נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

הקפיטליסט האחרון

 תהל פרוש

 

Rise like lions after slumber

In unvanquishable number

Shake your chains to earth like dew

Which in sleep has fallen on you

Ye are many – they are few

(זהו הבית האחרון במונולוג ארוך שנושאת התקווה, שאביה הוא הזמן, אל בני האדם. את הפואמה שנקראת מסיכת האנרכיה כתב פרסי שלי, משורר השייך לתנועה הרומנטית, ב-1819. הוא כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים).

*

כל זה כבר כאן, אני מתכוונת לשעה שאחרי הקפיטליזם. לא משנה כיצד נקרא לזה, אחרי המבול או לפניו, הדבר כבר כאן. הזמן הזה הגיע עוד לפני שהתחלנו לחשוב עליו במונחים כאלה. כאלה הן תנועות גדולות היסטוריות, מתחילות במקום לא נראה לעין ומעט מעט מתחוור שאנשים חיים כבר את הפרדיגמה הבאה. לקפיטליזם לקח מאות שנים לקבל שם ומערכת סדורה של ערכים עד שפרץ במאה ה-18 לחיינו והסדר החברתי-כלכלי החדש עושה דרכו באותה צורה. אני מאמינה שיותר ויותר מאיתנו יזכו לחיות אותו, יש בינינו שחיים בו כבר עכשיו.

אבל אתחיל מהתחלה. כשחשבתי כיצד לכתוב על השלב הבא אחרי קפיטליזם, מיד דמיינתי את הקפיטליסט האחרון שיישאר כאן. בדמיוני הוא יצא ממחילה תחת האדמה לעולם חרב, דומה כנראה למה שעלה גם בראשם של עפרי וגל כששמו את חשרת העננים הקודרת בתמונה המתנוססת מעל הפרויקט. בכל מקרה בדמיוני הקפיטליסט האחרון יצא לעולם מלא באוויר מחניק ועשן, הביט בשמים הלבנים וטמן את ראשו בידיו בייאוש. ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון.

כמה ריחמתי על אותו קפיטליסט אחרון, שעיניו ממצמצות מול השמש החולה של עולם כלה. דמיינתי אותו משום מה בדמותו של אדם סמית הליברל הראשון, איש אופטימי ללא תקנה, שהאמין כי מצא דרך לתעל את דחפיהם הפראיים של בני האדם למערכת הרמונית של שגשוג. כמו הקפיטליסט האחרון שלי הוא האמין כי אין גבול לתושיית הבריות ולמשאבי הטבע, ושבהינתן חופש לבני האדם, יד נעלמה ומיטיבה תבטיח איזון בין צרכים, תיאום בין ביקוש להיצע ושלום ואחווה בין אינטרסים שונים.

רק שהבדל עצום היה בין הקפיטליסט הראשון לקפיטליסט האחרון שחזיתי בדמיוני. והדבר היה שברון הלב של האחרון. כי הוא היה עד להתפוררות התקווה שברעיון של הקפיטליזם, עד לחרחורי גסיסה אלימים וארוכים של מערכות ענק עולמיות ולעלייה מבעיתה של פיאודליזם דורסני של בעלי הון ובירוקרטיה ממשלתית שטנית. יותר מכל היה עד להתנפצות שיוויון ההזדמנויות שהבטיח הקפיטליזם. בעיני רוחי הקפיטליסט האחרון היה בן למעמד חסרי הקניין. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, אבל גם אחרי שיצא מאותה מחילה לא ידע זאת.

מוזר בעיניי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לתאר עולם הרוס כל כך בלי קפיטליזם. בניגוד לכל  האמונות שאני מחזיקה בהן, מחשבותיי המרו את רצוני ויצאו במחול שדים נגדי. אני מניחה שהדבר נבע גם מהעובדה שנותר לי מה להפסיד אם הקפיטליזם ייעלם ושהמחשבה על כך עוררה בי פאניקה. בעצם נסחפתי לחשוב על טרגדיה המונית, כזו שחברות ענק מנסות בדרך כלל לשווק לציבור כדי שיגלח להן חובות. המוני בני האדם חסרי התודעה הקפיטליסטית נראו לי לפתע מאיימים מאוד, בדיוק כפי שכרגע ההמון בעל התודעה הקפיטליסטית נראה לי מאיים מאוד.

מאיים אבל לפחות המון שמסודר במערכת כלשהי, חשבתי, דפוקה ועקומה ככל שתהיה. כמובן שמאחורי המחשבה הזאת רובצת מערכת אמונות מערבית: הוגי הסדר הקפיטליסטי האמינו שהאדם הוא יציר תשוקות מגונות, שכוחות הרס מנהלים אותו וכי יש צורך לנתב את תשוקותיו ההרסניות למערכות חברתיות נוקשות. תאוות הבצע נראתה לכמה הוגים במאה ה-18 כמו דחף שאם ירתמו אותו לטובת החברה – בני האדם ייצאו נשכרים ממנו. כך תאוות בצע עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.

לפי האידיאולוגיה המקובלת של הכלכלה הנאו-קלסית, בני האדם רוצים כסף, ומאחר שלקפיטליזם אין גבולות והשוק החופשי לכאורה מתרחב בלי סוף, הרי שבני אדם הלכה למעשה רוצים כסף בלי סוף. אפשר לראות את הפרדיגמות הללו בניסויים בתורת המשחקים, תחום משותף לכלכלה ולפסיכולוגיה שמנסה לעקוב אחר המניעים האנושיים הפועלים בחיים הכלכליים. בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם. כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות. אל שיתוף פעולה ועזרה לזולת מתייחסים כאן בחשדנות.

מערכת שבאה להחליף את הקפיטליזם חייבת להתייחס למבנה הפסיכולוגי שהמערכת הנוכחית מניחה כאל מובן מאליו. מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר, מתשוקה מרכזית אחרת, חשבתי. ואז חשבתי גם על השאלה איפה התשוקה שלי נמצאת. התשובה היתה שהיא לא בכסף או בצבירת רכוש או במיקסום רווחיי. חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה ושדומים לי בזה, העברתי בראשי את אופן החיים שלהם, שלנו, שנגזר מתוך תשוקות אחרות והבנתי שאין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו.

אנחנו חברת נוודים עירונית. כדאי להתחיל מזה כשמתארים את העולם אחרי הקפיטליזם. אין לנו בית משלנו. המערכת הכלכלית הישנה הקפיטליסטית, כפי שהיא, לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה ויותר מזה אפילו לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון של מגורי קבע. אין שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים כך שעלינו להיות נוודים. אם יש הבדל מעמדי בולט אחד בעיניי בתקופת הזאת, במעבר בין הכלכלה הישנה לחדשה, הוא בין הנוודים ליושבי הקבע. מדובר על הבדלים מעמדיים אפילו בין בני אותה משפחה במרחק של דור אחד. זהו הבדל מהותי ועתיק ומובלט גם בתנ"ך בסיפור קין והבל למשל; נגזרו ממנו תכונות אופי אחרות, יעדים אחרים וגורל אחר.

התודעה הנוודית מייצרת באופן טבעי מבט מנוכר כלפי רכוש וכלפי אופני הבעלות בכלל. היא מייצרת גם מבט מפוכח אל התקוות והכמיהות למגורי קבע ולדרכים לממש אותן. צריך להבין כי בחברה הקפיטליסטית הישנה צבירת הון מסומנת כהצלחה, הבעלות על קניין מסומנת כהצלחה, ריבוי מסומן כהצלחה. לכן הנוודות היא כישלון בחברה הזאת. כדי לצאת מהכישלון הזה ולספק את היצר של הבעלות על רכוש וצבירתו, המערכת הקפיטליסטית מסמנת את עולם העבודה כפיתרון. לא משנה כעת אם העבודה יצרנית או לא – האתוס הכלכלי הישן אומר שאם נעבוד ונתאמץ נוכל להגיע למעמד הנכסף של יושבי הקבע. בכלכלה הגלובלית אגב מדובר על יושבי קבע במובן הגלובלי – בבחינת בכל מקום בעולם יכול להיות לי בית.

עבודה אם כן כמסלול תנועה לינארי בעולם הישן כדי להבטיח יציאה מהארעי אל הקבוע ואז אל הקבוע הגדול יותר ויותר. אבל הבטחתו של מסלול כזה בתקופת המעבר למצב הכלכלי הבא – היא שקר גס. מחוץ לכמה מובלעות מסוימות בעולם הישן עבודה אינה מקיימת את בני האדם – אותנו. המחיר שמשולם על המשאב העיקרי שקיים ברשות כל אדם, הזמן, נעשה זול ומגוחך. ואילו האדם נתבע לשלם מחירים שערורייתיים על היטמעותו בשוק העבודה הקפיטליסטי – מבחינה חברתית ונפשית. 

נוסף לזה העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת. היא מתכווצת כל הזמן, יותר אנשים מובטלים, מפוטרים ומושלכים ממנה מרגע לרגע ובשרירותיות. עבודה כפי שנראית בעולם הישן אינה מייצרת הווה או עתיד כלכלי עבורנו ואנחנו יודעים את זה. לכן העבודה מחזקת את תנועת הנוודות. לכן יש לנו ציפיות נמוכות – עבודה אמורה לספק כסף בהווה הארעי עבור קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים כמו ביגוד, טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו. זו עבודה שיש להרוויח בה את הכסף לתנאי המחייה הבסיסיים.

מחוץ לעבודה המפרנסת קיימת עבודה נוספת. זו עבודה שאין לה שוק בעולם הישן. אין לה ביקוש. זו עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה, הייעוד לשמו הגענו לעולם או בפשטות ההתנסות שאותה אנחנו מחפשים. זו יכולה להיות כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה. זו יכולה להיות עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות עבודה חברתית, טיפולית, הוראה או הורות. המשותף לכל העבודות הללו שהן לא יכולות לפרנס אותנו, הן לא משתלמות כלכלית אלא במקרים חריגים וברי מזל, ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות.

במונחים של העולם הקפיטליסטי דווקא זו ה"קריירה" שלנו; שלא כמו בעולם הישן ה"קריירה" שלנו דווקא לא מכניסה כסף ומסלול ההתפתחות בה כלל לא מבטיח תגמולים כלכליים. שלא כמו בעולם הישן (אלא אם נולדנו למעמד בעלי הקניין) עלינו לתמוך ב"קריירה" שלנו בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר, מהזן שתואר למעלה. אם להיות מדויקת, במונחי העולם הישן, הפרנסה היא התחביב שלנו – אך כזה שלא ניתן להיפטר ממנו.

אם ככה, אנחנו יצרניים אבל האינטרס הכלכלי שלנו נופל ומתמוטט מול תשוקות אחרות שחיות בנו. אם המעשה הרציונלי בעולם הישן היה למקסם את פוטנציאל רווחיך בעבודה קשה, הרי המעשה הרציונאלי עבורנו (אם למושג רציונאלי יש עוד משמעות עבורנו) הוא למקסם את פוטנציאל הזמן, להביאו לידי מיצוי עבור מה שאנחנו מזהים כחשוב ומספק. עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק. צריך לשים לב שאני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי.

התודעה הנוודית של העולם אחרי הקפיטליזם, עולם המעבר, מייצרת אסתטיקה מסוימת. למשל ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות בישראל, כפי שהיטיב לזהות זאת ידידי אריק גלסנר, הוא ריאקציה לשוק העבודה הקפיטליסטי. לדעתי זהו גם סממן לחברה הנוודית המתפתחת. שירה היא כלי אמנותי של נוודים נפשיים או נוודים במובן הפיזי. שירה לא דורשת אמצעי ייצור שאחרת היו כובלים אותה למערכת הישנה המתמוטטת, והיא יכולה להיות מועברת בעל פה ובקצרה יחסית בכל מקום. השירה גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה. לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם. אפשר למצוא מבעים אסתטיים נוספים לנוודים: אני יכולה לחשוב כרגע על בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים. ובכלל, בכל הקשר מדובר על אסתטיקה שבה מרבים להשתמש וממעטים לרכוש. אני מניחה כשאלה פתוחה את המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר, אילו אפשרויות אסתטיות חדשות הוא מייצר, האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?

אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית. ככזו היא שמה מאחוריה את חליפות אנשי העסקים, ההיררכיות המשרדיות והבין-משרדיות, את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם. היא שמה מאחוריה את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול. הכלכלה הרומנטית אינה אוהבת כסף באופן מיוחד. בכלכלה הרומנטית יש מקום מרכזי לתבונה האישית ולאקטואליה הנפשית וכך מסתיימת ההפרדה המעיקה בין מחשבה רציונלית לכזו שאינה. אין בכלכלה הרומנטית היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה. מכיוון שההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה, בכלכלה הרומנטית יש שאיפה להסדיר מבנים שיאפשרו זאת. נעלמו האדרת חיי עבודה וצבירתו של כסף ומשום כך אין שעות עבודה רבות ואין תאגידים. ואולי יותר מכל, בכלכלה רומנטית קיימת מרכזיות לתכונות כמו הגינות, רכות וחמלה; לערכים כמו מנוחה ומחזוריות. וגם נעלמו הפחד והבושה הקשורים במונח בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד.

אני רוצה לסיים כאן ולומר שכל ניסיון שלי לנסח את ההתנסות החברתית-כלכלית שלי ושל אחרים, התנסות שאני משייכת אותה לתקופת מעבר ארוכה מאוד בין הקפיטליזם לסדר החברתי הבא – ובכן כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון או כמעט כישלון. חלק מהסיבות הן קוצר יריעה היסטורי ומרחב ממשי מוגבל של כתיבה לבלוג. אבל הסיבה העיקרית היא שאני בעצמי הקפיטליסטית האחרונה, כולנו כאלה. ממצמצים לאור הבוהק של האפשרויות האחרות ומנסים לפענח אותן ובה בעת מכורבלים עדיין בשיטה הישנה שהולכת ונפרמת סביבנו. ולכן הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה.

הפסדת. הפסדת. הפסדת!

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

חשיפה: כך ייראה העולם אחרי סוף ההיסטוריה

אני רוצה לברוח. אני לא יכול לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר לברוח. באחד הפולמוסים שהיו כאן בחודשים האחרונים על שאלות הייצוג, הצעתי הצעה כלשהי כדי להתגבר על הבעיה – במקרה זה, את אופציית המין השלישי. בתגובה  מישהי האשימה אותי שאני מנסה "להתחמק מהמתח". אחר כך האשים אותי מישהו אחר שאני "לא מסתכל במציאות בעיניים מפוקחות", שאני "מתנתק".

אפשר לדרוש כל מיני דרישות פוליטיות, וכל הדרישות עשויות להיות לגיטימיות, מלבד דרישה אחת לא אוכל לקבל על עצמי: הדרישה להתמודד כמו גבר ולא לברוח. כל העניין, בעיניי, הוא לא להתמודד כמו גבר. לא ברור אם יש לי זכות לדבר, אבל יש לי זכות לשתוק, אם אני רוצה לשתוק; יש לי זכות לא לענות, לא להביע את דעתי על נושאים מסוימים, ולהתעלם מנושאים אחרים, להתאבד או להמשיך לחיות.

אבל אני לא רוצה לברוח לשום מקום אחר, או לשום ארץ אחרת. לא רק כי אני לא יכול, אלא כי הבעיות לא נמצאות בשום מקום ספציפי. אפשר לברוח לברלין או לג'ייפור, והכול יישאר באותו מקום. אני רוצה לברוח לעולם שלא קיים, לעולם שאי אפשר לדמיין, כי הכול בו שונה לגמרי – העולם הבא, העולם שאחרי הקפיטליזם. אני רוצה לברוח לעולם הקודם, זה שלפני המבול, כלומר העולם הבא, זה שאחרי הקטסטרופה.

אני מניח שכאן נחוץ הסבר.

באופן כללי, אני לגמרי מסכים עם הטענה שנכון הרבה יותר להתחיל בהקמת העולם האחר, מאשר להיאבק בעולם הנוכחי, בתוך הזירות שהוא כופה עלינו. גם במחאה החברתית של הקיץ, האמנתי שיש פחות חשיבות למאבק נגד המדינה הקיימת, ויותר חשיבות ליצירה של רפובליקה חדשה. הבעיה היא שמעט אנשים יודעים לתאר באופן משכנע איך ייראה העולם שאחרי הקפיטליזם. המשפט "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר לדמיין את סוף הקפיטליזם" הפך בתקופתנו לאמירה נדושה. מצד שני, בלי לדמיין את העולם שאחרי הקפיטליזם קשה לשכנע אנשים להאמין ש"עולם אחר הוא אפשרי".

אני חושב שבמרחבים האוטונומיים שנוצרו במקומות שונים במחאות של השנה האחרונה אפשר היה למצוא רמזים מטרימים לעולם שאחרי הקפיטליזם. ועם זאת, אלה היו רק רמזים. בשנים האחרונות, על רקע משבר העולמי, מתפרסמים כל מיני ספרים שמנסים לתאר את השיטה הכלכלית והפוליטית הבאה. אבל כשמסתכלים בספרים האלה, כמעט תמיד מתאכזבים. לאורך 90 מהספר מאופיינת תמיד השיטה העכשווית, והגורמים שמאיימים עליה. רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא. יותר מכך: גם כל ספרי המדע הבידיוני שמתיימרים לתאר חברה עתידנית מצליחים לדמיין בסך הכול את החברה העכשווית, עם כמה קישוטים ביוֹנִיים. סופרי מדע בדיוני לא מבינים בדיאלקטיקה היסטורית.

אני מכיר טקסט אחד ויחיד שמצליח לתאר עולם שונה לגמרי. הטקסט הזה הוא ספר בראשית, וגם זה רק בקטע הקצר שבין הגירוש מגן עדן למבול, כלומר בערך מפרק ד' לפרק ו'. זו התקופה שקרויה באופן מסורתי "העולם הראשון", העולם שהתקיים לפני המבול.

הייתי רוצה להתבונן בעולם הקדום הזה, ולנסות ללמוד ממנו איך ייראה העולם העתידי שיקום כנראה עוד בחיינו. במלים אחרות: אילו מרכיבים צריכים להיות בעולם הבא, כדי שהוא יהיה העולם הבא, ולא וריאציה נוספת על העולם שלנו.

אנשים עשויים כעת לחשוב שאני נודד שוב להגיגים תיאולוגיים תלושים. אבל אני מבקש מכם להתייחס רגע ברצינות למה שאכתוב כאן – לא צריך "להאמין בתנ"ך" בשביל זה. גם אם התנ"ך הוא לא אמיתי, מחבר התנ"ך הצליח לתאר באופן פלאי, אפילו בלתי ניתן להסבר, עולם שונה לגמרי. העולם שהוא מתאר קשור מצד אחד לעולם שלנו (יש בו חיות ובני אדם שחיים ומתים ועושים מעשים טובים ורעים) ומצד שני הוא שונה לגמרי, מכיוון שהכללים שעל פיהם הוא מתפתח הם שונים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים.

כי כמו שאראה תיכף, המבול לא רק הרג את רובו המוחלט של המין האנושי, אלא שינה לגמרי את כללי היסוד של העולם. הוא שבר היסטורי מסוג שאנחנו לא מכירים. רובנו נולדנו בעולם שאחרי המלחמה, אבל כולנו נולדנו בעולם שאחרי המבול. חלקנו, לעומת זאת, נמות בעולם אחר. העולם שלפני המבול יכול לשמש לדעתי תמונת ראי לעולם שאחרי המבול הבא.

אני מזהה בעולם הטרום-מבולי ארבעה מאפיינים מהותיים שמבדילים אותו מהעולם שלנו:

א. אנשים חיים אלף שנה. אנחנו חיים בתודעה מוזרה. מצד אחד, נראה שהסוף מעולם לא היה קרוב יותר. קטסטרופה מסוג כלשהו – סביבתית, גרעינית או פוליטית – שתגרום למוות המוני נראית בלתי נמנעת בטווח הבינוני. מצד שני, אומרים שהאיש הראשון שיחיה עד גיל 200, כמו לובסטר, כבר נולד. החיים המתארכים הם גם אחד הגורמים המשמעותיים הגורמים לקריסת הקפיטליזם – ראו משבר גיל הפנסיה.

מבחינה זו, החיים שלנו מתחילים להידמות לאלה של מתושלח, שחי 969 שנה, או של בני תקופתו שחיו לא הרבה פחות. כמו אדם הראשון, אנחנו עשויים לעשות ילדים גם בגיל 130.

אין הכרח שאחרי קריסת הציוויליזציה חייהם של בני האדם יהיו "solitary, poor, nasty, brutish, and short", כפי שתיאר הובס את המצב הטבעי. יכול להיות שתרופות מאריכות חיים יומצאו לפני כן או תוך כדי. אנשים בני 600 יימצאו בכל מקום. ממילא, לגיל תהיה פחות משמעות כי לא תהיה היסטוריה.

אנשים שחיים אלף שנה חיים בעולם שונה לגמרי מזה שלנו. האדם, כמו שהוא מוכר לנו, הוא יצור שהמוות נוכח בחייו. גם הכלכלה, כפי שמלמד מרקס, מבוססת על הרעיון שהזמן הוא מוגבל, ואנשים מקבלים שכר לפי החלק מהחיים שהם מוכנים להקריב למען העבודה.

מתושלח נולד שבעה דורות אחרי אדם, 687 שנים אחרי הבריאה. ועם זאת, הוא הספיק לחיות יותר ממאתיים שנה יחד עם אדם הראשון. אנחנו לא נחיה בתקופה שאחרי הקפיטליזם, אלא את התקופה שאחרי הקפיטליזם. נחיה את כולה, אלא אם מישהו יהרוג אותנו. המשמעות היא שיהיה הרבה יותר מסוכן לחצות את הכביש – לאורך 800 שנות חיים, יש סיכוי גדול פי עשרה להידרס. אבל בעולם שאחרי הקפיטליזם גם לא יהיו לאנשים מכוניות – כולם יסעו בתחבורה ציבורית (תיבת נח).

ב. אין היסטוריה. אחד הרעיונות המושמצים ביותר בכל צורה של מחשבה אוטופית הוא הרעיון של קץ ההיסטוריה. במרקסיזם, למשל, קוראים לזה "חברה חסרת מעמדות" – כלומר נטולת  קונפליקטים חברתיים. לרובנו זה נשמע כמו בדיחה: עולם שבו כל הבעיות נפתרו, ואנשים פשוט חיים בשלווה נטולת פגמים, נשמע בלתי אפשרי וגם משעמם.
אבל עולם מחוץ להיסטוריה לא חייב להיות עולם סטאטי. המשמעות של עולם כזה היא פשוט שהוא שאינו מתנהל בהתאם למה שאנחנו מכירים בתור "חוקיות היסטורית", כלומר חץ הזמן לא חל עליו.
הכלל העיקרי של החוקיות ההיסטורית המוכרת לנו הוא הקידמה. גם אם ננסה להיות פוסט-מודרניסטים אדוקים, נמצא שאנחנו עדיין מאמינים בקדמה במידה כזו או אחרת. אנחנו עדיין מניחים שהטכנולוגיה הולכת ומשתפרת, שאנחנו יודעים היום יותר מאשר בעבר, ושרעיונות פוליטיים ותרבותיים מסוימים הם "מיושנים". ובעיקר, בלתי נסבל בעינינו לחשוב שהעולם מידרדר, שהדמוקרטיה נשחקת ושזכויותינו מתמעטות.

בעולם שלפני המבול לא היתה קידמה. התנועה בזמן היתה דו-כיוונית, ואולי כאוטית לגמרי. הדורות הראשונים שאחרי אדם הראשון ידעו כבר הכול, או ידעו דברים שהדורות האחרונים לא יודעים. אדם וחווה לא היו אנשי מערות. וכך גם הצאצאים שלהם – יובל כבר ידע לנגן, כלומר שלט באמנויות היפות, ותובל קין כבר פיתח את הנפחות, כלומר שלט בטכנולוגיה. העולם הראשון ניצב בפסגת ההתפתחות כמעט מראשיתו. יש שיטענו שהוא הידרדר משם, אבל סביר יותר שמושגים של הידרדרות והתפתחות לא היו רלוונטיים.

במה זה דומה לעולם שיבוא אחרינו?

העולם שיבוא אחרינו לא יבוא מעצמו. הוא יבוא אחרי שהעולם שלנו יחטוף מהלומה, כלומר אחרי שהציוויליזציה שלנו תקרוס. הציוויליזציה תקרוס, אבל חלק משמעותי מהאנושות ישרוד, מן הסתם – שרדנו כבר בתנאים קשים למדיי, למשל באירופה של תקופת הקרח.

על כל פנים, לאנשים בעולם שאחרי סוף העולם (כלומר אנחנו, כי זה יקרה בקרוב) יהיה יחס מורכב לעולם הקודם. מצד אחד, הם יהיו מאושרים מהשחרור, מהחופש שמעניקה ההתפרקות הכללית של כל המוסדות המדכאים. מצד שני, ברור שהרבה דברים שקיימים בעולם שלנו לא יהיו קיימים בעולם ההוא. הילדים שלנו יידעו שההורים שלהם ידעו דברים שהם לא יודעים.

בד בבד, אין שום הכרח שהעולם שאחרי הקריסה יהיה ברברי ואפל, כמו זה שמתואר למשל ב"הדרך" של קורמאק מקראתי. אין סיבה שנחזור לאיזשהו "מצב טבעי", ברברי של מלחמת הכול בכל, כי חלק מהטכנולוגיות ישרדו, וטכנולוגיות אחרות ייווצרו. העולם יהיה פרגמנטרי. במקומות מסוימים אנשים ינסו ויצליחו לשמר חלק מהמבנה של העולם הנוכחי, במין איים אנכרוניסטיים. במקומות אחרים הוא יוחלף במבנה אחר לגמרי, למשל בולו'בולו.

בעולם שלנו קורים כל הזמן דברים חדשים, אבל גם שום דבר הוא לא חדש, כי גם היחסים בין הישן לחדש נקבעים לפי חוקיות מוכרת. אנשים בעלי חושים חדים יכולים לחזות את הטרנד הבא – למשל מה יבוא אחרי משקפי ההיפסטר. בעולם האחר לגמרי, החדש הוא חדש לגמרי. ההתרחשויות קורות בסדר שעשוי להיראות לנו שרירותי ואקראי. כדי להבין את הסדר הזה, נצטרך כנראה לחיות בעולם האחר.

ברור שלעובדה שאין קידמה יש עוד המון משמעויות. כשאין קידמה גם אין אנשים "מודרניים" ואנשים "פרימיטיביים", ולכן למעשה אין קולוניאליזם במובן המוכר לנו. אין גם אוריינטליזם: גן עדן נמצא במזרח, משמע שהמזרח הוא המקום שממנו יצאו הקומוניסטים הראשונים והשתלטו על אירופה. בעולם של ספר בראשית, המזרח כובש את המערב. זה קורה כבר עכשיו, כשהסינים וההודים קונים את ספרד ואת ארה"ב.

למעשה, החוקים של ההיסטוריה כבר התחילו להשתנות. אבל יש אנשים שמסרבים לראות את זה, ומדברים בקלישאות שמאלניות שהיו נכונות ללפני 15 שנה. זה דומה לאותם קומוניסטים שנאבקו למען סולידריות עם ברה"מ גם אחרי כשברה"מ כבר התפרקה.

ג. אין פוליטיקה. כלומר אין פוליטיקה במובן שאנחנו מכירים. קין בנה עיר, אבל איש לא טען שהוא בנה מדינה. שנאמר: "ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" (בראשית י ל"ב).

בעולם שאין בו היסטוריה, קל יותר לדמיין שגם אין מדינות. אני מניח שאנשים לא יסכימו לצאת למלחמה, כי היה להם המון מה להפסיד: מאות שנים של חיים. כשאתה חי 800 שנה ויוצא למלחמה כל כמה עשורים כמעט בטוח שתמות באחת מהן. בנוסף, כיוון שרוב תושבי העולם הראשון הכירו את אדם הראשון כמעט באופן אישי, הם ידעו שלכולנו יש מקור אחד. אנשי העולם הראשון חיו באימפריה עולמית אחת, שבשל כך אין משמעות להיותה אימפריה. אבל יש סוגים שונים של שחקנים: יש בני אדם ויש בני אלוהים, יש בני קין ויש בני אנוש.

נכתב כאן כבר שאחרי הקטסטרופה אין פוליטיקה. הפוליטיקה נועדה למנוע את הקטסטרופה, ומרגע שהקטסטרופה כבר התרחשה היא חסרת משמעות.

אגב, אין גם יהודים. אדם הראשון לא היה יהודי. יהודים זה המצאה של אחרי המבול.

ד. יחסים מוזרים עם העולם שמעבר. בתנ"ך, העולם שלפני המבול מתואר בקיצור רב, ורוב התיאור מורכב מרשימות יוחסין. עם זאת, לכמה אנשים שם קורים דברים מוזרים. כולנו יודעים מה קרה לחנוך, אביו של מתושלח. ביחס לבנו ולבני תקופתו – חנוך חי מעט מאוד זמן – 365 שנה בסך הכול. אבל זאת לא מכיוון שמת, אלא, ככתוב: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים" (בראשית ה כ"ד).

בפרק שאחרי זה בא הסיפור האניגמטי על בני האלוהים שבאו אל בנות האדם. כאן לא המקום להתייחס לשלל הפרשנויות בנושא. בהקשר הנוכחי, אפשר לראות ברעיון של יחסי גומלין בין בני אדם לבני אלוהים ביטוי לאחרות המוחלטת של העולם הראשון. אין כאן דת או פולחן מהסוג המשעמם שנולד אחרי אברהם, כלומר שהיהודים הביאו לעולם. אין אל שאפשר לרצות אותו, אלא פעולות שרירותיות של כוחות עלומים.

* נספח בנושא שירת למך: מוסר בעולם שאחרי המבול

ברור שאי הוודאות היא חלק מהעולם שאחרי הקפיטליזם. ברור גם שבעולם הזה לא יהיו חילונים, כי הספירה האלוהית תהיה נוכחת בחיים.

העולם שלנו הוא עולם צבוע, כי את כללי המוסר קובעים החזקים. בעולם שלפני המבול היו לפחות שתי מערכות מוסריות מקבילות: זו של בני קין וזו של בני אנוש.

כיוון שנוח היה צאצא של אנוש, והוא זה ששרד את המבול, ההיסטוריה שלנו נכתבה על ידי בני אנוש, ולכן היא מוטה לטובתם ונגד בני קין. אבל אפילו מההיסטוריה הזאת אפשר להסיק שבעולם הראשון דווקא בני קין היו הכוח הויטאלי. יובל ותובל קין, שהוזכרו קודם, היו מצאצאיו של קין. למעשה, אין לדעת מה קרה באמת בין קין להבל.

לכן אפשר רק לדמיין איך נראו החיים בעיר המסתורית "חנוך" שהוקמה על ידי קין. שימו לב שקין נשא אות קלון, אבל מבחינות מסוימות הוא היה גם האיש הבולט ביותר בעולם הקדום, במושגים עכשוויים: היזם המצליח ביותר. מה המציאו בני שת ואנוש? כמעט כלום, מלבד דבר אחד חשוב שקרה בתקופתו של אנוש: "אז הוחל לקרוא בשם ה'".

ניכר שגם אם בעולם הראשון היתה חוקיות מסוימת (שכאמור אינה ברורה לנו), היתרון הטכנולוגי והפוליטי לא חפף אז ליתרון מוסרי, ולהיפך. זאת, לשיטתם של היהודים והנוצרים, הסיבה שבגללה העולם הראשון נחרב.

כדי להדגיש את עולמם המוסרי המעורפל של בני העולם הראשון, אני רוצה לסיים בציטוט שירתו המסתורית של למך, אחד מהגיבורים הארורים של שושלת קין:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.כד כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

כידוע, לא ברור את מי הרג למך, ואיך זה קשור לקין. לא ברור גם איך זה קשור לבניו הגאונים של למך, שייסדו כאמור את כל המדעים והאמנויות. לא ברור גם מדוע למך הוא הדמות היחידה מבין אבות האנושות שהתנ"ך מזכיר גם את בתו, נעמה. כל זה אולי יתברר בעתיד.

לא מזמן, עם זאת, נתקלתי ברמז כלשהו – משפט שקשור ליחסים בין אסון, זכרון וציוויליזציה. אני מודה לליאורה לופיאן על ההפניה. מדובר על משפט מדהים שאמר אייל אופנהיים, מנהל ערוץ 8, בריאיון לעופר מתן ב"ז'ורנל" –

"יסודות התרבות שלנו הם כמו השואה. חייבים לתעד ולשמר את זה כדי שהזיכרון לא ייעלם בדורות הבאים".

כמו אחרי השואה, גם אחרי המבול, כשהעיר של קין נהרסה והזיכרון של העולם הראשון הלך ונמוג, היו כאלה שרצו לשמור את זכר העולם שהיה, והיו כאלה שרצו לשמור את זכר הקטסטרופה, כלומר המבול – שדווקא אותה לא ישכחו. התרבות שלנו היא תרבות זיכרון המבול. וככה העולם שלנו גם נראה.

מאלפיים השנה של העולם שלפני המבול, אנחנו זוכרים בעצם בעיקר אירוע אחד: המבול. אבל קרו כל מיני דברים בעולם שלפני המבול, ויקרו כל מיני דברים בעולם שאחרי הקפיטליזם. כל מה שצריך זה לנסות לשרוד.

(כל הדימויים לקוחים מתוך "גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש)

ארץ האמורי בן שנתיים: העולם שאחרי (0)

ובינתיים, ארץ האמורי בן שנתיים. אנחנו מתחילים את שנת הפעילות השלישית בסימן משבר מסוים, מבחינת תנאי האפשרות לפעילותו של הבלוג במצב ההוויה הנוכחי. פתחנו את הבלוג מתוך תקווה להגיד דברים חדשים בשאלות פוליטיות ותרבותיות שעומדות על הפרק, ואם אפשר גם להעלות שאלות שלא נידונות בדרך כלל. עד לאחרונה, נראה היה שאנחנו מצליחים. אבל אחרי כמעט 300 פוסטים, 10,000 תגובות, כ-800 אלף צפיות, ובעיקר "ערב האמורי" אחד, אנחנו בטוחים פחות מבעבר האם אפשר כרגע להגיד דברים חדשים מהסוג הזה, האם אנחנו אלה שמסוגלים לעשות את זה, ולא פחות מכך – האם זה בכלל נחוץ. יכול להיות שהדברים שצריך להגיד הם דווקא הדברים הישנים והנכונים תמיד: כל בני האדם נולדו שווים; לאהבה אין מגדר; שתי מדינות לשני עמים; הפאשיזם לא יעבור; אסור לסגור את ערוץ 10; וכו' וכו'.

ועם זאת, כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, עדיין נראה שאין מישהו ראוי יותר מאיתנו להתעמת עם התהפוכות שיעברו על הפלנטה שלנו בשנה הקרובה. בסופו של דבר, מעולם לא היינו אופטימיים יותר. בשנת הפעילות הראשונה של הבלוג, הרבינו לעסוק כאן בנושא הקטסטרופה, והקץ הקרוב של החיים בצורתם המוכרת. בשנה האחרונה, גישתנו השתנתה. התברר שמה שעומד על הפרק אולי אינו קטסטרופה, אלא מהפכה או תפנית מסוג אחר, שתביא לעולם חדש וטוב יותר.

ואולי התפנית היא הקטסטרופה. בסופו של דבר, המושג Revolution התייחס בראשית העידן המודרני לשינויים טבעיים, כגון תנועות הכוכבים והתהפוכות של איתני הטבע – מה שכונה לפעמים natural revolutions. בהנחה שהטבעי והפוליטי הם מערכת אחת, קטסטרופה סביבתית או גרעינית אינה ניתנת להפרדה ממהפכה משטרית. הידלדלות משאבי האנרגיה, עליית המחירים שהיא גורמת, והמהפכה שמתפרצת בעקבות עליית המחירים, הן כולן היבטים שונים של אותה תופעה, ולא תופעות נפרדות. הקטסטרופה יכולה לממש בשבילנו את המהפכה, אם נחזיק חזק ונדע לרתום את האנרגיה העצומה שלה למטרות הנכונות. אמנם, הקטסטרופה עשויה כמובן לגרום להרבה סבל. אבל גם המהפכה גורמת סבל – זאת המשמעות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

נכתב כאן לא מעט על האפשרות, או אי-האפשרות, לדמיין עולם שונה לגמרי, או לנסח שיטה כלכלית ופוליטית חדשה לגמרי. בשנה האחרונה, נדמה שדלתות התודעה מתחילות להיפתח. לרגעים נראה שקווי המתאר של העולם הבא מצטיירים כבר מתוך הערפל. לכן אנחנו פותחים את השנה השלישית בפרויקט מיוחד בנושא "העולם שאחרי". בראש ובראשונה, אנחנו מקווים לצייר כאן סקיצות של העולם שאחרי הקפיטליזם. אבל כיוון שהמושג "קפיטליזם" מסמן כיום את כלל ההוויה שבה אנו חיים, העולם שאחריו הוא עולם אחר גם במובנים נוספים. כאמור, זה גם העולם שאחרי הקטסטרופה; העולם שאחרי הציונות; העולם שמעבר למיניות; והעולם שבו תיאטרון הבימה כבר לא יהיה קיים.

הפרויקט יימשך לאורך השבועות הקרובים. אנחנו מזמינים כותבות אורחות לשלוח טקסטים מכל הסוגים שיתפרסמו במסגרת הפרויקט: הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר.

להתראות בעולם הבא.

* תודה לגור אילני על עיצוב הבאנר המיוחד, כמו גם הבאנר הרגיל

Nothing left to do but run, run, run

מהרגע שבו התחילה מחאת האוהלים, רבים מאיתנו חיכו בדריכות ובדאגה לרגע שבו יתרחש אירוע כלשהו, שידחק את הנושא מהכותרות ובעקבות כך מהדיון הציבורי. בינתיים התחלף יולי באוגוסט, ובסביבה קרו כמה אירועים – כמו תקרית הירי בגבול לבנון או הרקטות שנורו על חוף אשקלון. אף על פי כן, נראה שהמחאה עומדת היטב במבחן, ורפובליקת האוהלים רק מתחזקת והולכת. והנה, בסוף השבוע הנוכחי נראה שמשהו קורה. אבל המשהו הזה לא בא מהגבול, אל דווקא מלב האימפריה, מטבור העולם – וול סטריט. שלשום נפלו הבורסות בחדות, ומיד אחר כך הודיעה סוכנות S&P על הורדת דירוג האשראי של ארה"ב, בפעם הראשונה בהיסטוריה. על אי-הוודאויות שמתקבצות בתקופה הזאת נוספה גם סיטואציה פיננסית חסרת תקדים, שיכולה כנראה להוביל רק לכיוון אחד: משבר גלובלי חמור יותר מהמשבר של 2008. 2012 תהיה כנראה שנה אפוקליפטית.

מהרגע הראשון, התנופה וחוסר הבושה היו האיכויות העיקריות של מחאת האוהלים. כבר בערב הראשון, כשראש העיר הגיע לביקור, הוא לא התקבל בתשואות אלא בזעם. גם כשראש הממשלה ניסה לזרוק איזו עצם לסטודנטים, אנשי האוהלים לא התקפלו אלא המשיכו בתנופה. לעומת זאת, באותם רגעים שבהם תנועת המחאה התבצרה במקום, התנצלה או נסוגה, נחשפו מיד כל החולשות שלה. לכן יש מקום לשאול בכל רגע מה הפאזה הבאה. אפשר להתאהב בפאזה הנוכחית ולהתגונן בפני הכוחות שמאיימים עליה; אבל ההתבצרות היא מסוכנת. עדיף בהרבה להמשיך בתנופה. מה שאי אפשר היה לדמיין לפני חודש התממש לפני שבוע. לכן צריך להמשיך ולהפעיל את הדמיון.

כמו שעיר האוהלים גלשה במהירות לזירות חדשות – מעבר לכיכר הבימה, מעבר למרכז תל אביב, ומעבר לתל אביב ולגוש דן – השלב הטבעי הבא הוא שהיא תגלוש לזירה הפלנטארית. אלא שכאן אנחנו נתקלים בעובדה מעניינת: מחאת האוהלים כבר גלשה לזירה הפלנטארית. למעשה, ההתפרצות שלה כאן אצלנו היא רק חלק מהגלישה הזאת.

העובדה הזאת ידועה. כולם יודעים שסימני הידיים המפורסמים, אלה שאומצו אפילו על ידי ציפי ליבני, הועתקו מתנועת ה-15 במאי של מדריד. ברור שההשראה של תחריר היתה מהרגע הראשון מהיסודות היפים והאופטימיים במאבק הזה. ובכל זאת, רק לרגעים אנחנו זוכרים שהמאבק הזה הוא חלק מהתרחשות גלובלית עצומה שקורית עכשיו במקומות רבים בעולם, בעצם בכל העולם.

מהסיקור המועט שקיבלה ההתקוממות הזאת בתקשורת העולמית, ביחס לעניין האובססיווי הרגיל בכל התרחשות "פוליטית" שקורית אצלנו, אפשר להסיק כמה מסקנות. אחת מהן היא זו: העובדה שהמחאה לא סוקרה רק מוכיחה כמה הרבה מחאות כאלה יכולות לקרות וקורות בכל מקום בעולם בלי שבכלל נדע עליהן. דור שלם של האנושות למד מהערבים לצאת לרחובות. זהו דור שלם שאין לו בעצם שום אלטרנטיווה אחרת.

והחזית מתחממת. בלילה שבין חמישי לשישי, התרחשו עימותים נרחבים ברחובות מדריד בין המשטרה למפגינים מתנועת ה-indignados  – תנועת האוהלים הספרדית. בסנטיאגו, צ'ילה, נעצרו 874 סטודנטים (!), במחאה שהתחילה בתור kiss-in של סטודנטים לבושים בתלבושות של גיבורי על. מי שמסתכל בדף של ה- indignados  בפייסבוק יכול לראות כמה פעילויות מתרחשות בכל אירופה. אמש, פרצו בטוטנהאם מהומות נרחבות, כולל ביזה של חנויות.

לכאורה, במבט הגלובלי הזה יש כדי להסיט את תשומת הלב מהשאלות החשובות שעולות במחאה הזאת, שנוגעות דווקא לחיים כאן. אבל ההתבשמות ב"הכרזת העצמאות השנייה של ישראל" מציבה אותנו שוב כאי מנותק מהעולם. ובלי מעטפת גלובלית, לא הרבה יכול להשתנות. כדאי לזכור שכל המערכת הכלכלית הנוכחית בישראל מבוססת במידה רבה על שוק הנדל"ן הגואה, והיא בעצם לא ממש יכולה להתנתק ממנו.

יובל שטייניץ ומרב ארלוזורוב כבר מגייסים את "הצונאמי הכלכלי" המסתמן נגד הדרישות של תנועת המחאה. מה שצריך זה עוד קיצוצים, עוד הפרטה, הם אומרים. קולות כאלה רק יתחזקו ככל שהמשבר הכלכלי יתרחב. אם תנועת המחאה תרצה להמשיך לחיות, היא תצטרך לרכב על הצונאמי, ולא להירמס על ידו. אבל במקרה הזה, אפשר להיות אופטימיים. אנחנו גם ככה ברחובות. האוהלים כבר נטויים ומחוזקים. מתוכם, נצטרך להילחם בזאבים שיבואו לזנב בנו בתקופת המשבר, ולקבוע את הסדר העולמי שיבוא אחריו. לפני הימים הטובים עוד יבואו ימים רעים. אבל בסופם, צריך להבטיח שתהיה כאן אנרכיה ולא פיאודליזם.

הקונטקסט הגלובלי המשתנה מלמד משהו גם על שאלת "הדרישות". הדיון הכלכלי בדבר השינויים הנדרשים היה מבוסס עד עכשיו על ההנחה שחלק ניכר מהמשתנים בכלכלת ישראל ישארו יציבים. זה לא המצב. למרבה הצער או השמחה, תסריט של 50 שנות סוציאליזם ממלכתי הוא בלתי סביר במצב הנוכחי. אי אפשר לחזור אחורה לשנות ה-70. אין מצב סטאטי. מסביב יהום הסער. אנחנו חיים בתקופת רבת תמורות, והיא תימשך עוד הרבה זמן. המאבק לא ייגמר – הוא פרמננטי.

מי שמטיל ספק ביכולת של דפני ליף "לשנות משהו", צריך לזכור שתנועות מחאה גדולות ונואשות הרבה יותר, שהפילו משטרים פוליטיים, מתקשות "לשנות משהו משמעותי". אנחנו בתוך מערכת גלובלית. בבוקר שאחרי המהפכה, קרן המטבע עדיין קובעת את גורלך. למעשה, המאבק לא יוכרע רק כאן, הוא לא יכול להיות מוכרע רק כאן.

אני לא יודע מה המשמעות האופרטיווית של כל זה. בשורה התחתונה, ברור שהמאבק צריך להתנהל כאן. אבל כדאי לדעתי להיות מודעים יותר לקונטקסט העולמי. וכאשר חברינו הפזורים בעולם משקיפים בעיניים פעורות לרווחה על ההתרחשויות כאן, אפשר לומר להם: הפיצו את בשורת האוהלים במקום מושבכם!

לכן, הפגנת האוהלים בברלין היא יותר מבדיחה, ומחאת האוהלים מול הבית הלבן היא יותר מפיקנטריה. גם עיר האוהלים שאמורה לקום בוול סטריט ב-17 בספטמבר נשמעת כמו רעיון מלהיב להפליא. כמו שכתבו כאן יואב ליפשיץ וטל מסינג, מם האוהלים נוצר, והזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית. ישראל היא בסך הכול חוליה. אבל היא יכולה להיות חוליה אסטרטגית. שהרי, ישראל היא פורטל חשוב של הכוח האמריקאי. אם נשיא ארה"ב בא לבקר כאן פעם בשנתיים, אין סיבה שאנשי האוהלים לא יחזירו לו ביקור פעם אחת. ובכלל, לפני שמפילים את ישראל באמצעות הקפיטליזם, למה לא לנסות להפיל את הקפיטליזם באמצעות ישראל? זאת יכולה להיות בשורה טובה שבאה מהמזרח, מערבים ויהודים גם יחד. כמו שאמר לי מישהו בזמן הליכה בשדרה: הים התיכון חוזר למרכז.

*

ניסיתי לשכוח את מה שזכרתי מ"שר הטבעות", אבל יש קטע אחד שאני לא מצליח לשכוח. זה קורה בסוף הכרך הראשון, כשפרודו בורח מפני בורומיר. הוא עונד את הטבעת, נעלם, ונמלט במעלה השביל לפסגת הגבעה. וכאשר הוא יושב שם, הוא מביט למטה ורואה את הארץ התיכונה כולה פרוסה לרגליו –

ואולם, בכל אשר הביט ראה אותותיה של מלחמה. הרי הערפל המו כתל נמלים; אורקים הגיחו מתוך אלפי חורים; תחת צמרות יער אופל נאבקו בני-לילית ובני-אדם וחיות טרף. אש אחזה בארץ בני-ביאורנינג. ענן רבץ על מוריה. עשן היתמר בגבול לוריין.
פרשים דהרו על ערבות רוהאן; זאבים פרצו מאיזנגארד. ספינות מלחמה הורדו למים בנמלי האראד. גברים חמושים יצאו ובאו ממזרח: חוגרי חרב, נושאי חנית, קשתים על גבי סוס וקרונות משא. כל חילו של השר האפל הוזעק. ואז, בפנותו דרומה, ראו עיניו את מינאס תירית.

באותו רגע מבין פרודו שהמשימה שלו תכריע את גורל העולם כולו. כך גם אנחנו צריכים להבין. לא רק אנחנו בסכנה. מינאס תירית בסכנה. העולם בסכנה. ורק אנחנו יכולים להציל אותו.

העתיד הוא אוהלים

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

הנצורים והצודקים

 לדנה ר.

כשהגעתי לבאצ'ו אמרו לי שהקומנדנטה בחצר. על הקיר, ליד איפה שהיו פעם השירותים, היתה פרוסה מפה ענקית של המזרח התיכון. הקומנדנטה נופפה בידיים, מסמנת בקווים גסים צירים וחיצים לכיוון המפרץ הפרסי וים סוף. כמה קצינים במדים בלויים, כנראה משוררים צעירים לשעבר, עמדו מולה והנהנו. אחר כך כשהיא ראתה אותי היא אמרה להם משהו והם הצדיעו ב"כף החתול" והתפזרו.

– "מה המצב, קולונל?", היא שאלה אותי.
– "הכול סבבה, בגבולות האפשר. מה זה המפה הזאת? חשבתי שאנחנו שולטים רק במרכז תל אביב".
– "אתה יודע, קולונל, צריך לייצר תנועה. חוץ מזה, אומרים שהסינים שוקלים לתת לנו את דרום עיראק, ואולי גם את פרנצלאוורברג. הם מאוד מרוצים מהביצועים שלנו".

הסתכלתי עליה וחייכתי. כמו כולנו, גם הקומנדנטה הזדקנה באיזה עשר שנים מאז שהתחילה המלחמה. עור הפנים שלה כבר לא היה צעיר כמו פעם, ובאור הכתום של בין הערביים אפשר היה לראות שקמט עמוק נחרץ במצחה. מרחוב זמנהוף, מחוץ למפקדה, נשמעה קבוצת פיונרים צעירים שרה את ההמנון המלחמתי החדש:

למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים ישיבו מלחמה / למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים – ישיבו מלחמה!

– "חמודים. ילדי הקהילה. הם כבר לא יזכרו את העולם הישן של ההטרונורמטיוויות. כלומר, בהנחה שהכול ילך כמו שצריך".
– "בהחלט, קומנדנטה. אנחנו מחזיקים מעמד כבר יותר זמן מהרפובליקה של בוואריה, וזה ממש נפלא שאפשר כבר ללכת בחוץ בלי לפחוד מהפגזות. הייתי עכשיו בחזית הצפונית – גילמן שוב בידינו. כוחותינו מבוצרים בקפיטריה של משפטים, ואוטוטו אנחנו כובשים מחדש את נפתלי. האויב שם בדה-מורליזציה גמורה. מתברר שהבריגדה של יוצאי ארגון הנוער הגאה יודעים להילחם די טוב כשצריך. היה צריך רק להעיף את החבר'ה של יניב ויצמן ולדאוג לחינוך הפוליטי שלהם…".
– "אין לי זמן לעניינים מוניציפליים, קולונל", קטעה אותי הקומנדנטה. "מה עם הקבינט החדש? הכנת כבר רשימה?".
– "Jawohl, קומנדנטה. הנה, את יכולה לקרוא. לדעתי אפשר להביא את זה לאישורה של הוועדה המהפכנית כבר מחר".
הקומנדנטה הסתכלה בדף. כמו שחששתי, היא לא נראתה מרוצה.
– "אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים. כמה אפשר, קולונל? מה עם קצת מגיהות? ערבים?".
היא נעצרה לרגע.
– "זה לא מספיק! ומה עם מומחים צבאיים? מודיעין יש לנו הרבה. יותר מדי. אי אפשר לבנות צבא על מש"קי חינוך. אתה לא מבין שבלי שריון אנחנו אבודים? אמרת שלפחות התותחנים עומדים לעבור לצד שלנו. מה קורה עם זה?".
– "בינתיים הצלחתי לגייס רק את מערך הנ"מ, קומנדנטה. יש לי שם קשרים".
– "תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק? מה אנחנו צריכים נ"מ? למישהו בסביבה יש דלק למטוסים? די אני מתה. שמעת על פיק אויל, כאילו? יו נואו בנאדם, לי יש דרכון רומני. אני רצינית, תיכף אני אומרת לכם ביי ביי, ברוך השם יש לי איפה לישון בברלין".
היא קרעה את הרשימה לשתי חתיכות וזרקה אותן עליי. מסתבר שהקומנדנטה הפכה לאשה קשה.
– "לפקודתך, קומנדנטה. אני אשלח כמה אימיילים. נראה מה אפשר לעשות".
– "ותבדוק מה עם קווי האספקה. בלי דלק נסתדר, אבל בלי קלונקס לא נחזיק מעמד שעתיים".

כאשר שואלים אותי איך קרה שאנחנו – קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים – הצלחנו להשתלט על מה שנשאר מהישות הציונית ולהקים את הרפובליקה העממית, אני עונה בדרך כלל שהכול עניין של מוכנות נפשית. כשהכול קרס, התברר שכמו שחשבנו, לאף אחד אין מושג מה לעשות. שבוע של הפגנות אלימות, וליברמן לא היה איתנו. גם לא גל אוחובסקי. החונטה הציונית התמוטטה תוך כמה ימים.

בשבילנו, לעומת זאת, האפוקליפסה לא היתה בגדר הפתעה. ידענו שהקטסטרופה כבר התחילה. ידענו שהכול מסביב מונח על כרעי תרנגולת. ידענו שמרקס צדק – וגם חיים דעואל לוסקי. מסביבנו נערמו עיי חורבות, ואנחנו הלכנו עם האופניים בשדרות בן ציון, נחושים ומפוכחים. רוח האפוקליפסה חלפה על פנינו, הניפה לאחור את שערותינו, אבל אנחנו נותרנו ללא פגע. לכל היותר, כאמור, עור הפנים שלנו קצת נסדק.

ברור שמכאן עד ניצחון פוליטי עוד היו חסרים כמה שלבים. אבל כיוון שנותרנו יציבים ובתנועה, הכול מסביב התגלגל לטובתנו. בעין חרוד, יוליה שמאלוב הקימה תוך זמן קצר מדינה פאשיסטית-ריאקציונרית-הומופובית שהשתרעה מזרחה עד איתמר ודרומה עד ראשון. היא ניסתה לייסד שם משטר פמיליסטי פסאודו-תנ"כי. כך נהרו לתל אביב גם כל ההומואים של ראשון ונס ציונה – אוכלוסייה גדולה למדי, ודי בלתי נסבלת, שעד לאותו זמן בכלל לא הכרנו. היינו צריכים למצוא להם מקומות לישון, אבל איכשהו הסתדרנו עם זה. באמצעותם הקמנו את "הבריגדה המהפכנית על שם יונה וולך" ואת פלוגת הקומנדו "הראל סקעת". בינתיים, שמאלוב התחילה לחוקק כל מיני חוקים זוועתיים, ומרחבי הארץ הגיעו אלפי פמיניסטיות מהגל הראשון והשני – כל אלה שהצביעו לציפי ליבני בבחירות האחרונות לפני הקריסה. כך נולדה הדיוויזיה המשוריינת "ג'ודית באטלר" ויחידת המודיעין העילית "מרשה פרידמן".

פתאום נשמעו צעקות מכיוון בית הקפה. זינקתי פנימה, מחפה על הקומנדנטה. מישהו הסתער על סליל התיל שהיה מונח לאורך רחוב קינג ג'ורג' וניסה להגיע לבאצ'ו.
"חבורת מזדיינים! תחזרו לגילמן! מי נתן לכם לנהל מדינה! בן דרור ימיני צדק!".
הוא עצר, שלף אקדח וירה פנימה. הכדור ניקב את המיכל של גלידת הדבש עם הצנוברים ואחר כך המשיך וחתך לי את השרוול. אחד הקצינים שישב על הבר הרים את הקלצ'ניקוב שלו וירה באוטומט דרך החלון. הפאשיסט נפל שדוד על המדרכה. רק עכשיו אפשר היה לראות מי זה: משורר צעיר, אבל לא מהסוג שאנחנו אוהבים.
הקומנדנטה התקרבה לחלון, סידרה את המשקפיים והסתכלה החוצה. משום מה, היא פרצה בצחוק צווחני.
"איך אמרו בבוכנוואלד? לכל אחד מה שמגיע לו".
היא נעשתה הרבה יותר קשוחה, אמרתי לעצמי.
"לחיי הקומנדנטה שלנו!", צרחתי והנפתי כוס של דיאט קולה. ארבעת הקצינים הצדיעו ב"כף החתול" וקראו "מיאו".

מאיפה היה לנו נשק? לא ממש היה לנו. חוץ מכמה טנקים שהצלחנו לגנוב מהתערוכה של יום העצמאות 2011, היו לנו רק אופניים וכמה חסק'ה – שאותן כינינו "יחידת הצוללות 'אנני ספרינקל'". אבל למען האמת, כמעט לא היינו צריכים להילחם נגד הציונים. האיראנים כבר טבחו בהם כמו שצריך. אנחנו, לעומת זאת, עשינו מהלך מבריק. ברגע שבו השתלטנו על הבאצ'ו, הטלפון הראשון שהרמנו היה לסינים. הזמנו אותם להיכנס למזרח התיכון, והם די התלהבו מההצעה. אמרנו שאנחנו מייצגים כל מיני קבוצות עממיות כמו "המיושנות החדשה", "הוועד המרקסיסטי-ז'יז'קיסטי", "סודאנים תומכי הבונד" ו"מזוכיזם או ברבריות", והם לגמרי קנו את זה – היה ברור שאין להם מושג מהחיים שלהם.

ככה ניהלנו משא ומתן מזהיר והצלנו בשלב הראשון את המשולש שבין המרסנד, הבאצ'ו וקפה נח. אחר כך סומנו קווי הפסקת אש מסודרים, לפי תוצאות הבחירות לעירייה של 2008 – אנחנו קיבלנו כמעט את כל השכונות שהצביעו לדב חנין. מעבר הגבול לצד של הפאשיסטים הוקם ב"קפה אדר" ההיסטורי. בהמשך התברר שגם עם האיראנים יש מה לדבר. הם פשוט רצו שנתאסלם, אבל אחרי איזה אקט פורמלי מותר היה לעשות כמעט הכול, חוץ מאלכוהול ומין אנאלי. מה לא עושים כדי להציל את המולדת. "תסבלו קצת. ממילא, למי יש זמן לסקס", אמרה הקומנדנטה.

עם זאת, ידענו שהרפובליקה לא תחזיק מעמד בכוחות עצמה. קיוויתי ליצור ראש גשר לאוטונומיה הטבעונית של "הדרום" – ממלכה אגדית למחצה, שממנה הגיעו רק כמה שדרים לא ברורים.

נשאלת השאלה – מה עם הקומוניסטים? במצב שנוצר אחרי הקריסה, הם היו לכאורה הכוח המאורגן ביותר שההמונים בתל אביב היו מוכנים לקבל. אלא שלמק"י היתה בעיה. מתברר שבוועידה ה-22, שהתכנסה ב-1993 אחרי נפילת ברה"מ, הוחלט שהפרולטריון הישראלי אינו בשל למהפכה. היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון; אך מולם התייצבו אחרים שמצאו ב"תיאוריות על הערך העודף" של מרקס הוראות הפוכות. בינתיים, החלטת הוועידה עמדה בתוקפה, ולכן הקומוניסטים לא יכלו לתמוך בתפישת השלטון, עד לכינוס ועידה חדשה. למזלנו, אי אפשר היה לכנס ועידה, כי דרכי הגישה לבת ים היו חסומות – כך שתמר גוז'נסקי היתה מנועה מלהגיע. הקומוניסטים בתל אביב המתינו לכיבוש בת ים, ובינתיים תמכו בנו מבחוץ. ממילא, הקומנדנטה לא רצתה אותם בוועדה המהפכנית – היא אמרה שהם משעממים אותה עם המרקסיזם האורתודוכסי שלהם.

בתוך הבוטקה של השירותים היתה עכשיו תחנת אלחוט. נכנסתי פנימה וניסיתי לשדר שוב לכיוון דרום.
– "חברים! הרפובליקה העממית של הבאצ'ו פורשת לכם שלום וקוראת לכם להתייצב איתנו במאבק נגד אויבי הרוח האנושית! אנא, השמיעו את קולכם, עבור".
למשך כמה רגעים לא נשמע קול, מלבד הדים עמומים של הפגזות במרחק. פתאום בקע קול מהמקלט.
– "כאן הרפובליקה המשוחררת של התרנגולות ובנות האדם. האם אתם אוכלים ביצים?".
הסתכלתי על הקומנדנטה. היא עשתה 'לא' עם הראש.
– "שלילי, חברות. קדימה לניצחון, למען תבוסת כוחות האופל הריאקציונריים עבור!".
שוב השתררה שתיקה, ואז התפוצץ המקלט בעצמה מחרישת אזניים.
– "שקרנים! זוללי עוגות! בולסי גלידות! הלוואי שהפאשיסטים יהרגו אתכם! סוף!".

נדמה לי שהחוורתי. שריקת פגז פילחה את האוויר, והסתיימה בפיצוץ מחריש אזניים לא רחוק מאיתנו, אולי בכיכר מסריק.
– "אנחנו מחוסלים, קומנדנטה. הרי זה הכול הצגה. מה נעשה בלי הקאדרים של הטבעונים? מה יש לנו כאן? כמה היפסטרים?".
הקומנדנטה תקעה בי חיוך עקום.
– "תנוחי, קולונלית. חשבתי על הכול. בזמן שאתם הסרחתם בעיתונות, אני כידוע חציתי את הקווים להייטק וכתבתי קוד. עכשיו יש לי סוד בשבילך: יש לנו נשק שאף אחד לא שמע עליו. אני קוראת לו הנשק הסודי".
הבטתי בה כלא מאמין.
– "קומנדנטה, את מצליחה להדהים אותנו כל פעם מחדש. אנחנו לא ראויים…".
היא טפחה לי על הכתף בפטרונות.
– "הקומנדנטה לא פראיירית. סבתא שלי מקירליבבה".

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?