Posts Tagged ‘רבולוציה לעומת אבולוציה’

למה אלימות?

25 ביוני 2012

מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות. בחודשים שחלפו מאז המחאה התגלו הסתירות הפנימיות שאפיינו אותה. התקשורת, זו שחיבקה אותה בשבועות הראשונים של הקיץ הקודם, מיישרת קו עם האינטרסים של הבעלים שלה, שחרדים לגורל ההכנסות מפרסום. בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו. בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר הזה, של נועה שינדלינגר, הוא דוגמא אופיינית).

אני חושב שהקונצנזוס של הקיץ הקודם התבסס על הרקע הסוציו-תרבותי הדומה של כל הקבוצות הללו. רוב רובם של העורכים בכלי התקשורת (למעט, לא בכדי, ישראל היום), הבורגנים של תל אביב ורעננה ושמאלנים רדיקלים (אנטי ציונים ככל שיהיו) אכלו מאותו מסטינג. הם כמעט כולם אשכנזים ממעמד הביניים עם נוסטלגיה למדינת הרווחה החלקית של שנות השישים והשבעים, וכשחלקם מפגינים האחרים אינם יכולים אלא להנהן בהסכמה. המחנה הסוציו-תרבותי הזה עדיין אוחז בכוח תקשורתי ותרבותי עצום, וכך הצליח להוביל מחאה המונית לאורך כמה שבועות. העובדה שהפנים המובילות של המחאה, יהיו אלה דפני, סתיו או יונתן לוי, משתייכות לקבוצה הזו באופן מובהק (וניכר ויזואלית) כל כך, ודאי הוסיפה לאחדות השורות.

אבל כאמור, עם הזמן קבוצות שונות בתוך האליטה הזו נזכרות באינטרסים שלהם, הסותרים בבירור מחאה חברתית בוטה מדי, כזו שפונה נגד הסדר הקיים, ונוטשים את המחאה. מה שהוכח אתמול זה שיש לפחות כמה אלפי צעירים שאינם מוכנים לקבל את ההיגיון הזה.

במובן מסוים הם (אנחנו) פועלים נגד האינטרס המעמדי שלהם. אחרי הכל, אם ימתינו מספיק, למרות הקשיים לשלם את שכר הדירה, רובם יירשו דירה בכפר סבא או נחלה בכפר הס. אבל הפוליטיקה היתה סטטית למדי אם כולם היו פועלים בהתאם לאינטרס הקבוצתי שלהם. אחרי הכל, הזירה הפוליטית היא לא רק אתר בו אנחנו מבטאים או מקדמים אג'נדות שגיבשנו בינינו לבין עצמנו, במרחב הפרטי, או שירשנו מהמעמד שאליו אנחנו משתייכים. הזירה הפוליטית במיטבה היא אתר של טרנספורמציה, של גילוי קבוצות והזדהויות חדשות. מי שהגיע להפגנה רק כי הוא רוצה הנחה בשכר הדירה, והוכה על ידי שוטר, עשוי לגלות שיש לו במשותף עם קבוצות המוכות באופן שגרתי על ידי שוטרים, כמו אתיופים או פלסטינים. הוא עשוי לגלות, למשל, שבמדינה הזו הוא חופשי רק כל עוד הוא מוכן להתחתן עד גיל שלושים ולעבור כמו ילד טוב לכפר סבא.

ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית. אני אתייחס לאורך המאמר לפוסט שפרסם אתמול הבלוגר יוסי גורביץ. אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל בארץ האמורי ובבלוגים אחרים לפני כמה שבועות לאחר שגורביץ תקף את תושבי דרום תל אביב. אם כבר, אני מקווה שזה יבהיר עד כמה המחלוקת עם גורביץ היא עקרונית ולא אישית.

בעקבות דבריה של מירי רגב, לפיהן "ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות", והכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ("המחאה איבדה שליטה"), כותב גורביץ:

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו… אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עורכי ידיעות אחרונות לא ערכו סקר דעת קהל אתמול בלילה, ואין להם מושג מה חושב הציבור, וגם אם היו עורכים סקר, תוצאותיו היו מושפעות עמוקות מניסוח השאלות והעיתוי שלהן (למשל, שאלה כמו "האם את/ה נגד האלימות של המפגינים?", ודאי תוביל לתשובה "כן", שהרי אלימות זה איום ונורא, וכך גם שאלה כמו "האם את/ה בעד המאבק באלימות של הבנקים?"). כלי התקשורת מעצבים ולעתים מייצרים את דעת הקהל, לא רק על ידי הכותרות הראשיות שהם בוחרים, אלא לעתים, כאמור, על ידי עצם הזיהוי של "הרצון הכללי" עם הסקרים המוטים והחלקיים שלהם. סקר דעת קהל, כמו גם בחירות, אגב, הם בראש ובראשונה פרוצדורה מסוימת, המפעילה השפעה ניכרת על התוצאות שלה. כך למשל, אם היינו סופרים טוקבקים בכלי התקשורת היינו מקבלים תמונה שונה למדי של "הרצון הכללי" מאשר תוצאות הבחירות לכנסת. כאשר מאן דהו הולך לקלפי יש לו מבחר מוגבל למדי של אפשרויות, כמו גם טווח הזדהויות מושרש (“אני רוסי", “אני ליכודניק", “תמיד הצבעתי מערך") שמשפיע עמוקות על ההצבעה שלו, שלא נדבר על כך שרבים לא טורחים להגיע לקלפי. אם המשטר שלנו היה מתבסס, למשל, על משאלי עם סביב שאלות סציפיות, היינו מקבלים תמונה שונה מאוד של "הרצון הכללי", וכך, כמובן, אם היינו סופרים טוקבקים, בהם קוראים מרשים לעצמם לבטא דיעות הרבה יותר אינטואיטיביות.

אני לא טוען ש"ספירת טוקבקים", למשל, היא פרוצדורה עדיפה על בחירות רובניות. הטענה שלי היא שהפרוצדורה שאנו בוחרים משפיעה על תוצאותיה, ויש לשחקנים שונים אינטרס להדגיש פרוצדורה אחת (כמייצגת) על פני האחרת.

אני חושב שביסוד דבריו של גורביץ עומדת התפישה הנאיבית (והליברלית כל כך) כאילו "דעת הקהל" מתנהלת במרחב ציבורי פתוח. הזירה הפוליטית היא זירה של אינדיבידואלים רציונאליים שיודעים מה הם רוצים ומבטאים באופן חופשי את הרצון שלהם – אם בסקרי דעת קהל, אם בבבחירות. המדיומים הללו שקופים.

אבל זה לא המצב. המדיום המשקף לכאורה את דעת הקהל אינו שקוף, וכך גם המדיום של ידיעות אחרונות או ערוץ 10. העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם. הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים. זו רמת ההזדהות שמדיומים רבי-כוח כמו ידיעות אחרונות או ערוץ 2 מרכזים, וזה מעניק להם הרבה מאוד כוח פוליטי שהם מנצלים לרעה.

בהמשך כותב גורביץ:

הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר.

ההנחה ש"הציבור שבו אנו פועלים", כלומר הציבור היהודי-ישראלי, הוא נגד קריסת הסדר היא נמהרת מדי. ודאי שברמה מסוימת ומיידית זה נכון, אבל יש יותר ויותר סימנים להתערערות הממלכתיות הישראלית, וזה ניכר, בין השאר, בירידה בשיעור ההצבעה בבחירות (וכמו שעפרי כתב פעם: "יצחק תשובה חזק, זה בטוח, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח"). לפני כשבוע טען כאן דניאל רוזנברג שבשנים האחרונות תופעות כמו מחאת המילואמניקים, המחאה החברתית ואפילו מירי רגב ומאבקה הגזעני במהגרים, מלמדים על עליית הפופוליזם בישראל – פופוליזם שהוא מגדיר, בין השאר, כניסיון לעקוף את הפרוצדורות הדמוקרטיות המוכרות, כלומר המדיום שמתווך בין העם לשלטון. דווקא עידן מפא"י התאפיין ברמה גבוהה של הזדהות בין הציבור הרחב למשטר, ולכן אני חושד שהציבור שהכי חרד לקריסת הסדר הוא דווקא האליטה האשכנזית הוותיקה. כמובן שקל יותר להשליך זאת על האחר, כלומר על ציבור "שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול".

בכל אופן, בעוד אני מסכים עם הניתוח של רוזנברג אני מתנגד למסקנה (המרומזת) שלו, לפיה שינוי פוליטי מחייב את עיצוב התיווך הפוליטי ולא את עקיפתו. מן הסתם בשלב כלשהו יש לעצב את התיווך הפוליטי, כלומר לתת את הדעת על הפרוצדורות הדמוקרטיות החופשיות והצודקות ביותר. אבל אני חושש שבשנים הקרובות אנחנו בפאזה אחרת לגמרי. הבעיה שלנו, בראש ובראשונה, היא ההפרד ומשול של המשטר הנוכחי – בין פלסטינים, מזרחים, דתיים, צעירי מעמד הביניים ואחרים. האתגר הוא לייצר תודעה פוליטית חדשה שתאפשר, בתורה, קואליציות חדשות. ותודעה פוליטית חדשה נוצרת רק בעקבות התגבשותה של הוויה חדשה, כלומר אנשים צריכים להרגיש, על בשרם, שהם חלק מאותו דיכוי. בשביל זה חייבים לצאת לרחובות, לחסום אותם, ואפילו להיות אלימים מדי פעם. לא מספיק לנחול סיפוק רגעי מאיזה סטטוס נוקב או שנון בפייסבוק.

אשכנזים ממעמד הביניים יודעים היטב לשבת בחדרים ממוזגים ו"לעצב את התיווך הפוליטי" (שלא לדבר על סטטוסים בפייסבוק). כאמור, זו הקבוצה שבה דרגת ההזדהות עם הממסד היא הגבוהה ביותר. רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו. מנגד, אני זוכר הפגנה אחת באפריל 2007, בזמן שביתת הסטודנטים. היא התחילה עם נאומים מתונים ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל לאחר חשכה חסמנו את נתיבי אילון. זו היתה חוויה טרנספורמטיבית בשבילי, ואני חושב שבשביל כמה מהאנשים סביבי. אני זוכר את ענת מטר, מורתי הראשונה לפילוסופיה, מדברת באחת הפגישות שהתקיימו באותם הימים. היא אמרה שצריך ללמוד מהדתיים. כפי שהם אומרים "בואו אלינו לשבת", אנחנו נגיד "בואו פעם אחת להפגנה". רק החוויה הזו, להבדיל מדיבורים על חוויה – שלא לדבר על דיונים מלומדים על עיצוב התיווך הפוליטי – רק החוויה יכולה לגרום לאנשים להגדיר מחדש את האינטרסים שלהם.

וזה מביא אותי לנקודה המרכזית: הדרך היחידה שבה השמאל יכול לחזור לשלטון ביום מן הימים היא על ידי שבירת הזיהוי בינו, כקבוצה סוציו-תרבותית, לבין הממסד. רק אז יוכל השמאל הזה לייצר קואליציות עם ציבורים שמאז ומתמיד סובלים את נחת זרועו של השלטון הזה. הפגנות סוערות, אפילו אלימות, השתלטות על המרחב הציבורי – כל אלה פרקטיקות שיכולות להראות לקבוצות הללו שאנחנו כבר לא בכיס של השלטון, שאנחנו קמים על הסדר הקיים למרות שאנחנו נהנים ממנו.

אבל זו לא רק פעולה אינסטרומנטלית, במובן של אמצעי למטרה שהוגדרה מראש. זו פעולה טרנספורמטיבית. כפי שהיא יכולה להראות משהו לאחרים, היא יכולה לשנות אותנו, לגרום לרבים להרגיש על בשרם שהשלטון נגדם, שהוא מגביל את החופש שלהם. ויותר מכך, להבין שאנחנו בסירה אחת עם קבוצות מדוכאות אחרות, ושעל הקבוצות הללו (כפי שכותב רפאל בלולו) לקחת חלק מוביל במחאה. לכן אני רואה את כל הדיבור על אפקטיביות – שמאוד בולט בפוסט של גורביץ – כחלקי למדי. הזירה הפוליטית, כאמור, היא לא רק מין אתר שבו אנחנו מקדמים אינטרסים שהוגדרו מראש, אלא אתר שבו האינטרסים מוגדרים מחדש, שבה לומדים על המשותף לנו ולאחרים, שבו זהויות והזדהויות חדשות נולדות. במלים אחרות, לא תתרחש תמורה כזו בעקבות דיונים פוליטיים אסטרטגיים. נדרש שינוי תודעה, וזאת בעקבות (וכתנאי ל) עימות ממשי ומתמשך עם הממסד. כחלק מזה נדרש להפסיק לתלות תקוות מוגזמות בבתי המשפט או בזרועות ממסדיות אחרות. זה אינו רק תהליך פוליטי באיזה מובן מצומצם (בדיוק המובן שבו פוליטיקה מוגבלת להתעסקות בפרוצדורות) אלא גם תהליך תרבותי. לפיכך אירועי הלילה השחור, למשל, המתוכננים ליום חמישי הקרוב כאלטרנטיבה ללילה הלבן של חולדאי, הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

במאבק כזה לא רק דיוני מדיניות מלומדים הם חשובים, אלא גם סמלים ומטאפורות. לכן גם הלעג של גורביץ לתשוקה לנטות אוהלים ("המאבק לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי") אינו במקום. האוהל הוא סמל חשוב היות שהוא מחבר את המחאה הנוכחית למאבקי האוהלים המזרחיים של העשורים הקודמים, כמו גם לצורך האינטואיטיבי כל כך בקורת גג. אבל גם אם יש מי שיחלקו על היעילות של הסמל הספציפי הזה, ברור שפוליטיקה ללא סמלים, ללא הזדהות קולקטיבית, היא גירסה מוגבלת ומשעממת ולא אפקטיבית של פוליטיקה. אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח.

ואכן, מאבק מתמשך, אבל לא אבולוציוני – כפי שגורביץ מכנה את התפישה המועדפת עליו – אלא כן, רבולוציוני. כזה שאינו מקבל את הקטגוריות הפוליטיות המוכרות, וחותר להראות לאנשים שהם אחרים – שהאינטרסים שלהם הם אחרים – ממה שהם חשבו בתחילה, ממה שהם מדקלמים בסקרי דעת קהל בתשובה לשאלות נוסחאתיות. רבולוציה היא לא מהפכת אוקטובר, ואין צורך להפחיד אותנו עם צ'ה גווארה (אגב, יש דברים יותר מפחידים). אנחנו מאוד רחוקים מהדילמות הללו. רבולוציה היא פרקסיס שאינו מקבל את דרכי הביטוי וההתארגנות המוגבלים שהמשטר הקיים מעניק לנו, פרקסיס המייצר תודעה חדשה, כזו שאינה מתרשמת מהכותרות של ידיעות אחרונות או מסקרים.

לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. מעבר לכך, הטענה שההפגנה היא "גול עצמי" נשענת על ההנחה המפוקפקת שידיעות אחרונות, או סקרי דעת הקהל שהתקשורת מנפקת, מייצגים את הציבור. אני טוען שלא כך הדבר. הכותרות בתקשורת, כמו גם הסקרים, מייצרים את הציבור בדמותם ומשקפים את האינטרסים של ההון הגדול. למול זאת, במקום לנסות להתאים עצמו ל"דעת הקהל" (כאמור, יציר כפיה של התקשורת), על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו.

*

דימויים: ציורים סוריאליסטיים מאת מקס ארנסט, ג'ורג'ו דה קיריקו, שוב מקס ארנסט, רנה מגריט.