הטרור מתחיל בתוכנו (או בעצם בתוכם)

באחד הימים בשבוע שעבר נכנסתי למשרד של היידמרי קופף, המזכירה של המכון שבו אני נמצא כרגע, והיא נראתה לי קצת עצובה. שאלתי אותה מה שלומה, ובאופן לא טיפוסי לאשה צפון-סכסונית, היא אמרה ששלומה לא טוב, והתחילה לדבר בלי הפסקה. אחר כך הלכנו לקנטינה של בית העירייה והיא המשיכה לדבר – בסך הכול כמעט שעה וחצי.

אני אוהב את היידמרי. אף על פי שהיא נולדה בכפר קטן בהרי הָהרץ, ולמרות שהיא בלונדינית, יש בה משהו שמזכיר לי את נינה האגן – שילוב של פתיחות וחספוס אורבני שלא רואים הרבה בעיירה הזאת, המאוכלסת בעיקר בתיאולוגים לותרנים וחוקרות מוח. מתברר שהחיים לא מחייכים אליה בזמן האחרון. הבוסית שלה, מנהלת המכון, דורשת לאחרונה לחזור לכתוב אימיילים בנוסח הפנייה הרשמי, "פרופ' ד"ר ו' המכובדת מאוד", ולא סתם "פרופ' ו' היקרה". היידמרי – שגדלה באווירה המשוחררת של פוסט-68' – מתקשה איכשהו להתרגל, מה שגרם לחיכוכים יותר מפעם אחת. אבל זה לא הכול. יש לה בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות (כסוציאליסטית, היא מאשימה את מרקל ובעלי ההון ולא את המהגרים), אבל בעיקר יש קצת בעיות עם הבן שלה.

מתברר שכבר לפני כמה שנים, הוא התחיל להבריז מבית ספר יותר מהנורמה. הוא הסתובב בחבורות של ראפרים, ואחת המורות העלתה את ההשערה שהוא משתמש בסמים. ואז הוא עזב את בית ספר, והיחסים ביניהם ממש הידרדרו. בזמן האחרון דברים השתנו, והוא דווקא נעשה הרבה יותר נחמד ואדיב כלפיה. אבל יש משהו אחר שמדאיג אותה. הוא הפסיק לגמרי לשתות, אפילו בירה (!), והפסיק לאכול חזיר (!!). בקיצור, מסבירה היידמרי, הוא אומר שהוא מתקרב לדת, והולך כל יום למסגד.

מה?
מה???
Was hast du gesagt?

כן, היא מסבירה, הוא חיפש את עצמו ומצא את התשובה באיסלאם. והיא אמנם שמחה שהוא נעשה יותר נחמד אליה, אבל היא חוששת שהוא מקצין, כי מסתובבים כל מיני טיפוסים במסגדים.

 

טרור בגרמניה, בימים טובים יותר

כל זה מתרחש על רקע איזו חרדת טרור איסלאמי לא מוגדרת, שמלובה על ידי עיתוני הימין והמרכז. זה עוד אחד מאותם איומי טרור לא ממוקדים שמתפרסמים מדי פעם, ומבטאים בעיקר את החמקמקות וחוסר ההגדרה של הדבר הזה שנקרא טרור, כפי שתיאר זאת היטב ז'אן בודריאר. אתמול פורסם שהבסיס לכוננות הוא "מזימה" של אל-קאעדה לעשות פיגוע ברייכסטאג. אני חייב לציין שזה לא ממש עשה את העניין יותר ברור. לפוצץ את הרייכסטאג? אני יודע ששום דבר לא בלתי אפשרי, ובכל זאת ה"מזימות" המופרכות האלה שמפרסמים ארגוני הביון כל כמה חודשים נשמעות תמיד אינפנטיליות לגמרי, כמו איזו מזימה של גרגמל נגד הדרדסים.

בכל מקרה, הפרשה עם הבן של היידמרי, גם אם היא לא לגמרי טיפוסית, חיזקה בי תחושה מסוימת לגבי הדבר הזה שנקרא "הטרור האיסלאמי" וגם "האיסלאם הרדיקלי" (עם כל ההבדלים ביניהם). ההנחה הבסיסית ביותר של הדיון ב"הטרור" היא תמיד שזה משהו "משם"; תוצר של מנטליות זרה ומאיימת. כדי להבין את המנטליות הזאת צריך לכאורה לגייס כל מיני מומחים לאיסלאם שיכולים להסביר את עולם המושגים הדתי-אוריינטלי-פרימורדיאלי שמוליד את התופעה הזאת. גם אנשים בשמאל מנסים בדרך כלל להסביר שההחלטה של אנשים צעירים לצאת לפעולות התאבדות היא תוצר של המציאות הבלתי נסבלת בחלקים המוזנחים של העולם, מציאות שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוש.

אבל הטרור הוא לגמרי לא זר לנו. ואני לא מתייחס כרגע לזה שכמה מראשי ממשלת ישראל היו בעברם טרוריסטים. אני מתכוון שהטרור הוא בכלל לא משהו ששייך למנטליות המוסלמית או לחברות טרום-מודרניות כאלה או אחרות. הטרור הוא סגנון חיים, סגנון חיים רומנטי שנולד למעשה מתוך אותם מקורות תרבותיים שרובנו חיים לפיהם. מבחינה מסוימת, כל העניין הזה של האיסלאם הרדיקלי הוא לא יותר מטרנד של צעירים משועממים, כמו הרבה טרנדים אחרים.

אמיל אנרי זורק פצצה בקפה טרמינוס בפאריס. שם זה התחיל

אם נסתכל על הטרוריסטים המוקדמים – למשל אמיל אנרי, "הטרוריסט הראשון", שפוצץ את קפה טרמינוס בפריס, או ליאון צ'ולגוש שרצח את נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, או אוגוסט וייאנט שניסה לפוצץ את הפרלמנט הצרפתי,  נראה שמדובר ברומנטיקנים, אינדיווידואליסטים אחוזי קדחת שביצבצו בתוך התסיסה האורבנית של המטרופולינים התעשייתיים. חלקם היו יכולים להיות אמנים או מין היפסטרים, אבל נהיו טרוריסטים.

אז זה בעצם המקור של הטרור. זה כמובן לא אומר שמה שהיה אז הוא נכון גם להיום. אבל אם נסתכל על כמה מהאירועים של השנים האחרונות, נראה שלגמרי כן. תסתכלו למשל על התמונה של הטרוריסטית הזאת והחבר שלה, שהופצה על ידי ארגון טרור צ'צני אחרי הפיגוע ברכבת התחתית במוסקווה במארס השנה. זאת אסתטיקה ברורה של בוני וקלייד, או אפילו של טרנטינו. זה די ברור, וסליחה על ההשטחה, שהיא נהייתה טרוריסטית כי זה מגניב. אבל לא רק בצ'צ'ניה הרחוקה: גם סרטי המתאבדים של החמאס או גדודי חללי אל-אקצה מתקופת אינתיפאדת אל-אקצה היו מבוססים הרבה פעמים על פואטיקה די דומה, כפי שהראה יהושע סימון.

או אם ניקח את Farouk1986, הניק של עומאר פארוק עבד-אל-מוטלב, אותו צעיר ניגרי שניסה ללא הצלחה לפוצץ את הטיסה מאמסטרדם לדטרויט לפני שנה. פה ושם הזכירו שעבד-אל-מוטלב הוא בן של מיליארדר, שגדל בלונדון ולמד מנהל עסקים ביוניברסיטי קולג'. בפורום האסלאמי Gawaher.com שבו הוא היה פעיל הוא כתב כל מיני שטויות נגד ארסנל ובעד ליוורפול, למשל זה –

'How can someone get to like Arsenal? I tried to, but no way, I've been to several football stadiums, I must say Highbury was one of the least impressive, a tiny junkyard sought of place in the streets of London, what a pity!'

או חלק אבחנות לגבי החיים החברתיים בקולג' –

First of all, I have no friends…  Not because I do not socialise, etc but because either people do not want to get too close to me as they go partying and stuff while I don’t, or they are bad people who befriend me and influence me to do bad things.

בתוך התסכול הטינאייג'רי הזה משתלבת באופן טבעי למדי פנטזיית גי'האד אינפנטלית  –

‘I won’t go into too much details about my fantasy, but basically they are Jihad fantasies. I imagine how the great jihad will take place, how the Muslims will win (Allah willing) and rule the whole world, and establish the greatest empire once again.’

התקשורת בדרך כלל מתייחסת לפרטים כאלה כפיקנטריה שלא ממש קשורה לכלום, או כהוכחה לכך שהטרוריסטים מהלכים בינינו ושהאינטגרציה של מהגרים מוסלמים לא עובדת. אבל כל העניין הוא שהיא כן עובדת. אפשר לומר שעבד-אל-מוטלב נהיה טרוריסט בדיוק בגלל שהוא נעשה מערבי. ומה בעצם ההבדל בין התסכול של תלמיד הקולג' הבודד שהחליט להגשים את הפנטזיה שלו ולפוצץ מטוס, לבין כל מיני צעירים אחרים מקולג'ים ובתי ספר במערב שמחליטים לבוא לכיתה עם רובה ולירות לכל הכיוונים? מה ההבדל המהותי בין עבד-אל-מוטלב לבין צ'ו סונג הוי, הסטודנט שביצע את הטבח בווירג'יניה טק ב-2007?

צ'ו סונג הוי מווירג'יניה טק. מה בעצם ההבדל?

 

ובכל זאת, למרות שמדברים כל הזמן על העובדה שהרבה מהחשודים בטרור הם אזרחים מדינות באירופה או של ארה"ב, נדיר מאוד שיתייחסו לתופעה בתור משהו שדומה להתפרצויות של אלימות רצחנית בבתי ספר וקולג'ים, מה שמכונה בגרמניה "ריצות אמוק" (Amoklauf). ויש לזה סיבה: לשלטונות יש אינטרס להציג את הטרור כמשהו זר, שלא שייך לנו, ולכן צריך לטפל בו באמצעות פצצות ונושאות מטוסים ולא למשל באמצעות פסיכולוגים או תוכניות בטלוויזיה החינוכית. קשה לי להאמין שב"סופר נני" יעסקו במשפחה שאחד הילדים בה מגלה אהדה לטליבאן.

יותר מכל דבר אחר, אני חושב שהרבה יותר מעניין לחשוב על הטרור ככה, כלומר כעל משהו ששייך לתרבות שלנו, מאשר להתייחס אליו כאל איום חיצוני. אבל כדי להיות קונסטרוקטיווי (כי שמעתי שמאשימים את הבלוג הזה שהוא מנסה להיות פרובוקטיווי בכוח), הייתי מציע לשקול את מה שמציע המאמר הזה של ג'ונתן בירדוול ב"ניו סטייטסמן", על אוסמה "Has Been Laden". בירדל אומר את המובן מאליו: שאל קאעדה הוא מותג קול ורומנטי, ושמה שצריך לעשות כדי להילחם בו זה פשוט לחסל אותו, או לשחוק אותו, כמותג. הוא מציע למשל קליפים כמו זה.

ברור שיש בעיות עם הגישה הזאת – אולי דווקא פחות פרקטיות ויותר פוליטיות. אבל צריך לומר עוד משהו לגבי המקום של ישראל בכל זה.כבר נכתב כאן בעבר שהאפשרות שישראלים רבים יהיו מוסלמים תוך כמה עשורים היא לגמרי לא בלתי סבירה. ובכל זאת, בסיטואציה העכשווית בישראל, ברור שאין סיכוי של ממש שצעירים משועממים מראשון או מהקריות יחליטו להתקרב לאיסלאם. מהסיבה הזאת, ומסיבות נוספות, לישראל יש אינטרס מאוד ברור לשכנע את אירופה וארה"ב שהאיסלאם הרדיקלי והטרור האיסלאמי הם לא תרבות נוער מערבית, אלא משהו זר שבא מהמזרח התיכון. ישראל גם די מצליחה בזה, אבל היא לא שמה לב שלהצלחה הזאת יש מחיר: ככל שהתועמלנים של ישראל נוטעים בבורגנים האירופים את החרדה מ"הסכנה האסלאמית" ומדגישים את הפער בין אירופה לאיסלאם, הם מחדדים בו זמנית גם את הפער בין אירופה לישראל. הם משכנעים את האירופי צר המוחין שישראל עצמה היא מקום זר, מטורף, ובטח לא שייך למערב. גם אם "מומחים לטרור" כמו שישראל מייצרת בכמויות הם שימושיים, אף אירופי לא ממש רוצה אותם בסלון שלו ביום ראשון בבוקר, כשהוא שותה תה עשבים תוך כדי זמזום ה"לקרימוזה".

אני רוצה אהוב ציוני

 ירדן ברוך                                                                                      

איך נחתן אותך? שאל אבי לא פעם כבהלצה. לפני כמה ימים, לאחר אירועי המשט בעזה, התבהר לי שהשאלה אינה שאלה בעלמא; אמי אמרה לי שאילו אבי היה פוגש בי בתור בחור צעיר, לא היה מתחבר עמי בשל דעותיי הפוליטיות, שיש שיאמרו שהן משתייכות לקצה השמאלי ביותר במפה. עם ערב, הלכתי לאבי וביררת את הטעון בירור. אבי הסכים עם דברי אמי, והוריי הסבירו לי שעליי להצניע את דעותיי הפוליטיות ולא לפרסמן באינטרנט ובריש גלי. הם אמרו שדעותיי מצמצמות מאוד את אפשרויותיי הרומנטיות, ושעדיף שאנשים יכירו את הנפש שלי ואת אישיותי בלי שיחסמו על-ידי משפטים קדומים. מעבר לכך, גם אם הן יוצנעו, וגם אם בחור יכיר אותי ויחפוץ בקרבתי בטרם ייוודע לדעותיי הפוליטיות, ואף יתאהב בי, יהיה לו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחיות במערכת זוגית עם בחורה שמשלשלת את הפתק הלא נכון לקלפי. הוא הדין גם לגבי נאהבים, וגם לגבי סתם חברים, דוגמת בחור ששירת עמי בצבא שבחר למחוק אותי מהפייסבוק לאחר שפרסמתי בפייסבוק מספר דעות בנוגע למשט. שני הוריי, שרוצים שיהיה לי רק טוב, הסכימו: מדובר בדבר מרתיע.

הלכתי ודמעות קטנות הנצו בעיניי. בכיתי קצת, כשבלבי מחלחלים עצב ודאגה. אפשר לאהוב כל-כך הרבה אנשים בעולם, בהם גם ציונים או חסרי מודעות פוליטית. בדרך-כלל אני לא בוחרת את בחירי לבי לפי נטיותיהם הפוליטיות. אדם מורכב מעצמיים מרובים, וקסם המשיכה תלוי גם במשהו הנוסף, החמקמק, שלא ניתן לשים עליו את האצבע כפי שניתן לסמן שמאל רדיקלי יותר ופחות. גם כך לא בכל קרן זווית מצוי בחור כלבבי, ועד שאני מוצאת אותו, במקרה של אי-הצלחה עם שכזה אני לא רוצה לחשוב שמא הוא דחה אותי בגלל שחזון שנראה ראוי בעיני הוא חזון המדינה הדו-לאומית או בגלל שאני מוכנה להקשיב לדיון שעוסק במחשבה שלאומיותם של ערביי ישראל טעונת חיזוק. אני לא רוצה שיהיה בי בכלל ספק, לדוגמא, שבחור שחברו הטוב ביותר הוא קצין בחיל-הים ידחה אותי בגלל עמדתי המוסרית-מדינית. זאת משום שאני מכירה בחור כזה, והוא גבר מדהים. הייתי רוצה להאמין שהוא יהיה פתוח לדעות זרות משלו וששיקולים זרים לא תפסו חלק בהצלחה או בכישלון של היכרותנו.

פרט להשקפות פוליטיות, יש בי ובאחרים כל-כך הרבה, ורוב ענייני, תשוקתי וכשרוני בחיים אינו מצוי בפוליטיקה. וכבר וויתרתי על להיות הבחורה הכי יפה, הכי רזה והכי נורמטיבית, וברור לי שאלו אינן סיבות מונעות אהבה. למרות כל זאת, אבל אם יש דבר שאיני יכולה לוותר עליו בשום אופן, הוא הניסיון לחתור תמידית לראיית עולם ביקורתית ופתוחה, התומכת בזכויות אדם, בשוויון ובצדק אנושי וחברתי.

במידה מסוימת אני מסכימה עם הגישה הזנית, לפיה אל לנו להיצמד לעמדות מסוימות, ואל לנו לסמן עצמנו בסימונים קבועים. שיש בהיצמדות משום התעתוע. הייתי רוצה שיתבוננו בי שלא רק מבעד למסך הפוליטיות, כי יש בזה משהו מסולף ומעייף. הרי זה נכון שאתה נמצא בעמדת כוח כאשר דעותיך הפוליטיות לא ידועות. בדמיונותיי החופשיים כשאני מדמיינת עצמי בתור מרצה באקדמיה לדוגמא אני יודעת שהייתי מעדיפה שלא ידעו מהו שיוכי הפוליטי. אך על אנשים להבין שדעות יכולות להיות דבר נזיל, שבסדר לחשוב דבר אחד בבוקר ולחשוב דבר אחר בערב, ושאני איני סך דעותיי הפוליטיות בשעה נתונה. ניתן להשתדל לראות את "הדברים כמו שהם" ולדון בשאלות באופן מורכב וחופשי מעמדות גם תוך כדי חתירה לצדק ודבקות בדרך פוליטית.

הזהירו אותי לא פעם שעמדותיי הפוליטיות יכולות לפגוע בי אם בעתיד ארצה לאחוז במשרה ציבורית, או בקבלה לעבודות בכלל. אני סבורה שיש לבחור דרך בה רוצים לחיות בעולם, והדרך בה הייתי רוצה לחיות היא דרך נטולת פחד, בה ביכולתי לומר ולכתוב את שעל לבי, ולנכוח באלו אירועים פוליטיים שאני רוצה, בעולם שבו אני חשה שלא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אחיה בתוך ארון פוליטי. אבל גם אם אחיה בהסתר, ברור לי שלא אוכל להסתיר מאהוב פוטנציאלי את החלק הזה שבי. אני פונה אל הציונים שבכם, אל לבכם שהוא הרבה מעבר לציוני, ומבקשת להצהיר: אני רוצה אהוב ציוני. כלומר, גם אהוב פוסט-ציוני הולם יתקבל בברכה ובאהבה. אבל אני רוצה שתדעו, שאני איני נכנעת לפרדיגמה שהוצבה בפניי. הלב שלי יכול להכיל את כל ארץ-ישראל השלמה. כמעט.

יהיה לי קשה, יש להניח, עם גבר המשתייך לימין הקיצוני או כזה שאוחז בדעות פשיסטיות. ברור לי שגם לי יש גבולות. אבל בכל זאת, אני מרשה לעצמי לקוות שבין סלידה מפשיזם לבין זוגיות בין אשת שמאל רדיקלי (או לפחות אחת המתיימרת להיות כזו) לאיש ציון קיים הבדל, ושהאחרון הוא אפשרי.

בחודש שעבר  אבנר שביט פרסם בטוויטר את השיר הבא:

היא אומרת לי – אתה עצוב בגללי/ אני אומר – לא, אני עצוב על עובדי הקבלן / אתה שקרן גרוע היא אומרת / כשיהיה צדק חברתי אאלץ לומר לה רק אמת 

אז האמת היא, שאני עצובה גם בגלל סבלות האנשים בעולם, וגם בגלל סבלותיי שלי, ובתוכם מכאוביי הרומנטיים והקיומיים. אחתום בתקווה שהגבר בו אתאהב יהיה מספיק חכם  בשביל להיות מסוגל לאהוב גם מישהי עם דעות פוליטיות שונות משלו, ובתקווה שאף אחד לא יצטרך לחשוש, לסגת, ולהתבייש בדעותיו, דרכי חייו ועמדותיו, מתוך רצון לזכות באחת הזכויות הבסיסיות ביותר – הזכות לאהבה ולחברות.