Posts Tagged ‘קונספירציות’

היום שאחרי יבוא קצת אחרי

13 במרץ 2012

איריס יער אדלבאום

במקום לכתוב על היום שאחרי הקפיטליזם , אני רוצה לכתוב הרהור על החלק באותו ביטוי הנוגע למימד הזמן, כלומר על משמעות הביטוי "היום שאחרי". הכוונה למימד הזמן בכניסת מונחים והשקפות עולם ל"שיח התרבותי" השליט, זה שמעצב, בין השאר, את דרכי החשיבה על המציאות החברתית. על הקפיטליזם כלשעצמו אין לי מה לכתוב, אלא ברמה אסוציאטיבית-אמנותית (אישית), אבל אני, כמו כולם, יכולה לומר משהו על האופן שבו נוצרים ומתעצבים המונחים לבחינת המציאות ואגב כך מחוללים אותה במידת מה.

אני רוצה להתמקד בתופעת ה -lag המפורסם בין מה שקורה במציאות של "העולם הרחב" ובין מה שנתפס ברשת הלגיטימית והמאוזרחת של ה"אינטליגנציה" בישראל. בעבר זה היה עניין טבעי, ונושא לבדיחות, כאשר ספרים שכבר אזלו עשרות שנים בחו"ל, הגיעו לפתע לישראל (בעברית) והתקבלו לשיח המרכזי התרבותי. גם טרנדים שלמים, במוזיקה למשל, או אפילו "שנות השישים" – כולן המתינו בסבלנות מחוץ למחסום אלנבי או נתב"ג, לעיתים עשר ועשרים שנה, עד שעלו לארץ. למעשה, ה"אינטליגנציה" הוגדרה כקבוצה הזו שמחזיקה ביכולת לדעת מה בכלל קורה במציאות העולמית, וטוב מכך – זו ששומרת על הסף באחריות המתבקשת. באקדמיה, נקבע מראש למי תהיה הזכות לייבא תיאוריה כזו או אחרת מהעולם הרחב, וכך התקדמו בסולם.

מאז האינטרנט, וה"כפר הגלובלי",  ניתן היה לחשוב שהתופעה נעלמה. אחרי הכל, מבחינות רבות ישראל נכנסה לזמן העולמי הכללי. אופנה, טלויזיה, זמרים, חדשות כמובן, הכל פתוח וזמין, והצרכן יכול לקנות בישראל את המוצר החדיש ביותר שיצא הרגע בטוקיו או ניו יורק. אך מתברר שלא כך בעולם השיח התרבותי. שם שריר וקיים הפער המפורסם כמעט באותה מידה, למרות שזה יותר מאתגר יותר לשמר אותו, כלומר לבלום את גל הפליטים והמסתננים לשיח התרבותי המותר ליושבי הארץ. פעם, כאשר למדתי משפטים, שיננו כולם איזה מסמך משפטי מכונן בריטי שנקרא "דבר המלך במועצתו", והוא החיל את החוק הבריטי על כל הקולוניות, בסייג קטן, בלבד שהחוק "יתאים לתנאי הארץ ותושביה", כלומר הנייטיביז השונים ברחבי האימפריה. על הסעיף הזה נכתבו תילי תילים של פסקי דין, הלכות והרצאות. לעיתים הוא שימש לבלום הוראות חוק שלמות ולעיתים לשנות אותן לחלוטין. אותו מסמך מכונן קיים עדיין בתודעה התרבותית בישראל ואין להתעלם ממנו, אולי יש להסביר אותו.

עניין זה נוגע לקפיטליזם כ"מטא-תיאוריה", אשר מחייבת "הנחלה" ולא רק ידיעה חיצונית כללית. בעולם הרחב היה קפיטליזם מפותח ומשגשג הרבה לפני שבישראל נחתה התובנה וההפנמה של השיטה. מה שהכווין את ראיית העולם (הקונסטרוקט החברתי-כלכלי-מדיני) היו המונחים ותורות העל של הסוציאליזם הביורוקרטי, גם לאחר "הליברליזציה" המפורסמת. למעשה רק לאחרונה הונחל הקפיטליזם ברמת השיח והתודעה הכללית, כאזרח של כבוד בישראל, ונכנס לקאנון (כניסה לקאנון מקנה לתיאוריה מעמד של כמעט דוגמה פטריוטית, וגם על זה צריך לכתוב ולחקור) שנים רבות מאד לאחר שכבר כמעט יצא לפנסיה בעולם הרחב, בעיקר ארצות הברית.

אותו הדבר קרה לקונספירציות. כאשר כתבתי בזאנר הזה, לפני שש ושבע שנים, ספגתי את התגובה המקובלת לחומר שנכנס לפני שאושרה עלייתו לפי חוק השבות. "אין חיה כזו", גם כאשר היא רצה בפרסות ורעמה מול העיניים. בחו"ל כבר היו שפע אתרים שיצרו קוסמוס מונחים שלם, אוכלוסיות שלמות החלו לדבר במונחים האלה, כלומר להפנים את הקטגוריות העיקריות (גם מי שחולק על השיטה כולה מעיקרה), וחלקם בהשתתפות אנשי אקדמיה מכובדים ומלומדים אחרים. ובארץ – אחרי שלוש שנים בערך של כתיבה, פסק עלי מישהו שאני שייכת לקבוצה קטנה, אזוטרית וסהרורית של שלושה ישראלים (ביניהם בארי חמיש, שמזמן לא גר בישראל, ואדם נוסף ששייך בעצמו לממסד מחולל הקונספירציות) שכתיבתם הזויה ומופרכת עד מאד ותלושה מהמציאות. התיוג נעשה באגרסיביות ופסקנות ישראלית ביחס למה "שלא קיים" בישראל הרשמית. לאחר מכן, כתב בלוגר נוסף, מאושיות האינטרנט והממסד גם יחד, שיש כמה כותבים הזויים, בעיקר מן השמאל הקונספירטיבי שזוכים להרבה מידי רייטינג (? – טענה שהיא פירכה פנימית קלאסית), למרות שהטענות שלהם שוליות והזויות, ומנה גם אותי. היה ברור שבחלוף ה-lag הרגיל, זה יהפוך למותג, יעשו מזה כסף, ואפילו קתדרה במכללה לבטחון לאומי, וכל אחד יגיד שהוא כותב על קונספירציות. אבל זה יקרה אפילו לא דקה לפני שחלף פסק הזמן שבו מותר למציאות מבחוץ לחדור לישראל ולהתקבל כמציאות – לא כדיווח שקרי, אזוטרי ומסוכן אפילו, של אנשים מפוקפקים ובעלי כוונות רעות בעליל. באומרי "מציאות" כוונתי לכך שצורת החשיבה היא כבר מציאות שרירה וקיימת בעולם הרחב, ואינה צריכה לראיה.

חוויה דומה עברתי גם באקדמיה כאשר עסקתי בנושאים של טראומה מינית ומנגנונים פסיכולוגיים ומשפטיים מעודכנים. זה כאשר הנושא כבר זכה לפסקי דין מרובים של הערכאות הגבוהות בעולם, וספרים רבים, וארגונים אפילו, יצאו והוקמו על אדני התיאוריות החברתיות האלה. בארץ, התקבלו הדברים בשיטת "אין חיה כזו", כי היה בהם ערעור על האופן שבו מותר לבחון את המציאות (של היררכיות כוח), ואני לא מוניתי לעשות את העלייה והקליטה של התיאוריה, תפקיד ששמור כאמור למי שנמצא בתוך מעגלי הכוח  לפי פרמטרים שגרתיים (כסף, יוחסין וכיוצ"ב סממני כוח חברתיים).

מסתבר אם כן, וזו טענתי הצנועה בפוסט זה, שאם יהיה יום שאחרי הקפיטליזם, הוא יגיע לישראל שנים לאחר שיתרחש, כך שאין כל סיבה למהר ולהיערך.

הזמן היהודי (תנורו של עכנאי מכה שנית)

הבהרה מסויימת לשאלת "הזמן" בקבלת המציאות העולמית לתוך השיח ועולם המציאות הישראלי קיבלתי דוקא בסיור בפראג, לפני עשרים שנה בערך. נקלעתי לסיור בעיר, כזה שהממשלה עורכת כל יום לתיירים שעומדים בתור יפה. המדריכה, באנגלית רצוצה למדי, לקחה את הקבוצה הקטנה והקופאת מקור לסיור ברובע היהודי, ושם בין קפקא לבתי קברות הצביעה על שעון, ואמרה: "וזהו הזמן היהודי". הסתכלתי סביבי לראות אם עוד אנשים תמהים, כמוני. נראה היה שלא, זה היה מונח טבעי עבורם. הסתקרנתי קצת, והתקרבנו לשעון על מגדל, שהיה מסומן באותיות עבריות, וגם, רחמנא לצלן, מחוגיו נעו לכיוון ההפוך. המדריכה הסבירה במיומנות שאצל היהודים הזמן זז אחורה.

מפגש שני עם פערי הזמן בקבלת המציאות, היה לי בארצות הברית עם חברה טובה, ממוצא  גרמני, שיום אחר התפרצה אלי בשאלה ממעמקי ליבה What are the Jews waiting for? היא לא הבינה למה חשוב כל כך ליהודים לקבוע שהמשיח עדיין לא בא. מה כואב להכריז שהוא כן בא, ואולי צריך לבוא שוב למקצה שיפורים. לא יכולתי להסביר לה, אבל אמרתי שנראה לי שיש איזה קושי פסיכולוגי להתעדכן ולקבל את חלוף הזמן, בכלל. הביטוי של ההתכחשות לחלוף הזמן הוא בעיקר באימוץ מנגנון מיוחד, לדעתי, של השארת חלקי מציאות מחוץ לשער, ובדיקתם באזור סטרילי, תוך השעיית זמן קיומם בפועל, עד שיוחלט מה עושים עם המציאות הזו, ואפשר גם במקרה הרע, לדחות את קיומה ולא להודות בה בכלל. במקרים אחרים בוחנים ובודקים, בחשדנות רבה, עד שנרגעים, כי מתברר שזה בעצם כבר נאמר על ידי חז"ל במילים אחרות, ואין חדש תחת השמש. במקרה אחר, אין ברירה ויש אילוץ הישרדותי להודות ולהפנים (כמו כתוצאה מאילוצים של יוקרה לאומית המחייבת שיהיו חוקרים ישראלים מעודכנים, הסברה, יצוא נשק וכיוצ"ב). מנגנון זה שהוא דיסוציאטיבי במהותו, אומץ והוחדר דרך הישות הממלכתית, מדינת ישראל, וקיבל עיצוב עדכני. מאחר שהוא לגמרי שולט בזירת האינטרנט בישראל, אפשר לומר שלא התרחשה מהפכה במדיה בישראל, והיא ודאי חלק מאותה בועה חשדנית.

אז לפי תיאורית הקונספירציה שלי, אם קריסת הקפיטליזם אינה או לא תהיה רצויה, אפשר להגיד שהיא לא מתרחשת, עד שיימצא הפתרון להכרזתה כקיימת, ואז כבר יהיו פתרונות אחרים, ומציאות חדשה, וממילא יקרה מה שיקרה.

*

איריס יער אדלבאום היא בעלת הבלוג שבבים

מי הרג את רפאל איתן?

26 במאי 2010

מה הקשר בין הילדה הרצוחה נאווה אלימלך לבין שמעון פרס?

מה שרון לא רצה שרפול יספר – ומה הוא עשה בעניין?

מה הצבא האמריקאי בונה ליד ראש העין?

מה נתן שרנסקי באמת עשה בכלא הסובייטי (שאלה ששאלו גם אנשים אחרים )

מאיפה מגיעים המיליונים של האנרכיסטים?

האם טורבינות הרוח ברמת הגולן הן באמת טורבינות רוח?

מה הקשר בין ילדי תימן לניסויים אטומיים בדימונה?

מה ההסבר למכת היתושים בסיני ואיך זה קשור למסדר הישועי?

האם הבן של יגאל עמיר הוא באמת הבן של יגאל עמיר?

מה הסיפור האמיתי מאחורי קריירת הזימרה של רפי גינת הצעיר?

בשביל מי עובדת גאולה עמיר, ומה היא עשתה בנורווגיה ב-1973?

הרבה שקרים מספרים לנו מגישי מהדורות החדשות. למעשה, כמעט כל מלה שיוצאת להם מהפה היא שקר, באופן כזה או אחר. מה שהם מגלים הוא שקרי או חסר חשיבות, כי מה שהוא מספיק חשוב אסור להם גם ככה לספר לנו. כל מי שעבד במערכת חדשות יודע כמה ידיעות נפסלות מדי שבוע על ידי הצנזורה. כל מי שקצת מתעניין יודע שבמקרים רבים אסור לפרסם גם שיש צו איסור פרסום. אבל מה שפחות ידוע הוא האופן שבו התקשורת מוחקת את המחיקה, כלומר מסתירה ומסווה באופן אקטיווי את עצם העובדה שיש מידע מוסתר. כדי שהעיתון לא יתמלא חורים (כמו במקרה הנדיר הזה), התקשורת נדרשת לייצר תמונת מציאות ולהמציא סיפורים קוהרנטיים פחות או יותר, שיישמעו סבירים ויסתירו את האמת. למעשה זה גם אינטרס של התקשורת, כי המעשיות שהיא נדרשת לספר הן יותר קלילות, מביאות מפרסמים ועושות מה שנקרא "feel good" בימים החמים של הקיץ. כך שחלק גדול ממה שהתקשורת מספרת לנו על ישראל הוא לא סתם שקר, אלא הסתרה של אמת.
כך למשל, אני זוכר שביום של התקיפה בסוריה בספטמבר 2007, צבי יחזקאלי מערוץ 10 לא הסתפק בלשתוק, אלא ישב באולפן והסביר בלי בושה שהמשטר הסורי ממציא סיפורים לצרכי תעמולה פנימית. ובהקשר אחר – ראו למשל את הדוגמא המזעזעת הזו שמובאת כאן. למעשה, זה מה שנקרא היום חדשות בישראל: שקר מרשרש. התקשורת משקרת כל הזמן. אבל השקר מספר אחד שהתקשורת מספרת לנו זה שמישהו מאמין לה.
כאילו שאנשים עדיין יושבים מול יונית לוי או מיקי חיימוביץ ומהנהנים בנאמנות כמו מפאי"ניק בנאום של ירוחם משל. צריך רק לקרוא את מה שעמיר בניון אומר, או להיזכר בעצומה הזאת, כדי להבין שבערך 70% מהאזרחים בישראל לא מאמינים למלה ממה שיוצא לשתיהן מהפה – אפילו לא לעובדות הפשוטות.

אנשים צעירים מקבלים את המידע שהם זקוקים לו בבלוגים שעליהם הם סומכים, או  דרך רשת החברים שלהם בפייסבוק, שאמנם מתבססת חלקית על לינקים לכתבות באתרי החדשות אבל מעניקה להם פרשנות שונה. בשמאל התרבות הזאת התפתחה באופן מדהים בשנה האחרונה, ואני מניח שגם בהרבה קהילות אחרות. מי שחי עדיין לפי תמונות המציאות "המוסכמת" של מהדורות החדשות זה פחות או יותר 27 מנדטים של מצביעי קדימה (לא כולל יוליה שמאלוב-ברקוביץ).
אבל גם הם לא ממש; כי גם הם לא מטומטמים מספיק בשביל לאמץ את הצורה שבה החדשות ממשמעות את המציאות.
מה שאפשר ללמוד מהפרשיות של אולמרט, מהשחיתויות של ליברמן וממכירת המניות של חלוץ הוא שהלאומנות הציונית, דומיננטית ככל שתהיה, היא כיום לא יותר מהתחסדות של אנשים שחושבים כל הזמן איך לעשות עוד כסף. השבט הלבן של מצביעי ליבני קובע היום את עמדותיו בהתאם למניה שבה נמצא הכסף שלו. אם מיקי חיימוביץ תגיד מחר, למשל, שפלסטינים חטפו אשה עם ילד שנסעה בכביש חוצה שומרון ולא ידוע איפה היא נמצאת, מצביע קדימה שיושב עם המשפחה שלו מול הטלוויזיה לא באמת יחשוב: "אוי ואבוי". הוא יחשוב: "יופי, עכשיו המניה של איתוראן תעלה" או "שיט, למה לא קניתי מניה של איתוראן". כנ"ל לגבי התפרצות שפעת קטלנית והמניה של טבע (בהתאמה). עם כל הלאומנות ההיסטרית שיש בישראל, הרי אף אחד כאן לא חי לפי ה-raison d'État, ההיגיון של המדינה.

נדמה לי שאחת הבעיות של השמאל הוא שהוא מנסה לענות לאיזו עמדה מיינסטרימית שמוצגת בתקשורת ושכאילו מייצגת את רוב הציבור. האבסורד הוא שיונית לוי עצמה כנראה לא מאמינה למה שהיא אומרת (אם כי מיקי חיימוביץ כנראה כן); וכמובן שהצופים שלה לא מאמינים. רוב האנשים בישראל רואים כיום את המציאות באופן שונה לגמרי.
קחו למשל חיילים. אנחנו מניחים שהם צופים ב"פוליטיקה" עם עודד שחר או בהכל דיבורים וזה מה שמעצב להם את תמונת המציאות. אבל זה לא נכון. אלה אנשים צעירים; רובם בכלל לא יודעים מי זאת עירית לינור, ומקורות המידע שלהם על המציאות הם אחרים לגמרי. אנחנו מתווכחים איתם על דברים שהם בכלל לא מאמינים בהם.
אז במה אנשים כן מאמינים? ככל שהתעמקתי בעניין, גיליתי שיש בישראל כיום הרבה מאוד אנשים מכל מיני קבוצות ורקעים שמאמינים בשליטה של אחוות האילומינאטי או של הוותיקן בחיינו. עוד יותר הרבה מאמינים בכל מיני שברים ורסיסים של התיאוריה הגדולה שנוגעים לשאלות שונות – ההתנתקות, רצח רבין, מלחמת לבנון השנייה, נסיבות מותו של רפול וכו'. הרבה אנשים לא יקראו לאויב האילומינאטי או הישועים, אלא האליטות או האיחוד האירופי, אבל המבנה וגם התוכן יישאר אותו דבר.
לפני כמה שנים כתבתי כתבה על אתרים בנושא קונספירציות, ומאז נעשיתי יותר עירני  לתיאוריות וטענות קונספירטיוויות שמסתובבות בארץ בכל מיני חוברות, ספרונים ועלונים שמופצים בצבא, ובעיקר במספר אתרים ופורומים ברשת. עד אז חשבתי שרפול באמת נהרג בגלל מזג אוויר סוער, וששמעון פרס הוא סתם זקן חביב (טוב, לא ממש). עד אז, לא שמעתי בחיים את הטענה שפרס עובד בשביל קבוצת בילדנברג או שהבונים החופשיים מנווטים את ההיסטוריה של ישראל. לא מדברים על הדברים האלה בחוגים שבהם אני מסתובב.
בדיוק מהסיבה הזאת, ומכיוון שלהערכתי לא כל קוראי "ארץ האמורי" חשופים למקורות האלה, הבאתי למעלה כמה לינקים עם דוגמאות נבחרות. הרבה מתיאוריות האלה הן משעשעות ומעוררות את הדמיון; אבל כמה מהן כנראה פשוט נכונות. אני משאיר לכם להחליט איזה.
המקורות הם בעיקר הפורום המשובח "חשיפת מסמכים" בפורטל הימין הקיצוני רוטר.נט. הדמות הבולטת בפורום הוא שחף פילוביץ, אדם שהפך לאגדה עוד בחייו. יש הטוענים שפילוביץ כלל אינו קיים, או שהוא אינו אלא מדריך צלילה אילתי בשם מאיר משולם. בנוסף אליו, יש עוד כמה מקורות מקצועיים פחות, כמו "הבלוג של חויובה", שאמנם לא התעדכן לאחרונה. ויש את "אמת אחרת" השמאלני-ניו אייג'י (ראו בהרחבה בהמשך).
אה, ויש את בארי חמיש.

מישהו זוכר את בארי חמיש? זה האיש שחיבר את הספר "מי רצח את יצחק רבין", כנראה הגרסה המפורטת ביותר של תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. לפני כמה ימים קיבלתי ממנו איזה אימייל. למה? אני כבר לא יודע – אולי אני מופעל על ידי השב"כ. הנושא היה המצעדים של הימין בסילואן; אבל להפתעתי  מושא ההתקפה המרכזי של האימייל היה איתמר בן גביר שמארגן את המצעדים.
מתברר שחמיש טוען כבר שנים שבן גביר הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. בן גביר ואשתו אילה כבר תבעו אותו. בין השאר, טענה אילה בן גביר במשפט כי "בעקבות הפרסומים על בעלה, ניזוקה בלימודיה… לאחר שחברתה לכיתה, אשר נהגה להעביר לה חומר לימודי רב ניתקה עמה קשר בטענה כי נישאה לסוכן שב'כ". הם זכו (השופט פסק בדבר "העדרה של תשתית עובדתית משמעותית העשויה לבסס את אמיתותם" של פרסומיו). זה סיפור מסובך: ברוך מרזל, שותפו לדרך של בן גביר, העיד כי במשך תקופה ארוכה הוא תמך בחמיש עצמו באופן קבוע בסכומים של אלפי שקלים בכל חודש (מאיפה יש לו?).
אז הנה, כבר למדנו כמה דברים על הימין שלא ידענו קודם. אפשר להתרשם שכמו שלשמאל יש הטרדות מיניות, לימין יש סוכני שב"כ (אני מניח שזה נכון גם בכיוון ההפוך). אם הייתי מפרסם את כל מה שחמיש כתב באימייל שלו הייתי חוטף כל כך הרבה תביעות דיבה שלא הייתי יוצא מזה. חמיש בעצמו יושב עכשיו בסנט אוגוסטין, פלורידה. הוא מאשים בפדופיליה בערך חצי ממנהיגי הציונות הדתית, ואת החצי השני בעבודה בשביל השב"כבכל מקרה אפשר לקרוא הכול באתר "ארכיוני האילומינאטי". מעניין לציין שהוא גם מאוד נגד שרה פיילין.
לבארי חמיש יש גם תיאוריה מקיפה יותר בנוגע לשליטה בישראל של "המועצה ליחסי חוץ", או בשמה הישן "האילומינאטי". הוא הסביר על זה פעם בבלוג של אלי אשד:

הכל התחיל בפגישה שהתקיימה ב-‏1785 של ראש הארגון החשאי ה"אילומינטי" בבוואריה, אדם ויספאוט, עם משיח השקר יעקב פראנק ועם המיליונר אנשל רוטשילד. האילומינטים היו שליחים של הישועים הקתוליים, שרצו לערער את הנצרות. בפגישה הזאת נקבעה תוכנית של יצירת סדר עולמי חדש, שמופעלת מאז ובהצלחה גוברת והולכת… עד 1967 נשלטה ישראל בידי קבוצת בילדרברג, ואז נוצר נתק עמוק עד שפרס החזיר אותם לתמונה. אחרי 1967 עברנו לשליטת ה-CFR, המועצה ליחסי חוץ האמריקנית.  גולדה מאיר הייתה נציגה של ה-CFR. משה דיין היה הנציג של הקבוצה האמריקנית וידע טוב מאוד שהערבים עומדים לתקוף ב-‏73. כל המלחמה הזאת תוכננה בידי קיסינג'ר בידיעת מנהיגי ישראל. קיסינג'ר בכלל מעוניין בחיסול מדינת ישראל… כולם רצו ישראל בינלאומית כמו שאר העולם. גם הערבים כולם שייכים לניו וורלד אורדר. הערבים גם הם קורבנות בדיוק כמונו.

נשמע הזוי? בסמוך לאימייל מבארי חמיש, קיבלתי עוד אימייל הנושא את הכותרת "מיהו האויב האמיתי של האנושות". הפעם הכותב נושא את השם המרשים דב אבן אור, שעומד בראש "תנועה לבניית עם ישראל". הוא מסביר ש"רוב רובו של הציבור, אינו יודע בדבר קיום קמפיין חסוי בכל העולם שמטרתו ביטול כל מדינות הלאום". העולם האמיתי מנוהל לטענתו על ידי קבוצה של 20 איש הנפגשים באופן תקופתי, שראשיה הנוכחיים הם "ג'ורג' בוש האב, ז'יסקר ד'סטן (נשיא צרפת בעבר), טוני בלייר, האפיפיור, מלך סעודיה, הנרי קיסינג'ר, ביל קלינטון, מלך ספרד ועוד". הם אלה שמכתיבים את סדר היום העולמי. מעתה, אם כן, אל תפחדו מענת קם – הסכנה האמיתית היא ז'יסקר ד'סטן!
למעשה, זוהי עוד וריאציה מקומית על התיאוריה בדבר "המסדר הסודי של האילומינאטי" – המיתולוגיה הקונספירטיווית הגדולה ביותר בעידן המודרני. כמובן שהבונים החופשיים משחקים בה תפקיד מרכזי.
התיאוריות האלה מסתובבות לא רק באמריקה, אלא גם בהמון מקומות אחרים בעולם, למשל ברוסיה ובעולם הערבי. בקהיר ובעמאן ספרים על השליטה של המאסונים בחיינו הם רבי מכר היסטריים, יחד עם הפרוטוקולים של זקני ציון. איריס יער-אדלבאום כתבה על זה פעם בהרחבה בבלוג שלה. מעניין לציין שבשנים האחרונות התחילו לצוץ תומכים לתיאוריות האלה גם באגפים מסוימים בשמאל הישראלי – אם כי האבחנה בין שמאל לימין היא מעט מטושטשת בחוגים האלה.

כאמור, לפני כשנתיים נפתח אתר די עשיר בתוכן בשם "אמת אחרת" שמקדם גם הוא את התיאוריה על האילומינאטי בראשות רוקפלר. הוא הוקם על ידי מורה ליוגה בשם ניב דור-כהן, ופעילים בו לא מעט אנשים, רובם כנראה מחוגי הרוחניות. זה אולי הפורום היחיד בעברית שבו אפשר לקרוא את המשפט "האם באמת היו מקלחות עם גזים? או שזה רק עוד אחת מהקנספרציות?".

מכל זה אני מסיק את המסקנה הבאה, שרבים מאיתנו יתקשו לקבל: אם יש סיפור או אמונה שיש לה סיכוי לאחד את השמאל ואת הימין, הרי זה המיתוס הקונספירטיווי בדבר "המועצה ליחסי חוץ". הרי באופן כזה או אחר, אנחנו מאמינים בזה כבר עכשיו.

קראתי פעם מאמר שאומר שהאמונה וההפצה של תיאוריות קונספירציה היא אסטרטגיה פוליטית שבה נוקטים ציבורים שמהן נמנעת באופן שיטתי הגישה לאינפורמציה מהימנה. במושגיו של גיאורג זימל, תיאוריית הקונספירציה היא "קיצור דרך": רעיון פשוט, שסביבו יכולה קבוצה לצאת לשנות את גורלה (ותודה לאיתמר על ההפניה).

מבחינות רבות, להאמין בקונספירציות זה היום מציאותי יותר מאשר להאמין במציאות. אם כולם מסביב מאמינים בקונספירציות, לנסות להיאחז באיזו מציאות סמכותית שתזכה לאישורם של ירון לונדון ומתן וילנאי זה די נאיווי.
אם אני צריך לבחור בין לפחוד מענת קם לבין לפחוד מז'יסקר ד'סטן, אני מעדיף את ז'יסקר ד'סטן.