Posts Tagged ‘קתוליות’

נתזים: מלחמות, הן כבר לא קורות בפייסבוק

6 בפברואר 2011

אחרי הפסקה של כמה שבועות לצורך איסוף כוחות והתרעננות, אנחנו מביאים לכם מבזק חדש של נתזים. בנוסף לסקירה הרגילה של מיטב מקורות המידע הפרוגרסיוויים, נציג מעכשיו רעיונות ודעות מעניינים מהעיתונות האולטרה-שמרנית, הימנית והימנית-קיצונית, במסגרת הפינה החדשה:

בחזית הריאקציה

הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה, קורא להחרים את ח"כ עינת וילף (עצמאות) על העובדה שהיא נשואה לגרמני. "ח"כ או ח"כית נשואי-תערובת, ככה סתם, זה כבר למעלה מכח סבלי", הוא כותב

כתגובת נגד לקמפיין האוכל הבריא שמובילה מישל אובמה, התנועה האנטי-צמחונית נהנית משגשוג חסר תקדים בארה"ב. עם ההמנון Eat Steak של הכומר הורטון היט צפוי לה עתיד מזהיר

הקומנטארי מסביר למה ראש לימבו, זה שטבע את המושגים "פמינאצית", הוא מהדמויות החשובות ביותר בתרבות של הדור האחרון

מאמר מעניין ב-American Conservative על market-anarchism – השקפה רדיקלית על פיה השוק החופשי מנוגד לקפיטליזם (!) וקרוב יותר לשמאל מאשר לימין. הם מאמינים בקדושת הקניין ומתנגדים למדינה, אבל לא פחות לתאגידים גדולים כמו וולמטארט

פט ביוקנן ימ"ש מייחל לנפילת מובארק, פרעה של זמננו

המוסיקה הסימפונית במשבר; הצעירים שעוד באים לקונצרטים מתעניינים בעיקר בזמרים והנגנים החתיכים, מתלונן Blaue Narzisse, וגם מציע איך להפוך ריאקציונרים דגולים כמו אוסוואלד שפנגלר לאייקונים

ולבסוף, חידושים בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית: ח"כ ניסים זאב מש"ס, שאירגן את ביקורו של המועמד הרפובליקני מייק האקבי בישראל, מקדם יחד איתו יוזמה להענקת מעמד של ילידים למתנחלים. "לארגון כמו האו"ם יש מאז שנת אלפיים ושבע עמים שונים שהוכרו כילידים, ארה"ב הכירה גם באינדיאנים כילידים וגם אם הם לא יקבלו את האדמות שלהם בחזרה יתנו להם פיצויים, גם אנחנו דורשים הכרה דומה", אומר ח"כ זאב

ועוד נתזים:

מתברר שבסמיכות לשיחה המסורתית על איך ילדים באים לעולם, אמריקאים ליבלים נוהגים היום לערוך שיחה עם ילדיהם על העתיד בצל ההתחממות הגלובלית. הספר Hot של מרק הרטסגור נפתח בהקדשה לבתו של המחבר: “For my daughter, Chiara, who has to live through this.”. ברוח ספרי ההתחממות הגלובלית מהדור השלישי, הספר עוסק בשאלה איך לשרוד את עידן ההתייבשות וההצפות, לא פחות מאשר בשאלה איך למנוע אותו.

ובינתיים: מחקרים מגלים שצעירים כבר לא מתעניינים במין. אבל אולי זה בגלל שהמחקרים האלה נעשו ביפאן

האם לתיאוריות פיסיקליות כמו תורת המיתרים, או ריבוי יקומים, יש השלכות פוליטיות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון? הפיסיקאי בריאן גרין טוען שכן. על סמך התפתחויות אחרונות בפיסיקה, הספר החדש שלו טוען שרעיונות כמו "היקום המחשב" מקבלים ביסוס חדש, עד כדי כך שכבר אי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהם

עוד מחקר מראה שהצעירים האמריקאים לא כשירים לשירות צבאי (ועוד מעט לא יהיו להם ערבים שילחמו בשבילם)

בהונגריה, עוד מדינה פוסט-קומוניסטית לאומנית, מקארתיסטית וקסנופובית, הממשלה הימנית מתקיפה את הפילוסופים. על הכוונת נמצאים כל מיני חוקרי חנה ארנדט, שמן הסתם היו בעבר חלק מהתנועה האנטי קומוניסטית אבל עכשיו נחשבים ליברלים מדי

הסופרת הניגרית צ'ימננדה אדיצ'י מספרת למדור הספרות החדש של הינדוסטאן טיימס על הגל הצעיר של הספרות הניגרית

וגם תעשיית הקולנוע הניגרית, נוליווד, חווה פריחה מחודשת, בעקבות ההצלחה של סרט האימה The Figurine

הנוער הבריטי עובר רדיקליזציה מהירה בתנועת המחאה נגד המדיניות של הממשלה שהחלה בנובמבר, ומשתכנע שהפוליטיקה הפרלמנטרית מתה. New Statesman מביא כתבת דיוקן מעניינת על קבוצת מהפכנים צעירים שהגיעו למסקנה שלדור שלנו אין עתיד וצריך לעשות משהו בעניין. את החליפות, שבאמצעותם הם נכנסים לאירועים של המפלגה השמרנית, מספק אחד החברים שהוא בן למשפחת אצולה מרוששת.  אגב, הם לא עושים סמים ולא סקס בשירותים

פייסבוק מחולל מהפכות? זה אולי מה שחושב יאיר לפיד, אבל התיאורטיקן האנטי-טכנולוגי יבגני מורוזוב טען בספר שיצא לפני כמה שבועות שהאינטרנט דווקא עוזר לשלטונות לבלום שינויים. לכאורה, המהפכה-שלא-היתה באיראן מלמדת שמהפכות טוויטר הן אפשריות, אבל למעשה היא מלמדת שמהפכות טוויטר נכשלות. ובינתיים, המהפכה במצרים משנה את התמונה. ואולי לא?

בעקבות הפופולאריות הגואה של דתות פגאניות במערב, שעליה כתבנו כבר לא פעם, מגיבה הכנסייה הקתולית בפעילות מוגברת של השתלמויות לגירוש שדים וכוחות אופל. במקביל, הבלוגוספירה הקתולית בארה"ב רותחת לאחר שמנהיגה של אחת התנועות נגד הפלות הודה שקיים יחסי מין עם אשה שבה הוא ביצע טקס לגירוש שדים

Rue89 החליט להקדיש פרויקט לשאלה: האם כריתת העורלה פוגעת בהנאה המינית? במרכז הפרויקט ניצב צעיר בשם מישל, שבגיל 22 עבר תאונה בזמן משגל ונאלץ לעבור מילה כפויה

ומה אפשר ללמוד מתוקידידס, ומגורלה של האימפריה הכאילו-דמוקרטית של אתונה בים התיכון, על המהפכות בתוניסיה ובמצרים?

מי מפחד מפדופילים? פוסט חגיגי לפסחא

4 באפריל 2010

אחד הוויכוחים הזכורים לי מתקופת הצבא סבב סביב השאלה האם מין הוא "צורך בסיסי". אחד מחבריי הטובים, עמיתי למדור (כן, גם את זה עשינו באמ”ן), טען שמין הוא אכן צורך כזה, כמו אכילה, שתייה ואוויר לנשימה. אני טענתי שלא. הטיעון המנצח, לדעתי לפחות, היה נדר הפרישות הקתולי. הנה, אמרתי לו, ראה את כל אותם כמרים המעבירים חיים שלמים מבלי לדעת אשה או גבר. מש"ל.

בנדיקטוס. האויב של האויב?

במבט לאחור, קל לעשות פסיכולוגיזציה לוויכוח הזה. אני ניסיתי לצדק את ההיעדר המוחלט של מין בחיי הצבאיים, אבל העדפתי להרחיק עדות ולדבר על הכמורה הנוצרית (אני לא מתכוון להתנצל. ייתכן מאוד שכמה מהדתות הגדולות נולדו מתסכולים מיניים דומים). ולמרות זאת, אני עדיין עומד בתוקף מאחורי עמדתי בוויכוח. מין אינו "צורך בסיסי”. הניסוח האינפנטילי משהו עלול להטעות – זה ויכוח עם השלכות הרות גורל.

אנו חיים בזמנים בהם הצבעה על צורך מעוררת מיד חובה כמודתית לספק אותו. עיתונאים, מדענים ובירוקרטים חוברים לכוורת רוחשת התוחמת את הצורך ובכך גם מגדירה אותנו כבעלי הצורך, ומזדעזעת כאשר הוא אינו מסופק. אם אימהות היא צורך בסיסי, אז נשים מוגדרות כאימהותבפוטנציה, ואלה הבוחרות לוותר על אימהות הן חסרות ופגומות; אם מין הוא צורך בסיסי, אז אנשים הם "יצורים מיניים" ואילו אמיניים הם סוטים (או לפחות “מוזרים”); אם זוגיות היא צורך בסיסי, אז חסרי זוגיות הם "נכים רגשית". לפעמים השיח הזה משמש למטרות טובות, כאשר אפשר לטעון כלפי הרשויות שהן אינן מספקות, או מאפשרות לספק, "צורך בסיסי" (או טבעי). זה למשל המצב בכל הנוגע לזכויות הומואים ולסביות (עפרי כתב על זה בפוסט הקודם). עם זאת, במוקדם או במאוחר ההגדרה של "צורך בסיסי" פונה נגד החירות.

לכן, אם אתן ניסוח מתוחכם יותר לעמדתי הצבאית, אז אני חושב שעשיית סקס אינה מגדירה את טווח האנושיות. ובכלל, אם יותר לי קצת פאתוס, אני חושב שהיותאנושי משמעו גילוי מתמיד של אפשרויות אנושיות חדשות או נשכחות, ומאבק עיקש בכל מי שמנסה להגדיר מראש את הטווח הזה.

נחזור לקתולים. בימים אלה אני מזועזע מהגילויים האחרונים על פדופיליה בכנסייה הקתולית, הנוגעים כעת באדרתו של בנדיקטוס ה-16 עצמו. לאו דווקא בגלל הפדופיליה (אני מתקשה להזדעזע את הזעזוע המובן מאליו), אלא בגלל המתקפה הנלווית על נדר הפרישות של הכמרים. במלים אחרות, אני חרד מהאפשרות שיישמט ממני הטיעון המנצח בוויכוח.

העיסוק בכיסוי שנתנה הכנסייה לכמרים חוטאים אינו חדש. בצפון אמריקה מתנהל על כך דיון ער כבר יותר מעשור – לצד תביעות מתרבות נגד הכנסייה – אבל בחודשים האחרונים הגיעה הסערה לדרגים הגבוהים ביותר בוותיקאן. הכנסייה מואשמת בכך שלא שחררה כמרים מתעללים משבועתם אלא הסתפקה בהעברתם לקהילות אחרות. הניו יורק טיימס (שמצטייר כאחד ממובילי המאבקחשף כי ב-1996 האפיפיור עצמו, אז הקרדינל יוזף רצינגר, סייע לכומר אמריקאי שהתעלל מינית ב-200 נערים חירשים שהיו תחת חסותו. נטען גם שרצינגר, בעודו הארכיהגמון של מינכן ב-1980, איפשר להעביר כומר פדופיל לקהילה אחרת.

פיצג'ראלד. אי הפדופילים

בסוף השבוע התפרסמה טענה מביכה נוספת: ב-1964 פנה אל האפיפיור פאולוס ה-6 כומר אמריקאי נמרץ העונה לשם הקליט ג'ראלד פיצג'ראלד, והזהיר מהשבת כמרים מתעללים לתפקידם. עשרים שנה קודם, ייסד פיצג'ראלד מסדר כנסייתי שנועד להעניק סעד נפשי ורוחני לכמרים ש"נפלו" על אחד הסעיפים הבאים: אלכוהול, סמים או מין. אלא שבשלב כלשהו החליט פיצג'ראלד שיש רעה אחת שהוא אינו יכול לרפא – "חטאים עם הצעירים". כמרים פדופילים, לדעתו, הם "שדים" החשופים לחרון אפו של האל. הוא אף ניסה לרכוש אי בים הקריבי (כולל העברת מקדמה בסך 5,000 דולר) אליו יורחקו השדים הללו אחת ולתמיד.

התעקשותו של פיצג'ראלד לבודד את הפדופיליה כחטא מהותי וקבוע, שונה באופן עקרוני מכל חטאי המין האחרים (הומוסקסואליות או מין ללא נישואים), שירתה תכלית סמויה: הגנה על נדר הפרישות של הכמורה הקתולית. כך מסולק מהשולחן טיעון פשטני למדי נגד הפרישות, לפיו נישואים עם אשה צנועה וחסודה תמנע מכמרים בודדים ללטף נערי מקהלה. שהרי אם אין רצף בין מין עם נשים לליטוף נערים, אם מדובר בשתי פרקטיקות שונות מהותית, אז פורקן מיני "בריא" לא ימנע פורקנים "סוטים".

ואולם, כיום ישנם טיעונים מתוחכמים יותר הקושרים בין שערוריית הפדופיליה לנדר הפרישות. יש הטוענים שהכמורה הקתולית משמשת מקלט נוח לפדופילים פוטנציאלים. כך הם יכולים להימנע מחיי מין "בריאים", מבלי להידחק אל שולי החברה. ההפך: הם זוכים למכובדות מוסרית ולהגנה מפני הרשות החילונית. טיעון אחר מציע התיאולוג השווייצרי האנס קונג, ליברל מושבע התומך גם בהסמכת נשים לכמורה ובשימוש באמצעי מניעה. לדבריו, הפרישות היא הביטוי המובהק ביותר ל"עכבות" המיניות של הכנסייה, אלה שבעטיין מושתק הדיבור על מיניות ונמנע טיפול בכמרים שחטאו.

פטרוס הקדוש. דווקא לא רווק מבוקש

אל דאגה, אין לי שום כוונה להביע דעה בוויכוח התיאולוגי. קונג מצטט פסוקים מהברית החדשה לפיהם פטרוס ושליחים אחרים היו נשואים, בעוד שהאפיפיור הנוכחי – כמו קודמו – מצטטים פסוקים אחרים (או מפרשים את אותם פסוקים אחרת). על הכומר לחקות בטהרתו את המושיע, וזו הפרישות, לדעתם, שמסמלת ומאפשרת את המסירות המוחלטת של הכומר לכנסייה ולמאמינים. זה לא ויכוח חדש, מן הסתם. רק בתחילת ימי הביניים הפך נדר הפרישות ליסוד הכרחי של חיי הכמורה הקתוליים, ולא בכדי היה היתר החתונה לכמרים לאחד מסמלי הרפורמציה. ז'אן קלווין, שנשא בעצמו אשה ב-1539, הכריז בצדקנות אופיינית: "ההפקרות המינית רווחת אצלם. במסווה פרישותם השפלה הם מתפלשים בכל סוגי העוון".

אני מעדיף לשים את הוויכוח הזה בהקשר אחר לגמרי. לי אישית הוא מזכיר את הנהי התקופתי על הלינה המשותפת בקיבוצים. אין ספק, יש הרבה ילידי קיבוץ "מתוסבכים", אבל יש גם הרבה "מתוסבכים" שנולדו ברמת אביב או בפתח תקוה (אגב, אני אישית לא מכיר אנשים לא "מתוסבכים". השמועה אומרת שיש כאלה). ההבדל הוא שיש את מי להאשים – מוסד מוזר, חריג, שונה מאוד מהדרך ה"טבעית" לגדל ילדים, שהרי בשביל ילדים זה "צורך בסיסי" לישון בחדר של ההורים. כאילו הדרך הטבעית הזו היתה פה מאז ומעולם, ואינה פרקטיקה בורגנית שהתעצבה במאתיים השנה האחרונות (וגם זה רק בקבוצות ומקומות מסוימים).

הקישור בין הפרישות לפדופיליה נוקט בהיגיון דומה, וניזון מאותה איבה עזה לכל מה שחריג ושונה ומקורי בנוף העכשווי. למעשהישנם נתונים לפיהם שיעור הכמרים שהיתה להם חוויה מינית עם קטינים/ות נע בין 2 ל-5%, ואילו באוכלוסיית הגברים הכללית מדובר על שיעור דומה, ואף גבוה מכך. אלא שכאן, כמו במקרה הלינה המשותפת, יש את מי ומה להאשים.

עכשיו, חשוב לומר שיוזף רצינגר, המכונה “הרוטוויילר של אלוהים", רחוק מלהיות כוס התה שלי. מדובר בזקן גרמני אנטי מוסלמי ואולטרה שמרן, שהכנסייה בהובלתו מאמללת את חייהם של הרבה אנשים. מן הסתם גם מתן חסות לפדופילים הוא עניין שיש להצטער עליו. אבל הכנסייה הקתולית כיום, כמו שהגל אמר פעם על היהדות, היא סוג של מאובן היסטורי. המאובנות של הכנסייה עוזרת להבין למה נדר הפרישות מפריע לכל כך הרבה אנשים – הוא פשוט לא רציונאלי, מוזר מדי, שריד מעולם לא רלוונטי. הדבר ההגיוני לעשות, גם מבחינת הכנסייה, הוא לבטל את נדר הפרישות כדי להתמודד עם המחסור החמור בכמרים. האפיפיור יוחנן ה-23 אמר פעם, בתגובה לשאלה נבוכה של הפילוסוף הצרפתי אטיין ג'ילסון: “הפרישות היא קרבן שהכנסייה תבעה מעצמה – בחירות, בנדיבות ובגבורה". ואכן, גם תומכי הפרישות לא מתיימרים לטעון שמדובר בדוגמה, ציווי מכתבי הקודש, אלא רק בדיסציפלינה שהוטלה בידי הכנסייה. במלים אחרות, אפילו את אלוהים איאפשר להאשים במנהג החריג הזה.

אבל לי, כאמור, יש חיבה למאובנים. הם מסמנים אפשרויות אנושיות נשכחות, ומערערים את ההכרחיות של צורות חיים עכשוויות. לכן אני חייב לבטא את הסימפטיה שלי לאב רנירו קנטאלאמסה, אחד ממקורביו של בנדיקטוס, שאמר בסוף השבוע כי המתקפה התקשורתית על הוותיקאן – המעבר המהיר מפשעים אישיים של כמרים מסוימים לאשמה קולקטיבית – מזכירה לו גילויי אנטישמיות. הוא זכה למקלחת קרה מארגונים יהודיים, אבל אני דווקא מבין על מה הוא מדבר. זו אותה השנאה – למאובנים ולחיות אחרות.

בעולם הזה, הבהיר והמעודכן, סולדים מנדר הפרישות לכמרים אבל אני בספק אם זה עוזר למנוע פדופיליה. דווקא חברה כזו צריכה, ממש משתוקקת לפדופילים, כדי שיעזרו לה להיזכר כמה היא נורמאלית, בריאה ונקייה, ועדיף בטלוויזיה – כמו שאוהבים לעשות בערוץ 10. דווקא בחברה כזו לא מדברים על מין, או יותר נכון, מדברים המון – אבל תמיד בקלישאות נוחות לעיכול, ליברליות ומשעממות להפליא, בתכניות הבוקר – ובעצם לא אומרים כלום.

לכן תרשו לי להגן בחג הפסחא הזה על נדר הפרישות הקתולי, בעיקר בשל מה שהוא מסמל בשבילי – מופע גלובאלי של סרבנות, אמירת לאו ל"צרכים בסיסיים" באשר הם.

חג שמח לכל קוראינו הנוצרים!