אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.

"וכי להיכן את נישאת, רוס? עניני נא"

ג'ניה פרומין

אמצעי התקשורת במערב נזכרו פתאום שרוסיה קיימת. בשנים האחרונות, רוב מה שמראים מרוסיה זה משחקים של צסק"א, כל מיני תוכניות ממומנות על איך זה קל ונוח לעשות כסף מהשקעות שם (ואם אתם באמת רוצים לדעת כמה זה קל, תשאלו את "איקאה"- אחרי שהם נדרשו לתשלום שוחד בהיקף של מיליוני דולרים כדי לקבל אישור בטיחות אש או משהו בסגנון, הם פשוט התקפלו מהמדינה) ועל איך הבחורות ברוסיה הן הכי מטופחות בעולם (מה שכנראה באמת נכון – לפחות בערים הגדולות), וקצת על זה שפוטין ואנשיו מנסים להחזיר את המדינה למעמד של מעצמת על ולא חוששים להתעמת עם ארה"ב (זה קורה בדרך כלל בחצי הדקה האחרונה של האייטם, כי רובו מוקדש לאיך פוטין שוב צלל/הטיס מטוסים/עשה סקי/ הפעיל קומביין/רכב על סוס בלי חולצה/ניצח את דארת' ויידר בשחמט).

בעקבות הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי (דומה) ביום ראשון שעבר, נזכרה התקשורת שיש בעצם מדינה כזו, שיש בה כל מיני התפתחויות פוליטיות, ושרשמית אפילו יש בה דמוקרטיה. בעניין זה יש לציין שכל אותם פרשנים הטוענים שרוסיה היא "דמוקרטיה לא ליברלית" פשוט מקשקשים. רוסיה היא פלוטוקרטיה, או לכל הפחות אוליגרכיה מדכאת.

כל מיני גאונים (גם בארץ) מדברים על הצורך להתנתק מארה"ב הנחלשת ו"להתחבר" למעצמות החדשות, בראשות סין (כאילו שסין בכלל סופרת אותנו) ורוסיה. אילולא התוצאות הבאמת די מפתיעות של הבחירות האלה, כנראה שהידיעות המרכזיות שהיינו רואים באתרים הישראליים על רוסיה היו אלה שמספרות על דובים שישנים במיטה עם אנשים ועל תחרויות שתיית מי קולון.

אבל בבחירות שהתקיימו ביום ראשון שעבר קרה משהו לא צפוי- מפלגת "רוסיה המאוחדת", בראשות הנשיא דמיטרי מדבדב שיוותר על כיסאו בחודש מרס לטובת פוטין, בקושי הצליחה לגרד 50% מהקולות. שיטת חלוקת המנדטים אמנם הבטיחה למפלגת השלטון (המוכרת באינטרנט כ"מפלגת הרמאים והגנבים") רוב של 13 מקומות בבית התחתון בן ה-450 מושבים, אבל הצניחה ניכרת לעין – 15% פחות מבחירות 2008, שהיוו את פסגת הניצחון של כנופיית ההון-ביורוקרטיה-כוחות הבטחון של פוטין, מדבדב ושות'.

על אף שליטה מוחלטת בכל ערוצי השידור הפדרליים, למרות אפליה בולטת של מפלגות האופוזיציה מבחינת זמני שידור ושטחי פרסום, למרות סירובה של מפלגת השלטון להשתתף בעימותים טלוויזיוניים רציניים, למרות העובדה המדהימה כשלעצמה שמתוך 7 המפלגות הנוספות שרישומן התקבל (רוב תנועות האופוזיציה הקולניות נפסלו, אולי שתיים לא מהוות "אופוזיציה מאולפת", למרות זיופים בקנה מידה לאומי ו"משקיפים" בינ"ל חסרי ערך, רובם ממדינות רודניות או מארגונים שמפחדים פחד מוות מהממשל הרוסי, או כאלה עם קשרים הדוקים איתו), למרות ההתקפה המתואמת ביום הבחירות על השרתים של אתרי האופוזיציה המובילים ושל שרתי הבלוגים הפופולריים – "רוסיה המאוחדת" הפסידה.

מדוע? ההסבר הוא פשוט. המנגנון שבנו בעשור האחרון "אנשי פוטין" על גווניהם הרבים ודרגות הקרבה המשתנות, מה שנקרא ברוסית "הציר האנכי של השלטון", הוא מנגנון שהורס לאט-לאט את המדינה ופוגע על בסיס יומיומי באזרחיה.

רוסיה היא מדינה גוססת. ההגירה, ובפרט בריחת המוחות, הולכת ומתגברת בכל שנה – מדינות אירופה וצפון אמריקה צמאות לכוח אדם משכיל ומקצועי (ולא-מוסלמי). אין ייצור של משהו בעל ערך ממשי- הכלכלה מחזיקה על ייצוא מחצבי טבע (בעיקר נפט וגז) ונשק (וגם בשוק הזה – רוסיה נוחלת תבוסות גדולות יותר ויותר בכל שנה. בכך הודה לאחרונה אפילו רמטכ"ל צבא רוסיה מקארוב).

חוסר הבושה, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הביורוקרטיה המושחתת הולכות ומתגברות, משום שבמדינה בה אין שום צורה של חירות, חוזרת על כנה ה"נומנקלטורה" הסובייטית, הפעם בדמות קשר בל-ינותק בין הפקידות לבין ההון הגדול, שפועל בחסות המדינה בתמורה לנתחים גדולים מהרווחים. כוחות בטחון הפנים, עליהם השלטון מושתת, עושים כרצונם. אידיאליזם הוא מילה מגונה, משום שבתנאים כאלה, הדבר היחיד אליו אפשר לשאוף אם אתה צעיר, בעל השכלה והחיים לפניך- זה לעשות כסף. וברוסיה אפשר לעשות כסף כמעט אך ורק במחיר מכירת הנשמה שלך.

המצב במדינה הוא שלטון של דמויות שכאילו נלקחו מסרטי אקשן של שנות ה-90: חברות ענק מרושעות שמקושרות ישירות לפקידים בכירים ולפוליטיקאים מובילים – כולם, כמובן מושחתים. ממילא, יזמות וחדשנות ברוסיה אינן אפשריות: לכל דבר אתה צריך היתר, אישור, חתימה, בקשיש. כדי לעשות כסף אתה צריך למרפק דרכך אל צמרת אחת החברות האלה, שבשביל הון תהיינה מוכנות לזהם כל נהר ויער, או להצטרף לשירות המדינה – כי שם אפשר לסחוט ולגנוב בלי הגבלה. הגבולות בין שומרי החוק לבין אלה שמפירים אותו מטשטשים לחלוטין. עניינים מוסריים הופכים לזניחים.

אין למדינה כמעט שום אליטה אינטלקטואלית, הגותית. אין לה פרספקטיבות או עתיד. העתיד של רוסיה הוא הפיכה איטית לספקית האנרגיה של סין, ואח"כ גם לשטח השפעה סיני ממש (הנוכחות הסינית במזרח הרחוק הרוסי גדולה יותר ממה שניתן לתאר) – וזה בהנחה שהיא לא תתפרק לחתיכות קודם, בגלל תאוות הבצע, ההתעלמות מצרכי הפריפריה וכריתת בריתות עם כוחות בדלניים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הם עושים במרתפים )צ'צ'ניה).

ובכל זאת, למרות הפטאליזם המוכר כ"כ לאזרחי רוסיה, פטאליזם ששורשיו בתקופה הצארית ושהוכפל עשרות מונים בשנות קיומה של בריה"מ – הבחירות האלה העידו שיותר ויותר אזרחים מבינים שמשהו לא בסדר. שמפלגת השלטון והממשל שמשקרים, מרמים ומהפנטים אותם דרך הטלוויזיה, עושים משהו רע. שרה"מ/נשיא/סופרמן שמוכרים להם בטלוויזיה הוא אולי, אולי באמת בסה"כ לוטננט-קולונל אפרורי ומקרי מהקג"ב, שהשנאה, הגחמות והכוחנות שלו הביאו אותו לשלטון והפכו אותו לאיש העשיר באירופה ("ע"פ פרסומים זרים"), אבל לא הפכו אותו למנהיג או אפילו למנהל מוכשר, שיכול להוביל את המדינה לפיתוח ולמעמד בינ"ל משמעותי בקרב מדינות שלא נשלטות על ידי רודנים צמאי דם או ליצנים אלימים כמו הוגו צ'אבס. שהאשליות על "קימה מהברכיים" שמוכרים להם כבר עשר שנים הן שטויות, ושהתמיכה הנלהבת כמעט בכל דיקטטורה ובכל תנועת טרור לא באמת מעידה על עוצמה.

בשבת יצאו לרחובות אלפי אנשים (30 אלף במוסקבה, עשרת אלפים בסנט פטרבורג ועוד אלפים בעשרות ערים אחרות) במחאה על הזיופים בבחירות – מספרים שלא נראו כנראה מאז 1991. ההפגנות האלה, שאורגנו על טהרת האינטרנט (כל אמצעי אחר חסום או נשלט ע"י הממשל), מעידות על כך שיש עוד הרבה אנשים ברוסיה שמסוגלים להפעיל את הראש, שמבינים שארצם נמצאת בדרך להתרסקות, שצריך שינוי.

המשתתפים מגוונים – מתנועות אנרכיסטיות למחצה עד ליברלים פרו-מערביים מובהקים, אין ביניהם אחדות דעים, והסיסמה שכנראה מייצגת את כולם הכי טוב היא שלט שהחזיק בחור צעיר בקהל: "לא הצבעתי עבור הנבלות האלה – הצבעתי עבור נבלות אחרים. דורש ספירה מחדש!". אבל ממפלגת "יאבלוקו" הסוציאל-ליברלית (היחידה מסוגה שהשתתפותה בבחירות הותרה – וזו שזכתה ברוב קולות המצביעים בישראל), דרך הקואליציה הלא-יציבה של אנרכו-סוציאליסטים, ירוקים וליברלים "ימניים" תחת השם "סולידריות", ועד גופים אזרחיים לא מפלגתיים וחוץ פרלמנטריים שמוחים על עוולות נקודתיות-  משתתפי "מחאת הסרט הלבן" מנסים להתעורר מהסיוט המדכא שנקרא רוסיה של היום.

זה עדיין לא תחילת הסוף, וכנראה אפילו לא סוף ההתחלה, ושלטון קליקת פוטין לא נמצא בסכנה ממשית- פה זה לא תחריר- אבל רצוי שאנשי הקרמלין יתחילו לחשוש מהאפשרות שהאזרחים ידמיינו עולם בלעדיהם.בעוד שבועיים ימלאו 20 שנה בדיוק להתפרקותה הרשמית של בריה"מ. המצב הנוכחי מעמיד שוב את המדינה הגדולה בעולם על פרשת דרכים. אולי אזרחיה יצליחו להשיג בסבב הזה את מה שלא השיגו אז.

חכמה עממית אומרת שהשיפור ברוסיה יתחיל כשאנשים יפסיקו להשתין בחדרי מדרגות. במידה רבה זה באמת נכון. רוסיה מלמדת אותנו איך נראית מציאות ללא אמות מוסר או ערכים, ללא אכפתיות וללא תקווה, והכי גרוע – איך נראית מדינה שאין בה אליטה משרתת, אכפתית וערכית, כי הדבר היחיד שהאליטה כביכול יכלה לחשוב עליו זה איך להרוויח עוד דולר, או לחלופין איך להגשים חלומות מופרעים על "להראות לכל העולם מה זה" – הגישה שממילא הובילה לשלטון את מי שמחזיק בו היום.

רוסיה היא הדוגמה הקלאסית של איך חברה מתפוררת כשבמקום לכידות חברתית משסים קבוצה אחת באחרת, כשבמקום בניית חברה אזרחית מוכרים לאזרחים אשליות על עוצמה ועושר קלים, כשהשלטון בז לציבור ורואה בו עדר פרות. זה מקיף לא רק את המאפיה השלטת הנוכחית, אלא גם את דור "הרפורמטורים" של שנות ה-90, שהיו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, ובסוף מצאו את עצמם בחוץ, בפנסיה או בלונדון במקרה הטוב, ושני מטר באדמה במקרה הרע – כי האזרחים העדיפו את ה"יציבות" שהבטיח פוטין, אחרי שבשנות ה-90 הממשלה ובעלי ההון המקושרים אליה התעללו בהם בכל דרך אפשרית. המטרה שלהם לא הושגה, והאמצעים הופעלו לבסוף נגדם. מי שלא נשבר או התיישר עם השלטון כותב היום אוטוביוגרפיות מרירות.

ישראל אינה ולא תהיה רוסיה. שלום בוגוסלבסקי כתב פוסט מפורט בו הוא מותח קו מקביל בין שתי המדינות ומנתח אותן ע"פ חתכים דומים. לעניות דעתי, להשוואה הזו אין על מה להתבסס. חוסר התפקוד של החברה הרוסית, היעדר החיוניות והנכונות לדיון, לא דומים במימדיהם למשברים שאנו חווים בארץ. גם המניעים המרכזיים בהתנהלות הכוחות הפוליטיים השונים בישראל שונים מאד מאלה של רוסיה. ישראל היא מדינה עם הרבה עתיד, גם אם הנתיב שלה אל מקום טוב יותר הוא צר ומשני צדדיו נמצאים מדרונות תלולים.

הריקנות והעדריות שאפיינו בשנים האחרונות את החברה הרוסית, הזומבי פיקציה שהיא עברה, הפכו את רוסיה למקום שההשוואה בינו לבין סיר הלחץ הישראלי אינה רלוונטית. אבל היום גם עלינו לזכור שבלי אליטה משרתת ומנהיגה, בלי לכידות חברתית, בלי השקעה (לא רק כספית. אולי אפילו בעיקר לא כספית) בחינוך, בהשכלה, בחדשנות ובחשיבה, בלי הנכונות להפסיק לראות במי שחושב אחרת אויב מר שיש להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית, בלי התגברות על פרנויה לפיה המדינה עומדת על סף תהום והיריבים האידיאולוגיים הם אלה שדוחפים אותה לתוכה – לישראל לא צפוי עתיד מזהיר, ואין לה שום סיכוי לחברת מופת. ראו איך נראית מדינה ללא עתיד, וחשבו מה אפשר לעשות כדי שהעתיד שלנו יהיה באמת טוב יותר.

(דימויים: AES+F)

חילופי העונות / התנצלות / שובו של הסוריאליסט

1.

מה אפשר להגיד על מלחמת עזה השלישית, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה השנייה? מה אפשר להגיד על מלחמת עזה 2.5, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה 1.3, ושאי אפשר יהיה להגיד על מלחמת עזה 5.1? אנחנו רוצים להאמין שכל מלחמה כזאת לפחות מקרבת את הקץ. אבל בכלל לא ברור אם זה נכון. לא בכדי, נשלח סטנלי פישר לסין: גאוני הפיננסים של ישראל שכללו לכדי אמנות את היכולת לגייס עוד קצת קרדיט, כדי שיוכלו לחזור שוב ושוב על ההפרעה הטורדנית האלימה שלהם. הנה, החזרה בתשובה של גולדסטון סיפקה לצבא קרדיט לעוד מלחמה וחצי. כלומר, לא מלחמה אחת, אלא קצת יותר – שולי הרווח שהם אמנותו של הקפיטליסט המוצלח.

וגם אם הסיבוב האחרון קרה אחרי המהפכה במצרים ולפני המהפכה בסוריה, הוא נראה בדיוק כמו הסיבוב הקודם והסיבוב שלפניו. מספיק לשבת בארכיון ולפתוח עיתונים מלפני עשור, שני עשורים או שלושה כדי להגיע למסקנה העגומה: אם יש הישג מטאפיסי אחד לציונות, הרי הוא הפרכתה של הקביעה העתיקה על פיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

האם משהו באמת ישתנה, או שהכול יישאר אותו דבר? עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו: עונה חדשה של כוכב נולד, עונה חדשה של האח הגדול, עונה חדשה של הישרדות, עוד עונה חדשה של כוכב נולד. נזכרתי אתמול בשיחה שהייתה לי עם אותו ריאקציונר שהזכרתי בתחילת הפוסט הקודם. זה היה ב-2004. המשבר הכלכלי של תחילת העשור כבר נגמר, והריאקציונר ממש אהב את כוכב נולד. כשהתחילה העונה השנייה, עלה חשש שההתלהבות פוחתת והרייטינג נופל, אבל בזכות הראל סקעת הוא התאושש במהרה. ישבנו במשרד, והוא קרא את נתוני הרייטינג, חיכך ידיים ואמר בסיפוק: "עכשיו אפשר לומר בוודאות שיהיו לפחות עוד עשר עונות של כוכב נולד". כיוון שהייתי אז מרכסיסט יותר טוב מאשר היום, חרחרתי בזלזול. "הטעות הכי גדולה שלך היא המחשבה שהכול יישאר אותו דבר", אמרתי לו. "היציבות שאתה חי בה היא מדומה. אתה מדבר על עשר עונות של כוכב נולד? חכה שנתיים, ותראה שהכול במקום הזה יהיה שונה, שונה לגמרי, עד כדי כך שאתה בכלל לא תזכור מה זה כוכב נולד". הוא הביט בי בבעתה.
והנה, העונה התשיעית של כוכב נולד כבר התחילה. האם תהיה עונה עשירית? אני חושש שכן. קל יותר לדמיין את סופה של מדינת ישראל מאשר את סופו של כוכב נולד.

2.

בעקבות המהומה שהיתה כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני מרגיש צורך להסביר משהו. כשכותבים פוסט כל שבוע, הכתיבה הופכת לסוג של מדיטציה. יש בעלי בלוגים שתוקפים בכל פוסט שוב ושוב את נתניהו או את ליברמן. לי זה נראה קצת חסר טעם. יותר מכך: זה נראה לי כמו כניעה לדינמיקה הכללית של כפיית החזרה שתיארתי קודם. על קירות הסורבון ב-68' נמרחה הכתובת: "השעמום הוא קונטר-רבולוציונרי".

אחת הדרכים שבה אנחנו מנסים כאן לא לחזור על עצמנו, היא להכניס לדיון עוד ועוד תכנים, במאמץ לתחח אותו, או להזרים אליו קצת חמצן. הואשמנו ב"עידוד לפאסיוויות". זאת נראית לי האשמה מוזרה בהתחשב בכך שבמדור "נתזים", למשל, אנחנו מנסים לקושש מתוך מאות אלפי ידיעות שמתפרסמות ברחבי העולם מדי שבוע כמה ידיעות אופטימיות ממקומות אחרים שמספקות השראה פוליטית, ואולי גם עידוד. אגב, אנחנו עושים את זה באופן די אקטיווי.

דרך נוספת לשמר את התנועה המחשבתית היא לערער שוב ושוב על הנחות היסוד. אבל כשפועלים ככה, מגיעים לפעמים למקומות שלא צפית מראש. וכך, יש אנשים שאהבו את ההתקפה את הסטרייטים, אבל לא אהבו את ההתקפה על ההומואים. יש כאלה שהזדהו עם המלחמה נגד מחזירי המנות, אבל לא הזדהו עם המלחמה נגד רביב דרוקר. או שהזדהו עם הביקורת על המחנה הציוני, אבל לא עם הביקורת על המחנה הלא-ציוני.

אבל לא נורא. עם פוסטים באינטרנט אפילו לא עוטפים דגים בשוק. אין ברירה אלא להמשיך הלאה. כמאמר השיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע ליום הזוהר".

מקס ארנסט, כל העיר

 

3.

כיוון שרבים מקוראי הבלוג הזה נמצאים מעבר לים, אני חושש שחלקם לא שמעו על ה"האו", היבבה החדשה של הדור הבא. אני מפנה אליו גם כאן כשירות לציבור. ה"האו" עצמו נפתח בנימה די סוריאליסטית, עם שורה כמו "צבים מוטנטיים שהוכנסו למיקרוגל של הקיום, הפוכים על גבם, ברגלים מפרפרות, מתפגרים משיעמום ברחובות חד סטריים". אחר כך הוא הולך לכיוונים אחרים. אבל עכשיו, בבלוג "שתף", העלו אבנר עמית וגבריאל בורדון תרגום לחמישה קצרצרים מתוך 'השדות המגנטיים' של אנדרה ברטון ופיליפ סופו.
בקיצור, מתברר שהסוריאליזם הגיע לתל אביב. אמנם, באיחור של כמעט מאה שנה, אבל בהתחשב בכך שממילא הכול מחזורי, הרבה יותר מעניין להיתקע בטרנד של ראשית המאה הקודמת מאשר בטרנד של הקיץ הקרוב.
שמחתי, גם כי בדיוק התעסקתי בנושא, לצורך משהו שיתפרסם בקרוב, ושעוסק בין השאר ביחסיהם של הסוריאליסטים עם המהפכה. זאת פרשה די מעניינת, שמטבע הדברים גם נכתב עליה לא מעט. אבל נראה לי שאפשר גם לחשוב דרכה על שאלות שעלו כאן לאחרונה.
ב-1925, כמה שנים אחרי "השדות המגנטיים", פירסמו המשוררים הסוריאליסטים הצהרה מיליטנטית בשם "הסוריאליזם בשירות המהפכה". היא כוללת שורות כמו "אנו נחושים לחולל מהפכה"; "החברה תיתקל בנו בכל אחד מצומתי המחשבה שלה", ולבסוף:

הסוריאליזם אינו צורה שירית.
הוא זעקת הרוח השבה אל עצמה ודעתה נחושה לשבור את אזיקיה.
ואם יהא צורך, בפטישים ממשיים!

(תרגום: הלית ישורון, בתוך האנתולוגיה השימושית "דאדא וסוריאליזם בצרפת)

קשה להגיד שמישהו נבהל מהאיום. קריאת הקרב ההיסטרית של קבוצת המשוררים מתוארת לרוב כסוג של "העכבר ששאג". ז'אן פול סארטר כתב על כך ב-1948 את הדברים הבאים, שאצטט בהרחבה מסוימת –

…הסוריאליזם מכריז על עצמו כמהפכן ומושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית. זו הפעם הראשונה מאז הרסטורציה שאסכולה ספרותית מזדהה במפורש עם תנועה מהפכנית מאורגנת. הסיבות לכך ברורות: סופרים אלה, שהם גם אנשים צעירים, רוצים בעיקר לאיין את משפחתם – את הדוד הגנרל, את בן-הדוד הכומר –  כפי שבודלר, ב-1848, ראה במהפכת פברואר את ההזדמנות להעלות באש את ביתו של הגנרל אופיק [אביו החורג – ע"א]…  ומלבד זאת, הם מתמרדים כנגד האילוצים החיצוניים: המלחמה שזה אך הסתיימה, המלחמה על הצנזורה שלה, השירות הצבאי, המיסים, בתי הדין הצבאיים, שטיפת המוח; הם כולם אנטי-דתיים… וסולדים ברוחב לב מן הקולוניאליזם ומלחמת מרוקו. שאט נפש זה, שנאה זו, עשויים להתבטא במופשט, בתפישה של השלילה היסודית, שמני-וביה – ובלי שיהיה צורך להעמיד זאת כמטרה בפני עצמה – תגרור את שלילת המעמד הבורגני… אלא שזה גם הביטוי המותיר את העולם לחלוטין כמות שהוא. הם אמנם מצרפים לזה כמה מעשי אלימות פה ושם, אולם הפגנות לא סדירות אלה מצליחות לכל היותר לעורר שערורייה… התוצאה היא איפה שהם מייחלים כי יימצאו לצדם אחרים שיטלו על עצמם לבצע בכוח הזרוע את ההרס המוחשי, בעוד הם מייחדים עצמם לניסיונות הרוחניים… החורבן המוחלט שהוא [הסוריאליסט] חולם עליו איננו מזיק לאיש, דווקא משום שהוא שלם.
(תרגום: אליה גילדין, שם)

הסוריאליסט התל אביבי אפילו לא נלחם בדודו הגנרל. במקרים מסוימים, הוא בעצמו היה קצין עד לא מזמן. על כל זה כבר נכתב כאן הרבה. אבל ככל שהאבחנה הזאת מדויקת, ונכונה גם לתקופות ולמקומות אחרים, אני מוצא את עצמי מזדהה כרגע יותר עם הסוריאליסטים, "האינטלקטואלים הבורגנים" לפי סארטר, מאשר עם העמדה שלו עצמו. נראה לי שבחשבון ההיסטורי, המפעל הפוליטי של סארטר לא הגיע הרבה יותר רחוק מהמפעל של הסוריאליסטים.

כלומר, אם הסוריאליסט שלנו יושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית, וגם יתאפק לפחות שנתיים (ליותר מזה קשה לצפות) מתחילת פעילותו הסוריאליסטית ועד שייקטף על ידי איזשהו משרד פרסום – אז יופי, גם אם העולם יוותר לחלוטין כמות שהוא. כפי שכתב הוגה מפורסם אחר שאני נבוך להזכיר את שמו, אם יש לסוריאליסט תכונה חשובה אחת, הרי זה הפסימיזם. "ופירושו של דבר: פסימיזם לכל אורך הקו".

אם כבר, מה שהייתי מצפה מהסוריאליסט, במובנו הרחב של הביטוי, זה שיהיה קצת נגד תל אביב, ולא רק בעדה. אה, כן, ולא בגלל שברלין יותר טובה. כי כמו שברלין היא יותר מכל דבר אחר המקום שבו יושב שר האוצר של גרמניה, כך תל אביב היא לא רק בירת התרבות, מקדש הפתיחוּת ומעוז החופש. היא לא רק העיר שבה דגלי הגאווה מתנופפים ברחוב הראשי והשירה מודפסת על תחנות האוטובוס (אגב, המיזם הזה הספיק להידרדר במהירות: כרגע מה שמודפס על התחנות הוא שורות הפתיחה של עוץ לי גוץ לי).

אין מה להיות מאוהב כל כך בתל אביב, כי יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המקום שבו יושב הרמטכ"ל. אגב, האיראנים מזכירים את זה שוב ושוב, ובנקודה הזאת הם לגמרי צודקים.

 

יואש פלדש, דיוקן דניאל ק.