Posts Tagged ‘קרוואנים’

ימי חניכותו של אלעד שליט

23 באוקטובר 2011

סיפור

איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של החייל אלעד שליט, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לקרב שבו השתתף במעבר כרם שלום, שבו נהרגו שניים מחבריו לטנק. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

ברור – הפלוגה ספגה מכה כואבת. אבל דווקא מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב החיילים, מותם של השניים הביך את אלעד יותר משעורר בו רגשות צער עזים. כמו שלא השתתף בעבר באותם סשנים ארוכים של שיחות גסות, נחרות ושאגות הומואירוטיות בתקופת התעסוקה המבצעית, הוא נותר מנוכר כעת לחיבוקי האבל, הטפיחות והקללות הטקסיות, החנוקות מבכי, שהפנו חבריו לעבר תושבי רפיח. הוא השתדל גם לא לדבר עם הוריו על אירועי הקרב – אביו היה אח שכול, בן לניצולי שואה, וכמו רבים מתושבי הגליל העדיף לשתוק על המוות מאשר לדבר עליו. בכל מקרה, גם אלעד לא רצה לדבר. למעשה, הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: להשתחרר. מהצבא, כמובן.

ביום הראשון של חופשת השחרור, חיכה לו אביו בטרמפיאדה ואסף אותו לבית במצפה. הוא שאל אותו מה הוא חושב לעשות עכשיו. אלעד משך בכתפיו. "נראה", אמר. הם חנו ליד הבית ואלעד התיישב בסלון והפעיל את הטלוויזיה. לרגע חשב להתקשר לחבר, אבל בעצם לא היה לו למי. בתקופת התיכון בכברי היו לאלעד שני חברים שגרו ביישובים אחרים במועצה האזורית, אבל אחד מהם היה עתודאי ולא השתחרר עדיין, והשני התרחק ממנו בימי הצבא. במצפה עצמו היה לו רק חבר אחד בשכבת הגיל שלו, זיו, שהשתחרר כמעט חצי שנה לפני אלעד, ועבד בפאב בקיבוץ געתון. אבל בעצם, הם לא היו ממש חברים. הם אמנם הכירו אחד את השני עוד מימי הגן, אך מאז החטיבה זיו הסתובב עם אנשים אחרים, ובשונה מאלעד גם הלך לו די טוב עם בחורות. רק בצבא הם התקרבו קצת, בלית ברירה, בהמתנות המשותפות בטרמפיאדה. אבל רוב הזמן זיו היה מדבר, ואלעד שותק. זיו דיבר בעיקר על הזיונים שהיו או לא היו לו בחופשה, ועל זה שהוא רוצה לנסוע להודו. מדי פעם הוא היה זורק איזו שאלה לאלעד – "מה איתך? יש לך מישהי?" – אבל אלעד היה רק מחייך ומושך בכתפיו.

מכל זה אפשר להסיק שאלעד היה נער מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, והיה לו בית לבן ויפה עם גג רעפים ומגרסת מזון. תושבי הערים הגדולות חושבים שהחיים בישובים המרוחקים הם משעממים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי הכפר מרחמים דווקא עליהם, העירוניים. אלעד אהב לאכול את הפסטה והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע למעיליא, לקנות חומוס אצל אבו ג'רייס ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים, ובעיקר הוא אהב לבנות את החומה שמסביב לבית. להורים שלו היו בעיות עם אחד השכנים, גרשום בסקים, שרצה להרחיב את המחסן שלו לתוך השטח שלהם. למרבה הזוועה, בסקין היה אדם רב עצמה, ששימש גם כראש ועדת הביקורת של היישוב. לכן החליטה המשפחה לסגת משטח המריבה, אך להקיף את הבית בחומה, ואלעד נטל על עצמו את המשימה. הוא עשה את זה גם בחופשות מהצבא, אם כי לאט יותר מבעבר. הוא היה מניח אבן על אבן, מדי פעם מהנהן לשלום לאיזה ילד שעבר עם כלבו.

בקיצור, אלעד אהב להיות בתוך עצמו, במובן המילולי. הוא אהב את העור שלו, את הרגליים הלבנות שלו, ולמרות שידע שהוא לא יפה, הוא אהב להסתכל על עצמו במראה. הוא פשוט ידע שהוא בסדר. אם הוא הרגיש קצת חסר מנוחה, הוא היה הולך לסדר את המגרסה בכיור, או קורא ספר על האן-בי-איי, או מאונן. לא היתה לו סיבה לחשוש שמשהו לא בסדר. הוא היה טיפוס רציונלי. לגנית, החברה הכי קרובה שלו ביישוב, הוא אמר פעם שהוא לא בנאדם של רגשות. במובן מסוים, שום דבר לא הזיז לו יותר מדי. לפעמים הוא ניסה לחשוב איזו חוויה היתה יכולה להוציא אותו משלוותו, אבל אחרי כמה רעיונות נמאס לו.

אנשים כמוהו, שאוהבים מחשבים, מצאו את עצמם לפעמים לובשים בגדים שחורים, שומעים "ספלטורה" או "איירון מיידן", ומסתובבים בחבורות של בנים בחיפה או בכרמיאל. אבל באלעד לא היה מספיק זעם. הוא שמע שלמה ארצי וגידי גוב, ואכל פסטה. בשונה מיניב, חברו העתודאי, הוא גם לא ממש שנא בנות. הוא היה אפילו רוקד קצת לפעמים בפאב של געתון, לובש את הג'ינס הכחולים שלו, שותה בירה ומנענע את הלסת התחתונה לצלילי "איפה הילד".

החיילים בפלוגה אמרו שאלעד הוא "חכם", כיוון שהרכיב משקפיים והיה קורא ספרים. אבל אלה היו ספרים על האן-בי-איי. אלעד בעצמו ידע שהוא די עצלן, ומתעייף די מהר מלחשוב. כשהיה בבית ספר יסודי היה יצירתי יותר, וכתב פעם סיפור סמלי על כריש ודג שזכה לשבחי המורה. למעשה, הסיפור התבסס על ספר אחר שקרא, ואלעד רק החליף את "הנחש והעכבר" ב"הכריש והדג". על כל פנים, בעקבות ההצלחה הוא ניסה לכתוב, אבל כשגילה את האן-בי-איי איבד בכך עניין.

אבל עכשיו, אחרי הצבא, עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות. כמו צעירים ישראלים רבים כל כך, השירות הצבאי השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. אחרי שלוש שנים, ולפניהן יותר משנה של הכנות לשירות קרבי, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא פרס לעצמו שמיכה קטנה על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של האן-בי-איי. כיוון שהיה לוחם משוחרר, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שפעם או פעמיים ביום הוא היה יוצא ומניח כמה לבנים בחומה. אבא שלו היה יוצא בבוקר לעבודה, מסתכל עליו ואומר איזו מלה.

כך עברו החודשים. זיו כבר נסע להודו, וחזר, ואז גילה שאין לו מה לעשות בארץ והחליט לנסוע שוב. הוא שאל את אלעד אם הוא רוצה להצטרף אליו, אבל אלעד העדיף אם כבר לנסוע לאמריקה. בשביל זה הוא היה צריך כסף, אבל לא היה לו חשק לעבוד, בינתיים. ודווקא עכשיו, עלו בו לפעמים סיוטים מאותו קרב בכרם שלום.

לפעמים בערב הוא היה ניגש לקרוואן ליד מגרש הכדורסל (שכונה בפרסומי הוועד "קרוואן הנוער"), עמד ליד הדלת והקשיב למוסיקה. שם הוא גם הכיר את גנית. אמא שלה היתה הומיאופטית, והפעילה פינה על רפואה משלימה באתר של הישוב. לגנית היה פירסינג באף, והיא ניגשה אליו ושאלה אותו אם זה נכון שאבא שלו הוא זה שהרעיל את הכלב של משפחת בסקים. הוא לא חשב על זה אף פעם. למחרת בבוקר, כשעבר אביו בדרך לעבודה, הוא שאל את עצמו מה הוא יודע עליו בעצם.

אחר כך הוא דיבר עם גנית עוד כמה פעמים, אבל בשיחה הרביעית או החמישית היא אמרה לו שהיא תמיד חשבה שהוא הומו. היא לא ידעה שכל אותו זמן הוא חשב על השדיים שלה. ואז היא שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא איתה לעשן ג'וינט מאחורה. הם הקיפו את הקרוואן, ישבו על הבטון ועישנו. גנית דיברה על הריבים שלה עם אמה שלה ועל החבר שהיה לה, ואלעד נאטם. הוא בהה בקיר של מגרש הכדורסל, שעליה היתה כתובת גראפיטי "הדיקטטורית גלית".

בעיקר בא לו לאכול חומוס. הוא חזר הביתה, אבל גילה שהחברה החדשה של אחיו אכלה כבר את כל החומוס שהוא הביא מאבו ג'רייס בצהריים. הוא התעצבן, ורצה לשבור משהו. במקום הזה אין ערבות הדדית, הוא אמר לעצמו. הוא לא ידע מאיפה הביטוי הזה נתקע לו בראש.

אלעד נשכב על השמיכה וחשב על חומוס. לא היה באותו זמן משחק של האן-בי-איי, אז הוא העביר לטור דה פראנס. הוא רצה שיניחו לו. למעשה גם ככה הניחו לו במידה רבה, אבל הוא רצה שיניחו לו עוד יותר. הוא חשב לרגע שהמצב המועדף מבחינתו היה לשכב באיזה מרתף מתחת לאדמה ולצפות בטור דה פראנס שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.

באותו לילה, בהשפעת הסמים שעישן, אלעד חלם חלום. הוא שכב בבור. היו ערבים בסביבה, והרדיו היה מכוון על רדיו דרום. משום מה, ברדיו דיברו עליו. מישהו אמר שאלעד שליט נרדם בשמירה, ולכן לא צריך להציל אותו. הוא התעורר בבהלה, ואז אונן ונרדם שוב.

למחרת בבוקר, הוא נסע שוב למעיליא, וקנה חומוס. הפעם, הוא יאכל אותו לבדו.