Posts Tagged ‘קרל שמיט’

זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל

26 באוגוסט 2011

 ניצן ליבוביץ'

"מי שאין לו בית, לא יבנה כזה יותר,

מי שלבדו עכשיו, יישאר כך עוד זמן רב"

(רילקה, זה הזמן)

אי אפשר שלא להיתקל לאחרונה במיני מלומדים מן השמאל, שמפעילים עלינו את תרגילי הפענוח הפוליטיים של המשפטן הקתוליריאקציונרי, קרל שמיט (1985-1888). שמיט מוכר כאחד מגדולי התאורטיקנים של החוק במאה העשרים. הוא החל את הקריירה שלו בשירות המדינה הפרוסית והפך, בתמיכת הרמן גרינג, לאחד מראשי החקיקה הנאצית. בין ספריו אפשר למנות את המתקפה על האסתטיקה הרומנטית (1919), החיבור הידוע על תאולוגיה פוליטית (1922), המאמר "על מושג הפוליטי" (1927) והספר שהרחיב את ההגדרה (1932). בשנות השלושים, תוך כדי עבודתו תחת הנאצים, אבל גם לאחר שאלו החלו לחשוד בו בחוסר נאמנות, פירסם שמיט שורת חיבורים אנטישמיים מובהקים, שהחל לערוך מחדש כשגילה שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. (ההבדלים בין המהדורות השונות של ספרו "הלוייתן במדע הפוליטיקה של תומס הובס", שפורסם במקור ב-1938 , מרתקים בהקשר זה). לאחר המלחמה עבר שמיט לדון בזהות האירופאיתנוצרית במקום הגרמנית, ובגאופוליטיקה הגלובאלית, מערב מול מזרח, במקום בזו של מערבמרכז אירופה. ב-1963 פרסם את "התאוריה של הפרטיזן" בה הבדיל בין שני סוגים של טרור, המקומי (הטוב) והגלובאלי (הרע). שבע שנים לאחר מכן הוא פרסם את החלק השני של "תאולוגיה פוליטית" בתגובה לביקורת שהוטחה בו, בעיקר על ידי הנס בלומנברג.

לאורך כל חייו ניהל שמיט מערכת יחסים סבוכה עם תלמידים ועמיתים יהודים, כגון לאו שטראוס, ולטר בנימין, הנס בלומנברג ולבסוף יעקב טאובס (Taubes), שאף עלה אליו לרגל וביטא בפומבי את הערצתו לתאוריה השמיטאנית, תוך חיבורה עם ביקורת רדיקאלית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. לאחרונה חלה תחייה מפתיעה של התזות של שמיט בהקשרים פוליטיים עכשוויים. מן הצד הימני, ניתן למצוא בארה"ב שמיטיאנים שמרנים בין הנאוקונסרווטיבים. מן הצד השמאלי, ניתן למצוא מבקרים של הליבראליזם, שבדומה לטאובס מזהים ב"תאולוגיה הפוליטית" של שמיט כוח אנאליטי שמקדם דווקא את השמאל הרדיקאלי.

מיכל רובנר, "בחוץ"

הקדמה לשמיטיאניות בישראל

על רקע זה ברור שהתחייה של השמיטיאניות בישראל היא לא תופעה מבודדת, גם אם בעלת סממנים ייחודיים. לכאורה, יש כאן מין מעשה דווקאי סתום, תרגיל אינטלקטואלי פרובוקטיבי של מי שמרים את מגבעתו בברכה אל מול סערת חורבן. למעשה, יש כאן סימפטום של יאוש עמוק מהמערכת הפוליטית כולה ותגובת נגד גם אם חששנית ומקודדת לקריסת בית הליבראליזם הישראלי. הקריאה השמיטיאנית במקרה הזה נעשית מנקודת מבט חיצונית, צינית במוצהר, ו"איזוטרית" למערכת. היא מחברת זרמים רדיקאליים שונים, מקצוות שונים של הביקורת הפוליטית: שמיט, "משפטן הכתר של הרייך השלישי", מן הצד האחד, וברכט, הפרוסטאליניסטי, מן הצד השני.

מאחורי השיבה המוזרה הזו לשנות העשרים ברפובליקת וויימאר, רגע לפני שהרפובליקה קרסה, עומדים זרמים אינטלקטואליים עכשוויים, בהובלת הוגים רדיקאליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, סלאבוי ז'יז'ק, פטר סלוטרדייק ואחרים. לעיתים אלה הוגים המקורבים לכנסייה ולזרמים קתוליים שמרנים כגון ז'אן לוק מאריון או ג'ון מילבנק. כל אלה, נציגים של תמורה ביופוליטית, תאולוגיתפוליטית, לאקאניאניתמארקסיסטית וכו', חוזרים אל שנות העשרים בגרמניה כאל "מודל מחשבה". מן ההוגים הרבים שהם מזכירים, השיבה לקרל שמיט (ולצדו מרטין היידיגר), היא המטרידה ביותר. אנסה להסביר למה, בקצרה, ואשמח על כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון. כפי שהוגים אלה מראים, דווקא בנקודות משבר, כגון זו שהביקורת הפוליטית בישראל עומדת בפניה, עולות אפשרויות מעניינות. אגמבן הצביע על כך במטאפורה מדוייקת: "דווקא בבניין הבוער נחשפות החולשות המהותיות של המבנה הארכיטקטוני".

התשובה השמיטיאנית אל מול הבניין הבוער היא שיבה צעקנית אל חיק הלאום. לאור ההסכמה שהליבראליזם נכשל, שהמרכז הפוליטי הפך לאשליה בשירות זרם אנטידמוקרטי ושנורמות דמוקרטיות בסיסיות (ראו תאוריית ה– Grundnorm של הנס קלזן) נרקבו – כל אלה מובילים את השמיטיאנים הצעירים לטעון שהמציאות החדשה היא המציאות שלהם. ה"שמאל" התפוגג או עתיד להתפוגג בקרוב. הגיע הזמן לחלק את המפה בין טובים ורעים מסוג אחר לחלוטין. יש כאן בעצם הודאת כניעה, אבל לוחמנית: השמאל נכנע, גם אם אינו מבין זאת עדיין. מי שמרים את הדגל עבורו הם התאולוגיםפוליטים ה"טובים", מי שמתבוננים במשחק הפוליטי מבחוץ. את הימין הרדיקאלי ששולט היום במדינת ישראל הם כורכים יחד עם השמאל הליבראלי, תחת "תאולוגיה פוליטית רעה" (במובן של גרועה).

קרל שמיט היה מהראשונים להצביע על שפת הליבראליזם האוניברסאליסטי והחוק הבינלאומי כתאולוגיה פוליטית לא מודעת, בעקבות "החילון של המושגים הפוליטיים". חילון כזה, לטעמו, מחק את מסגרת ההתייחסות התאולוגית, אבל הותיר את מבנה הסמכות המטאפיזי ששלט בה, ושעתק אותו אל תוך המערך הסוברני החילוני. (להרחבה ראו ההקדמה של כריסטוף שמידט לתרגום של "תאולוגיה פוליטית" בעברית). במילים אחרות, השליט האנושי ירש את מבנה הסמכות האלוהי. ההוכחה לכך: השליט הוא מי שניצב מעל החוק, רגלו האחת בתוך החוק ורגלו האחרת מחוצה לו. השליט הוא מי שמוטל עליו להפריד בין עמית ואוייב, ולאחר מכן לצאת למסע לחיסולו של האויב. השליט הוא מי שמסוגל, ואליבא ד'שמיט ראוי שיעשה כך, להכריז על "מצב החירום" – היינו, המצב האולטימטיבי של המדינה, מצב של התאחדות כל הכוחות החברתיים, התרבותיים והצבאיים, איתור וחיסול האוייב. תאוריית העמיתאויב של שמיט היא תאורייה מבנית שתכליתה חיזוק המוסד הסמכותי במדינה, ושמעוניינת באיתור האויב ה"אמיתי", זה שמאיים על המהות הלאומיתקהילתית. שמיט אינו מפריד בין "משבר" פוליטי או קיומי ל"מצב חירום" תאולוגיפוליטי. בעבורו כל נקודת מפנה קיומית מעלה שאלה תאולוגית. שמיט, מכאן, מקבל את כלי השיח התיאולוגייםנוצריים, בלי להבחין, כפי שטאובס ציין, שיחד עם התאולוגיה הפוליטית הוא גם ירש מהכנסייה את זיהוי היהודי כאויב. בעבור שמיט, שפיתח את כלי האבחנה של התאולוגיה הפוליטית לתאורייה פוליטית של עוינות ומאבק, מייצגי המהות העויינת לגרמניה – מייצגי שיח הרפרזנטציה והשיח הדמוקרטי – הם לא אחרים מאשר היהודים. הם האוייב הפנימי והמסוכן ביותר.

מרטין בובר, שהושפע מהתאולוגיה הפוליטית השמיטיאנית אבל גם התווכח עמה, טען כבר ב-1947 – במאמר "על העיקרון הפוליטי", שבעצמו ענה לחיבור של שמיט "על המושג הפוליטי" – כי האופציה ש"מורי חוק מסוימים" מספקים מכוונת מלכתחילה אל האפשרות החסלנית. בובר עצמו ניצל תובנות שמיטיאניות באופן ביקורתי כנגד המיליטנטיות הציונית וגירושם של פלסטינים מבתיהם, אבל גם הזהיר שכל נסיון ליישם את התובנות האלו באופן פוזיטיבי ייגמר באשרור לא ביקורתי של כוח המדינה והסמכות. במלים אחרות, לתאולוגיה הפוליטית יש כוח אנאליטי, אבל זהו כוח שהופך למסוכן כאשר הוא מאשרר את הסמכות במקום לבקרה. שמיט עצמו הרי הפך לאחד ממובילי החקיקה הנציונאל סוציאליסטית, עד שהוחרם בעצמו על ידי הנאצים ב-1936.

מיכל רובנר, "שארית הזמן"

הניתוח השמיטיאני של המציאות הישראלית

השמיטיאנים הישראלים מבקרים את המערכת הפוליטית כולה. ובצדק. הם מצביעים על "התאולוגיה הפוליטית הגרועה" בימין הישראלי, שלא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה; שלא מצליח לעולם לצאת מ"מצב חירום" ולכן מפספס את המבנה המהותי של הסוברניות המודרנית ומייצר "תאולוגיזציה" שלה. המתנחלים הקיצוניים, לטעמם, מייצרים תאופוליטיקה מהזן הגרוע כי הם לא עברו את שלב החילון המודע, ולא מבינים את ה"פוליטי" הטהור למרות שהם יושבים במרכזו. השליט הישראלי, בנימין נתניהו או אהוד ברק, שמעון פרס או ציפי ליבני, נענה לגחמות ולאיומים במקום להכרה אמיתית במצב העוינות וההכרזה האמיתית על מצב חירום. מדינת ישראל לכודה בצבתות ה"קונספציה" של מצב החירום התמידי – אבל לא "אמיתי" – ושמשרת בעיקר אינטרסים מקומייםפוליטיים וכלכליים.

המכאניזם התיאולוגיפוליטי ידוע ומוכר: בכל פעם שנדמה שהתסביך התיאולוגיפוליטי עומד לעבור טראנספוזיציה למצב של דיאלוג, ישראל דואגת להפציץ מישהו כדי לחזור ל"מצב החירום שהפך לכלל", כפי שוולטר בנימין כתב בביקורת שלו על שמיט ב"תזות על מושג ההסטוריה" (1940). מאידך גיסא, השמאל הישראלי, הליבראלי, לא מסוגל לזהות את החילון של הערכים התיאולוגיים, את ההיאחזות המתנשאת שלו בשפה לא רלוואנטית של ערכים אירופיים מהמאה השמונהעשרה, ואת עצמו כאוחז בנשק הערכים האוניברסאליים, אלה שהיו פעם לב התיאולוגיה והפכו, לאחר המאה השמונה עשרה, לסמני הניצול הכלכליחברתי. מכאן שהשמאל מטיף נגד אויבים מהימין, אבל עושה זאת באמצעות נשק השלום והאחווה שלא מאפשר הכרה במהות המאבק. לא פעם, השמיטיאנים מראים, ה"שלום" משרת לא יותר מאשר אינטרס כוחני מקומי של אליטה זו או אחרת. חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס היה חזון קפיטליסטי ולא התעניין בשכבות אוכלוסייה אחרות, להוציא זו שלו. בעבור השמיטיאנים, בין אם השמאל "דכאני", או שהוא סתם נאיבי, בשני המקרים הוא הרסני מנקודת המבט של ה"פוליטי" האמיתי. לסיכום, המבט השמיטיאני על ההווה מסמן שני סוגים של תאולוגיה פוליטית גרועה, שמפנים כעת את מקומם לתאולוגיה פוליטית אחרת. דווקא נצחון הימין והברוטאליות מסמן כאן אופציה ישרה יותר לכאורה, אלימה אבל כנה, הודות לחיסול השפה האוניברסליסטית, אויבת השמיטיאניות.

פרנסיסקו דה גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות"

שיטת ה'הפוך על הפוך' והטעות המבנית

מול שני סוגי התאולוגיה הפוליטית הגרועה, השמיטיאני הישראלי מציב את עצמו. הוא זה שיודע לשפוט מהי התאופוליטיקה ה"טובה", היינו, התאופוליטיקה שמגייסת, באופן מובהק ומפורש, את כוחות התאולוגיה לטובת הסוברניות המודרנית ונאבק בסוברניות הזו בביתה שלה. התאופוליטיקה ה"טובה" מעוגנת בהבנה ביקורתית של תהליך החילון ורואה בו את ה"זיוף" שהוא, כפי שהיא מבחינה בטעות המושגית של התאולוגיה הלאומנית המיליטאנטית. התאולוגיה הפוליטית ה"טובה", במילים אחרות, היא לא בשמאל ולא בימין. היא עלפוליטית (להבדיל מאפוליטית), כי היא מזהה את הפוליטי המהותי בכל מקום. יחד עם זאת, היא גם לאפוליטית, לפחות לא במובן היומיומי של הפוליטיקה, כי היא לא מעוניינת בהבחנות בין סוגים, במאבק, או בדיאלוג. היא בעצם מעוניינת בעיקר בעצמה, ואז בצורה של "התגברות" הגליאנית: בעבור התאופוליטיקה הטובה, האלטרנטיבה היא פירוק ההפרדה בין השמאל לימין, שנראים לה ממילא כשני צדדים של אותו מטבע שחוק, ושל חיפוש האויב האמיתי (בדרך כלל דווקא השמאלנית האוניברסליסטית הקרובה) והתגברות עליו. היא עצמה נכללת לא פעם בתוך מה שצריך להתגבר עליו. האלטרנטיבה הזו מבטאת את הרצון הנואש לצאת מ'פוליטיקת ההשהייה' והשלילה של הימין הרדיקאלי מחד גיסא, ומהשפה הלא רלוואנטית של השמאל האוניברסלי, מאידך גיסא.

דרך היציאה מאופוזיציית ימיןשמאל נראית לשמיטאנים כדרך פשוטה למדי: היא כוללת, בראש ובראשונה, את הזיהוי המקביל של הליבראל הישראלי ושל הפלסטיני הלאומי עם ה"אוייב" (או במילים אחרות, הימין איתר נכון את מקור הכוח נגד האליטות ונגד הלאום השכן). כך, סיסמת ה"הכרה במציאות" (שהשמאל הליבראלי, לטענתם, נכשל בה) מיתרגמת להתחברות לשכבות אוכלוסייה שמזוהות עם האנטיליבראליות והאנטיערביות, אבל גם מציעה פוטנציאל ביקורתי אפשרי: השמיטיאניות מוכנה לפרק את ההנחות של שני הצדדים הימין והשמאל גם במחיר של התעלמות מכך שה"אויב" שלה הוא אוייב מוזר: ה"אויב", במקרה זה, הוא לא זה שמרים מולה את נשקו, אלא זה שלא יצליח לענות לה הליבראל. ה"אויב" הוא הפלסטיני הכבוש. במילים אחרות, ה"אויב" הוא מי שאנו מדכאים ממילא, אם פוליטיתדיסקורסיבית, ואם צבאית. מכאן, אם מפחד ואם מקריאה חלקית בתאוריה, האפשרות הרדיקאלית חוזרת לחיק השמרנות דרך המתודולוגיה הישראלית הייצוגית ביותר: שיטת ה'הפוך על הפוך'.

נדמה לי שקריאה עיקבית יותר בשמיט עשוייה לחשוף סתירה בתזות של השמיטיאנים הצעירים. העימות עם הפלסטינים הוא עימות על גבולות ולא על ה"פוליטי" (האנלוגיה כאן תהייה לעימות בין גרמניה לצרפת, לפי שמיט, ולא לעימות בין הגרמנים ליהודים, או בין ה"היימאט" לדמוקרטיה הגלובאלית האנגלוסאקסית). התמיכה בחיסול השמאל הליבראלי – בדרך לעימות עם הפלסטינאים – נועדה לפנות את הזירה הפוליטית, אבל לא מתמקדת בגורם המבני של העימות וב"פוליטי" הטהור של שמיט. אנסה להסביר למה.

רייצ'ל פרנק, "תרדמת התבונה"

שאלת האויב

בניגוד להנחת העבודה של השמיטיאנים – היינו, היומרה לאתר את הסוברן ואת האויב ה"אמיתי", הלא בישראל של 2011 הם עצמם הוכרזו כ"אויב". מנקודת המבט שבשמה הם דוברים, אין להם את הכוח או הלגיטימיות להכריז על "אויב" בעצמם. במקרה הטוב, הם יוכלו להצטרף למחנה קיים, כפלג הרדיקאליאינטלקטואלי שבתוכו. כפי שהחקיקה של החודשים האחרונים מוכיחה, הימין הרדיקאלי והימין המתון התאחדו כדי להוציא את השמאל כולו, ללא גוונים, מתחום החוק. ה"שמיטיאנים" בתוכוירצו או לא ירצו. הן הליבראל הגווע והן הרדיקאל אחוז החימה, שניהם יושבים כרגע על שפת התהום הפוליטית שנפערה לרגליהם וממתינים שידחפו אותם לתוכה. מי שקבע את ה"אויב" ורכש מספיק "קפיטאל" פוליטי כדי לשכנע את הסוברן שזה אכן המצב הוא המתנחל. השאלה מנקודת מבט שמיטיאנית היא, איפה נמצא מי שהוכרז כ"אויב"? הרי שמיט לא מתעניין באויב המשטר ולא מתעניין בתגובתו להכרזת החרם או המלחמה עליו. כאשר הוא נדחף בתחילת שנות ה-60' לדון בשאלות באופן רחב יותר, מחוץ לפרדיגמה האנטישמית של שנות השלושים (בהן ה"יהודי" הוא האויב, באופן שלא משתמע לשתי פנים), הוא דן ב"מלחת אזרחים גלובאלית". האם, לשיטתם של שמיטיאנים הצעירים, מה שראוי לעשות הוא להכריז על מלחמת אזרחים? אני אטען שמבנית, זו התוצאה של הטיעון השמיטיאני. אני גם אטען שכל טיעון אחר מפסיד את ההצרנה המבנית של שמיט ומסמן דווקא את הטוען כמי שחושש להוציא מה"רדיקאליות"-לכאורה את המסקנה המתבקשת של הדברים. במילים אחרות, מי שלא רוצה להיכוות שלא ייתקרב לאש.

ניטשה מול שמיט, משבר מול מצב החירום

לבסוף, גם בהקשר של קריסת ויימאר והמשבר הפרלמנטארי – דימוי חביב על השמאל הליבראלי עוד מימי פנחס רוזן – היו אפשרויות אחרות, גם רדיקאליות. זרם קרוב תירגם את תפיסתו למונחים ניטשיאנים ולא שמיטיאנים. אפשר היה להיענות לקריאה של ניטשה (ושל בובר בעקבותיו) לזהות את הגורמים שיסייעו לחברה להתפכח מהחלום הרע של השתלטות המרכז הלאומני ולהצביע על הדרך לעשות זאת. לא העימות החסלני של שמיט, אלא האלטרנטיבה הכאוטית של ניטשה. לא שעתוק של מצב החירום לעלפוליטיקה המרופדת, אלא הנסיון לצאת ממנו, גם אם במחיר כבד. לא קריאה להאחדה וטשטוש ההבדלים אלא דווקא דגש על מה שניטשיאנים קראו "פרספקטיביזם" ושהניח שהביקורת לא רק חיונית למערכת הפלוראליסטית, אלא בונה אותה. המחאה שהתעוררה בישראל בשבועות האחרונים עשתה צעד חשוב בכיוון זה. האינסטינקט הראשון במערכת כזו הוא סירוב לסמכות, כל סמכות. אפילו "האדם העליון" של ניטשה יכול לסמן את הדרך, אבל לא לכפות אותה. הניטשיאניות הניחה את המשבריות כאופק המחשבה, לא כדרך הפעולה. היא הפרידה בין ה"משבר", הפילוסופיתרבותי, ובין "מצב החירום" התאולוגיפוליטי. בעבור השמיטיאנים הישראלים, שתי התאופוליטיקות הגרועות מניחות את מצב המשבר, התרבותי והפוליטי, כמצע הפעולה ההכרחי שלהן: הליבראלים מניחים ש"חוטפים להם את המדינה מבין הידיים", שה"רפובליקה" הישראלית עומדת להתרסק אל חופי הפאשיזם המסולעים. אבל הם לא מוכנים להודות שהמאבק של שישים השנים האחרונות התבסס על צורך פנימי יותר מחיצוני. הלאומנים, מצידם, מוכנים להודות בכך אבל גם דורשים לקיים הלכה במעשה. ההכרה בכוחם צריכה להיתרגם, מבחינתם, לבחירה ה"נכונה" בשופטים, גנראלים, וראשי מדינה, כאלה שישקפו את התאולוגיה הפוליטית החירומית, ויסיימו את המאבק קודם מול האוייב הפנימי, ואחר כך גם החיצוני. צד אחד מניח משבריות ומסרב להכיר בהשלכותיה, צד שני מעוניין להקצין את השלכות המשבר לפתרון חד וחלק, אחת ולתמיד.


ארבע שאלות על הזמן הפוליטי

אם ננסח את הוויכוח הפילוסופי בארבע שאלות קונקרטיות:

1. האם הפוליטיקה החדשה מסוגלת לייצר אופק מעבר לאופק החירומימשיחי שאפיין את שני צידי הוויכוח שהשמיטיאנים הישראלים מבקרים אבל גם משעתקים? אם לא, מהן המסקנות?

2. מה קורה לשיח הביקורתי כאשר אין יותר הפרדה בין מצב חירום ומצב "נורמאלי", אם מכיוון שהטוטאליטרי בלע את הנורמאלי ובין אם בגלל שהנורמאלי הפך כל כך לאנורמאלי שהוא כבר לא מסוגל להבחין בעצמו במה שמחוצה לו?

3. האם יש לעמדה הביקורתית את היכולת להכריז על העימות האמיתי, זה על הזהות הישראלית? או במילים אחרות, האם העמדה הביקורתית מסוגלת לנסח מחדש את היחס למתנחל והמערכת הפוליטית שנכנעה לו ולהבין את ההשתמעויות של ההכרזה הזו? נדמה שהמחאה של השבועות האחרונים פתחה את שאלת הזהות הישראלית לא רק לדיון מחודש בשאלת היחס בין כלכלה וחברה, אלא גם ביחס לשאלת "מיהו ישראלי". האם מה שמגדיר אותנו הוא הנושא הדמוגראפיטריטוריאלי, כפי שרבים מן הימין, המרכז והשמאל המתון מאמינים? האם לא ברור ששורת החקיקות האחרונות (ה"סוברניות") נועדו למעשה להצביע על העמדה הביקורתית כולה שמאל, ערבים (בתוך ישראל) שמיטיאנים ואנשי זכויות האדם כ"אויב" האמיתי של המשטר? האם יש לשמיטיאנים הישראלים את האומץ לקום ולומר שהתהליך שאנו עדים לו הוא תהליך שמוביל למלחמת אזרחים, כפי שמייקל וולצר הסביר בטון מאוד רך לאחרונה, ולהכריז על עמדתם בסוגיה?

4. ולבסוף: האם יש אופציה לאאלימה ולאסוברנית שדרכה ניתן יהיה לפרק את המרכז ממר"צ ועד "ישראל ביתנו" – מנשק החירומיות הדמוגראפי שלו? אם קיימת אפשרות כזו, נדמה שהחובה המוסרית הראשונה שלנו, היא לאתרה וליישמה. זו תהיה האפשרות הלאשמיטיאנית וזה זמנה, זמן הקצה.