Posts Tagged ‘קיבוצים’

לכי מזרחה, אשה צעירה: מה שבייג'ינג לימדה אותי על אשדוד

25 ביולי 2012

 רחל בית-אריה

כשקראתי את הפוסט הראשון עם ההזמנה לפוסטים מהפזורה העברית\ישראלית חשבתי מיד שהפזורה הזאת לא ממש מפוזרת ובעצם מרוכזת – וזה גם הוזכר בפוסט, כעניין מובן מאליו – בשלוש ערים גדולות, שהן אמנם קוסמופוליטיות אבל עדיין מערביות במובהק.

הריכוז הזה, נראה לי, שב וממקם את הדיון בזהות הישראלית בנקודת המבט המערבית ובמקום ביחס למערב ושוב מחמיץ את האופציה המזרחית, כאילו לא הייתה ג'קלין כהנוב, כאילו שנים של התעלמות כזאת לא הספיקו, וכאילו הן לא הגורם העיקרי למצב ההכחשה המוזר שהזהות הישראלית נמצאת בו היום.

הרבה ממדינות ההתייחסות המיידיות שלנו, כמובן, סגורות היום להגירה ישראלית, אבל בכל היה מעניין לשמוע דווקא מהפזורה הישראלית בטורקיה או במצרים, במידה שפזורה כזו קיימת, כמו גם מהפזורה הישראלית-רוסית שודאי קיימת. במזרח הרחוק יש פזורה ישרלאית קטנה וא-פוליטית באופן קיצוני, אם מתוך אידיאולוגיה שאנטיפית או מתוך אינטרסים עסקיים, וככה אנחנו שוב מפספסות את המזרח, כשאנחנו כן מנסים להיות פוליטיים אנחנו נחשבות ללא רלוונטיים. מה כבר אפשר ללמוד מסין? אפילו השיח הכלכלי-חברתי בישראל, הן זה של הממשלה והן זה של המוחות נגדה, משווה את ישראל בלי הרף לאירופה, תוך התעלמות מהעובדה שישראל הוקמה כחלק מגל של מדינות חדשות שקמו עם נסיגת הקולוניאליזם, לעיתים קרובות תוך קונפליקטים קשים, מלחמות או שאלות הגירה סבוכות: סין, קוריאה, סינגפור, בורמה, וייטנאם, טייוואן, הודו, פקיסטאן… רשימה ארוכה שאפשר ודאי להוסיף אליה עוד מדינות רבות, דרום אמריקאיות, אפריקאיות ואחרות, שאת הסיפורים שלהם אינני מכירה. אבל הרעיון שאנחנו יכולים ללמוד משהו מבנגלדש. עזבו, הרעיון שאנחנו יכולות ללמוד משהו מטייוואן או מדרום קוריאה (שתיהן מדינות די קטנות עם גבולות נפיצים ומסורת דמוקרטית קצרה ושבירה, והיום בעלות רמת חיים גבוהה משל ישראל), מתקבל לרוב בנחירת בוז.

הייתי רוצה לשים על השולחן את האופציה להגר (פיזית או מחשבתית) גם מזרחה ודרומה, ולא רק מערבה, כדי להבין את עצמנו.

השורות הבאות הן סיפור ההגירה האישי שלי, וניסיון להגדיר את הדרך שבה עבודה זרה פתחה לי אופקים שהזהות הישראלית ואני בעצמי עשינו כל מאמץ לסגור.

מה התפקיד של הפזורה? השאלה הזאת שגל העלה תלויה בהכרח בשאלה למה נשים מהגרות והתשובה היא כי הן מחפשות משהו, כי הם בורחים ממשהו: במקרים קיצוניים אחד מהשניים אבל ברוב המקרים שילוב כלשהו של שניהם. בחברות מהגרים את לעיתים קרובות נשאלת "מאיפה את" – שאלה שבדרך כלל יש מאחוריה ניסיון לקבוע למה אתה כאן, מה את מחפשת וממה אתה בורח. השאלה לא נוחה לי והתשובה שלי אליה משתנה שוב ושוב עם השנים: בפורומים שונים אני אומרת ישראל, פלשתין, תל אביב, דרום הארץ, המזרח התיכון, בייג'ינג או שום מקום. בשיח בין ישראלים השאלה מנוסחת קצת אחרת (אם כי כוונתה זהה- לקבוע מי אתה). הישראליות, גם בארץ וגם בפזורה, שואלות "מאיפה אתה בארץ".

קשה לי עם השאלה הזאת עוד יותר מאשר עם הקודמת, ואני נוטה לענות עליה בתשובות גיאוגרפיות מתחמקות. יש לזה הסבר רציונלי: מדובר במקום קטן שלא כולן שמעו עליו, אבל האמת היא שלא נוח לי עם שם המקום ולא נוח לי עם תשובה שמשייכת אותי מיד לשתי קבוצות – קיבוצינקים ודתיים לאומיים – שמחייבות הרבה יותר הסברים משאני מעוניינת לתת. אז בדרך כלל אני אומרת שגדלתי ליד אשדוד, שזה מוזר כי אשדוד לא הייתה קיימת איפה שגדלתי.

אשדוד עדיין לא קמה כשסבא שלי הצליח להשיג אדמות מקק"ל ליד המושבונת גן יבנה, וסבתא שלי הגיעה עם ילדים קטנים לשטח בין הכפרים איסדוד וסוכריר. ארבעים שנה אחר כך אשדוד עדיין הייתה שטח לבן על המפה שלנו גם אם רשמית נאלצנו להודות בקיומה. היו שם בתים, בדרך לים, והייתה לי ידיעה מעורפלת שגרים שם אנשים, אבל שום תחושה מיהם ושום סקרנות לגלות. עד הצבא לא הכרתי אף אחת שגרה באשדוד. אפילו לקניות ופרוצדורות בקופת חולים נסענו תמיד לרחובות. (רחובות כבר הייתה שם כשהותיקים הגיעו ולכן הייתה לגיטימית).

הרצון שלי לנדוד וללמוד על העולם התחיל המון שנים לפני שמימשתי אותו, בחברה שבה ילדים לא נסעו

לחו"ל. הייתי גוזרת ושומרת את הכתבות של תמר גולן על אפריקה, ורבתי עם המורה שרצתה עבודה בהיסטוריה על ירושלים. בסוף הגשתי עבודה על קניה שהעתקתי מהאינציקלופדיה העברית. חלמתי על מסע לקניה, וגם לסין וליפן. רציתי לברוח מהדשאים שהקיפו אותי, אבל לא העליתי בדעתי בריחה של כמה קילומטרים מערבה. לא חשבתי שאמצא משהו מעניין באשדוד (או באשקלון או בקריית מלאכי, או בכפרים של ואדי ערה שחייבים לעבור בדרך לערש ההתיישבות בעמק) כי חונכתי לא לחשוב עליהן. לא ידעתי את זה אז, אבל היום נראה לי שמי שגידלו אותי להתעלם מאשדוד פחדו, אולי באופן לא מודע, ממה שאנחנו עלולים למצוא שם. מההכרה שאנחנו לא צודקים כל כך ולא יפות כל כך ושיש גופים שלמים של ידע שלא נגישים לנו בכלל, ושהדשאים שלי היו אמורים להיות של מישהי אחרת. אז גידלו איתי עם כתם עיוור שעם השנים רק הלך והתרחב.

את מהגרת כי את מחפשת משהו, את מהגרת כי את בורחת ממשהו. במקרים קיצוניים אפשר להצביע בבירור על אחת משתי האופציות, אבל לרוב הסביות להגירה הן תמהיל של שתיהן. נסעתי כי הקירות והדשאים סגרו עלי, כי לא יכולתי יותר לשאת את החיים בישראל, את היומרה התל אביבית ואת הדי הפיצוצים של שנת 2001-2002. לא יכולתי לשאת את הפוליטיקה ולא הצלחתי לחשוב על כיוון מקצועי ולא יכולתי לשבת בעוד שיחה משמימה בעברית. אז כמו שצעירים ישראלים (ואז הייתי צעירה למדי. וישראלית) עושים, נסעתי לנקות את הראש במזרח. באחת הערים הראשונות שהגעתי אליהן, שינינג, היו שיכונים די דומים לשיכונים הישנים של אשדוד. כשהאוטובוס עבר לידם אמרתי שאני רוצה מאד לרדת ולהסתובב קצת ולדבר עם האנשים שגרים שם, סיקרן אותי לדעת מיהן, והצעירה הישראלית שטיילה איתי הסתכלה עלי במבט מוזר. זה לא חלק ממסלול טיולים שאמור לכלול נופים מרהיבים וטקסים אקזוטיים. שינינג הייתה סתם עיר מעבר בין מנזר טיבטי לשמורת טבע על הנהר הצהוב, לא מקום שמטיילות מתעכבות בו. לא ירדתי שם. ממילא השיחות שדמיינתי עם מקומיים לא היו ישימות, כי לא ידעתי את השפה, אבל השיכונים האלה הנביטו אצלי  – באיחור של עשרים שנה -את הזרע הראשון של רצון להקשיב לאנשים ולצפות בחיי היום יום שלהם, ולנסות ללמוד משהו ממה שיהיו מוכנות לספר לי. הרגע ההוא של רצון לרדת מהאוטבוס בשיכון בשינינג היה הרגע שבו התחלתי להגר, והמוטיבציה שנולדה אז נשארה מה שהוביל אותי ללמוד סינית ולשנים של ליקוט סיפורים בשיכונים ובכפרים ובפארקים ובגורדי שחקים ובכל מקום שבו הסכימו לדבר איתי. הלכתי לנקות קצת את הראש ומצאתי את עצמי באמצע הסיפור הכי גדול של המאה ה-21. פה לא היו כתמים עיוורים ולא אנשים ומקומות שיש להתעלם מהם. כל מקום היה סיפור, ואף אחד מהם לא היה קשור אלי ישירות, לאף אחד לא היה פוטנציאל לערער את העולם שלי ולגלות לי אמיתות לא נעימות על עצמי, אז הקשבתי בשמחה ובלי מטענים שליליים והתחלתי להרכיב פסיפס, שכמובן ממשיך להשתנות ותהפרק לי בידיים עד היום.

מה שהבנתי הרבה אחר כך, שוב לגמרי במקרה, היה שהפסיפס לא בלתי דומה לפסיפס האחר, שבו השארתי הרבה שטחים לבנים ריקים, ושהוא יכול ללמד אותי על עצמי. התובנה הזאת, באופן בלתי מתקבל על הדעת,  הגיעה אלי מהטוקבקיסטים בכלכליסט. כתבתי סיפורים על סין והם הביאו הקבלות לישראל. כתבתי על ה"שאנשי מיי לאובאן" – בוס פחם משאנשי, בעלי מכרות הפחם הידועים לשמצה שמשאירים אחריהם מחוזות הרוסים, סביבה מזוהמת ואוכלוסייה חולה, והטוקבקיסטים כתבו על משפחת עופר ועל מפרץ חיפה. כתבתי על פרופגנדה במוזיאונים והם כתבו על מערכת החינוך הישראלית. כתבתי על בייג'ינג והן ענו על אשדוד ובאר שבע וירושלים. אחר כך כבר התחלתי לשתול רמזים רלוונטיים כמעט בכל כתבה, אבל בעיקר התחלתי להתעניין שוב בישראל ולהבין שאת אותו תהליך למידה דרך הרגליים – מינוס המשימה המתישה של לימוד סינית – יכולתי לעשות אם רק הייתי טורחת ללכת לאשדוד.

גל כתב נכון שיש הרבה סיבות פרקטיות או אישיות להגירה, אבל שהמעניין הוא לדבר על הסיבות הפוליטיות-סוציולוגיות. במובן הפוליטי הסיבה להגירה שלי היא פחד. הרבה שנים אני עונה לשאלה למה אני בסין שאני רוצה לראות מה יקרה הלאה. בשנה האחרונה אני חוזרת אל החצי השני של משוואת ההגירה ונאלצת להודות גם ממה ברחתי, לא רק מה אני מחפשת. אני בבייג'ינג כי אין לי אומץ מספיק להתמודד עם אשדוד. אבל אני גם רוצה לראות יותר מהידע שנאסף בבייג'ינג ובטייפי ובמומבאי ובאיסטנבול נפרק יחד עם הצעצועים הזולים בנמל אשדוד, ומגיע לירושלים.

דימויים: צוי שיוון