Posts Tagged ‘רביב דרוקר’

למה עיתונאים הם שמאלנים?

28 ביוני 2011

תומר פרסיקו

רביב דרוקר כתב לא מזמן בבלוגו ש –

מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

אני לא יודע אם זה מה שבאמת מפריע לימין. אני חושב שמה שבאמת מפריע לימין הוא שהמשטר הצבאי בשטחים הכבושים הפך לגרוטסקה מכוערת ועתידו נגזר לשבט. אבל לא נאריך בזה. מה שאני רוצה להאריך בו כאן הן אותן "סיבות עומק" שמביאות "לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות."

ראשית נבהיר שהדעות בהן מחזיק אדם לא אמורות למנוע ממנו להיות עיתונאי טוב, משום שכדי להיות עיתונאי טוב צריך תכונות אופי מסויימות, לא דעות מסויימות. צריך, למשל, סקרנות, חריצות, רצון להיטיב ויושרה. זו אחרונה אמורה למנוע מדעותיו של אדם להשפיע על מלאכתו. כאשר הדעות אכן משפיעות על הכתיבה, אולי מעבר לרמה מסויימת בלתי נמנעת, זו כבר עיתונות מוטה, וזה לא כל כך טוב. לכן מה שאני רוצה להסביר כאן אינו מדוע מותר להטות את הכתיבה על פי הדעות, כי זה לא דבר שכדאי לעשות לדעתי – בפשטות, יותר מדי מזה הופך עיתון לבטאון. מה שאני כן רוצה לנסות להסביר כאן הוא, כאמור, למה מקצוע כמו עיתונאות מושך אליו, או לפעמים יוצר, אנשים בעלי דעות שכיום מוגדרות כ"שמאליות".

כמובן, גוונים רבים לשמאל וברור שהתקשורת לא ממש שמאלנית. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת היחס שלה לכוחות הביטחון, ופעמים רבות גם לא מבחינת ייצוג האזרחים הערבים שלה ובתוכה. היא לא מעלה את שאלות העומק שתקשורת שמאלנית היתה מעלה, ולרוב לא מסבירה את משברי ההווה בצורה שתקשורת שמאלנית היתה מסבירה אותם.

אבל הבא נניח לכל אלה, ונחזור להגדרתו של דרוקר את אנשי בהתקשורת כאוחזים לרוב ב"עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות". אני חושב שזה בגדול נכון, ואני רוצה לתת שלוש סיבות בסיסיות לדעתי למצב הזה, ולהציע אותן בדירוג עולה מהפרוזאית ביותר למהותית ביותר. אז הנה:

א. הסיבה התועלתנית

תקשורת היא עניין דינמי. היא מדווחת על דברים שקורים, לא על משהו שלא קרה. זה נשמע די ברור, אבל מה שיוצא מזה הוא שאמצעי תקשורת תמיד ינסה למצוא התפתחות ותנועה, ולא יציבות. לכן, באופן טבעי, עיתונים ועיתונאים מעדיפים התקדמות, ולא שמרנות. המדיה תעדיף לראיין פוליטיקאי שמכריז שיש לו תוכנית חדשה לפתור את כל בעיות המזרח התיכון, מאשר פוליטיקאי שמודיע שהסכסוך הוא בלתי פתיר ואין מה לעשות. אלא אם כן אותו פוליטיקאי שני אומר את זה לראשונה. אבל בפעם השניה שהוא יאמר את זה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן עיתון באופן טבעי יפרסם יותר הצעות מקוריות וחדשניות, שבאופן טבעי אינן שמרניות.

ב.  הסיבה הגיאוגפית-דמוגרפית:

יואב קרני כתב לא מזמן בבלוגו המצויין:

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המלים ”עיר“ ו“אזרח“ נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה, זכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, ”ימי הביניים החשוכים“. הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי — אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם. הערים נוטות להיות פתוחות יותר, נסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך ”תל אביב“. עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאליות יותר משאר חלקי המדינות.

למה זה ככה? זה ככה מפני שבעיר את מאבד את המסורת. זה ככה מפני שבעיר אדם יוצא מתוך המרקם המשפחתי, החמולתי, השבטי, אפילו האתני שלו. הוא פוגש דעות אחרות, אנשים אחרים. הוא נחשף להשקפות עולם אחרות, לצורות חיים חדשות. ומה לעשות, קשה יותר להיות הומופוב / גזען / אנטישמי / שונא-חילונים או חרדים כשאתה עובד איתם או שכן שלהם באותו בניין. זה לא בלתי אפשרי כמובן, אבל זה יותר קשה. כי אתה רואה שהם בסך הכל אנשים די חביבים. שאם דוקרים אותם הם נדקרים והם מדגדגים אותם הם צוחקים. שהם טמבלים בדיוק כמו כל השאר.

פיטר ברגר כתב על הפלורליזם שמולידה המודרנה בהקשר להשפעתה על הדת:

המודרניות אינה תהליך מחלֵן מעצם טבעה, הגם שזו הייתה השפעתה במקרים מסוימים. אני סבור שהטעות הזאת נובעת מבלבול בין מושגים: אם יש למודרניות תוצאה בלתי נמנעת, אין היא החילון דווקא כי אם הריבוי. המודרניות יוצרת שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם בתוך חברה מסוימת. הריבוי הזה אכן מציב אתגר בפני כל המסורות הדתיות, הנאלצות להתמודד עם עובדת קיומם של "אחרים" – ולא בארץ רחוקה אלא ממש על מפתן ביתן.

אמצעי התקשורת עובדים מתוך ערים, ועיתונאים הם עירוניים. הם משכילים והם נחשפים להמון המון אנשים ששונים מהם. זה גורם להם להיות יותר ליברלים ופתוחים.

ג. הסיבה הקוגניטיבית

וזו הסיבה העמוקה ביותר. חשיבה אנליטית, שמנסה לבחון תופעות כדי להבין ולדווח עליהן, נוטה לאונינברסליזציה, לאנטי-מהותנות ולהנחה אפריורית של שוויון. למה? מפני שהיא רציונלית ונטורליסטית.

העניין הוא כזה: כדי להבין משהו באמת עלינו להשעות את ההנחות המוקדמות שלנו עליו. עלינו להתייחס אל התופעה כאילו היא ניצבת מולנו לבחינה ראשונית, תמימה. זה כמובן ידוע לכולנו. כך אם מישהו חושב ש"בידוע שעשו שונא ליעקב", הוא לא יחפש את הסיבות המטריליסטיות (בלשון מרקסיסטית) לסכסוך היהודי-ערבי. אם מישהו חושב שמזרחיים נוטים לגסות ואלימות, הוא לא ישקול ברצינות את מחאתם של הפנתרים השחורים. אם מישהו חושב שהומואים הם אנשים שנכנס בהם השטן, הוא לעולם לא יוכל להתייחס לרצון שלהם כלגיטימי.

אותן סיבות מטראליסטיות לעניין הן העובדות האמפיריות שמביאות לקיומו. כמובן שפרשנותן תלויה בהשקפת עולם, אבל זו מראש תבטל אטביזם ומהותנות. ואטביזם ומהותנות עומדים בבסיס תפיסות גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. במילים אחרות, הניסיון להבין את המציאות בצורה רציונלית גורם לאדם להתייחס לכולם כשווים (מבחינה פוטנציאלית) ושונים רק משום תנאי החיים שלהם – שאותם הוא מנסה להבין. ולהתחייחס לכולם כשווים… טוב, זאת כבר ממש שמאלנות, לא?

בכלל, הדרישה להתבסס על עובדות, להיות פתוחים לביקורת עצמית ולביקורת הבאה מבחוץ, להסיק מסקנות אך ורק על סמך עדויות מספקות, להתנגד למהותנות, אטביזם, חשיבה מיתית או חשיבה מאגית – במילים אחרות, לחשוב בצורה רציונלית – מטה את החשיבה לכיוון "שמאלני". יש להניח שמבחינת הכנסייה (או כל אדם מסורתי ושמרן) נחשבו קופרניקוס, גלילאו וניוטון למקבילה השמאלנית של תקופתם, מפני שערערו על הדוגמות ההגמוניות על ידי פנייה לאמפיריקה.

החשיבה הרציונלית נוטה לאוניברסליזציה מטבעה, משום שהיא משווה בין תופעות על ידי בחינתן כפי שהן מוצגות, תוך כדי הנחות יסוד נטורליסטיות (וגם משום שהאינדוקציה מנפה את הייחודי כדי להגיע לעקרוני). ההנחה המוקדמת שלה היא שאין מהויות נסתרות, שניתן לגלות בעזרת החושים בלבד את הסיבות שבעתים מתרחשים תהליכים. זו צורת החשיבה שהולידה את המהפכה המדעית, וזו צורת החשיבה שהעיתונאי החוקר מאמץ בבואו לחקור סכסוך אזורי או קשרי הון ושלטון.

אני מקווה שמיותר לציין שיש ימנים רציונליים. אפשר הרי להתנגד לנסיגה מהשטחים די בקלות מסיבות בטחוניות. אבל אי אפשר להאמין שרק ליהודים יש 'נפש אלוהית' ולגויים אין ולהיות עיתונאי טוב – אלא אם כן אנחנו משעים את האמונה הזאת כשאנחנו מדווחים על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי. ואם השענו את האמונה הזאת פעם ועוד פעם והצלחנו להסביר היטב את המציאות, ייתכן ונגיע למסקנה שאין לה כל ביסוס. מכאן, ה' ישמור, הדרך לשמאלנות כבר לא כל כך ארוכה.

לסיום

כמובן שייתכנו סיבות אחרות לריבוי ליברלים בתקשורת. למשל שיטת חבר מביא חבר. למשל קו מסויים שבעלי עיתון מסויים החליטו עליו מראש. כאן הבאתי רק מספר סיבות די בסיסיות כאמור, שעולות מבחינה רציונלית של המקצוע והמצב. כמובן, אם אתם מאמינים שהתשקורת מלאה ב'ערב רב' ששונאים את עולם התורה ואת עם ישראל, זה לא ממש ישכנע אתכם.

שלא יהיה רגע אחד של שתיקה

30 בדצמבר 2010

הקראת פסק הדין של קצב עדיין לא נגמרה, וכבר הופיע על המסך רביב דרוקר. איזה נגמרה? הוא הופיע על המסך עוד לפני שהיא התחילה. הוא היה מוכן גם להמר:לדעתו, "זה ייגמר באינוס". כי רביב דרוקר תמיד באולפן, ותמיד מוכן לדבר. לא משנה מה יקרה, הפרצוף שלו יהיה על המסך. מחייך, עושה העוויות, מבין עניין: הוא הילד החכם של הכיתה, שבנוסף גם מבין בכדורסל. גורלות נחרצים, כפרים מעלים עשן, גופות מפוזרות על הסיפון: רביב דרוקר ילעס את זה בשבילך. לפני הכותרות, אחרי הכותרות. חמש דעות חמש דקות, שליפות מהמותן. אופס, הוא עשה תפנית קטנה לימין (מפתיע!). אופס, הוא אמר משהו רדיקלי (מרשים!).

נעים לשמוע את רביב דרוקר. הוא מקצועי, רהוט ודי אינטליגנטי. הצלצול של השם שלו כאילו נברא בשביל גל"צ וערוץ 10. הוא גר בנווה צדק, והוא תמיד ימצא משהו להגיד. כי הוא תמיד יודע הכי טוב. רביב דרוקר הוא הכהן הגדול של ה-Chattering Classes. בשבילם, הדיבור המהיר שלו הוא כמו הלחש המרגיע של מכשף השבט: מהפנט את האשכנזי האורבני, גורם לו להרפות את שרירי האגן. לרגע לא תתפסו אותו המום או מבולבל. ככל שהמציאות נעשית בלתי נסבלת, הדיבור שלו נעשה מהיר ומשועשע. החיים שלנו הם בשבילו ליינאפ אינסופי והומוגני.

זה היה סתם ערב בנובמבר 2005 עד כמה שערב יכול להיות שגרתי כשעוד מעט יש בחירות. נכנסתי לאולפן ממש לפני שמונה. הייתי אמור לשדר איזו ידיעה בלעדית בתחילת המהדורה. לא משהו דרמטי אבל מספיק כדי לפתוח את המהדורה כשאין שום דבר מרגש אחר. ואז קרה הנורא מכול. ערוץ 2 עלו עם ידיעה דרמטית. אריאל שרון בדרך לבית חולים.

קצת קשה להסביר את עוצמת גלי ההדף שעוברים בכלי תקשורת אלקטרוני כשקורה כזה דבר. פתאום נכנסת לאולפן רוח קרה ועכורה. קרה, כי אתה מרגיש פתאום הכי לא רלוונטי. שידרתי את הידיעה הבלעדית שלי כשאני מחמיץ חלק חשוב בה. הראש היה במקום אחר. בערוץ המתחרה הופכים את העולם ואתה משדר איזה קישקוש. עכורה, כי בסוף בסוף זו אחריות שלך להביא ידיעות כאלה. הפנים של יעקב אילון לא נראו משהו, באוזנייה הקונטרול נשמע כאילו עדיף לנו כבר לא לצאת מהאולפן. אחרי כמה שנים (בערך 5 דקות) גם אנחנו הצלחנו לאשר את האינפורמציה של ערוץ 2 ועלינו לשידור. איזה טראומה.

(רביב דרוקר)

זאת בעצם הנקודה עם רביב דרוקר. לכאורה, הוא נורא בסדר. הוא לא אלים כמו רוני דניאל, ואפילו לא סכריני כמו יאיר לפיד. התפקיד של רביב דרוקר הוא שונה: שלא יהיה רגע אחד של שתיקה. שנייה אחרי שמישהו מת, או שקורה אסון, ברגע היפה שבו השדרנים עדיין לא יודעים איך למסגר, לשכתב ולעכל את הזוועה, יופיע תמיד רביב דרוקר, יביא איזו הדלפה טרייה מהלשכה של ברק, או יחזה איך זה ישפיע על הפריימריז של קדימה. לא משנה מי יושב בממשלה – אמנון ליפקין, אביגדור ליברמן או הרמן גרינג – הפסקול של רביב דרוקר יישמע אותו דבר.

בערב של ההתקפה על המשט, הביאו את רביב דרוקר. הוא אמר שמספר ההרוגים בסוף לא גבוה כמו שטענו בהתחלה, והמתקפה הדיפלומטית העולמית כבר מתחילה להיבלם, ובעצם המשט הזה הוא לא סיפור כזה גדול. באיזו קלות הוא אמר את זה, ובאיזו זחיחות. כי בשביל רביב דרוקר הכול אותו דבר. לכן הוא גם מייצר את המסגרת, שבתוכה שום דבר ממש חדש לא יכול לקרות. בזכותו, תמיד נראה שהכול בסדר. כמה רע משהו יכול להיות, אם אחרי זה מעלים את רביב דרוקר?

רביב דרוקר חושב שהוא יודע הכול, ואולי זה נכון. אבל מה שהוא לא יודע זה את הדבר הבסיסי ביותר: שהחיים הם לא באמת הטקסט שהוא שופך. שמשהו חדש קורה כל רגע, ובסוף יקרה משהו חדש כל כך, שאחריו אפילו הוא לא יעלה לשידור. ואולי בעצם כן.

"יהיה מעניין" – זאת הסיסמא של רביב דרוקר. היא מבוססת על מין אידיאולוגיה גל"צניקית, שהחיים כאן הם נורא מעניינים, כמו מין משחק משובח ב-NBA, ובגלל זה כיף לחיות פה. כמו שאילנה דיין אמרה פעם: "ישראל מזמינה אותך לרקוד".

אבל ככל שחולף הזמן, הפטפוט של רביב דרוקר נעשה יותר ויותר בלתי נסבל. ולא שמשהו בו השתנה.

מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

11 בפברואר 2010

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.