העוף על השולחן

1.

סיפורים ששמעתי עוד לפני שידעתי מי אני. משפטים מעורפלים, לא ברורים, שאמא שלי סיפרה, למשל כשהיינו נוסעים לירושלים. נשאר לי בראש רק השם הזה, "קטמון". לא הבנתי למה זה קשור. הרי לוקח זמן עד שמופיעה ממש תמונה של ההיסטוריה, ועד גיל מסוים כל המלחמות והאסונות נשמעות כמו אירוע אחד.

אחר כך כבר הבנתי שהיתה מלחמה, "מלחמת השחרור". אמא שלי היתה ילדה, והיא והכיתה שלה מהקיבוץ בהרי ירושלים נשלחו לשכונת קטמון, כי שם היה יותר בטוח. שם שמו אותם ושם הם חיו, כמה חודשים. הם היו בני 11. ומה הם עשו שם? הם הסתובבו כמו ילדי פרא, בלי מבוגרים כמעט. הם חשבו שההורים שלהם מתים. ובכמה מקרים, ההורים שלהם באמת מתו.

למשל, הילד שאבא שלו נהרג בקרב נגד הליגיון הירדני ביום שבו הם פונו, וכל הדרך בנסיעה מהקיבוץ כולם בכו. זה לפחות מה שאני זוכר מהסיפור. ובגלל זה, בקטמון, כשהם היו עוברים בין הבתים הריקים ולוקחים לעצמם בגדים, הילד הזה לקח לעצמו רק בגדים שחורים. רגע, אבל איזה בגדים? איזה בתים? בתים של מי? לא הבנתי.

אלה היו הבתים של "תושבי קטמון", שעזבו. במשך שנים, לא הבנתי לאן הם הלכו. אף אחד לא אמר: "זה סיפור על הנכבה", על תושבי הארץ שהיו ואינם.

אבל סיפרו שבבתים היו כלי זכוכית וחרסינה יקרים, שהם, הילדים, היו זורקים מהגגות.

וסיפרו שכשנכנסו לאחד הבתים, היו על השולחן צלחות עם עוף, עוף מעלה עובש. את המשפט הזה אני זוכר.

 

2.

הרבה אנשים שמעו סיפורים כאלה, או נתקלו בהם כשניסו להבין מה היה במקום שבו הם גרים לפני שהם באו אליו. אבל לרוב, הסיפורים האלה נשארים מעורפלים, ולא מתקשרים לסיפור גדול יותר, או למשהו פוליטי. הרבה אנשים כמובן גם לא שמעו סיפור כזה מעולם.

פעם היו אומרים "הם התחילו" או "המופתי אמר להם לברוח". היום, דווקא כשכאילו מדברים על הנכבה כל הזמן, אנשים צעירים נורמלים בישראל פשוט לא שמעו על זה. הם מצייתים לציווי הצבאי המוכר: "אתה לא אמור לדעת". אני זוכר שדיברתי פעם עם השותף לחדר שהיה לי במעונות, ואמרתי משהו על 400 כפרים, והוא אמר שהוא אף פעם לא שמע על זה. הוא שומע על זה בפעם הראשונה.

אני מתאר לעצמי שגם השוטרים אתמול ליד המשרדים של "זוכרות", אנשים בני 20, חשבו ש"נכבה" זה משהו כמו "השמדת מדינת ישראל". כמו בחדשות בטלוויזיה, שכשפלסטיני אומר "התנגדות" מתרגמים "טרור". כלומר, כעוד היו מראים פלסטינים בחדשות בטלוויזיה. בעצם כבר מזמן לא מראים.

כך שמבחינת השוטרים, האנשים האלה עם השלטים האלה הם במקרה הטוב עב"מים, ובמקרה הרע אויב עם יכולות מסתוריות, מסוכנות. משהו מאיים, שצריך להעלים מיד כשהוא מופיע, כמו פעילי "המטס". סביר מאוד שהשוטרים באמת מפחדים מהאנשים האלה מ"זוכרות" שעמדו שם – קשישים, נשים.

מעניין באיזה דרג התקבלה ההחלטה להטיל מצור על המשרד של זוכרות. אם זה השב"כ, או בדרגת שר או סתם איזה קצין. מבחינת השוטרים האלה מה שהם עושים זה נורמלי ,ואילו השמאל זה אנשים שהופיעו פתאום מאיפשהו, כנראה מבחוץ. משהו זר לגמרי. הם לא חושבים שהם עושים משהו חריג, הרי כל מי שהם מכירים או יכולים להכיר חושב כמוהם. ומסביב כולם מתיזים קצף, מרביצים בפטישים – עושים דברים שאנשים נורמלים עושים.

כשדיברתי עם אחד השוטרים האלה הוא הסתכל עליי כמו על חייזר, על משהו שהוא לגמרי לא יכול להבין. הוא שאל אותי בתוקפנות אם "אתה חלק מהם" ורצה לבדוק אם יש לי "חומרי הסתה". אחר כך הוא רצה להסתכל לי בתעודת זהות איפה אני גר. בעצם, איפה הוא חשב שאני גר? הוא כנראה ציפה שיהיה כתוב שם "איראן" או "שוודיה" או "עזה" – איזשהו מקום שאויבים מגיעים ממנו.

מה שמדהים הוא שהמדינה הזאת באמת ממש ממש מפחדת מהשמאל. היא כאילו מחצינה אל פעילי השמאל את כל האי-ודאויות והפחדים שלה מעצמה. כל מה שהחגיגות המגעילות למדי ברחוב נועדו להשכיח מתפרץ מול כמה פעילי שמאל בעוצמה לא שפויה.

השמאל הוא ממש האויב. השמאל הוא הבעיה. והאמת שזה מצב די מסוכן.

אני מעריץ את יובל הלפרין. זה ממש גבורה מה שהוא עשה.