון נקודות ומחשבות, לא מצאתי לנכון לכתוב. אף אחת מהן לא נראתה לי כמו הדבר עצמו וכל אחת איימה לגרור אותי למחשבות מנוסחות חלקית שעלו בחודשיים האחרונים. ניסוח חלקי שלא מעונין עדיין בנוסח סופי, שלא מסוגל עדיין. אהבתי שדפני פתחה את הנאום בצעידה לעבר התהום. למשל. זה התחבר ישר לתחושה שליוותה אותי לאורך המחאה, שמדובר במלחמת השרדות, בקרב המאסף, היריה האחרונה של האיש הגוסס (דימוי נכון רגשית, אבל לא מדויק, נקווה). אני לא יודעת כמה אנשים הסתובבו עם התחושה שעוד כמה שנים כל העסק גמור, שלא יהיה לאן לחזור. אני משערת שיותר משחשבתי, התהום הגדולה והריקה נעשתה מוחשית כל כך מאז ראשית ימי המהפכה, שאפשר היה ממש לראות אותה – ברקע של הפסטיבל המרצד ברוטשילד, בחרדה הקלה שליוותה את המפגש עם המוני בני אדם בהפגנות. התהום החשוכה חיכתה מעבר לכל פינה, בקצה של כל רחוב, והשתלבה עם השחור התל אביבי של הפיקוסים, האספלט.

ואז דפני אמרה שפקחנו עיניים. וגם זה היה נכון, ביותר ממובן אחד. כי זה לא היה קיץ של תובנה אחת, של נפילת אסימון, של התעוררות. זה היה קיץ של מראות וגילויים יומיומיים. זה היה הקיץ המשכיל והמעמיק ביותר שחוויתי אי פעם. חרשתי את העיתונים, קראתי את הכלכלה כאילו שזה הספורט, התעמקתי בתגובות, עקבתי אחרי הבלוגים, טיילתי בין ההרצאות להופעות לדיונים לדימויים בשדרה. בבת אחת עולם שלם נחשף, וזה היה העולם שבתחתית ה-rabbit hole (ביטוי שלא זכה לתרגום נאות בלשון הקודש), עולם של דימויים מפעימים של אבסורד, של גדילה פתאומית, של הצטמצמות רגעית, של הזיות שהופכות למציאות ומציאות טורדנית שיצאה מכלל שליטה. המרחב בערי האוהלים ובמיוחד ברוטשילד היה רווי בשפת איגיון, בשלטים הפונים לכל הכיוונים, באכול אותי ושתה אותי, בעשן ותה חשוד, במסכי פלזמה שבצבצו מהעצים והודיעו הודעות חמורות סבר על מצב החירום הטוטאלי. הגילויים היו מלאי חדווה ואימה, החיוכים התמזגו ברצינות, אנשים נפנפו בידיים וכולם הבינו. בהתחלה עוד חשבנו שהמהפכה לא תתרומם כי אין סמים כמו בסיקסטיז. אחרי חודש כבר היה ברור שהידיעה העשירה, רבת הפרטים והדקויות, רבת הפנים והשמות והמספרים והצבעים – מעצימת תודעה לא פחות.

אך בחזרה לנאום, אשר שרטט את הדרך מייאוש לתקווה לפי מיטב המסורת הקלאסית, דרך טענות המתנגדים אשר הופרכו אחת לאחת. בנאום היה מרכיב אחד בולט, שחשבתי לציין. "מסלול המכשולים" הסתיים בהתקפות האישיות על דפני, ולא בכדי. לכל אורכו הוא הצליח לנסח לא רק את תחושת העלבון האישית, שלה ושל כולנו, ולא רק את תביעת העלבון שהיתה לקולקטיבית, אלא גם את העלבון כרגש מופרט ומפריט, כרגש פרטי אולטימטיבי. הקול המיוסר והמרוגש של דפני, לכל אורך הנאום, היה קולו של הנעלב אשר משיב למעליביו, והתנסח בדיוק רב כשהיא אמרה "יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים"ואחר כך הוסיפה "אני לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי." לפני יומיים חטפתי כמה קללות מאדם זר, ספק שיכור, בשעת לילה מאוחרת. כרגיל, לא עניתי לו. למדנו כבר להיזהר מאנשים כאלו, אין טעם להשיב, לא כדאי להסתבך. זה טיבו של העלבון. הוא משאיר אותך עם טעם חמוץ בפה, הוא מיותר, הוא בלתי מתחשב והוא טומן בחובו איום. העלבון, כמו הייאוש, כמו הבדידות, כמו הדמעות, הוא רגש שלמדנו להצניע, לבלוע, להתמודד איתו לבד. הוא שייך לאותו משטר של "שבריריות כלכלית", חוסר ביטחון בסיסי, מסלול התקדמות אישי, מסכים, רכבים פרטיים ומגדלים של חברה מופרטת. הוא רגש ששולח אותנו להתכנס בתוך עצמנו, להבליג, להתנתק (אלא אם אנחנו מדינות, או פוליטיקאים, ולפעמים גם שם).

אבל בנאום, מגובה במאות אלפי אנשים, דפני עשתה את ההפך. היא עשתה להם 'למה מה קרה?', היא אמרה: "מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל?", היא אמרה: "איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה 'לכו לפריפריה'?", היא אמרה: "מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה", היא אמרה: "איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה…" היא אמרה לבריון התורן, לבריון הקבוע – לך לעזאזל, מי אתה שתדבר אלי ככה בכלל, מי אתם, ממשלות ישראל, נבחרי הציבור, הטייקונים ועוזריהם, שתגנבו אותנו לאור היום, שתשקרו לנו, שתמכרו אותנו, שתסכנו אותנו, שתעליבו אותנו.

כשההמון בככר צעק בוז נפלט לה מין "כן! בוז!" קצר כזה, נזפני, כועס. אך כשבשם כולם היא הוציאה לממשלה אצבע משולשת, היא נתנה תוקף גם לאמירה המשלימה, החשובה מאוד אף היא – לא רק העלבון, כפי שגילינו, משותף לכולם, ולא רק הייאוש. גם המחאה, גם התקווה שיצאה ממנה, גם השמחה, אינן רק רגש פרטי, רק התלהבות מוזרה, אישית, לא נורמלית. המחאה, התקווה, השמחה, גם אלו רגשות משותפים, גם בהן אפשר לחלוק, להשתתף, להיות ציבור. וגם אם זה ברור, זה בכלל לא כזה ברור, לדעתי. ה"צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרובים" הפך ל"אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה", ושניהם ביחד ניסחו את הודאות ביכולת, שלנו, להביא שינוי, בכך ש"מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה!"

האש מופיעה בחלומות

רוני הירש

הבעיה היא כמובן, שחלומות הם דליקים. מישהו אמר שבקליפורניה הצתה נחשבת עבירה מינית. כל השומעים נדלקו, במין וואו כזה של הצתה מאוחרת. הרי מה יכול להיות נכון יותר? האש המהפנטת, העשן המיתמר למרחקים, התארכות העבירה על פני זמן בעירה ממושך ומהמם, דחיית ההרס לשעה אחרת, ולבסוף העלמותו המופתית של האובייקט, אפילו הר.

בקליפורניה, שבה אין, לצערי, חוק מפוכח שכזה (לכל היותר המציתים חייבים ברישום ודיווח לרשויות המקומיות, כמו עברייני מין), ידוע שבעת שריפה המציתים המועדים לא יוכלו להתאפק, שלצד השריפה הגדולה שהולידו החום והיובש, הרוח והמרחב, תמיד יהיו מי שיתחילו עוד כמה מדורות קטנות משלהם. המציתים הם תמיד כבר תוצר של השריפה הגדולה, והאש הפרטית שלהם היא רק מנחה קטנה, הכרחית.

הרלי ומונהאן כותבים (בתרגום חופשי): "הצתה היא לרוב ביטוי של חריגות נפשית. מקרים שבהם אין מניע כלכלי, עלינו לפרש כתוצאה של קונפליקטים מיניים לא מודעים, או התנהגות אובססיבית–קומפולסיבית או פסיבית–אגרסיבית. אולי משום… שהמציתים נמשכים לאש יותר מאשר להרס שהיא מייצרת, ההסברים הפסיכולוגיים התרכזו בקשר שבין הפשע לפושע והמציתים קיבלו קטגוריה משל עצמם, נבחנת מעבירות אחרות…מחקרנו צמח מתוך התצפית שמציתים רבים… הם 'אסירים למופת', מנומסים למראית עין, לא תובעניים ומשתפי פעולה…"

הצפייה המדיטטיבית באש המכלה את כל מה שידענו לאהוב רק לפני זמן קצר, חוסר האונים הנעים הזה כאשר הכל יורד לאבדון, והים מביט מן הצד, אפוף חוסר אונים משלו, קוצף ונוגע ללב. הים תמיד דמה יותר לענק שוחר טוב, אשר בולע מבלי משים את חבריו הקטנים. האש לעומת זאת, מושלת ביד רמה בנראה ובבלתי נראה, בעולם המציאות ובעולם החלום. ז'ק רנסייר (Dis-agreement) ובוודאי גם רבים אחרים כתבו על חוסר האונים כמצבן הבסיסי של ממשלות מודרניות, חוסר האונים של האין ברירה, של סמכותו הבלתי ניתנת לערעור של המומחה לענייני כל דבר. אין דבר נעים יותר לממשלה מחוסר אונים אמיתי, כפוי, אותנטי ואם אפשר מפתיע (ובניגוד לדעה הרווחת, תמיד עדיף אסון טבעי על פעולה זדונית). אמנם לממשלה אסור להיות חסרת אונים, ואמנם אין צורך לחכות לסוף השריפה כדי שאצבעות זועמות יופנו לעברה, ואמנם האש המשתוללת כרוכה בכל זאת בכמה מאמצי תמרון בין מטוסים, שלא לדבר על הפנייה המביכה משהו לאומות העולם בבקשת עזרה. אבל מה יכול להיות מענג יותר למין ראש ממשלת כזה, שלא יכול לעשות עם זה כלום, שנזכר עכשיו, יחד עם כל עם ישראל והתקשורת, מבעד לערפל הזייתי מהול בעשן, ברגע האמורפי ההוא שבו ניתן היה למנוע את ה'אסון', שבו התריעו בפניו, או אולי הוא רק הבחין במתריעים מזווית העין, על כך שאין לא חומר כיבוי ולא מטוסים, לא כבאים ולא כבאיות. והנה, גם הזיכרון הזה נבלע בעשן העמוק, נשאב היישר אל מוקד האש העצומה.

פיק הברכיים, החולשה המסוחררת, הידיים המושטות קדימה, ריקות ומתחננות – כל אלו הם פרס כביר על מדיניות מכוונת. מדיניות שרק לעתים רחוקות מתמזל מזלה להיענות מצד הטבע והמקרה, בני שיחה הראשיים. המדיניות, בתמצית, נשענה על התקה של עולם העשייה מן המציאות אל עבר סטרטוספרה נפרדת, מוגבהת, אבסטרקטית, של חלימה בהקיץ. החלום המוזר הזה, שאפשר לוותר על תקציבים למכבי אש, לשירותי בריאות, למערכת החינוך, כי דבר לא יקרה, מקסימום מהומה קלה מצד ארגון עובדים, דיווח לא אמין על הידרדרות ציוני המתמטיקה. כי ברגע שמשחקים בהיכלות עליונים, המשמעות הקונקרטית של המספרים שולית למשמעותם המיסטית. שרים ובעיקר ראשי ממשלות כבר מזמן לא דיברו איתנו בגובה העיניים. תגובה מראש ממשלה היא סוג של תענוג נדיר, ותוכנה על פי רוב לקוני, קצר, רב משמעי. מצב הצבירה הנפוץ של מנהיג מקומי הוא פרופיל בחדר הסגלגל, תמונת סנטר ממדשאות אירופאיות, רקע של מחנה השמדה. השביעיה הסודית מטפסת מעלה מעלה בסולם יעקב, נעלמת בחסות ענן לשיחותיה הסודיות ולעולם אינה שבה. במהלך דיוניה היא מנקה את הארץ מכל מי שאינם עשויים חומר טהור, הורסת בתים במזרח ירושלים ומנסה לסבן את אובמה. מנקודת מבטו של הנצח, מה הן עוד כמה שנים של סכסוך עקר? הרי זמן תמיד יהיה, בכדי לנסות פעם כך ופעם אחרת, ובעיקר – בכדי לקנות עוד זמן. מבלי לחשוב לרגע על אוברדראפט, מבלה הכנסת שעות בקניון העולמי של הפאשיזם והגזענות, וקונה עוד ועוד חוקים קיטשיים שלעולם לא תלבש, בטח לא לקוקטייל דיפלומטי.

כי אם לרגע היה נדמה שמישהו שם למעלה לוקח ברצינות שיקולים של זמן ודחיפות, שמישהו מבין שאי אפשר גם וגם, הכל מהכל, גם להרוס וגם לדבר, גם להפריד וגם להפציץ, גם להרעיב וגם להרשיע – באה האש וגילתה לנו שאף אחד אינו חושב, שאיש אינו מחשב, שאף אחד, בעצם, לא בבית. הפירומנים ההמומים, המנומסים למראית עין, מתאחדים עם האש, מתייחדים, יורדים על ברכיהם ומבקשים מחילה. הנרקיסיזם הפסיבי–אגרסיבי שלהם מוחנף ומתענג על הפניה לגדולי אויביהם, והנדיבות שבה אלו מכניסים אותם תחת כנפיהם. הממשלה הקטנה קטנה, על 39 חבריה, מצטמצמת כאוד, משחירה לאיטה ולבסוף מצטננת. כבר שנים שאינה אלא ערמת גחלים מוקפת בחיקוי בטון מודרניסטי של הפרתנון, ומעל – ערימת אלילים יפיפיים מרקדת.

ועוד הערה קטנה: קשה להתעלם מהאירוניה הנוראית של שריפה בחג האור והאש. האש הבוערת בין עין הוד לעין חוד עונה כהד לאירוניה המחושבת, הקרה, של כמה גנרלים שיצאו בחג החנוכה למבצע בשם עופרת יצוקה.